מפרשי רש"י על שמות כא כט
<< | מפרשי רש"י על שמות • פרק כ"א • פסוק כ"ט | >>
• א • ב • ג • ד • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כו • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת׃
רש"י
"מתמל שלשום" - הרי שלש נגיחות (מכילתא)
"והועד בבעליו" - (ב"ק כג) ל' התראה בעדים כמו (בראשית מג) העד העיד בנו האיש
"והמית איש וגו'" - לפי שנאמר כי יגח אין לי אלא שהמיתו בנגיחה המיתו בנשיכה דחיפה ובעיטה מניין ת"ל והמית
"וגם בעליו יומת" - בידי שמים יכול בידי אדם ת"ל (במדבר לה) מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו (סנהדרין לג)
רש"י מנוקד ומעוצב
מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם – הֲרֵי שָׁלוֹשׁ נְגִיחוֹת (מכילתא).
וְהוּעַד בִּבְעָלָיו – לְשׁוֹן הַתְרָאָה בְעֵדִים, כְּמוֹ (בראשית מג,ג): "הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ" (בבא קמא כ"ד ע"א).
וְהֵמִית אִישׁ... – לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי יִגַּח", אֵין לִי אֶלָּא שֶׁהֱמִיתוֹ בִּנְגִיחָה. הֱמִיתוֹ בִנְשִׁיכָה, דְּחִיפָה, בְּעִיטָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהֵמִית".
וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת – בִּידֵי שָׁמָיִם. יָכוֹל בִּידֵי אָדָם? תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר לה,כא): "מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רוֹצֵחַ הוּא" – עַל רְצִיחָתוֹ אַתָּה הוֹרְגוֹ, וְאִי אַתָּה הוֹרְגוֹ עַל רְצִיחַת שׁוֹרוֹ (סנהדרין ט"ו ע"ב).
מפרשי רש"י
[סז] לפי שנאמר כי יגח כו'. קרא יתירא דריש, דלא הוי למכתב "והמית איש או אשה". והרא"ם אמר שיש לתמוה שהשמיט רביצה מן התולדות, דהא ד' הן התולדות (בבא קמא דף ב:); נגיפה נשיכה רביצה בעיטה. גם מן הגמרא לא משמע דבעי קרא להנך תולדות, אלא דילפינן מן האב, דמה קרן כוונתו להזיק וחייב, אף הני תולדות נמי חייב בהן (רש"י ב"ק ב ע"ב). וקושיא ראשונה לא כלום, דסבירא ליה לרש"י דרביצה לאו תולדה דקרן אלא במידי דלא הוי אורחי, כגון לרבוץ על גדולים, אבל קטנים - אורחיה הוא, וכן פירש רש"י בגמרא (בבא קמא דף טז.) אהא דתנן (בבא קמא דף טו:) 'ולא לרבוץ', אמר רבי אלעזר לא שנו אלא גדולים, אבל קטנים אורחיה הוא, ובאותו סוגיא (בבא קמא דף טז.) פירש רש"י דאליבא דרבי אלעזר לא הוי קרן אלא בני אדם גדולים, ולא בנים קטנים, והכא איירי קרא בקטנים, דמיד אחר כך כתיב (פסוק לא) "או בן יגח או בת יגח", לכך השמיט את רביצה מכללן:
ומה שהקשה (הרא"ם) על פי פירוש רש"י דלמה צריך קרא, דהא בגמרא יליף ליה מכח סברא, זה לא קשיא, דסבירא ליה דוקא לענין נזיקין דנין מכח סברא, דהא גם כן בקל וחומר עונשין ממון כמו שנתבאר לקמן, אבל כאן איירי לענין עונש השור להמיתו, אין ללמוד מכח סברא, ולכך יליף ליה מקרא. ובתחילת בבא קמא (דף ב.) דבא למליף במה הצד הנזקין זה מזה, הקשו התוספות (ד"ה ולא) דהא אין עונשין מן הדין (מכות דף ה:), ותרצו דזה לא הוי אלא בעונש מלקות או מיתה, אבל ממון סבירא לן דעונשין שפיר. ולפיכך בודאי לענין נזיקין אנו לומדין תולדות מן האב, אבל לענין עונשין, כגון להמית השור, אין זה נקרא עונש ממון, דהא לאו תשלומין הוא זה, אלא הוא מיתה לשור:
אלא דקשיא לי, מאי צריך ללמוד מן "והמית איש או אשה", כיון דילפינן בגזירה שוה דאפילו כל בהמה ועוף במשמע, אם כן תו לא צריך למילף כלל דלאו דוקא נגיחה, דהא בעוף לא שייך נגיחה, ואם כן לאו בקרן בלבד הוא דחייב, ותו לא צריך לתלמודו כלל:
[סח] יכול בידי אדם כו'. דאין לומר כיון דכתיב "אם כופר יושת עליו" אם כן כופר הוא נותן ואינו חייב מיתה, דקאמר בפרק קמא דסנהדרין (דף טו:) אימא דלפריק נפשיה מן המיתה, אבל אם אין לו ממון לפרוק עצמו - יומת (כ"ה ברא"ם):