מפרשי רש"י על ויקרא כב טז
| מפרשי רש"י על ויקרא • פרק כ"ב • פסוק ט"ז |
• א • ג • ה • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טז • יח • כב • כג • כה • כח • כט • לא • לב •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֺ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאׇכְלָ֖ם אֶת־קׇדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃
רש"י
"והשיאו אותם" - את עצמם יטענו עון באכלם את קדשיהם שהובדלו לשם תרומה וקדשו ונאסרו עליהם ואונקלוס שתרגם במיכלהון בסואבא שלא לצורך תרגמו כן
"והשיאו אותם" - זה אחד מג' אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה שמדברים באדם עצמו וכן (במדבר ו) ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו הוא יביא את עצמו וכן (דברים לד) ויקבור אותו בגיא הוא קבר את עצמו כך נדרש בספרי
רש"י מנוקד ומעוצב
וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם – אֶת עַצְמָם יִטְעֲנוּ עָוֹן בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם, שֶׁהֻבְדְּלוּ לְשֵׁם תְּרוּמָה וְקָדְשׁוּ וְנֶאֶסְרוּ עֲלֵיהֶם. וְאֻנְקְלוֹס שֶׁתִּרְגֵּם: "בְּמֵיכָלְהוֹן בְּסוֹאֲבָא" [=בְּאָכְלָם בְּטֻמְאָה], שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ תִּרְגְּמוֹ כֵּן.
וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם – זֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אִתִּים שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ בַּתוֹרָה, שֶׁמְּדַבְּרִים בָּאָדָם עַצְמוֹ. וְכֵן: "בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ" (במדבר ו,יג), הוּא יָבִיא אֶת עַצְמוֹ. וְכֵן: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְא" (דברים לד ו), הוּא קָבַר אֶת עַצְמוֹ, כָּךְ נִדְרָשׁ בְּסִפְרֵי.
מפרשי רש"י
[כג] ולא יחל להאכילם לזרים כו'ואונקלוס תרגם אותו במיכלהון בסואבא. פירוש, כי אונקלוס מפני שסובר "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" קאי על הכהנים, דאילו קאי על ישראל, הוי למכתב 'ולא יחללו את קדשיהם', אלא אכהנים קאי, והרי התרומה מותר לכהנים, לכך תרגם אונקלוס 'במכילהון בסואבה', פירוש, כשיאכלו הכהנים בטומאה. וקשיא לרש"י לפירוש אונקלוס, דקרא לא איירי בטומאה, ושלא לצורך נדחק (האונקלוס), שנוכל לומר דקרא קאמר ש"לא יחללו את קדשי בני ישראל" להאכיל אותם לזרים כו', כך דעת רש"י:
והקשה הרמב"ן, אחר דקאי קרא על כהנים, למה נדחק רבי ישמעאל (המובא ברש"י) לפרש "והשיאו אותם עון אשמה" שיטענו את עצמם, והרי נוכל שפיר לפרש "והשיאו אותם" על ישראל, שהכהנים כשיאכילו הקדשים לישראל, יטעינו את ישראל עון אשמה. ועוד, דלא מצאנו לאו זה בכל התלמוד שיהיה המאכיל קודש לישראל בלאו, אלא הוא אסור כמו שאר אסורים, ועובר ב"לפני עיור לא תתן מכשול" (לעיל יט, יד). וקושיא ראשונה לא קושיא, דאין לפרש "והשיאו אותם" על ישראל, דממה נפשך, אם ישראל מזיד - הרי אין הכהן המאכיל אותו מטעין אותו עון, אלא הוא גורם לעצמו, שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין (קידושין דף מב:). ואם לא ידע הישראל האוכל, לא שייך בזה "והשיאו אותם עון אשמה", ד"עון" משמע שיעשה עון במזיד, ולא בשוגג משמע:
אבל קושיא שניה קושיא היא בודאי, דלא מצאנו לאו זה בתלמוד. ואומר אני, כי רש"י סבירא ליה דהאי קרא "לא יחללו" איסורו שלא יבזו ויחללו את הקדשים, וכאילו כתב שאל תבזו את הקדשים, שלא תשגיח על קדושתם ליתן אותם לזרים. וכן משמע לשון "לא יחללו", כדאמרינן (אבות פ"ג מי"א) 'המחלל את הקדשים', שפירושו בודאי המחלל אותם והמבזה אותם. וכך פירושו, "ולא יחללו את קדשי בני ישראל", שאל יבזום אותם. ובודאי איכא איסור המחלל הקדשים, דאמרינן (שם) דאין לו חלק עולם הבא. ועיקר איסור זה אינו מה שמאכיל אותם לזרים, רק שמחלל את הקדשים ומבזה אותם. ואין האיסור במה שגרם שישראל עשה האיסור, אלא מפני שהכהן היה מבזה את הקדשים לתת אותם לזר. וכך נראה לי דעת אונקלוס שתרגם 'במיכלהון בסואבא', אף על גב דלא נזכר בכתוב טומאה, אין זה קשיא, דהכתוב לא בא להזהיר על הטומאה, רק שבא להזהיר על שלא יבזו ויחללו התרומה, ולכך כתב "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" סתם, ואונקלוס פירש החלול הזה שלא יאכלו בטומאה, וכתב הכתוב סתם "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" - כאשר יאכלו בטומאה, שזהו חלול. אף על גב שכבר הזהיר על הטומאה (פסוק ב), דבר זה שם אחר, שהוא מחלל התרומה על ידי טומאה, שצוה הקב"ה על הקדשים, כך יש לתרץ לפי שיטת רש"י, והוא נכון:
אך לא ידעתי מי הכריחו לכל זה, דודאי הוקשה לרש"י לישנא ד"ולא יחללו את קדשי בני ישראל", דהוי למכתב 'ולא יחללו את קדשיהם', ולפיכך הוצרך לפרש "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" על הכהנים קאי. וכי עדיף זה מדכתיב "והשיאו אותם עון אשמה", שפירושו כמו שפירש רבי ישמעאל 'והשיאו את עצמם', אף על גב דכתיב "אותם", הכי נמי איכא למימר "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" קדשי עצמם, רצונו לומר כאילו כתיב 'ולא יחללו את קדשיהם', ולמה הוצרך לפרש דקרא בכהנים איירי. ואי משום זה דישראל כבר כתיב (פסוק י) "וכל זר לא יאכל קדש", הרי נוכל לאוקמי קרא ללאו יתירה, שעובר גם כן בלאו שמחלל הקדשים. ועוד, בתורת כהנים יליף מהאי קרא טובא; "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" על קדשי בני ישראל מוסף קרן וחומש, ולא על קדשי גוים, שאין מוסף קרן וחומש עליהן. ועוד יליף התם, שאין חייבים על תרומה שבטבל, דכתיב "אשר ירימו לה'", ולא על תרומה שבטבל: