משנה פסחים י ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק י · משנה ה | >>
רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר טז שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא יז ידי חובתו, ואלו הן, פסח, מצה, ומרור.
פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים.
מצה, על שום שנגאלו יח אבותינו במצרים.
מרור, על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג), "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".
לפיכך אנחנו חייבין להודותיט, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה, ולקלס, למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו, הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאלה.
ונאמר לפניו, "הללויה".
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו הַלְלוּיָהּ.
רבן גמליאל אומר:
- כל שלא אמר, שלשה דברים אלו - בפסח,
- לא יצא ידי חובתו.
- ואלו הן: פסח, מצה, ומרורים.
- פסח -
- על שם שפסח המקום - על בתי אבותינו במצרים.
- מרורים -
- על שם שמיררו המצרים - את חיי אבותינו במצרים.
- מצה - על שם שנגאלו.
- פסח -
- כל שלא אמר, שלשה דברים אלו - בפסח,
- בכל דור ודור,
- חייב אדם - לראות את עצמו,
- כאילו - הוא יצא ממצרים.
- לפיכך, אנחנו חייבין -
- להודות, להלל,
- לשבח, לפאר,
- להדר, לרומם,
- לגדל, לנצח,
- למי - שעשה לנו את כל הניסים האלו,
- והוציאנו - מעבדות לחירות,
- ונאמר לפניו - "הללויה".
והלכה כרבן גמליאל:
כל שלא אמר ג' דברים אלו - שלא פירש טעמן של שלשה דברים הללו:
כל שלא אמר שלשה דברים אלו כו'. דכתיב (שמות יב) ואמרתם זבח פסח הוא. פי' באמירה שצ"ל פסח זה שאנו אוכלים ואתקוש מצה ומרור לפסח. וצ"ל נמי מצה זו ומרור זה:
לא יצא י"ח. כלומר לא יצא י"ח כראוי אבל לא יצא י"ח כלל לא קאמר ודכותה בסוכה [פרק ב' משנה ז'] א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך לאו דוקא דהא לא הוי טעמא אלא משום דלמא אתי לאמשוכי בתר שולחנו וכל היכא דלא אמשיך לא סגי דלא יצא אלא ודאי כדאמרינן. הר"ן. ועיין מ"ש בפרק ב' דסוכה:
מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. לשון הרמב"ם בסוף הלכות חמץ ומצה. על שם שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם מיד שנאמר (שם) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וכן גירסת הרא"ש במשנה. וברי"ף גורס כגירסתנו אבל גורס נמי שנאמר ויאפו וגו' וכתב הר"ן שנא' ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום [כדכתב הר"ב במ"ה פרק דלעיל] ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ ולפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה אלא מתוך שלא היה להם פנאי אפאוהו מצה וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת מצה עכ"ל. דקרא דלא יראה בפרשת והיה כי יביאך ה' אל ארץ כתיב (שם יג) ואע"ג דכל יום ט"ו היו אסורים לאכול חמץ כדאמר לילה ויום. מ"מ במלאכה היו מותרין שלא נצטוו במצרים על שביתת יום טוב והיו יכולין לאפותו לצורך מחרתו של אחר יום היציאה. וז"ש הר"ן ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ. אינו מובן לי. דאי לראות חמץ אף בלילה לא נאסרו וכן במלאכה. ואי לאכול גם ביום נאסרו:
להודות להלל כו'. כתבו התוספות י"א ז' הודאות ולא יותר כנגד שבעה רקיעים עכ"ל ואי משום הא יש לי לקיים גירסת הספר דתשעה הוו רקיעים דז' רקיעים לז' כוכבי לכת ושמיני למזלות ותשיעי המקיף ומסבבם בכח בוראו יתברך בכל יום ממזרח למערב הפך תנועתם שממערב למזרח והוא נקרא רקיע היומי. כמ"ש הרמב"ם כל זה בפרק ג' מהלכות יסודי התורה והוא הנקרא ערבות ובעשירי הוא אומר למי שעשה וכו' שהוא רוכב ערבות ית' זכרו לנצח נצחים. [ובסדר המשנה דירושלמי לא נשנו אלא שבעה הני חמשה דהכא עד לרומם ועוד שנים לנצח ולגדל]:
ונאמר לפניו הללויה. טעמא כתבתי לעיל במשנה ז' פרק ה':
(טז) (על המשנה) כל שלא אמר. דכתיב ואמרתם זבח פסח הוא. פירוש באמירה, שצ"ל פסח זה שאנו אוכלים. ואינך איתקשו לפסח וצ"ל נמי מצה זו מרור זה:
(יז) (על המשנה) לא יצא. כלומר לא יצא ידי חובתו כראוי אבל לא יצא כלל לא קאמר. ועתוי"ט:
(יח) (על המשנה) על שום שנגאלו. לשון הר"מ על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם שנאמר ויאפו את הבצק. וה"ג הרא"ש במשנה כו'. וכתב הר"ן ולא יכלו להתמהמה שאלו יכלו כו' היו מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום כו' החמיצו עריסותיהם לצורך מחר שלא הוזהרו בב"י אלא מתוך שלא היה להם פנאי אפאוהו מצה וזכר לאותו הגאולה נצטוו באכילת מצה. ועתוי"ט:
(יט) (על המשנה) להודות כו'. כתב התוספ' יש אומרים שבעה הודאות ולא יותר כנגד ז' רקיעים. ויש לי לקיים גירסת הספר דט' הוו. דז' רקיעים לז' כוכבי לכת ושמיני למזלות ותשיעי המקיף ומסבב בכח בוראו יתברך בכל יום ממזרח למערב הפך תנועתם שממערב למזרח והוא הנקרא רקיע היומי כו' ונקרא ערבות ובעשירי הוא אומר למי שעשה כו' שהוא רוכב ערבות יתברך זכרו לנצח נצחים:
כל שלא אמר שלשה וכו': ביד שם סי' ה' ו'. ובגמ' אמר רבא צריך שיאמר פסוק ואותנו הוציא משם שצריך להראות את עצמו כאילו יצא משם שאף אותנו גאל הקב"ה ואמר רבא כשאומר מצה זו שאנו אוכלין צריך להגביה וכשאומר מרור זה ג"כ צריך להגביה כדי להראות למסובין ותתחבב המצוה בעיניהם אבל כשאומר פסח שהיו אבותינו אוכלין אין צריך להגביה ולא עוד אלא שאם היה מגביהו נראה כמי שמקדיש בהמתו לפסח שהוא קדשים בחוץ:
על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים: שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא וגו' כך נראה שהיא גירסת תוס' והרא"ש ז"ל וכתבו תוס' ז"ל ואמרתם זבח פסח הוא פי' באמירה שצריך לומר פסח זה שאנו אוכלין ואיתקיש מצה ומרור לפסח וצריך לומר נמי מצה זו מרור זה ע"כ:
מצה ע"ש שנגאלו: שנאמר ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה כך נראה שהיא גרסת הרי"ף והר"ן ז"ל: ואית דגרסי במתני' מצה על שם שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם מיד שנאמר ויאפו את הבצק וגו' וכן הוא בהרא"ש ז"ל וגם לשון הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות ק"פ ולשונו ז"ל בפ"ח דהלכות חמץ ומצה ומגביה המרור ואומר וכו' ומגביה המצה ואומר וכו' וכתב שם בכ"מ בשם ה"ר מנוח ז"ל כתב כסדר המשנה אבל בהגדה מצה זו קאמר בתחלה וטעם המשנה שתחלה מררו את חייהם ואח"כ נגאלו ע"כ: וזו נוסחת ה"ר יהוסף ז"ל במשנה זו ר"ג היה אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים מרור על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים מצה על שם שנגאלו: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו היא יצא ממצרים לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם לגדל ולנצח למי שעשה לנו את כל הנסים האלו והוציאנו מעבדות לחירות ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ונאמר לפניו הללויה ע"כ וכתב בס"א ל"ג האי בכל דור ודור עד לפיכך: וברוב הספרים גרסינן במקום אנחנו אנו: וספרים אחרים לנצח ולגדל וספרים אחרים לגדל ולברך עד כאן לשונו ז"ל:
יכין
כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח: ר"ל שלא אמר פירוש של ג' דברים אלו:
לא יצא ידי חובתו: ר"ל לא יצא ידי חובת הגדה, ולא קיים מצוה מהמובחר:
על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים: פסח, על שפסח על בתי ישראל, שהיו ראויום להדרס תחת כפות רגלי מדת הדין כמו המצריים מדהיו עע"ז כמותם, ואפ"ה הקב"ה פסח עליהם:
על שום שנגאלו אבותינו במצרים: ומצה על שלא הספיק בצקם להחמיץ [כך הגירסא ברא"ש] כמו שנגאלו קודם הזמן הקבוע, מדהיו ראויים להשאר במצרים ת' שנה, ונגאלו בשנת רד"ו, כמו כן נצטוו במצה שיאכלו לחמם קודם זמנו הראוי:
על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים: ומרור ע"ש וימררו את חייהם, שגם על המרירות שנתמרר חיי אבותינו צריכין אנו לשבח לשמו ית', דקושי השעבוד השלים מניין הת' שנה:
לעלה ולקלס: תשעה מיני שבחים נאמרו כאן, נגד תשעה הגלגלים שחשבהו קדמונים, לומר שהפך הקב"ה טבעם וטבע כל הבריאה, בעבור ישראל עמו, אשר שת כל העולם והטבע תחת כפת רגלם:
ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה: רצונו לומר ההלל של יה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת