"צדיק" (אחר ששמע שאמר ה' שיביא עליהם רעה שנת פקודתם, דהיינו שיביא עליהם רעה בזמן החורבן שהוא שנת הפקודה, התפלל שיקדים ה' את עונשם, אחר שה' הראהו מעלליהם שבעבורם (בעבור מה שרוצים להמיתו) יוחרב הבית).
"צדיק אתה ה' כי אריב אליך", ר"ל אם אריב אליך ואטעון עבורי מדוע דרכי אינה צלחה, בזה תצדק אתה, שעל השאלה של צדיק ורע לו יש תשובה מי יודע שהוא צדיק באמת, ומי יודע אם עשה כל המוטל עליו (כי העבודה לה' אין לה שיעור אם נחשוב כפי ערך מעלת הנעבד וכפי החוב המוטל עלינו לעומת טובותיו הכוללים והמיוחדים), "אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה", שעל שאלת רשע וטוב לו אין לך שום תשובה שהלא הרשע רשעתו גלויה, וא"ת כדעת המשיבים ע"ז, ששלות הרשע אינה שלוה פנימית כי לבו מלא פחד וקול פחדים באזניו, וכמו שכן היה שטת אליפז בזה, ע"ז משיב "הלא שלו כל בוגדי בגד" שי"ל גם שלוה פנימית בלב, שגדר השלוה הוא בלב, וא"ת כי סוף הרשע לאבדון ולא יאריך ימים בהצלחתו ע"ז משיב הלא.
ביאור המילות
"אריב, משפטים". ההבדל בין ריב ובין משפט, שריב הוא טענת הבעלי דינים, ובדבר שאינו מבורר, והמשפט הוא בדבר מבורר, והשאלה מצדיק ורע לו הוא ריב, כי אין הטענה מבוררת ובזה תצדק, אבל השאלה מן רשע וטוב לו הוא דבר מבורר וקרוי משפט:
"שלו" ההבדל בין שלום ושלוה ששלוה הוא השלוה הפנימית בלב. ויש הבדל בין רשעים ובין בוגדים, רשעים כולל גם הרשע בין אדם למקום, וראוי שיענשו בדיני ה' שלא יצלחו, ע"כ שואל מדוע דרכם צלחה, והבוגד הוא שבוגד בחברו, וכפי הטבע יבגדו בו וראוי בטבע שלא ישליו בלב, ובכ"ז שלו:
"נטעתם גם שורשו", וא"ת שבניו יכרתו (כמו שהיה דעת בלדד וצופר) ע"ז משיב "הלא ילכו גם יעשו פרי" שזרעם מתקיים, וא"ת שהשם ממתין מלהענישם אולי ישובו בתשובה. עז"א הלא "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם", שהרשע שמאמין בעונשי ה' ובשרשי האמונה וחוטא מפני תאותו יש תקוה שיתחרט אח"כ על מעשיו, אבל אחר שאתה רחוק מכליותיהם ואין מאמינים בך כלל אין תקוה שישובו:
"ואתה ה' ידעתני", ר"ל וא"כ ראוי שתקדים ענשם ע"מ שרוצים להרגני, כי "אתה ידעתני תראני ובחנת לבי אתך", כפל דבריו לאמר שה' יודע את האדם בשני מיני ידיעות אשר לפי הבנת האדם סותרות זא"ז ובכ"ז שתיהן יצדקו בחק הבורא יתברך, והוא,
א) מצד הידיעה הקדומה שיודע מראשית את כל העתיד ידיעה בלתי נתלית בזמן ובמקום ובצדדי האפשר, ועז"א ידעתני בלשון עבר, ידעתני מכבר,
ב) ועם כ"ז האדם חפשי במעשיו עד שמצד החפשית הזאת תראני עתה ובחנת לבי אתך, הוקדם הראיה לראות את מעשיו עתה לפי מה שהם מקושרים בבחירה ובזמן ותראה שלבי הבוחר במעשי שלם אתך, וא"כ "התיקם כצאן לטבחה" אל תמתין עד שתתמלא סאתם רק הענישם תיכף, וקבע שני מיני עונשים,
א) "כצאן לטבחה", שבוחרים הצאן השמנים ביותר לצורך המשתה, כן תבחר גדוליהם איש איש ביחוד לטובחו,
ב) ואח"כ "הקדישם" כולם "ליום הרגה" מבלי יותר מהם איש, (דרך הכובש תחלה יבחר השרים וראשי המורדים להרגם במיתות קשות ואח"כ יהרוג את כולם ביום הרגה):
ביאור המילות
"התקם", כמו התיקנו אותם מן העיר, התיקם מיתר רעיהם:
"לטבחה, ליום הרגה", יש הבדל בין צאן טבחה (תהלות מ"ד כ"ג) ובין צאן ההרגה (זכריה י"ב). הטבחה הוא לאכילה וההרגה להרוג ולאבד:
"עד מתי תאבל הארץ", הלא בעד עונותיהם תאבל הארץ הוא חורבן הדומם "ועשב כל השדה ייבש" שהוא הצומח, וגם "ספתה בהמות ועוף" שהוא בע"ח, וכ"ז "מרעת יושבי בה, כי אמרו", ר"ל ואל תאמר שבסבת חורבן הארץ ישובו בתשובה, "הלא יאמרו לא יראה את אחריתנו", ר"ל שמכחישים ידיעת ה' בשפלים וכ"ש ידיעת העתיד ואומרים שאינו רואה אחריתם להכרית כלל ואין השגחה ושכר ועונש:
"כי", (משיב לו ה') מה שאתה חושב שרק אנשי ענתות הם הרוצים להמית אותך, ושבעבורם לבד חרבה הארץ, ושאם יסופו ישמעו ישראל אליך, הוא טעות, נהפך הוא, "שאם רצתה את רגלים וילאוך" ולא תוכל לעמוד כנגדם, "ואיך תתחרה את רוכבי הסוסים" הקלים יותר במרוצתם, ר"ל את אנשי ירושלים, "ובארץ שלום" (אשר שם), "אתה בוטח" (רצת וילאוך), "ואיך תעשה בגאון הירדן", ששם ארץ מסוכנת, ר"ל בירושלים ששם העזות גובר יותר, ורבו עונותיה:
"כי גם אחיך ובית אביך" שהם הכהנים בני אהרן שהם נמצאים בירושלים "גם המה בגדו בך", ולא בסתר כי "גם הם קראו אחריך מלא" לקבץ את העם עליך להרגך, וגם "אם ידברו אליך טובות" בפיהם, "אל תאמן בם", וא"כ לא תפעל בתוכחותיך גם בירושלים, ולכן.
ביאור המילות
"קראו אחריך מלא". כמו אשר יקרא עליו מלא רועים (ישעיה ל"א):
"עזבתי את ביתי", ואהיה מוכרח להחריב את בהמ"ק, "ואת ידידות נפשי" לא לבד שעזבתיה, כי "מסרתיה" בעצמי "בכף אויביה", משנאתי אותה, ומבאר הטעם ששנאה תחת אשר אהבה, כי.
ביאור המילות
"עזבתי את ביתי, נטשתי את נחלתי". העזיבה מציין שעוזבו והולך לו, והנטישה הוא שמוציא הדבר מרשותו בפועל, והוא יותר מן עזיבה, ונחלה הוא יותר מן בית, שיצויר ביתו ודירתו שאינו נחלתו, ומצד שהוא נחלתו וקדושתו קדושת עולם הוצרכתי לנטשו בפועל לסלק קדושתי, ומפרש נתתיה בכף אויביה שהוא הנטוש:
"היתה לי נחלתי כאריה ביער", מדמה אותה במשלו כמי שגדל חיות מדבריות לעשות אותם בני תרבות והיה לו ארי בן תרבות שהיה משעשע עמו, אבל כאשר עבר עמו דרך היער נזכר את מעמדו הקודם הפראיי ונתן בקולו על אדונו, (כמ"ש בב"ק ט"ז וסנהדרין ב'. שהארי אינו בן תרבות), ור"ל שבמצרים היו במעמד הפראיי רחוקים מדת ומצות, ואני עשיתים בני תרבות ובעלי דת, ובבואם ביער היינו בין האומות שבו אל טבעם הקודם ונתנו קולם על ה' ועל נביאיו להרגם, "על כן שנאתיה", ולכן נתתי ידידות נפשי בכף אויביה:
"העיט צבוע נחלתי לי", וכי הם דומים כהעיט הצבוע שעשיתי בן תרבות, שהוא י"ל שתי מעלות,
א) שהוא צבוע ויפה מאד בנוצותיו,
ב) "העיט סביב עליה" שהוא מלומד עם אנשים עד שכולם עומדים עליה סביב להשתעשע בו ואינו מזיק, הלא הוא דומה כאריה שאין בו שעשועים והוא מזיק, לכן "לכו אספו כל חית השדה" להלחם עם הארי הטורף הזה, ואל תחשבו כי חזק הוא רק "התיו לאכלה" אותו, כי הוא חלש כשה לאכול:
"רועים רבים" שהם מלכי האומות, "שחתו כרמי" את הגפנים שלו, ואח"כ שנעשה חלקת השדה בלא גפנים "בוססו את חלקתי" והשחיתו האדמה, ואח"כ "נתנוהו למדבר" כמ"ש גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח (ושילש דבריו נגד ג"פ שבא נבוכדנצר על יהודה):
"שמה לשממה", מוסיף שהמדבר שם אותה לשממה ר"ל שהיא שממה כ"כ עד שהמדבר ייחד את החלק הזה שתהיה החלק היותר שמם שבו, כמ"ש (יחזקאל ל') ונשמו בתוך ארצות נשמות, "אבלה עלי שממה", הנה היא מתאבלת עלי כאילו אני עשיתי לה כל זאת, אבל באמת מה "שנשמה כל הארץ" לא אני גרמתי זאת רק הסבה לזה מפני "שאין איש שם על לב" לשוב בתשובה:
"על כל" גם על "הרים הגבוהים אשר במדבר" שאין שם איש "באו שודדים" לחפש אם נסתרו הבורחים שם, "כי חרב" וכו' ולא ימצא מקום להסתתר שם, ועי"כ "אין שלום לכל בשר", כי לא ימלט להם שריד:
"זרעו חטים", הנביאים זרעו חטים ר"ל דברו מוסר ותוכחה שיצמח פרי תבואה, אבל הם לא השרישו הקוצים והתאות מלבם וצמחו הקוצים (ע"ד מ"ש למעלה ד', נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים)" נחלו", אח"כ בא עליהם חולי ויסורין להשיבם לה' ע"י יסורין, וגם בזה "לא יועילו", ולכן "בשו מתבואתיכם", שנהפכו לקוצים (זה נגד קוצים קצרו), "ובושו מחרון אף ה'" להכפיל יסוריהם (וזה נגד נחלו לא יועילו):
"כה אמר ה' על שכני הרעים", האומות שהיו שכנים לא"י "הנוגעים בנחלה" שעזרו לעשות רע לישראל, "הנני נתשם" כי אח"כ בא נבוכדנצר עליהם והגלם, "ואת בית יהודה" שאחרי שגלו התיישבו במקומות שסביב א"י "אתוש מתוכם" כי הגלו שנית עם האומות שישבו שם:
"והיה אם למד ילמדו" ר"ל עקר מה שיגלה את האומות ואת ישראל בתוכם הוא כדי שילמדו מישראל אמונת האמת בהיותם גולים ונכנעים כמוהם, "ואם ילמדו להשבע בשמי" ויכירו דת האמת אז "ונבנו", כמ"ש אשוב ורחמתים:
