משנה כלאים ב ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת כלאים · פרק ב · משנה ה | >>
היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף, לא יהא זורע ובא על גביהם, שאינן עושין אלא לשלש שנים.
תבואה שעלה בה ספיחי אסטיס, וכן מקום הגרנות שעלו בהן מינין הרבה, וכן תלתן שהעלה מיני צמחים, אין מחייבין אותו לנכש.
אם נכש או כיסח, אומרים לו, עקור את הכל חוץ ממין אחד.
הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה קַנַּבּוֹס אוֹ לוּף,
- לֹא יְהֵא זוֹרֵעַ וּבָא עַל גַּבֵּיהֶם,
- שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין אֶלָּא לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים.
תְּבוּאָה שֶׁעָלוּ בָהֶן סְפִיחֵי אִסָּטִיס,
- וְכֵן מְקוֹם הַגְּרָנוֹת שֶׁעָלוּ בָּהֶן מִינִין הַרְבֵּה,
- וְכֵן תִּלְתָּן שֶׁהֶעֱלָה מִינֵי צְמָחִים,
- אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְנַכֵּשׁ.
- אִם נִכֵּשׁ אוֹ כִּסֵּחַ, אוֹמְרִים לוֹ:
- עֲקֹר אֶת הַכֹּל, חוּץ מִמִּין אֶחָד.
היתה שדהו זרועה קרבס, או לוף -
- לא יהא זורע, ובא על גביהן,
- אף על פי שאינן עושות - אלא לשלש שנים.
- לא יהא זורע, ובא על גביהן,
- תבואה - שעלו בה ספיחי אסטיס,
- וכן מקום הגרנות - שעלו בהן מינין הרבה,
- וכן תלתן - שהעלת מיני עשבים,
- אין מחייבין אותו לנכש.
- ואם ניכש, או כיסח -
- אומרין לו:
- עקור את הכל - חוץ ממין אחד.
- אומרין לו:
קנבוס - יש אומרים, שהוא הנקרא בלשון ערב "כרויא".
ולוף' - כבר פירשנוהו, שהוא מין ממיני הבצלים.
ואיני יודע, היאך אלו עושות לשלש שנים. והענין כבר ידוע שהוא צמח, כשיכרתו אותו וישארו שרשיו ,יצמחו אחר שלש שנים. לפיכך אמר שאף על פי שהדבר כן, אין חורשין עליו עד שיעקרו שרשיו.
ויש מן הצמח מה שיזרעוהו ויקצרוהו, ואחר כך יצמח פעם שנית ופעם שלישית, כגון העשב הנקרא "ניליג", וניליג היא "אינדי" בלע"ז, ו"פספסא" הוא הנקרא אספסתא בתלמוד. וזה הצמח, שיצמח בפעם שנייה, נקרא "ספיח", ועליו נאמר: "את ספיח קצירך"(ויקרא כה, ה); ומה שיצמח פעם שלישית, נקרא "שחיס", ועליו אמר הכתוב: "אכול השנה ספיח, ובשנה השנית שחיס"(ישעיה לז, ז).
ופירוש 'אסטיס - הוא ה"ניליג", והוא "אינדי" בלע"ז, שצובעין בו תכלת.
ותלתן - נקרא בערבי "חלבא" ובלע"ז "פנגריג".
ונכוש - הוא לנקות שורשי הצמח.
וכסוח - הוא כריתת קצות הענפים היוצאים מן הצמח, אשר אין צורך להם, כגון זמיר הכרמים. ותרגום "לא תזמור"(ויקרא כה, ד), "לא תכסח".
וטעם אלה הדינים, כי אותו הצמח המעורב ממינים רבים, כשיוודע שאין רצון בעל השדה, אין מחייבין עליו לעקור.
ומקום הגרנות - אין צורך לצמוח בהן כלום, אבל צריך להיותו חלק לדוש בו.
וכן התלתן - כשיזרענה למאכל אדם יזיקו לה העשבים. ויוודע שלמאכל אדם נזרעה, כשיזרענה מקומות מקומות עשויין בתיקון, ולא יזרענה זריעה שאינה מהודרת.
ואם יכרות קצת מה שצמח מאלו העשבים, והניח קצת, הודיע בזה שרצונו להשאיר הנשאר, על כן יתחייב לעקור הכל, חוץ ממין אחד:
קנבום. אית דגרסי קנבוס והנך מינים אין להם התלעה וחרישה שעומדים בקרקע ג' שנים ואין מתליעין:
איסטיס. כמו סתיס גיסדא בלעז שצובעין בה:
מקום הגרנות. שדשין בה תבואה וקטנית:
תלתן. פינוגריקו בלעז:
אין מחייבין אותו לנכש. דסופו לעוקרן בעל כורחו דקשה להו שאף למקום גרנות קשין הזרעים הגדילים שם שמחלידין את הקרקע ומלקין אותו ולא חזי תו למקום דישה ובשילהי מרובה (פא:) פריך מעשרה תנאים שהתנה יהושע דמלקטין עשבים בכל מקום חוץ משדה תלתן אלמא תלתן מעלו ליה עשבים ומשני לה התם:
ואם ניכש או כיסח. אמקום גרנות קאי דכיון דניכש או כיסח אותן גלי אדעתיה דניחא ליה באותן מינין ועוקר הכל חוץ ממין אחד משום מקיים בכלאים. נוכש עוקר העשבין בידו עם השורש כיסח שחותך העלין והשורש נשאר בארץ מלשון (ויקרא כה) לא תזמור תרגום לא תכסח:
קנבוס או לוף - שמינים הללו אין התלעה וחרישה מועלת בהן, לפי שמתקיימים בארץ שלשה שנים ואינן מתליעין:
אסטיס - צבעו דומה לתכלת קורין לו בערבי ני"ל ובלע"ז אנדיק"ו, ורגילים שכורתים אותו וחוזר וצומח, ומה שצומח פעם שנייה נקרא ספיח. אי נמי מה שצומח מן הזרע הנופל בשעת קצירה קרוי ספיח ט:
מקום הגרנות - שדשים בו תבואה וקטנית:
תלתן - בערבי חולב"א ובלע"ז פינגריק"ו:
אין מחייבין אותו לנכש - דבלאו הכי סופו לעקרם י לפי שאסטיס קשה לתבואה והעשבים קשים לתלתן כשנזרע למאכל אדם, ומקום הגרנות נמי קשים לו הזרעים שמחלידים את הקרקע ומלקים אותה ולא חזי תו למקום דישה:
ואם נכש או כסח - דהשתא גלי דעתיה דניחא ליה באותם הנשארים שהרי עקר הכל חוץ מזה, אומרים לו עקור את הכל מפני שהוא נראה כמקיים כלאים:
נכש - שעקר הצמחים בידיו עם השרש:
כסח - שחתך העלים והשורש נשאר בארץ, תרגום לא תזמר לא תכסח:
[*קנבוס או לוף. פי' הר"ב שמינין הללו אין התלעה וחרישה מועלת בהן וכו'. והדר כ' ואין מתליעים לפי זה קשה מאי קאמר בתחלה שאין התלעה מועלת הא אין בהן התלעה. ולשון הר"ש אין להם התלעה וחרישה שעומדין וכו'. וכתב הרמב"ם שאינו יודע היאך עושות לשלש שנים ע"כ. ובפירוש שהזכרתי מצאתי קנבוס מין פשתן ובלע"ז קונבא. יש גרסי קרכוס וגירסתם עיקר שהרי אותם שאנחנו קוראין אותו קנבוס עושה בכל שנה כמו פשתן. ובערוך מצאתי קנבוס ופירש לשם שהוא מין תבלין שמשימין בקדרה עכ"ל. ובסוף פרק ה כתב קנבוס קוטלו"א בלע"ז]:
ספיחי אסטיס. עיין מ"ש בפרק קמא דפאה משנה ד. ועיין ריש פרק ז דשביעית. ומ"ש הר"ב צבעו דומה לתכלת. לשון הרמב"ם שצובעים בו תכלת. וכ"כ בפרק ט ממס' שבת משנה ה שצובעים בו כעין הרקיע. אבל במורה חלק א' בהקדמה י' למדברים כתב שהוא צבע שחור. ומצאתי בפי' הראב"ע בפרשת תרומה שכתב שיש קוראין לשחור תכלת בעבור שהיא תכלית הגוונים. [*ומ"ש הר"ב אי נמי מה שצומח וכו' קרוי ספיח ובפירוש החומש להרמב"ן בפרשת בהר כתב שנקרא כן לפי שהוא נספח אל קציר השנה שעברה מגזרת ונספחו על בית יעקב (ישעיה יד) ע"כ. וכתב הרמב"ם ויש מן הצמח מה שיזרעוהו ויקצרוהו ואח"כ יצמח פעם שניה ושלישית כגון העשב כו' וזה הצמח שיצמח בפעם שניה נקרא ספיח ועליו נאמר (ויקרא כה) את ספיח קצירך ומה שיצמח פעם שלישית נקרא שחיס ועליו אמר הכתוב (ישעיה לז) אכול השנה ספיח ובשנה השנית שחיס עכ"ל]:
אין מחייבים אותו וכו'. פירש הר"ב העשבים קשים לתלתן כשנזרע למאכל אדם ובלאו הכי סופו לעקרם. וכ"פ רש"י בפרק מרובה דף פא והקשו התוס' דאין מחייבין משמע שאין אסור בהנאתו. ועוד דאם מתייאש ומתעצל לעקרן למה לא נחייבנו דהא איכא איסור כשנתייאש כדתנן בפרק ה דכלאים הרואה ירק בכרם ואומר לכשאחזור אלקטנו והוסיף מאתים אסור ונראה לר"י דאין מחייבין אותו לעקור דליכא איסורא שהרי הוא לא זרען אלא מאליהן באו ומשום מקיים כלאים ליכא דכיון דקשו להו עשבים דדוקא היכא דניחא ליה חייבוהו חכמים שלא יחשדוהו שזרעם ע"כ. וכך הם דברי הרמב"ם בפרק ב' מהלכות כלאים דכל שיש לחשוד שנזרעו אסור מפני מראית העין אבל בזמן שנראה שאין זה מדעתו של בעל השדה אלא מאליהן עלו אין מחייבין אותו למעט עד כאן. וכתב עוד ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם כשהיתה זרועה ערוגות ערוגות ולה גבול סביב. עד כאן. ואוקימתא בש"ס הכי הוא. [*וז"ש התוספות משמע שאין איסור בהנאתו שיטת הרשב"ם וליתא כמ"ש בריש פרק קמא [דשקלים] ממתניתין דריש פרק ח:
ואם נכש או כסח אומרים לו עקור. כתב הר"ב דהשתא גלי דעתיה וכו' מפני שהוא נראה כמקיים כלאים. ע"כ. וקשה דמ"ש מריש פרקין דאחר שמיעט רשאי לשייר המותר. ומיהו לפירוש התוספות שכתבתי לא קשיא דהתם חכמים חייבוהו למעט ואמרו דדיו בכך. והלכך כשממעט מפני החיוב שחייבוהו חכמים אין נראה כמקיים כלאי' במה שאינו בורר את הכל. מה שאין כן הכא דלא חייבוהו כלל למעט והוא עושה מעצמו ועוקר מקצת ומניח מקצת נראה ודאי במה שמניח כמקיים כלאים. אבל הר"ב פי' שסופו לעקור. אם כן לא התירו לו אלא שיעקור ולמה לא תסגי ליה נמי במיעוט ואין לחלק כלל בין כשממעט קודם שנזרע לממעט אחר שכבר צמח דהשתא הכלאים זרועין ועומדין. דהא קי"ל ברואה כלאים בשדהו ולא ידע בו כשזרע שחייב למעט כמו בתלוש וסגי ליה בכך וכמ"ש הרמב"ם בפירושו לריש פרקין, ובחבורו פ"ב. ועיין במשנה ריש שקלים ובש"ס מסכת מ"ק ד' ו:
(ט) (על הברטנורא) לפי שהוא נספח אל קציר השנה שעברה מלשון ונספחו על בית יעקב ישעיה י"ד. הרמב"ן:
(י) (על הברטנורא) פ"א. דאין מחייבין אותו לעקור דליכא איסורא שהרי הוא לא זרען אלא מאליהן באו ומשום מקיים כלאים ליכא משום דקשה להו עשבים ודוקא היכא דניחא ליה חייבהו חכמים שלא יחשדהו שזרעם. ר"י בתוס':
היתה שדהו זרועה כו': פי' וקצר הזרע כבר ונשארו העיקרין בארץ. לא יהא זורע ובא על גביהן זרע אחר. אע"פ שאותן העקרין. אין דרכן לצמוח עד ג' שנים כגון הקונבוס או הלוף. עד שיעקר העיקרין זהו פי' הרמב"ם ז"ל במשנה וגם בחבורו פ"ב. והראב"ד ז"ל פי' שאינו מדבר בזרוע וקצור אלא בשזרען ולא צמחו שלא יחשוב עליהן שהתליעו אלא פעמים שהן שוהין זמן גדול תחת הארץ משנה לשנה ומצמיחין ע"כ. וכמו שפי' הר"ש והר"ע ז"ל. ובמנחות שם אמרי' דקונבוס ולוף אסורין מן התורה שאר זרעים מדרבנן. וכ' הרגמ"ה ז"ל ק"ל היכן אסרה תורה קונבוס ולוף יותר משאר זרעים ע"כ. ורש"י ז"ל פי' אסרה תורה בכרם דאין זרעם כלה שיש להם שורש ל"א קונבוס ולוף אסרה תורה דכתיב כרמך כלאים זרעים הדומין לכרם ובהנך תולין אשכולות {הגה"ה. וז"ל ס' הלבוש בי"ד סי' רצ"ו ס"ב. והה"נ במינים שאינם מאכל אדם אלא שהן דומים לכרם בענין אחר כגון קונבוס ולוף ג"כ הם אסורין מה"ת בכלאי הכרם. לפי שהן גדלים הרבה ועושין אשכולות כגפנים ואיכא ערבובי' שהן ג"כ דומין בזה לכרמך והוו כלאים בכרם מה"ת ע"כ והוא ל' הר"ן ז"ל שהעתקתי לק' בסמוך:} כעין ענבים ע"כ. ור"ח כהן פי' בתמיה קונבוס ולוף ולא שאר זרעים אחרים הא ודאי דכל זרעים דאורייתא ומיהו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מה"ת משום דכתיב כרמך שלך ולא של חברך ולא הוי האיסור אלא קנסא בעלמא עכ"ל לפי' סוגיית ההלכה אשר שם והוא מתוס' חיצוניות. ותוס' ז"ל נוטין דבריהם לפרש"י ז"ל וכתבו דלאו דוקא קונבוס ולוף אלא כל תבואה של ה' המינין הוי דאוריי' כמו קונבוס ולוף ע"כ. וכן ג"כ כתב הר"ן ז"ל בפ' ראשית הגז דהא דקאמר התם במנחות קונבוס ולוף אסרה תורה לאו לאפוקי חטה ושעורה דכל ה' המינין ודאי כלאים מה"ת אלא לאפוקי שאר זרעוני גינה שאינם נאכלין דומיא דקונבוס ולוף שאינם כלאים בכרם כדתניא בתוספתא האירוס והקיסוס ושושנת המלך מין זרעים אינם כלאים בכרם. אלא דקונבוס ולוף לפי שגדלין הרבה ואיכא ערבוביא ועושין אשכולות כגפנים אסורים משום כלאי הכרם ע"כ. ולשון הרמב"ם ז"ל פ"ה אינו חייב מה"ת אלא על קנבוס ולוף וכיו"ב מזרעים שנגמרין עם תבואת הכרם ופי' מהר"י קארו ז"ל דהיינו שאינם עושין אלא לשלש שנים כמו קונבוס ולוף שאינם נעשין אלא לג' שנים כדתנן בפ"ב דכלאים כמו שתבואת הכרם אינו ניתר עד ג' שנים עכ"ל ז"ל:
שאינם עושין אלא לשלש שנים: היא גירסת הר"ש והרא"ש ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל גריס אע"פ שאינם עושין כדמוכח בפירושו למשנה וגם בחבורו. ושם השיגו הראב"ד ז"ל על גרסא זו ועל פירושו כמ"ש לעיל:
וכן מקום הגרנות שעלו בהן מינים הרבה: נ"א שעלו בו:
וכן תלתן כו': בירושלמי כיני מתני' וכן תלתן שהעלתה מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור. ר"ל לנכש דהיינו עשבים דלא מעלו. וכן הוא גרסת המשנה ס"פ מרובה לעקור ואפשר ששם היא ברייתא דהכי קתני לה התם תלתן שעלתה עם מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור וכ' שם תוס' ז"ל והא דנקט תלתן שעלתה עם מיני עשבים ולא נקט תלתן שעלו עמו עשבים רבותא נקט אפי' כשמתכוין לזרוע תחלה שאר זרעים והתלתן עלה מאליו אפ"ה כיון דהשתא מיהא לא ניחא ליה בזרעים מחמת התלתן שעלה אין מחייבין אותו לעקור עכ"ל ז"ל. תני תנאי התנה יהושע שיהו מלקטין עשבים בכל מקום חוץ משדה תלתן דמעלו לה עשבים הגדלות עמה כשנזרעה למאכל בהמה והתולשן מפסיד את התלתן. וע' תו בירושלמי:
אם ניכש או כסח: פי' הר"ש ז"ל דאמקום הגרנות קאי אבל הרמב"ם ז"ל פי' ואם יכרות קצת מה שצמח מאלו העשבים וכו' משמע דקאי אכולהו. אכן ראיתי בחבורו פ"ב הפך הלשון וברישא כתב בבא דתלתן ואח"כ כתב בבא דמקום הגרנות ובסופה כתב ואם הסיר מקצתן אומרים לו עקור הכל חוץ ממין א' שהרי גלה דעתו שרוצה בקיום השאר. ע"כ. משמע שרוצה לפרש גם הוא דלא קאי רק אגרנות וטעמא משום דבגרנות דרך שעולין מינין הרבה כדקתני רישא הלכך שייך למיתני בהו עקור את הכל חוץ ממין א' וגם ממה שהקשה ותירץ בתוי"ט משמע דס"ל דאכולה מתני' קאי. דמדקאמר דלפי' התוס' ז"ל ניחא ותוס' ז"ל כתבו ומשום מקיים כלאים ליכא כיון דקשו להו עשבים משמע דגם בתלתן מיירי:
עקור את הכל: פי' הח' ה"ר יהוסף ז"ל פי' אפי' לקצור את כולם אינו רשאי רק לעקור כדי שלא ישאר השרש כלל ועיקר ע"כ:
יכין
היתה שדהו זרועה קנבוס: בלשון לאטינא מלת קאנאביס הוא האנף:
או לוף: מין בצלים:
לא יהא זורע ובא על גביהם: אף אחר זמן והיפוך כנ"ל:
שאינן עושין אלא לשלשה שנים: נ"ל דר"ל אף שאנחנו רואין שצומחין לאלתר יש מהן שאינן מתליעין עד ג' שנים. ואף שיהפך יחזור ויצמח. ואילה"ק עכ"פ מה שיזרע השתא ע"ג יגמר בשנה זו ויתלשו מיד קודם שיצמח הקנבוס בסוף הג' שנים. נ"ל דג' שנים דקאמר אין ר"ל ג' שנים דוקא. אלא ר"ל יש מהן מאחרין ויש מקדימין לצמוח תוך הג' שנים. והיינו כדברינו הנ"ל דחיישי' שאחר שיהפוך במחרישה שוב יתליע הקנבים גם בשנה זו ויצמח בתערובות:
תבואה שעלה בה ספיחי אסטיס: וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג. וספיחים הן גרעיני הזרע שנפלו בשעת קצירתו שחוזר וצומח בין התבואה שנזרע שם אח"כ. ונקט ספיחי מדמצוי כך טפי. ממה שיהיה זרע איסטיס מעורב בתבואה בשעת זריעה:
וכן מקום הגרנות: שדשין שם מינים הרבה:
וכן תלתן: פענכעל רגיל לצמוח בינו מינין הרבה:
שהעלה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש: לעקור התערובות עם השורש. מדנתערב ממילא. וגם לא ניחא ליה תערובתן. דצמחיהן קשין למינין הללו. ומקלקלין מקום הדישה להכי [לא הוי] דינו כסי' ב':
אם נכש או כיסח: ר"ל אפי' רק חתך עלי התערובות. ושייר השרשים:
אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד: דאל"כ נראה כניחא לי' במה שמשייר. והו"ל כמקיים כלאים. דדוקא במ"א לעיל שנתערב קודם זריעה. א"צ לברור הכל. משא"כ הכא שכבר הגיע שעת איסור. עוקר הכל. כ"כ ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל. ואילה"ק הרי במשנה ג' שכבר זרוע ואפ"ה א"צ לעקור הכל. י"ל התם אף שכבר זרוע. עכ"פ בשעה שעוקר אין כאן עוד כלאים. ואי"ל דכמו במוצא כלאים בשדהו סגי בממעטו עד פחות מחלק כ"ד [כי"ד רצ"ז ס"ח] ה"נ מלת הכל לאו דוקא אלא ר"ל כל מה שמחויב לעקור. דהיינו עד שלא ישאר רובע לבית סאה. ליתא דיש לחלק הרבה דשאני הכא דניכש מתחילה כדי לקיים הנשאר. להכי לעקור הכל ממש צריך [וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מכלאים ה"י]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת