משנה סנהדרין ד ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ד · משנה ה | >>
כיצד מאיימין [ את העדים ] על עדי נפשות, היו מכניסין אותן ומאיימין עליהןכז.
שמא תאמרו מאומד כח, ומשמועה, עד מפי עדכט ומפי אדם נאמן שמענול, או שמא אי אתם יודעין שסופינו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה.
הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות.
דיני ממונות, אדם נותן ממון ומתכפר לו.
דיני נפשות, דמו ודם זרעיותיו תלויין בו עד סוף העולם, שכן מצינו בקין שהרג את אחיו, שנאמר (בראשית ד, י) דמי אחיך צועקים, אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו.
דבר אחר, דמי אחיךלא, שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים.
לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדךלב, שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא.
וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא.
ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביךלג.
ושלא יהו מינין אומרים, הרבה רשויות בשמים.
ולהגיד לד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם לה אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון לו ואין אחד מהן דומה לחבירו.
לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולםלז.
ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת, והלא כבר נאמר (ויקרא ה, א) והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד וגו'.
ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה, והלא כבר נאמר (משלי יא, י) ובאבוד רשעים רנה.
כֵּיצַד מְאַיְּמִין (אֶת הָעֵדִים) [עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת]?
- הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן,
- שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ:
- מֵאֹמֶד, וּמִשְּׁמוּעָה, עֵד מִפִּי עֵד, וּמִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שָׁמַעְנוּ?
- אוֹ שֶׁמָּא אִי אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁסּוֹפֵנוּ לִבְדֹּק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה?
- שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ:
- הֶווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת.
- דִּינֵי מָמוֹנוֹת,
- אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ;
- דִּינֵי נְפָשׁוֹת,
- דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם.
- דִּינֵי מָמוֹנוֹת,
- שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּקַיִן שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו,
- שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד, י): "דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים";
- אֵינוֹ אוֹמֵר 'דַּם אָחִיךָ' אֶלָּא "דְּמֵי אָחִיךָ",
- דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו.
- דָּבָר אַחֵר:
- דְּמֵי אָחִיךָ,
- שֶׁהָיָה דָּמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים.
- לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי;
- לְלַמֶּדְךָ,
- שֶׁכָּל הַמְּאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל,
- מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא;
- וְכָל הַמְּקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל,
- מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא.
- וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת,
- שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ:
- אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ;
- וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים:
- הַרְבֵּה רָשׁוּיוֹת בַּשָּׁמַיִם.
- וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
- שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבֵּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד,
- וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה;
- וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא –
- טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן,
- וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ.
- שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבֵּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד,
- לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר:
- בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם.
- וְשֶׁמָּא תֹּאמְרוּ: מַה לָּנוּ וְלַצָּרָה הַזֹּאת?
- וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (ויקרא ה, א):
- "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע;
- אִם לוֹא יַגִּיד" וְגוֹמֵר.
- "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע;
- וְשֶׁמָּא תֹּאמְרוּ: מַה לָּנוּ לָחֹב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה?
- וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (משלי יא, י):
- "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה":
כיצד מאיימין על עדי נפשות?
- היו מכניסין אותן - ומאיימין עליהן,
- שמא תאמרו מאומד, ומשמועה,
- עד מפי עד, מפי אדם נאמן שמענו,
- או שמא שאין אתם יודעים - שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה,
- שמא תאמרו מאומד, ומשמועה,
- היו יודעין, שלא כדיני ממונות - דיני נפשות,
- דיני ממונות - אדם נותן ממונו, ומתכפר לו,
- ודיני נפשות - דמו, ודם זרעותיו, תלויים בו עד סוף העולם,
- שכן מצינו בקין, שנאמר: "קול דמי אחיך, צועקים אלי מן האדמה" (בראשית ד י),
- אינו אומר קול דם אחיך, אלא דמי אחיך - דמו, ודם זרעיותיו.
- דבר אחר, דמי אחיך - שהיה דמו מושלך על העצים, ועל האבנים.
- לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד -
- שכל המאבד נפש אחת - מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא,
- וכל המקיים נפש אחת - מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא.
- ומפני שלום הבריות -
- שלא יאמר אדם לחברו: אבא - גדול מאביך.
- ושלא יאמרו המינים: רשיות הרבה בשמים.
- להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא -
- שאדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד - וכולן דומין זה לזה,
- מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, טובע את כל האדם בחותמו של אדם הראשון - ואין אחד מהם דומה לחברו.
- לפיכך, לכל אחד ואחד לומר - בשבילי נברא העולם.
- שמא תאמרו: מה לנו ולצרה הזאת?
- והלוא כבר נאמר: "והוא עד, או ראה, או ידע, אם לא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא ה א).
- או שמא תאמרו: מה לנו לחוב בדמיו של זה?
- והלוא כבר נאמר: "ובאבוד רשעים רינה" (משלי יא י).
מאומד - הוא מה שנוטה עליו המחשבה ברוב, והראיה בדברים הדומים לעניין.
וחותמו של אדם הראשון - הוא צורת מין האדם, אשר בה האדם אדם, ובה ישתתפו כל האדם, ואף על פי שהכל מקבלין אותה צורה ישתנו אישיהם במאורעים רבים כמו שהוא מצוי ונראה.
ומינים - הם היוצאים מכלל דת כל אומה ואומה. וכבר בארנו במה שהקדמנו שזה השם אינו נופל (אלא) על צדוקים וביתוסים בלבד:
מאיימין על העדים - שלא יעידו שקר:
מאומד - שהדעת נוטה שהוא כן:
דיני ממונות - אם העיד לחייב לזה ממון שלא כדין, מחזירו לו ומתכפר:
לפיכך נברא יחידי - להראותך שמאדם אחד נתישב מלואו של עולם:
רשויות הרבה - אלהות הרבה יש וכל אחד ברא את שלו:
מה לנו ולצרה הזאת - להכניס ראשנו בדאגה זו ואפילו על האמת לח:
והלא כבר נאמר והוא עד - וחייבין אתם להגיד מה שראיתם:
ושמא תאמרו מה לנו לחוב - להיות מחוייבים בדמו של זה, נוח לנו לעמוד באם לא יגיד:
הרי הוא אומר ובאבוד רשעים רנה - ואם רשע הוא אין כאן עון כלל:
ומאיימין עליהם. אחר שאמרו העדים ראינו זה או פלוני שעבר עבירה פלונית אמרו להם מכירין אתם אותו התריתם בו ואמרו העדים היתה לו התראה ומכירין אנו אותו. כדתנן בריש פרק דלקמן כ"כ הרמב"ם [ריש] פי"ב מהלכות סנהדרין. אבל בדיני ממונות בפרק י"ז מהלכות עדות לא ביאר שקודם האיום יאמרו כלום העדים ולא הדיינים. מ"מ לשון המשנה ו' פרק דלעיל וכך העתיקה שם מוכחת שהם באים ואומרים קודם האיום הננו באים להעיד בדבר הזה ויודעים אנחנו בזה הדבר וכיוצא בזה. דהא תנן שאחר האיום אומרים ליה אמור היאך אתה יודע וכו' משמע שכבר אמרו שיודעים בדבר:
שמא תאמרו מאומד ומשמועה וכו'. לאו דבדיני ממונות אמדינן דהא תנן במ"ו פ' דלעיל אם אמר הוא אמר לי וכו' לא אמר כלום. אלא אע"ג דפסילי בדיני ממונות אמרינן להו בדיני נפשות. גמרא:
עד מפי עד. כלומר ששמענו עד מעיד בב"ד אחר:
ומפי אדם שמענו. כלומר מפי אדם ידוע. מה שא"כ משמועה דהיינו שמענו אומרים ולא ידענו מי הוא אומר שזה אינו מבורר כלל. קמ"ל. דאפילו בררו דבריהם מפי מי שמעו אין זה כלום. ובנוסח המשנה שבגמרא ל"ג שמענו. וי"ל דעד מפי עד ומפי אדם היינו פירושא קא מפרש משמועה. אבל הרמב"ם בפי"ב מהלכות סנהדרין העחיק כגרסת הספר:
דבר אחר דמי אחיך וכו'. אין זה מן האיום. וכן לא העתיקו הרמב"ם שם אלא תנא דמתניתין פירושא קא מפרש לקרא בדבר אחר ועיין בסמוך לקמן:
לפיכך נברא אדם וכו'. כל זה אומר להם. רש"י. וזה מוכח שדעתו ג"כ דדבר אחר לא אמרו להם. ומ"מ לשון כל לאו דוקא כמ"ש בסמוך [*והר"ב שהשמיט תיבת אדם אע"פ שמפירש"י העתיק כן לא דק. דרש"י כבר כתבו כשפירש כל זה וכו']:
ומפני שלום הבריות וכו'. גם זה לא העתיק הרמב"ם אלא התחיל הרי כל באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים. ואין פני כל אחד מהן וכו':
ולהגיד. לדורות הבאים. רש"י:
בחותם אחד. חותם היינו אותו ברזל שהצורה חקוקה בו. רש"י:
ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם [הראשון]. חותמו של אדם הראשון הוא צורת מין האדם. אשר בה האדם אדם. בו ישתתפו כל האדם. ואע"פ שהכל מקבלים אותה צורה ישתנו אישיהם במאורעים רבים כמו שהוא מצוי ונראה. הרמב"ם:
לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם. כלומר חשוב אני כעולם מלא לא אטרד את עצמי מן העולם בעבירה אחת. וימשוך ממנה. רש"י:
ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת. פירש הר"ב להכניס ראשינו בדאגה זו ואפילו על האמת. וכפירוש רש"י. וכלומר שאע"פ שאנו יודעין האמת לב האדם נוקף עליו. שמא לא כיון אל האמת הואיל ויש לדאוג על כל האיומים הללו:
(כז) (על המשנה) ומאיימין כו'. אחרי שאמרו העדים ראינו זה, או פלוני שעבר עבירה פלונית, אמרו להם מכירים אתם אותו התריתם בו, ואמרו העדים היתה לו התראה ומבירין אנו אותו. הר"מ. וכן נמי בדיני ממונות כדמוכח לשון המשנה ו' פ"ג. ועתוי"ט:
(כח) (על המשנה) מאומד. לאו דבדיני ממונות אמדינן, דהא תנא במ"ו פ"ג אם אמר הוא כו' לא אמר כלום. אלא אף על גב דפסולי בדיני ממונות אמרינן להו בדיני נפשות. גמרא:
(כט) (על המשנה) מפי עד. כלומר שמענו עד מעיד בב"ד אחר:
(ל) (על המשנה) מפי אדם שמענו. כלומר מפי אדם ידוע. משא"כ משמועה דהיינו שמענו אומרים ולא ידענו מי הוא אומר, שזה אינו מבורר כלל. ובגמרא לא גרסינן שמענו. וי"ל דמפי עד ומפי אדם פירוש דמשמועה הוא:
(לא) (על המשנה) ד"א כו'. אין זה מן האיום, אלא דמתניתין מפרש לקרא:
(לב) (על המשנה) לפיכך כו'. כל זה אומר להם. רש"י:
(לג) (על המשנה) ומפני כו'. הר"מ לא העתיקו:
(לד) (על המשנה) ולהגיד. לדורות הבאים. רש"י.
(לה) (על המשנה) בחותם היינו אותו ברזל שהצורה חקוקה בו. רש"י:
(לו) (על המשנה) אדה"ר. חותמו של אדם הראשון הוא צורת מין האדם אשר בה האדם אדם, בו ישתתפו כל האדם. ואע"פ שהכל מקבלים אותה צורה ישתנו אישיהם במאורעית רבים כמו שהוא מצוי ונראה. הר"מ:
(לז) (על המשנה) בשבילי כו'. כלומר חשוב אני כעולם מלא, לא אטרד א"ע מן העולם בעבירה אחת, וימשך ממנו. רש"י:
(לח) (על הברטנורא) כלומר אף על פי שאנו יודעין האמת לב אדם נוקף עליו שמא לא כיון אל האמת ויש לו לדאוג על כל האיומים הללו:
כיצד מאיימין על עדי נפשות: כך היא הגירסא בירושלמי וכך נראה בעיני שהיא הגירסא הנכונה אבל בבבלי גרסי' כיצד מאיימין את העדים על עדי נפשות היו מכניסין אותן וכו' ולא הגיה עליו ר"ש לוריא ז"ל ולא בתוס' יו"ט ולשון תמוה הוא בעיני אבל הר"ר יהוסף ז"ל ג"כ מחק מלות את העדים:
מאומד משמועה עד מפי עד: אע"ג דפסילי נמי משמועה ועד מפי עד בדיני ממונות וכדתנן בפירקין דלעיל איש פלוני אמר לי שהוא חייב וכו' וכן מאומד דמשמע מדיוקא דמתני' דאמדינן בדיני ממונות לר' אחא לחודיה הוא דשמעינן ליה הכי דאמר בברייתא גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו אפ"ה מתני' אתי' אפילו כרבנן ואע"ג דפסילי לדיני ממונות אמרינן להו לעדים דדינו נפשות כדי להרבות דברים באיום אבל בדיני ממונות לא איכפת לן לאיים עליהם כ"כ אע"ג דפסילי אפילו לדיני ממונות כדאמרינן:
שכן מצינו בקין שהרג את הבל אחיו: כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל וכתב שבס"א ל"ג שהרג את הבל אחיו:
מושלך על העצים: וכ' בבראשית רבה פרשה כ"ב והובא בילקוט בראשית רמז ל"ח קול דמי אחיך וגו' לעלות למעלה לא היתה יכולה שהרי עדיין לא עלתה לשם נשמה ולמטה לא היתה יכולה לעמוד שעדיין לא נקבר שם אדם והיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים ע"כ:
ולהגיד גדולתו: פי' ועוד לכך נברא יחידי להראות לדורות הבאים גדולתו של הקב"ה שבחותם אדם הראשון כולם טבועות שלא היה תחלה אלא חותם אחד:
חותם: היינו אותו ברזל שהצורה חקוקה בו:
טובע כמה מטבעות: כל המטבעות שאדם טובע ע"י ברזל אחד כולן דומין זה לזה רש"י ז"ל:
והלא כבר נאמר ובאבוד רשעים רנה: ביד בפרק שבעה עשר דהלכות עדות:
יכין
שמא תאמרו מאומד: שכך אמדתם בדעתכם כעדותכם:
ומשמועה: ששמעתם כך מאדם שאינו ידוע מי הוא:
עד מפי עד: ששמעתם מעד שהעיד כן בב"ד אחר:
ומפי אדם נאמן שמענו: ר"ל מאדם הניכר לכם שלא ישקר:
דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו: מדלא קאמר מחזיר ממון, ש"מ דה"ק אדם שהעידו עליו שקר לא הפסיד אלא ממון, ולפיכך מתכפר לו להעד כשיתן לו המעות שהפסידו:
דיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלוין בו עד סוף העולם: וכולן אינן בהחזרה:
דבר אחר: אינו מן האיום של סנהדרין להעדים, רק פירושא דקרא נקט תנא:
דמי אחיך שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים: מדלא ידע במה ימיתו היה מכה אותו בעצים ואח"כ באבנים:
לפיכך נברא אדם יחידי: אסוקי מלתא דאיום הוא, ור"ל כל הברואים נבראו הרבה זכרים והרבה נקבות כמ"ש חית הארץ למינה, משא"כ אדם נברא רק זכר אחד ויקח אחת מצלעותיו ועשאה נקיבה:
ומפני שלום הבריות: גם זה אינו מכלל האיום, רק טעם דקרא קדריש בכמה אופנים:
ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו: לא לבד במראה שיש שהם שחורים כפחם ככושי ונעגער והאטענטאטען, ויש לבנים כשלג, כגון זאמעידען ואלבאנוס, ויש אדומים ביותר כגון תושבי אמעריקא, ועוד הרבה מצבעים שונים, די"ל דע"י שהם זה אלפים שנה באקלים ההוא נשתנה טבעם וצבע עורם ונקראו מחז"ל כושי לווקן גיחור [כברכות נ"ח ב'], אלא אפי' הנולדים באקלים אחד אין אחד דומה בתוארו לחבירו:
לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם: ר"ל כדי להזהיר לכל חוטא שיחשוב א"ע לא א' ושפל, אלא ישקיף על רבוי הבנים שיתקוממו ברוב הימים ממנו, כאלו הוא עולם מלא, ואיך ישחית כל הרבבות יוצאי יריכו עבור חטא א', כאדם הראשון שהשחית כל הדורות. ומעתה שוב גומר התנא דברי האיום לעדים:
ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת: ר"ל הואיל שכן' למה נכניס עצמינו בדאגה זאת להעיד, שמא טעינו בעדותינו:
והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד: דמפורש ענשכם אם לא תגידו:
ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה: דנוח לנו לעמוד באם לא יגיד, ולא להסתכן בדמו של זה:
באבוד רשעים רנה: ויש שכר לפעלותכם:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת