משנה אבות א יג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק א · משנה יג | >>
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
- נָגֵד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ.
- וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף.
- וּדְלָא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב.
- וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלֵף
הוא היה אומר:
- נגד שמא - אבד שמא.
- דילא מוסיף - יסוף.
- ודילא יליף - קטלא חייב.
- ודישתמש בתגא - חלף.
ואמר גם כן, כשימשך שם האדם לגודל, התבשר בהפסקו.
והיה אומר גם כן, מי שאינו מרבה בקריאה, ימיתהו השם יתברך.
אבל מי שלא למד כלל, ראוי ליהרג.
ומי שמשתמש בתגא ימות, רצה לומר מי שמתפרנס בתורה ומקבל ממנה תועלת. וזאת היתה כוונתו בזה המאמר כמו שיתבאר בזאת המסכתא.
ונאמר בו על דרך הסימן תלמיד גברא אחרינא, רצה לומר שאין מותר לו לתלמיד חכם שיקבל שימוש משום אדם אלא מתלמידיו:
נגד שמא אבד שמיה - מי שנמשך שמו למרחוק מתוך שררה ורבנות, מהרה יאבד שמו, שהרבנות מקברת את בעליה. נגד לשון משיכה. תרגום משכו, נגידו:
ודלא מוסיף - מי שאינו מוסיף על לימודו:
יסיף - יסוף מפיו מה שכבר למד וישכח תלמודו. ויש שגורסין יאסף, כלומר יאסף אל עמיו וימות בלא עתו:
ודלא יליף - קשה מדלא מוסיף, הלכך קטלא חייב, כלומר ראוי הוא שיהרגוהו, כמו שאמרו [פסחים מ"ט:] עם הארץ מותר לקרעו כדג, ומגבו:
ודישתמש בתגא - המשתמש בכתרה של תורה לא כאדם המשתמש בכליו, חלף ועבר מן העולם. תגא בלשון ישמעאל כתר. ויש מפרשים, תג"א ר"ת ת'למיד ג'ברא א'חרינא. שאסור לאדם להשתמש בתלמידים שאינן תלמידיו. ואני שמעתי, ודישתמש בתגא, המשתמש בשם המפורש, חלף ואבד, שאין לו חלק לעולם הבא:
נגד שמא אבד שמיה. פי' הר"ב מי שנמשך שמו וכו'. וכן פירש הרמב"ם. ובדרך חיים מדקדק שינוי לשון דמתחלה שונה שמא ואח"כ שמיה. ומפרש שכך הוא אומר נגד שמא ר"ל שם השררה נגיד. וזה מורה על המשכה אבל אין זה ראוי כ"א אבד שמו של בעל השררה שהרבנות מקברת וכו'. וי"ג נגד שמא אבד שמא באל"ף. ובמד"ש נגד שמא המושך שמו לעשות לו שם כשם הגדולים אבד שמיה שהיה לו כבר. וישאר קרח מכאן ומכאן. ובשם החסיד הר"י ן' שושן כתב שהגרסא הנכונה שניהם בשי"ן מ' אל"ף. והא דאמר בלשון תרגום עיין סוף מכילתין:
ודלא מוסיף יסיף. פי' הכ"מ בפ"ג מהלכות ת"ת דלפי שאומר נגד שמא כלומר מי שלומד להגדיל שמו אבד שמיה. ופן תאמר בלבבך לא אלמוד עוד כי שמא יהיה למודי בשביל השם ויאבד [כו']. לזה אמר ודלא מוסיף יסיף ודאי כי הלומד ופורש קשה מהכל וכלפי האומר קודם שלמד שלא ילמוד. לזה אומר ודלא יליף קטלא חייב ואין זה כמו יסיף. דהכא חייב מיתה ואם יש לו זכות תולין לו. ע"כ. [וזה דלא כפירוש הר"ב שמפרש הא דלא יליף קשה מדלא מוסיף]:
ודישתמש בתגא. פי' הר"ב בכתרה של תורה ומה שאמר תגא סתם ולא פירש של תורה. לפי שסתם כתר כתרה של תורה. כי כל הכתרים זולתו אינן כלום. מדרש שמואל בשם הר"י ן' שושן.
(כט) (על המשנה) שמיה. שהיה לו כבר, וישאר קרח מכאן וקרח מכאן. מד"ש. ועתוי"ט:
(ל) (על המשנה) ודלא וכו'. לפי שאומר נגד שמיה כלומר מי שלומד להגדיל שמו אבד שמיה ופן תאמר בלבבך לא אלמוד עוד כי שמא יהיה למודי בשביל השם ויאבד, או, אם שמעתי מאמר זה קודם שאלמוד לא אלמוד, לזה אמר ודלא מוסיף, יסיף ודאי, כי הלומד ופירש קשה מהכל כו'. כ"מ. ועתוי"ט:
(לא) (על הברטנורא) והא שאמר תגא סתם ולא פירש של תורה, לפי שסתם כתר כתרה של תורה, כי כל הכתרים זולתו אינן כלום. הר"י ן' ששון:
קטלא חייב וכו': פ' בני העיר (מגילה דף כ"ח) :
נגיד שְׁמָא: אבד שְׁמָא כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:
יכין
הוא היה אומר: כאן מזהיר בענווה במעשה, והזכיר ד' מיני מעשה שחוטא בהן המתגאה, וענשן בצדן. ולכן אמר כן בלשון ארמית כלשון עמו, כ?י להזהיר מאוד מהן לכל אדם:
אבד שמיה: [מלת נגד ר"ל ממושך, כמו גוד אסיק [סוכה ד"ד ב'] דר"ל משוך והעלה. רק דאם פ' הפעול היא ג', חסירה היא בציווי כמו, נגש. גש]. ור"ל, המעשה הא' שמרשם הגאותן, מי שרוצה להרחיב ולגדל שמו בעולם, שיהיה שמעו הולך שהוא מושל בעירו על הכל, לבלי ימרו את פיו. אז זה ענשו, אבד שמיה, דמדרצה כבוד שאינו ראוי לו, יאבד גם להמעט שהיה לו [ולהכי קאמר ברישא שמא, ובסיפא שמיה, ודו"ק], וכמשחז"ל כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו [עירובין די"ג א']. ואמרינן גמלא בעי קרני אודנא דהו"ל גזיוה מניה [סנהדרין ק"ו א']:
והכלל דכל המתגאה נתאנה, שחושב דברדפו אחר הכבוד יכבדוהו, וכשיתנהג בענווה ישפילוהו, ותהי להפך, דהמבקש ענווה ימצא כבוד, והמבקש כבוד ימצא בושה. כי גם בעודו בתקפו, העומדים לפניו בלשונם וכזבו לו, ויבזוהו בלבם. כי אולם אחריו כל אדם ישחק, ויכנוהו כסיל, וגאותן, שוטה. אולם כגללו, יד כל אדם בו, ולא יניחוהו להגביה ראשו. וגם מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם להורידו ולהשפילו, כי הקב"ה ובנ"א שונאים להגאותן כתועבה, ואפילו יהיו בו כל המדות היפות, יהיו כנרות כבויים, כשלא יציץ עליהן אור ענווה מלמעלה, דאל"כ הם בעיני כל כנזם זהב באף חזיר:
ודלא מוסיף יסיף: המעשה הב' שבו מרושם הגאותן, שאינו רוצה ללמוד ולהוסיף חכמה, אי משום שחושב שכבר יודע דיו. אי משום שכל מלמדו שפל בעיניו. אי משום שירא שהמלמד יראה מערומי סכלותו. על זה אמר ודלא מוסיף בלימודו, זה ענשו שיהיה נאסף קודם זמנו. דתכלית חיי האדם הוא, שיוסיף שלימות, וזה שמדמה שכבר השלים א"ע כל צרכי, למה לו חיים:
קטלא חייב: המעשה הג' שמרשם הגאותן, הוא שממאן ללמד לאחרים, מה שיודע יותר מהן, בחשבו שכשילמדם ידיעתו, במה יהיה אח"כ כחו גדול נגדם. ולפעמים גם משום שהתלמיד שפל בעיניו מלהתעסק בו. על זה אמר, ודלא יליף וכו'. כמשחז"ל [ע"ז די"ט] ועצומים כל הרוגיה, זהו מי שהגיע להוראה ואינו מורה. דהוא כשומט הדד מהיונקים והורג נפשותם, לכן אחת דתו להמית. ולא לבד בתורה אלא כל היודע דבר שיש בו צורך בעולם, צרוך לפרסמו כשא"צ לו לפרנסתו, וכר' יוחנן [יומא פ"ד א'] שהתאמץ מאד לידע רפואת צפידנא, וכשנודע לו, מיד דרשה ברבים. וכן בבן קמצר וחביריו שלא רצו ללמד ידיעתם, נאמר עליהם ושם רשעים ירקב [יומא דל"ח ב']:
ודישתמש בתגא חלף: המעשה הד' של הגאותן, שכל פעולותיו בצדקות ובמע"ט, הוא כדי להתגאות בעיני הבריות, ואין כוונתו לעבוד את ה', כ"א לעבוד א"ע כע"ז. לכן ענשו, ודאשתמש וכו', ר"נ המשתמש בכתר הקודש לתמוך בו עביט גאותו הסרוחה, אף הוא יחל כבודו, וחלף ועבר כצל יעוף ולא ישיג ארחות חיים:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש ועל כן אמרו בפרק בני העיר לישתמש איניש במאן דתני ארבעה פירוש ארבעה סדרים ולא לישתמש במאן דמתני ארבעה פירוש שיודע פירושיהן ותלמודן ויש נותנים סימן לדבר תנא ראשי תיבות תלמיד גברא אחרינא. שאין מותר לאדם להשתמש בתלמידים שאינן תלמידיו ובבריתא שנינו ודאישתמש בתגא חלף אבד והלך לו שכל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא:
ואמר עוד ודאשתמש בתגא חלף. בגמרא בפרק בני העיר (מגילה דף כח:) תנן התם ודאשתמש בתגא חלף תני ריש לקיש והמשתמש במי ששונה הלכות ע"כ. ופירוש זה כי לכך חלף מן העולם מפני שהתורה יש לה קדושה אלקית כמו כל דבר שהוא קודש ששם שמים חל עליו, והנהנה מדבר ששם שמים חל עליו דינו כמו מי שנהנה מן הקדשים וחייב מיתה. והטעם שהוא חייב מיתה, כי האדם שהוא בעל גוף וחומר, ואין ראוי שיתחבר אל הדבר שהוא קודש ונבדל מן האדם והוא חלק שמים, כמו שתמצא כי כאשר מתחבר האדם אל העליונים אשר אינם עם הגוף יבא לו המיתה כמו שאמר (שופטים, יג) אלקים ראינו נמות, כי אין לאדם גשמי מציאות עם הנבדלים וכך כאשר האדם הוא מתחבר להיות נהנה מדבר שהוא חלק שמים חייב מיתה ולכך קאמר ודאשתמש בתגא חלף שהתורה היא שכלית ונבדלת מן האדם שהוא בעל חומר ואין לאדם בעל חומר מציאות עם התורה, לכך אמר דאשתמש בתגא חלף כי על ידי כתר מלכות שהוא בראש המלך הוא נבדל מן העם כמו שידוע מענין המלך, וכן התורה היא השכל שבראש האדם והוא שכל נבדל, לכך נקראו תלמידי חכמים מלכים כדאמרינן בגיטין (דף סב.) מאן מלכי רבנן שנאמר בי מלכים ימלוכו, ודבר זה גורם שהנהנה מן התורה הוא השכל הנבדל חייב מיתה. ובמסכת נדרים בפרק קונם יין (ס"ב.) ר' טרפון אשכחיה ההוא גברא בזמן שהוקפלו המקצועות אחתיה בשקיא ושקליה ואמטיה למשדיה בנהרא אמר אוי לו לטרפון שהרגו ההוא גברא שמע ההוא גברא שבקיה וערק אמר רבי אבוה אמר ר' חנניה בן גמליאל כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה אמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה דאמר ר' אבא בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם ומה בלשאצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו חול נעקר מן העולם דכתיב ביה בלילא קטיל בלטשצר המשתמש בכתרה של תורה שהיא קודש לעולם על אחת כמה וכמה ע"כ, הרי המשתמש בדבר שהוא נבדל קודש מאחר שאין לו חבור עמו הוא נדחה ונעקר מן העולם. כי שני דברים אשר אין להם חבור יחד, אם הם מתחברים הפחות נדחה שאין לו מציאות עם הנבדל. ויש לשאול מי דחקו לריש לקיש לפרש המשתמש בתגא חלף זה המשתמש במי ששונה הלכות ולמה לא פירש כמשמעו, כמו הא דאמר ר' יוחנן המשתמש בכתרה של תורה, ור' יוחנן מה הוצרך לאשמועינן התם מתניתין היא המשתמש בתגא חלף. אבל לכך מפרש ריש לקיש המשתמש במי ששונה הלכות, דאלו בכתרה של תורה ממש זהו נעקר מן העולם כדיליף מן בלטשצר וזהו חמור יותר שנעקר מן העולם בכח, ובא אליו המיתה פתאום כמו שבא על בלשאצר ביה בלילא, אבל חלף אינו כל כך בכח ובחזקה, לכך מפרש המשנה דאשתמש במי ששונה הלכות אבל לא בכתרה של תורה עצמה. וקבע זה בכאן מפני שאמר נגד שמא אבד שמיה, ואמר כי הפך זה התורה דלא מוסיף יסיף, ובא לומר עוד כי אין עיקר השררה מי שנוהג ברבנות אבל עיקר השררה היא כתרה של תורה, ודבר זה נקרא שררה לא שררה אחרת שהרי המשתמש בתגא של תורה חלף מן העולם, וא"כ כתר זאת היא כתר של קדושה על כל הכתרים. ואפשר כי אלו דברים שייכים זה לזה, דלא מוסיף יסיף ודלא יליף קטלא חייב ודאשתמש בתגא חלף, שכל מי שחוטא ופוגם בתורה העונש על זה הוא המיתה, שכך הם הדברים אשר הם עליונים במעלה, שהחטא בהם מביא המיתה ופירוש זה נכון ולכך נסמכו שני דברים אלו ביחד:
מאמר זה הוא מקושר עם הקודם שאמר הוי מתלמידיו של אהרן כו' ואמר כאן כי מי שיהיה אוהב שלום ורודף שלום גם אחרי מותו ימשך שמו הטוב וכמו שהיה באהרן הכהן וכמו שאמרו רז"ל גביה ויבכו אותו כל בית ישראל דמשום שהיה נותן שלום בין איש לאשתו אפי' הנשים בכו אותו וז"ש נגד שמא כלומר אותו שהוא מתלמידיו של אהרן נגד ונמשך שמו הטוב אף אחר שנפטר מן העולם ושאבד שמו מהעולם הזה כענין הצדיק אבד לדורו אבד וכן הוא אומר טוב שם משמן טוב ויותר קונה השם טוב ביום המות ממה שקנה מיום הולדו ועד עתה וז"ש ויום המות מיום הולדו ומי שאינו מוסיף לבכותו ולסופדו ולספר בשבחו אחר שנפטר יכרת מן העולם וז"ש ודלא מוסיף לספר במעשיו הטובים יסף וימות בלא עתו וכמאמרם ז"ל מי שאינו מוריד דמעות על אדם כשר ראוי לקברו בחייו ומי שאינו רוצה להיות מתלמידיו של אהרן ללמוד ממעשיו כדאמרן וז"ש ודלא יליף שאינו רוצה ללמוד מאהרן קטלא חייב, וגם קטלא חייב נמי מי שהוא משתמש בתענוגי העולם הזה ובכבוד המדומה שהכל הוא עובר כצל וז"ש ודאשתמש בתגא חלף כלומר מי שהוא משתמש בכתר העובר שהוא כבוד העולם הזה דמיד חלף והלך לו ג"כ זה חייב קטלא והכל קאי אקטלא חייב דקאמר. ואפשר עוד בשנדקדק השינוי שבא מדברי התנא דמעיקרא אמר שמא ואחר כך אמר שמיה בכינוי אליו והכי היה לו לכתוב נגד שמא אבד שמא או נגד שמיה אבד שמיה הכל בכינוי אליו אלא הכוונה להשמיענו כי אין שם טוב של האדם נמשך עד שישפיל עצמו בתכלית השפלות עד עפר יגיע עד שכל השם שהיה לו עד עתה איבד אותו בשפלותו ואז הקב"ה מקים מעפר דל ומאשפות ירים אותו וימשך לו בעולם שם טוב ושמעו יהיה הולך בכל הארץ. וז"ש נגד שמא כלומר תדע לך אימתי נגד ונמשך שם טוב לאדם וקורא לו שם חדש כשאבד שמיה הקדום בו מקודם ולכן באבד אמר שמיה שהוא בכינוי אליו שמדבר על שמו הקדום לו וגבי נגד אמר שמא סתם שהוא שם טוב חדש שימשך לו עתה מה שלא היה לו מקודם וכן מצינו באברהם שנאמר לו לך לך מארצך וגו' כדי שיאבד ממנו שמו הקדום לו ואחר כך ואעשך וגו' ואגדלה שמך וקורא לך שם חדש:
ואפשר לפרש זה הדרך עצמו על כל כללות האומה הישראלית המשועבדים בזה הגלות כי הנה השם טוב שאנו מקוים בשוב ה' את שיבת ציון כי על אותו הזמן נאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגם נאמר וקורא לך שם חדש אותו השם לא ימשך לנו עד שנהיה בתכלית השפלות בין העמים עד שכמעט אבד שמנו מן הארץ וכמו שאמר ועלה מן הארץ וארז"ל בזמן שישראל הם בירידה התחתונה הם עולים ואז נגד שמא וימשך שמם של ישראל כשיחשבו כל העולם שאבד שמיה אז באותו זמן ישקיף וירא ה' משמים, והוא מוסר לאדם אל יתיאש מן הרחמים ואם יתמהמה חכה לו כי כשיהיו בירידה התחתונה הם נגאלים וכמש"ה כי שחה לעפר נפשנו ופי' כי השיחה והנפילה לא היתה כאדם אשר נכשל ונופל לארץ ואז הוא נשען על שתי ידיו נמשל כבהמה נדמה כהולך על ארבע ואז בנפילה כזו הוא מעצמו יכול לקום מבלי מי שיקימהו אמנם כאשר נפל ונדבק לארץ בטנו כי נפל בפישוט ידים ורגלים אוי לזה באשר אין שני להקימו ולז"א כי נפלנו עד שדבקה לארץ בטננו ולכן קומה עזרתה לנו:
ואפשר שאמר ודלא מוסיף יסף ודלא יליף קטלא חייב לפי שהאדם מחוייב בשני דברים שהם עיון ומעשה והתנא הזהיר על שניהם כנגד מעשה המצות שהוא מחויב אמר ודלא מוסיף לעשות במעשה המצות יסף ויכרת וכנגד העיון דהייני לימוד התורה אמר ודלא יליף קטלא חייב ולפי שאפשר לאדם שיקיים שניהם הלימוד והמעשה והכל שלא לשמה כדי להשתרר וע"מ שיקרא רבי והרי זה משתמש בכתר התורה או שהוא לומד בתורה כדי לידע סודות התורה כדי להשתמש אחר כך בשמות הקודש איש כזה איני אומר עליו שהוא מחוייב מיתה אלא הרי הוא חשוב כמת וכמי שכבר חלף הלך לו ונכרת מן העולם וז"ש חלף בלשון עבר כאלו כבר נכרת מן העולם:
והמפרשים פירשו במה שאמר נגד שמא אבד שמיה כי השמיענו שהרודף אחר השררה לקנות שררה ומעלה לא מבעיא שלא ישיג אותה כי אפי' מה שהיה לו עד עתה בורחת ממנו וישאר קרח מכאן ומכאן וז"ש נגד שמא כלומר האיש המושך את השם לעשות לו שם כשם הגדולים לא די שלא ישיגנו אלא שאף השם שהיה לו יאבד ולכן שינה ואמר נגד שמא ובאבד אמר שמיה:
והחסיד ז"ל פירש ודאשתמש בתגא חלף כי מי שאינו עושה כדי שיתנשא שמו אלא שהוא משתמש קצת בתגא כדי חייו לבד הוא מחליף מה שנטל בעוה"ז עם מה שיטול בעולם הבא וזה חלף לשון חליפין עכ"ל:
וה"ר משה אלשקר ז"ל כתב נגד שמא וכו' כלומר שמתיהר להמשיך שם ושררה אבד שמיה וכלל בזה העונש המתיהר בין במלאכתו בין ברבנות בין שיתיהר ברשות וגם כלל בזה העונש למי שאין כוונתו ללמוד תורה כי אם לנהוג בה רבנות ומזה יתבאר הכתוב אם נבלת בהתנשא כלומר הטעם שבאנבלת לידי ה לפי שהתנהגת עצמך בשררה וזהו בהתנשא:
ודאשתמש בתגא חלף אזהרה למשתמש בת"ח. ויש מי שפירש זה המשתמש בשמות הקדש או בתגי התורה לפי שכל תג ותג יש לו סוד נעלם עכ"ל:
ורבינו יונה ז"ל כתב נגד שמא שע"י גאותו עשה לו שם כשם הגדולים אבד שמו ודלא מוסיף יסף מי שהוא חכם ואינו משתדל להוסיף חכמה על חכמתו ואומר בלבו כבר חכמתי וראיתי כל דרכי התורה ומה לי ולצרה הזאת לטרוח כל ימי ואמר התנא יהי רצון שזה האיש ימות ויאסף אל עמיו כי למה לו חיים אחר שכבר אינו רוצה ללמוד חייו אינם צריכין כי אדם לעמלה של תורה יולד. ודלא יליף תורה כל עיקר נמשל לבהמה כי למה נברא בעולם ואין ראוי שיחיה כלל עכ"ל. וה"ר אפרים ז"ל כתב נגד שמא אבד שמיה כיצד מלמד שלא יוציא אדם שם בשררה שכיון שיצא לו שם הורגים אותו ונוטלים את ממונו:
אי נמי המושך שם התורה עליו כדי להתגאות אינו זוכה לשם וכמה דאת אמר אם נבלת בהתנשא אם הגביה עצמו אחריתו יהיה נבל כי כל הרודף אחר השררה וכו'.
ודלא מוסיף יסף שנו רבותינו שאם אינו מחזר על שמועתו סוף שמשכח את כולו וזהו יסף ששמועתו נספה וכלה הוא בידו כמו וזכרם לא יסוף מזרעם עכ"ל:
וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב נגד שמא כלומר כל העוסק בתורה ומגמתו נוכח פניו ועיניו לנגד השם וזהו נגד שמא לנגד פרסום השם שלא לשמה אלא להתגדל יאבד שמו: ויש מפרשים נגד מלשון המשך כל שנמשך שמו ועלה לגדולה יתירה אבד שמיה כי הרבנות מקברת את בעלה והראשון עיקר:
ודאשתמש בתגא חלף פי' מי שהוא מקבל תשמיש מצורבא מרבנן שהוא נקרא עטרה על שהוא מעטר את מקומו ומהדרו חלף שיהיה לו עונש אלא א"כ הוא תלמידו עכ"ל:
וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב נגד שמא אבד שמיה וכו' כלומר שאם למד תורה הרבה עד שזכה לשם לא יתגאה לומר כבר יש לי שם ואיני צריך לטרוח עוד בלימוד התורה שאם לא יעסוק עוד יפסיד שמו. וזה שאמר נגד שמא וכו' אע"פ שנמשך שמו בעולם ונתפשט הפסד יהיה לו ולכן ראוי שיתמיד לעולם בו כדי שימשך ולא יפסק. ודאשתמש בתגא יחליפו אותו ממציאות אדם למציאת אחר פחות ממנו שהוא עפר ורמה כמו שהוא עושה שמש ועבד מהדבר שהוא עטרה וכתר דהיינו התורה עכ"ל:
והרב ר' יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב נגד שמא אבד שמיה כי אחרי דרגא תביר עכ"ל:
וה"ר ברוך ן' מלך ז"ל כתב נגד שמא מי שמשתמש בשם המפורש. א"נ כיון דכתיב כי ביה ה' צור עולמים ואמרינן בשתי אותיות ברא הקב"ה שני עולמים העולם הבא ביו"ד והעולם הזה בה"א והן אלו שתי אותיות משמו של הקב"ה ולפיכך כינה אותם שמא וכן פירש נגד שמא נגיד וגדול בעולם הזה ברור לו שאבד שמא כלומר אבד שכרו מן העוה"ב שנברא ביו"ד שהוא שמא וכן למפרע אבד שמא בעולם הזה ברור לו לאדם כי נגיד וגדול יהיה לעולם הבא. אי נמי העושה לו שם גדול בעולם נותנים עליו עיניהם ואבד שמיה כדאמרינן לעולם הוי קבל וקיים פירוש לעולם תהיה בסתר בקבל ובחשך ותהיה קיים לעולם עכ"ל:
והחסיד ה"ר יוסף ן' שושן ז"ל כתב נגד שמא אבד שמיה הגרסא הנכונה היא שניהם שמא בשי"ן מ"ם אל"ף נגד שמא אבד שמא. ודלא מוסיף מי שאינו מוסיף טעם על טעם ומאסף את הטעמים שהוא למד ומחבר אותם אחד אל אחד אלא כשהוא למד טעם הוא נפרד בעינו ואינו מדקדק לחבר אותו ולקשרו עם טעמים אחרים זה יגרום לו לאבד הכל כי ראשון בטל ויסופו כולם מלבם וזכרם יסוף מזרעו ועל כן ישתדל להוסיף טעם על טעם ושלא ישליך הראשון בלמדו השני. ונוכל לפרש ודלא מוסיף מעצמו ומוסיף דבר מתוך דבר מדעתו יסף ויאבד הדבר הראשון מדעתו דוגמת הסריס שלא הוליד בן והקוצר ואינו חוזר לזרוע וזהו ישמע חכם ויוסף הוא לקח מעצמו יוציא דבר מתוך אותו דבר ויחבר הכל ויקנה תחבולות שיקנה בקנוי מה שאינו קנוי וכן אמרו רז"ל ליגמר אינש והדר ליסבר.
ודאשתמש בתגא וכו' שלא ישתמש אדם בכתרה של תורה ומה שאמר תגא סתם ולא פירש של תורה לפי שסתם כתר כתרה של תורה כי כל הכתרים זולתה אינן כלום עכ"ל: