מפרשי רש"י על שמות כא כ
<< | מפרשי רש"י על שמות • פרק כ"א • פסוק כ' | >>
• א • ב • ג • ד • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כו • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם׃
רש"י
"וכי יכה איש את עבדו או את אמתו" - בעבד כנעני הכתוב מדבר או אינו אלא בעברי ת"ל כי כספו הוא מה כספו קנוי לו עולמית אף עבד הקנוי לו עולמית והרי היה בכלל מכה איש ומת אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל להיות נדון בדין יום או יומים שאם לא מת תחת ידו ושהה מעת לעת פטור
"בשבט" - כשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר או אינו אלא אפי' אין בו כדי להמית ת"ל בישראל (במדבר לה) ואם באבן יד אשר ימות בה (או בכלי עץ יד אשר ימות בו גירסת רא"ם) הכהו והלא דברים ק"ו מה ישראל חמור אין חייב עליו אא"כ הכהו בדבר שיש בו כדי להמית ועל אבר שהוא כדי למות בהכאה זו עבד הקל לא כ"ש
"נקם ינקם" - (סנהדרין עא) מיתת סייף וכן הוא אומר (ויקרא כו) חרב נוקמת נקם ברית (מכילתא)
רש"י מנוקד ומעוצב
וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ – בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּעִבְרִי? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כִּי כַסְפּוֹ הוּא" – מַה כַסְפּוֹ קָנוּי לוֹ עוֹלָמִית, אַף עֶבֶד הַקָּנוּי לוֹ עוֹלָמִית. וַהֲרֵי הָיָה בִכְלַל "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת" (לעיל פסוק יב)? אֶלָּא בָא הַכָּתוּב וְהוֹצִיאוֹ מִן הַכְּלָל, לִהְיוֹת נִדּוֹן בְּדִין יוֹם אוֹ יוֹמַיִם: שֶׁאִם לֹא מֵת תַּחַת יָדוֹ וְשָׁהָה מֵעֵת לָעֵת – פָּטוּר.
בַּשֵּׁבֶט – כְּשֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אוֹ אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית? תַּלְמוּד לוֹמַר בְּיִשְׂרָאֵל (במדבר לה,יז): "וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ". וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה יִּשְׂרָאֵל חָמוּר אֵין חַיָּב עָלָיו אֶלָּא אִם כֵּן הִכָּהוּ בְדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית, וְעַל אֵבֶר שֶׁהוּא כְדֵי לָמוּת בְּהַכָּאָה זוֹ, עֶבֶד הַקַּל לֹא כָּל שֶׁכֵּן (מכילתא)?
נָקֹם יִנָּקֵם – מִיתַת סַיִף. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא כו,כה): "חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית" (סנהדרין נ"ב ע"ב).
מפרשי רש"י
[נז] והרי היה בכלל מכה איש. דאין לומר ד"רעהו" דכתיב למעלה (פסוק יד) היה ממעט אותו, כמו שהוא ממעט גוי, דהא העבד גם כן "רעהו" הוא, דהוא גם כן חייב במצות, 'אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל וכו. והקשה הרא"ם דלמה לא נאמר דעבד היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו, שיהיה הכל נידון ביום או יומים, ותירץ הרא"ם דלא הוי זה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמוד, דהכא הכלל הוא במיתה, והפרט שיצא הוא בפטור, שאם יום או יומים יעמוד פטור, ולא נקרא אלא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש, דלא גמר כלליה מיניה. וקושיא זאת לא ידעתי לפרשה, דהא כתיב "כי כספו הוא", ולמדנו מזה (רש"י סוף פסוק כא) הא אחר שהכה אותו אינו נידון ביום או יומים, ואם כן איך שייך לומר דעל הכלל יצא ללמוד, דאם כן "כי כספו" למה לי:
והקשה הרא"ם דכיון דעבד יצא מן הכלל ללמד בדבר החדש, אם כן הדין הוא דלא גמרינן הוא מכלליה ולא גמרינן כלליה מיניה (רש"י זבחים מט ע"ב),ואיך ילפינן (סנהדרין דף נב:) דכל רציחה הוא בסייף מדכתיב "נקם ינקום", וכתיב במקום אחר (ויקרא כ"ו, כ"ה) "חרב נוקמת נקם ברית", והלא לא גמרינן כלליה מיניה כיון דיצא מן הכלל, ואין זה קשיא, דיליף ליה דלא גרע בר חורין מעבד, וכיון דעבד בסייף, כל שכן בר חורין. והא ליכא למימר דבר חורין נדון ביותר חמור, זה אינו, כיון דכתיב סתם מיתה ברוצח, אם כן היה דינו בחנק שהוא קל, ויליף מעבד דדינו בסייף שהוא יותר חמור, אבל חמור יותר (מחנק) [מסייף] אי אפשר. ולרבי שמעון דסבירא ליה דחנק חמור מסייף (סנהדרין דף נ.), יליף ליה בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נב:) דרוצח דינו בסייף ממקום אחר. ובקל וחומר יליף שפיר, אפילו אם היה יוצא מן הכלל לדון בדבר החדש, יליף בקל וחומר מיניה דאין מיתת הרוצח בחנק. אבל אי קשיא הא קשיא, הא אין עונשין מן הדין (סנהדרין דף עד.), ואיך נילף בר חורין מעבד מקל וחומר דמיתתו בסייף, ונראה דכהאי גוונא דכתב מיתה סתמא בקרא, ולא ידעינן איזה מיתה, שפיר ילפינן בקל וחומר, דלא הוי רק גלוי מילתא בעלמא לגלות על הא דכתיב מיתה סתמא גבי רוצח, ולא ידעינן איזה מיתה, ילפינן בקל וחומר דהוי סייף, ולא קשיא מידי:
[נח] תלמוד לומר בישראל וכו'. הביא רישא דקרא "ואם באבן" (במדבר ל"ה, י"ז),אף על גב דהכא כתיב "שבט" דהוא עץ, [ו]איכא קרא אחריני "או בכלי עץ הכהו אשר ימות בה" (ר' שם שם יח), אותו קרא לא בא ללמד רק שלא תחלק בין עץ לאבן, ומכל מקום ראיה שפיר איתא מרישא דקרא, דכתיב "אשר ימות בה", ואם אתה רוצה לחלק בין עץ לאבן - כתב לך סיפא דקרא "או בכלי עץ" שאין חילוק. אך קשה, איך יליף בקל וחומר [עבד מ] בן חורין (מעבד),והא אין מזהירין מן הדין, כדאיתא במכילתא על דבר זה בעצמו, ונראה דלא קשה, דאין שייך בזה אין עונשין מן הדין, דהא להקל למדנו, שלא יהא חייב אלא בדבר שיש בו להמית, דלא שייך בזה כלל אין עונשין מן הדין אלא כשהוא להחמיר מכח קל וחומר, לא כשאנו באין ללמוד להקל. וכי שייך בזה אין מזהירין ואין עונשין, כיון דילפינן מזה קולא. ועוד, בלאו הכי היכי דלא ילפינן רק גלוי מלתא, כמו הכא דילפינן דהך "שבט" דהכא לא הוי רק ביש בו כדי להמית, לא הוי רק גלוי מילתא, וכדמוכח בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נב:) דיליף מיתת סייף לבן חורין מעבד בקל וחומר כדלעיל (סוף אות נו),ולפיכך נראה דגמרא דידן לא סבירא הך דמכילתא:
[נט] ועל אבר שיש בו כדי להמית. בספרי מפיק ליה מדכתיב (דברים י"ט, י"א) "וארב לו וקם עליו", עד שהוא ארב לו להכות אותו במקום שימות, דכן משמעות "וארב לו", דהיינו לעיקר גופו שמת בו: