"כי שוד יהגה לבם ועמל שפתיהם תדברנה", נגד מ"ש אל תקנא באנשי רעה, אמר "כי לבם יהגה שוד ושבר", וגם ר"ל שהצלחתם אינה הצלחה אמתית כי יראים תמיד משוד ושבר שעתיד לבא עליהם, ונגד מ"ש שלא יתאו להיות אתם מפ' כי "שפתיהם תדברנה עמל" ותלמד ממעשיהם לעשות עמל ואון:
(ג-ד) "בחכמה יבנה בית" כו' "כל הון יקר ונעים", החכמה היא מקובלת והוא אוסף חקי החכמה מבחוץ, ומקבץ אל לבו כלליה ולמודיה אחת אחת, והוא נמשל למי שאוסף עצים ואבנים וסיד וכל החומריים הצריכים לבנין הבית ובונה אבן על אבן, אולם התבונה הוא המבין דבר מתוך דבר, אחר שקבל וקבץ חקי החכמה ואסף אותם באמונה, והוא דומה "למכונן הבית" ומשים עליו הגג והתקרה, ואם הגיע אח"כ למדרגת דעת שידע הכל בידיעה ברורה כדבר שראה בחוש או שהשכילה במושכל ראשון, זה דומה "כממלא את הבית בכלי יקר ונעים", כי אז ימלאו חדרי בית החכמה אורה. ויעשה ציצים ופרחים לתורה. ובדוגמת זו ייחס בנין העולם (שנבנה ע"י החכמה) אל ה'. בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו כמש"ש:
ביאור המילות
(ג-ה) "חכמה, ותבונה, דעת". התבאר גדרם למעלה (א' ב') ובכל הספר, "יתכונן", הוא גמר הבנין, "מאמץ כח", פעל אמץ בא על קיום החוזק והתמדתו (ישעיה כ"ח ב' ובכ"מ):
"גבר חכם בעוז", מי שקבל חקי החכמה ומתנהג על פיהם שזה גדר החכם, הוא "גבר בעוז", כבר י"ל עוז במה יגבר על אויבי הנפש שהם התאות ויצרי הלב. כי יכניע אותם בכח החכמה אשר קבל, אולם בכ"ז לא יאמץ כחו, שהאימוץ הוא שישאר בחזקתו תמיד בלי השתנות, זה א"א ע"י החכמה לבדה, כי היצר נלחם תמיד עם הלב. באשר אין חקי החכמה מובנים כמו המוחשות, ולפעמים יגבר היצר ויעור עיני הלב, אבל מי שהוא "איש דעת", שהגיע למדרגה שיודע חקי החכמה כדברים הידועים במופת או במוחש, " הוא יאמץ כח" תמיד, ולא יתגברו אויבי הנפש בשום פעם:
"כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברוב יועץ", כבר הזכרתי (למעלה י"ב י"ד) שלמלחמה אין די בעצה אחת לבד כי גם האויב יש לו עצה, וצריך תחבולה שהוא קישור עצות רבות זאח"ז, שנגד כל עצה שיעמיד האויב יהיה לו עצה אחרת כנגדו, ולכן למלחמה צריך יועצים הרבה שכל אחד יעמיד עצה אחרת. כי כל מיני העצות כולם צריכים, וזה לקח למשל אל מלחמת הנפש עם אויביו, שלא תנצח בכח החכמה לבד, שהוא יועץ אחד מיוחד, כי גם האויב בא בעצות המתנגדים לעצת החכמה, וצריך שיתקבצו כל יועצי הנפש שהיא החכמה והבינה והדעת, שבכח הדעת שהשיג הכל בידיעה ברורה יעמיד תחבולות וקישור עצות נגד עצת התאוה והיצר, ואז יאמץ כח:
"ראמות לאויל חכמות", אמנם "האויל" שהוא הפך האיש דעת, שלא לבד שאין לו ידיעה ברורה במופתי הדעת, הוא מסתפק גם על חקי החכמה, לו דומים "החכמות כראמות" שהוא דבר הבא ממרומים, שאין לשכל השגה בהם. וע"כ "בשער" המלחמה "לא יפתח פיו". כי היו רגילים ללחום בשער כמ"ש כי ידברו את אויבים בשער, כי האויב רוצה ליכנס אל המבצר דרך השער ואין מניחים אותו, ומלחמה זו היא בדבור הפה (שהפה רומז על החכמה), שבכח החכמה ינצחו את האויב בשער. והאויל לא יפתח פיו. והאויב נכנס דרך השער וכובש את העיר:
"מחשב להרע", בארתי (י"ב ב') שפעל זמם מורה על מחשבות עמוקות שמעמיק במחשבתו איך להוציא איזה דבר, ואם בא בעניני חול הוא לרוב לרע. ופעל חשב כשבא בפעל מורה על מחשבות בלתי ראויות, כמו מחשבות פגול בקדש, ורע לחברו, ומי "שמחשב להרע, יקראו לו" בשם "בעל מזמות" לגנאי, ר"ל שמחשבותיו עמוקות לרע, כמ"ש ואיש מזמות ירשיע:
ביאור המילות
"מחשב". בפועל בא על מחשבה בלתי ראויה, התו"ה צו (סי' קי"א).
"זמת אולת חטאת, החטאת" בא ע"י "זמת האולת". (הזימה הוא המשתקע מאד במחשבת זנות. ובא במליצה על המשתקע לזנות אחרי אולת שהם הספיקות, שמרבה להסתפק על חקי החכמה, ומזה בא לידי חטאת. שהחטאת היא החוטא מחקי החכמה. ואם הוא "אדם לץ", יתהפך אצלו לעשות תועבה, שהם דברים המתועבים בפרהסיא. כי יתלוצץ ויעשה הכל בפהרסיא:
(י-יא) "התרפית ביום צרה, אם תחשך מלהציל הלקוחים למות". וגם בעת שהם "מטים להרג". אז יהיה ענשך מדה כנגד מדה. שבעת יבא עליך "יום צרה, תתרפה". ויהיה "כחך צר", שירפו ידיך מעשות דבר להצילך, וגם יהיה כחך צר עד שלא תוכל לעשות בכחך מאומה, כמו שלא עשית להציל את אחרים:
"כי תאמר הן לא ידענו זה", ואם תאמר אמתלא "שלא ידעת" שהם לקוחים למות, או שלא ידעת שיש ביכלתך להציל, גם אם תצטדק בזה לפני אנשים. הלא "ה'" שהוא "תוכן לבות הוא מבין" מחשבות הלב ויותר מזה שמצד שהוא "נוצר נפשך הוא ידע". שהידיעה נופלת על דבר הנראה בחוש, כי מעשיך כתובים ומצויירים על לוח נפשך, והוא "ישיב לאדם כפעלו" מדה כנגד מדה:
ביאור המילות
"יבין. ידע". הידיעה בא על דבר הנראה בחוש. והבינה הוא מן הקודם אל המאוחר כמ"ש בכ"מ:
"כן דעה חכמה לנפשך", כן החכמה הוא מאכל טוב לנפש, ותחת שהנופת הוא רק מתוק בעת שהוא על חכך, ע"י החכמה "יש אחרית" שהוא מתוק לנפש תמיד גם בעת יכלה הגוף וגם "תקותך" בעוה"ז לא תכרת, כנ"ל (כ"ג י"ח):
"כי שבע יפול צדיק וקם" - כי הצדיק, הגם שייפול שבע פעמים, יקום על-ידי עזרת ה', אבל "הרשעים" (הגם שיהיו רבים) "ייכשלו ברעה" שיכינו על הצדיק, ובה ייפלו ולא יקומו.
"אל תתחר במרעים, אל תקנא ברשעים" - רוצה לומר, כי הרואה את הרשעים מצליחים, אז:
או שמעשיהם רעים בעיניו, ואינו מקנא בהם להיות כמותם, אבל אז ייחר לו על הצלחתם, ויתרעם על שאין ה' מענישם, ועל זה אומר: "אל תתחר", רוצה לומר, אל יחרה לך על המרעים והצלחתם;
או שיקנא בהם וירצה להיות כמוהם, על זה אמר "אל תקנא ברשעים".
בל תתחר, ולא יירע לך על הצלחתם, "כי לא תהיה למרעים אחרית", ויקבלו עונשם בסוף, ואחריתם נכרתה;
ובל תקנא על הצלחתם עתה, כי "נר רשעים", המאיר להם, רוצה לומר: הצלחתם, "ידעך", אינו נר מאיר, רק דועך וקופץ ומתכבה בכל רגע, רוצה לומר, שהצלחתם אינה הצלחה אמיתית, כי מפחדים תמיד מן העונש ומרעות, ואינם שלוים ושאננים.
"ירא את ה' בני ומלך ועם שונים אל תתערב", צוה שיירא את ה' בעניני הדת, ואת המלך אשר במשפט יעמיד ארץ בהנהגת הקיבוץ המדיני, "ואל תתערב" עם האנשים שרוצים לשנות הנהגת המדינית, ר"ל למרוד במלכם ולהקים תחתיו הנהגה שניה משונה מראשונה שבזה תפר גם יראת ה' שצוה שתהיה מורא מלך עליך:
ביאור המילות
(כא-כב) "שונים". שרוצים לשנות בהנהגה. ופיד שניהם, פי' שנויהם, מה שרוצים לשנות, כמו לשנות את דרכך (ירמיה ב'):
א) כי המורדים האלה "אידם יקום פתאום", אם יתגלה המרד והקשר, שאז יקום אידם, וחוץ מזה שגם אם יצליח המרד וישנו ההנהגה, "מי יודע פיד שניהם" ר"ל הפיד שיקום על ידי השינוי שלהם, וע"י ההנהגה השניה שמקימים, אם לא תהיה רעה ופיד ושבר, כי הם יקימו הנהגה כחפצם לעשוק ולחמס ולרוצץ את העם:
(כג-כד) "גם אלה לחכמים", עד הנה הם משלי שלמה, ומכאן עד סוף הפרק הוא מלוקט מדברי חכמים אחרים.
אמר "גם להכר פנים במשפט", גם זה "לא טוב", הגם שאינו מחניף את הרשע לאמר לו שהוא צדיק, רק שמכיר פני הצדיק, שמפני שיודע שהוא צדיק תמיד יכיר פניו להצדיקו גם עתה,
הגם שזה ראוי להעמיד הצדיק על חזקתו, הוא לא טוב במשפט, כי צריך להחזיק שני בעלי הדין לרשעים עד שיחקור את הדין...
...וכל שכן מי ש"שאומר לרשע צדיק אתה", שהאיש הזה "יקבוהו עמים", כי מהרס יסודות המשפט והצדק.
ויש הבדל בין עמים ובין לאומים:
שהלאומים, יש להם דת מיוחד והם בעלי דת,
והעמים, יש להם מלך ונימוס מיוחד.
"העמים יקבהו" מצד שמהרס הנימוס, "והלאומים יזעמוהו" מצד שמהרס את הדת, והזעם יפול על העונש הבא על ידי הקללה, כאילו הלאומים כבר יפרשו ענשו.
ביאור המילות
"עמים, לאמים", עם מציין הקיבוץ שי"ל מלך (ישעיה א' ד'), ולאום מציין שי"ל דת מיוחד (שם י"ז, תהלות ב' א', ובכ"מ) "יקבהו, יזעמוהו". קבה הוא פרישת הקללה, וזעם הוא העונש הבא בסבת הקללה, כמ"ש בכ"מ:
"שפתים ישק משיב דברים נכוחים", ומי שהוא חכם בתוכחה, עד שיוכל "להשיב" אל המתוכח עמו וירצה לסתור דבריו, והוא מלומד להשיב ולסתור דבריו (שזה גדר התשובה) "בדברים נכוחים", המחליטים כדבריו, "שפתים" אלה יקבלו "נשיקות", כי כולם אוהבים אותם:
ביאור המילות
"משיב". הוא הסותר דברי חברו, וזה ההבדל בינו ובין עונה, כנ"ל (י"ח י"ג):
"הכן בחוץ מלאכתך", אם תרצה לבנות בית שהוא לקחת אשה ולהוליד בנים, תקדים להכין האמצעים שע"י תשיג לכלכלם, ע"י "שתכין מלאכתך חוץ" להבית, שיהיה לך מלאכה וגם "תכין בשדה על העתיד", שיהיה לך שדי תבואה זרועה ומוכנת לתת לחם ביתך, ואז "תבנה בית", שאל"כ תצטרך לבריות או לגזול או תתבטל מת"ת, והוא מאמר משלי, שלכל תכלית יכין האמצעיים, וחז"ל דרשוהו שלפני לימוד הגמרא יכין מקרא ומשנה שהם הקודמים לו ומובילים אל הגמרא ולפני מע"ט יכין הלימוד הקודם למעשה, וכדומה:
"על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב", השדה צריכה עבודה רבה בפועל חרישה וזריעה וכדומה, והאיש עצל לא יעבוד עבודת שדהו מעצלותו, והכרם שהוא כבר נטוע א"צ עבודה כ"כ ורק צריך שמירה לבל יתקלקל, וזה יעשה האיש עצל, אבל החסר לב לא יבין ההפסד שיגיע אל הכרם אם לא ישמרנו, וירפה ידיו גם מן הכרם:
"ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר", החזיון מובדל מן הראיה שמורה על מחזה הלב והרוח, והראיה מורה על ראות העינים ומפני שיש בדבר משל הנראה בעינים ונמשל אשר יחזה הלב, אמר "שחזה וישת לבו" אל החזיון, וגם "ראה בעיניו ויקח מוסר", והנמשל הוא על שדה וכרם הנפש, שהנפש היא כוחנית להוציא פרי תבואת החכמה והכשרון, אם ישדדו עמקים ויסירו ממנה הקוצים והקמשונים ויזרעוה זרע ה', כמ"ש בפירוש ישעיה (סי' כ"ח) , ומשל השדה הוא המצות שצריך לעשות בפעל מ"ע, והעבודה שצריך לעבוד בשדה העיון לאסוף ולכנוס שזה דומה ככל עבודה בשדה, והעצל לא יעשה מ"ע ולא יחרוש בעמק העיון מפני עצלותו, והכרם הוא משל מי שכבר נטע ושתל גפני החכמה, וצריך לשמור מצות ל"ת, וכן לשמור את תלמודו שלא ישתכח ממנו שזה עבודה קלה, והמתרשל ממנה אינה מעצלות רק מחסרון לב, שגדר חסר לב שאין לו כח המושל ברוחו, והתאוה תפרץ בו פרץ לעבור על ל"ת ולהניח תורתו, ובזה עלה שדהו וכרמו קמשונים, ונשחתה חלקת נפשו, מחרולי היצר ולא תוציא פריה, וע"ז לקחתי מוסר ליסר את הנפש במוסרות המוסר בל תצא מגדרה:
ביאור המילות
"ואחזה ראיתי". פעל ראה על ראות העין, ופעל חזה על מחזה הלב (ישעיה ל' י"ט):
"מעט שנות מעט תנומות", השינה היא הקבועה והתנומה היא קלה משינה, ואם בא אחרי שינה הוא מעונג ועידון ובלתי צריכה, ר"ל שאחר שנעור משנתן עדן מתנמנם נים ולא נים, ואחר שנעור גם מן התנומה "מחבק ידים לשכב" עוד על מטתו ומתעצל ללבוש בגדיו, ואז.
"ובא מתהלך רישך ומחסוריך כאיש מגן", הריש תבא בלא כח רק כהלך, ואתה לא תרגיש בו כלל, אבל "המחסורים" שיבואו אחר הריש יבואו בחרב ובחנית ובחוזק יד "כאיש מגן", כי אתה תלחם נגד המחסור אשר יציק לך אבל הוא ילבש מגן עד שלא תוכל לנצחו עוד:
