משנה גיטין ט ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת גיטין · פרק ט · משנה ג | >>
גופו של גט, הרי את מותרת לכל אדם.
רבי יהודה אומר: ודין דיהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין.
גופו של גט שחרור, הרי את בת חוריןיב, הרי את לעצמך.
גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט:
- הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- וְדֵין דְּיִהְוֵי לִיכִי מִנַּאי
- סֵפֶר תֵּרוּכִין וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין וְגֵט פִּטּוּרִין
- לִמְהָךְ לְהִתְנָסְבָא לְכָל גְּבַר דִּתִצְבִּיִּין.
- גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר:
- הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין;
- הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ:
גופו של גט -
- הרי את מותרת לכל אדם.
- רבי יהודה אומר:
- ודן דיהוי ליך מני,
- ספר תרוכין, ואיגרת שיבוקין, וגט פיטורין,
- למהך להתנסבא לכל גבר דיתיצבייין.
- גופו של גט שיחרור -
- הרי את בן חורין,
- הרי את של עצמך.
( ראו משנה ב )
גופו של גט - עיקר כתב הגט, כך יכתבו בו:
ודין די יהוי ליכי מינאי - שצריך להוכיח בתוכו שעל ידי ספר זה הוא מגרשה. ואי לא כתב ביה הכי, אתו למימר דבדיבור בעלמא גירשה ושטר ראיה בעלמא. והלכה כרבי יהודה יא:
רבי יהודה אומר ודין די יהוי כו'. כתב הר"ב והלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. וטעמא משום דאמרי' בגמ' דפליגי ת"ק ור"י בידים שאין מוכיחות אי הויין ידים. רבנן סברי דהויין ידים ואע"ג דלא כתב לה ודין מוכחא מלתא דבהאי גיטא מגרש לה. ור"י סבר לא הויין ידים. וטעמא דכתב לה ודין דמוכח מלתא דבהאי גיטא קא מגרש לה. אבל לא כתב לה ודין אמרי בדבור גרשה ושטר ראיה בעלמא. ובריש נדרים קי"ל דלא הויין ידים כמ"ש שם. והא דכתב הרמב"ם בחיבורו פ"א מה"ג. גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם. התם לא נחית אלא לחלק בין הלשונות שמשמען שהוא משלח אותה ללשונות שמשמען שישלח עצמו ממנה כנלמד מענינו והזכיר ביניהם לשון דהרי את מותרת לכל אדם. לכך כתב נמי שזהו הלשון עצמו שאמרו חכמים שהוא גופו של גט. אבל לא בא למעט דאין צריך ליותר. אבל סמך עצמו במ"ש בפ"ד בטופס הגט ודין כו' ודלא כמ"ש הר"ן דלשונו שבטופס הגט לא לעכובא הוא וסגי ליה במותרת לכל אדם כמ"ש בפ"א ע"כ. שכיון שבפירושו פוסק כר"י יותר נראה לכוין ג"כ דעתו בחבורו ונאמר דבפ"א לא נחית כו' כמ"ש. ובנידון דידן עצמו מצאתי כיוצא בזה להר"ן בפ"ק דנדרים דמתרץ כה"ג לשמואל דס"ל כר"י דידים שאין מוכיחות אינן ידים. וברפ"ג דגיטין [דף כ"ו] קאמר שצריך שיניח מקום הרי את כו' ואילו מקום ודין לא קאמר. ומתרץ דבפ"ג דגיטין לא עייל נפשיה בפלוגתא דר"י ורבנן ונקט אליבא דכ"ע. ע"כ. גם מדברי המגיד פ"ד נראה שסובר שדעת הרמב"ם שם לפסוק כר"י. אלא שלא העיר מהא דפ"א:
ודין. עיין מ"ש בסוף דבור דלקמן:
גופו של גט שחרור הרי את וכו'. ותימא דלא פליג ר"י בכי הא נמי. בשלמא לסוגיא דנדרים דמשמע דידים מוכיחות דבעי ר"י. היינו דלכתוב מינאי להוכיח שמגרשה ממנו. אתי שפיר. דבלשון בת חורין מוכח שאיננה משועבדת לו עוד. וכן נמי בלשון לעצמך. אבל לסוגיא דהכא דידים מוכיחות דבעי ר"י. היינו ודין שיהא מוכח שעל ידי הגט הוא משחרר ואינה לראיה בעלמא. קשיא. דלפלוג נמי ולבעי ודין. דהא שטר שחרור ילפינן בג"ש מגט אשה כמ"ש בס"ד במשנה ג' פ"ק דקדושין. וכ"ש להתוס' דהכא וכן הוא בפירוש הר"ן דנדרים. דרבנן ור"י בתרתי פליגי במינאי ובודין. ומצאתי בירושלמי גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם וכו' רבי אחא אמר כריתות לא התפיסה התורה שם כריתות אלא ערוה שיש בה הויה. אמר רבי מנא ובלחוד דלא יימר ודין. ר' מנא בעי הרי את ברשות עצמך. א"ר יוסי בר בון צריך שיאמר הרי את בן חורין כו'. ומשמע לי דכולה מלתא אסיפא דגט שחרור קאי. ור' אחא אתא למימר למה לא פליג ר"י וקאמר דלא התפיסה התורה [שם] כריתות אלא ערוה כו' שיש בה הויה צריך שיכרות. משא"כ בשיחרור. ואמר רבי מנא דלענין זה בלחוד אין צריך שיהא שיחרור ממש כגט אשה. דלא יימר ודין. אבל ספר בעינן. ואפשר דרבי מנא אגט אשה קאי וכגמ' דידן דלא יימר ודין ביו"ד דמשמע דינא:
הרי את בת חורין. כן גי' הספרים. גם בנוסח משנה שבגמ' וכן הובאה בפסקא בגמ'. ומשום דבגט אשה קיימינן ניחא ליה למנקט שחרור ג"כ בשפחה. אבל בס"א הרי את בן חורין. וכן בנוסח משנה דבירושלמי וכן העתיק הרמב"ם [ריש] פרק ה' מהלכות עבדים וטי"ד סי' רס"ז. ואין להגיה אתה בה"א. וכדמייתי לה בגמ' ירושלמית. דכל אתה מתורגמין את:
הרי את לעצמך. או הרי את לעצמך. הרמב"ם והטור שם:
(יא) (על הברטנורא) וטעמא משום דאמרינן בגמרא דפליגי ת"ק ור"י בידים שאין מוכיחות אי הויין ידים. רבנן סברי דהויין ידים ואע"ג דלא כתב לה ודין מוכחא מלתא דבהאי גיטא מגרש לה. ור"י סבר לא הויין ידים. וטעמא דכתב לה ודין דמוכחא מלתא כו' אבל לא כתב לה ודין אמרי בדבור גרשה כו'. ובריש נדרים קיי"ל דלא הויין ידים. ועתוי"ט:
(יב) (על המשנה) בת חורין. משום דבגט אשה קיימינן ניחא ליה למנקט שחרור נמי בשפחה (ובס"א וירושלמי ורי"ף גרס בן) ועתוי"ט אי בעינן גם הכא ודין. (ועיין בקרבן העדה. א"נ):
גופו של גט: וכו'. ביד פ"א דהלכות גירושין סי' ד' ובפ"ד סי' י"ב ובפ"ה דהל' עבדים סי' ג' ובטור א"ה סי' קכ"ו. ועיין בספר כתר תורה שחבר החכם ה"ר דוד ויטאל נ"ע בסי' ר"מ. ואיתה בפ"ק דנדרים דף ה' ותוס' פ"ק ריש ד' ו':
ר' יהודה אומר: ודן דיהוי וכו' פי' הרמב"ם ז"ל ר' יהודה סובר אע"פ שגוף הגט הרי מותרת לכל אדם צריך שיכתוב בו ודן דיהוי לכי מנאי ע"כ. והלכתא כותיה דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים:
וגט פיטורין: בספרים לא היה כתוב גט פיטורין ובגמרא נמי כי קאמר ולורכיה לוי"ו דתרוכין ולוי"ו דשבוקין לא קאמר לוי"ו דפיטורין ומיהו בפ"ק דנדרים כתוב בספרים נמי גט פיטורין ונראה דה"נ גרסינן ליה דהא ספר כריתות מתרגמינן גט פיטורין וגם בגיטין רגילין לכותבו תוס' ז"ל. ובירושלמי ליתיה וגם במשנת החכם הר"ר יהוסף ז"ל נמחק אבל בכל הפוסקים איתיה. ומ"מ נראה דאי גרסינן ליה שנכון לגרוס וְגַט פיטורין בפתח הגימל שהוא סמוך וכן הוא בתרגום. וכתבו תוס' והר"ן ז"ל כאן וגם בפ"ק דנדרים ד' ו' דבתרתי פליגי רבנן ור' יהודה דהכא בגמרא מפרש טעמא דפלוגתייהו בוְדֵן והתם בנדרים מפ' דפלוגתייהו בְמִנַאי ושתי הסוגיות כל אחת מגלה על חברתה ע"כ וכן כתבו ג"כ תוס' ז"ל. וְדֵן צריך להיות בלא יו"ד פי' דמשמע ביו"ד שר"ל דין הוא עלי שאגרשיך אבל אם אינו דין עלי שאגרשיך לא תתגרשי. ולא ליכתוב אגרת ביו"ד דמשמע איגרא לשון גג. והרמב"ם ז"ל פי' שם בפ"ד שמא יקרא הקורא ואי גרת כלומר ואם זנית למהך בלי יו"ד:
להתנסבא: בה"א גרסינן לה שאם יכתוב באל"ף שמא ירחיק לא מן תנסבא ומשמע לא תנסבא לא תנשא ופי' להתנסבא להלקח בכל ענין שיהיה בין לזנות בין לנשואין אא"כ פי' חוץ מתזנותיך שהוא בעיא ולא איפשיטא ויש עוד דקדוקים אחרים לרוב מאד ע"ש בגמרא ובפוסקים ז"ל ובספר הלבוש ומצאתי כתוב בתשובת הרב יצחק ב"ר מרדכי. וז"ל ובהלכות מדוייקות בנוסח הגט אין שם הרי את מותרת לכל אדם והעידו גדולים שהגהה היא בהלכות גם בטופסי רש"י ז"ל לא היה כתוב ואע"פ שמצאנוהו שגור בלשון התלמוד כמו הרי את מלמטה ומותרת מלמעלה לדוגמא נקטוה ומשום דהוי לישנא דרבנן ע"כ. ובסוף דבריו כתב ונמצינו למדין מעתה שהתנאי שנכתב בגט כולו או קצתו אחר להתנסבא לכל גבר דתצביין בין לר' יהודה בין לרבנן הוא תנאי שאחר התורף הכשר לדעת הכל ואין צורך אחריו ללשון הרי את מותרת לכל אדם ויותר ראוי בגט לשון לכל גבר מלשון לכל אדם כדי שיהא כל גוף הנוסח בלשון אחד ולא מקצתו עברי ומקצתו ארמי שהרי בתוספתא פסלוהו וסמכו עליה קצת הפוסקים ומפני הלשון הוא שחלק ר' יהודה בזה לא מפני הענין כי הענין אחד עכ"ל ז"ל. וכתבו תוס' בשם ר"י וה"ר יוסף טוב עלם [כ' דצ"ל] דיתיהוייין דיתיצבייין כל מלה מהני תרין צריכה חמשה יודין פי' דאי לא כתב כי אם שתי יודין בסוף המלה משמע דקאי אנשים דעלמא ולכך צריך שלשה יודין סמוך לנו"ן אחרונה וכן הוא בסמ"ג עשין סי' נ' וכן הוא בפי' רש"י ז"ל בגמרא וכן כתבו הרי"ף והרמב"ם ז"ל שם פ"ד וכל הפוסקים כמימריה דאביי בגמרא אלא שהוא הוסיף לומר שצריך שני יודין אחרים אחת אחר הדלי"ת ואחת אחר התי"ו שהן שני תיבות ודי במקום אשר אבל מלת דיתבא על נהר פלוני הכל תיבה אחת כלומר היושבת ואין לכתוב די יתבא דמשמע אשר יושבת ע"כ. וזה לשון ספר הלבוש בא"ה סימן קכ"ו סעי' ך' די תהוייין ודי תיצבייין צריך לכתוב ג' יודין רצופים דבחד יו"ד אין לכותבו שלא יהא נקרא תיהוין בחירק תחת הוי"ו וכן תיצבין בחירק תחת הבי"ת עם נו"ן לבסוף ואין זה שום מלה בתרגום ודתרי יודי"ן לא סגי דהוו מיקרו דתוהוויַיַן דיתצבייַן בפתח תחת היודין והיה משמעותייהו לשון נקבות רבות נסתרות כאלו מדבר עם אחרים שתהיינה על נשים אחרות אותן הנשים רשאות ושלטאות וכו' לכל גבר שתרצנה ונמצא שאינו מגרש את זו אלא שתים אחרות לכך כותבין ג' יודי"ן תהוייין תצבייין ונקראת הוי"ו והבי"ת בשוא וחירק תחת היו"ד עם הנו"ן לבסוף ואז משמעותיה בלשון ארמי לשון נקבה נכחית יחידה ונוהגין לכותבה בחמשה יודין די תיהוייין די תיצבייין אחר הדלי"ת יו"ד אחת ואחת אחר התי"ו כדי שיהא נשמע אשר תהיי אשר תרציי דדי תרגומו של אשר והיו"ד השניה שלאחר התי"ו היא כדי שלא יקרא דית הוייין דית צבייין ואין כאן מלה אבל אם יכתוב היודין אחר התוין על כרחו יקרא דיתיהוייין דיתיצבייין מיהו אם לא כתב אלו היודין איני נפסל בכך שהכל משמעו אחת הוא והדלית במקום שין שתהיי שתרצי וכו' ויש לכתוב די תיהוייין בשיטה אחת וכן די תיצבייין אבל אם כתב די בשיטה אחת ותיהוייין או תיצבייין בשיטה אחרת יש פוסלין ואפילו בשיטה אחת לא ירחיק די הרבה מן הב' תיבות רק מעט מפני שיש בו קצת שנוי לשון כשמחלקין מלת די ממש מאלו השתי תיבות מ"מ ירחיק מעט רק לא כהרחקת שאר תיבות ע"כ:
גופי של גט שחרור הרי את בן חורין הרי את לעצמך: כן היא הגרסא בירושלמי וגם בהרא"ש ושם ביד בפ"ה דהלכות עבדים וגם בטור יו"ד סי' רס"ז וכן נראה עיקר אע"ג דבגמרא בין במשנה בין בפסקא כתוב בת חורין דמשמע דקאי אשפחה דומיא דאשה דעסיק בה וה"ה לעבד. אכן אפילו אי גרסינן בן חורין גרסינן את בלא ה"א דבתרגום דמיירי מתני' אין הפרש בין זכר לנקבה במלת אתה. אך אפשר דגט שחרור בסיפא הוי בלשון הקדש וגרסינן אתה בן חורין הרי אתה לעצמך וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל. ואיתה בפ"ק דקדושין דף ו' וגם שם הגרסא הרי את בת חורין הרי את לעצמך. ירושלמי א"ר יוסי ב"ר בון צריך שיאמר הרי את בן חורין הרי את של עצמך מתניתא אמרה כן הרי אתה בן חורין הרי אתה של עצמך ע"כ. משמע שר"ל שצריך לומר שניהם ומייתי סייעתא מן המשנה אי שמא אשמועינן שצריך לומר של עצמך ולא לעצמך או שמא אשמועינן שיש הפרש בין את לאתה דלשפחה צריך שיאמר את בלא ה"א ולעבד צריך שיאמר אתה בה"א אע"פ שבלשון ארמי אין הפרש בין זה לזה או שמא ר"ל שמלבד שיכתוב כן בגט שחרור גם צריך שיאמר כן בשעת מסירת גט שחרור אלא שלא מצאתי כן ביד שם בהלכות עבדים פ"ה:
הרי את לעצמך: פי' או הרי את ופשוט הוא מתוך הסוגיא שאכתוב בס"ד וכך הוא הלשון שם ביד ושם בטור. ובגמרא הכא וגם כן שם בקדושין פשיטא אמר לה לאשתו הרי את בת חורין לא אמר ולא כלום אמר לה לשפחה הרי אתיא מותרת לכל אדם לא אמר ולא כלום אמר לה לאשה הרי את לעצמך מהו לגמרי קאמר לה ואפילו להנשא אי למלאכה קאמר לה שיהו מעשי ידיה שלה א"ל רבינא לרב אשי ת"ש גופו של גט שחרור הרי אתה בן חורין הרי אתה לעצמך ומה עבדא דקני ליה גופיה כי א"ל הרי אתה לעצמך קני גופיה אשה דלא קא קני גופה לא כל שכן. וגם פשיט בגמרא שאם אמר לעבד אין לי עסק בך לשון חירות הוא:
יכין
גופו של גט: ר"ל גם זה הוה גופו, וצריך לכתבו בגט שאם לא נכתבו בו פסול [קכ"ו סמ"א], מלבד התורף. דהיינו הזמן והמקום ושם האיש והאשה:
רבי יהודה אומר ודין דיהוי ליכי מינאי: פי' זה הספר יהיה לך ממני:
ספר תירוכין: גירושין:
ואגרת שבוקין: [ענטלאססונג]:
וגט פטורין: [אבפערטיגונג]. ונ"ל שג' לשונות של גירושין אלו הם נגד ג' חיובים שחייב בעל לאשתו שאר כסות ועונה לומר שמכולם נתנתק מהשתא ממנה:
למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין: לילך להנשא לכל איש שתרצה דס"ל לר"י דצריך שיהא מוכח מהגט שע"י ספר זה מגרשה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת