מלאכת שלמה על עדויות ג
<< · מלאכת שלמה · על עדויות · ג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כל המטמאין וכו': ברפ"ג דמסכת אהלות היא שנוייה ומייתי לה בחולין פ' העור והרוטב (חולין דף קכ"ד) ודף קכ"ה ותוס' פ' מרובה (בבא קמא דף ס"ט.) וביד פ"ד דהלכות טומאת אוכלין סי' ח' ט"ז: וגרסי' המְטמאין המ"ם בשב"א:
הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבלה: פתח באהל ומפרש נבלה כך צ"ל בפירש רעז"ל. ה"ג ובמת הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית טהור או נוגע בכחצי זית וכחצי זית וכו'. ודבר אתר מאהיל עליו ועל כחצי זית או מאהיל על כחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור אמר ר"מ אף בזה ר' דוסא בן הרכינס מטהר וכו'. והא לך פירוש הר"ש שיריליו ז"ל כל המטמאין תנא דמתני' בשלשה וד' קא עסיק אלא משום דתני מילי דר' עקיבא דהיינו תלתא דהלכתא ואגב תני שני דברים דאגדה שהן חמשה דברים שהאב זוכה לבן ומספר הדורות ותני נמי שאמר חמשה דברים של י"ב דהוו להו עשרה תני עשרה דברים דר' דוסא דפליג בהו ארבנן והדר למילתיה ומסיים מילי דתנאי דשלשה וארבעה:
כל המטמאין באהל: אותם השנויין במסכת אהלות כזית מן המת ואבר מן המת שיש עליהם בשר כראוי ורובע עצמות ומלא תרווד רקב וכו' כל אחד מאלו שנחלק השיעור לשנים והכניס שניהם לתוך הבית כל אשר בבית טמא שהרי הבית מאהיל על שניהם וה"ה שניהם מאהילין עליו וטעמא כדמפרש ר' יוחנן בגמרא דס"ל לר' דוסא דאין חוזר ומאהיל:
הנוגע בכשני חצאי זתים מן הנבלה: יש מפרשים שאמרו דל"ג ליה דהא מתני' לא קמיירי אלא בטומאת אהל ולא בטומאת נבלות והכי נמי משמע מדברי ר' יוחנן בגמרא דאמר ר' דוסא בן הרכינס ור' ישמעאל אמרו דבר אחד לאו א"ר דוסא אין מאהיל חוזר ומאהיל הכא נמי אין נוגע חוזר ונוגע והשתא מה לו לדקדק מאהיל הא בהדיא קתני בנבלה דאין נוגע חוזר ונוגע ועוד קשה דהיכי קאמר אמרו דבר אחד אדרבא מיפלג פליגי דר' ישמעאל מטמא במשא ור' דוסא בן הרכינס מטהר וכתבו דבעדויות לא היה כתוב בספרים ובספרינו כתוב בין בעדויות בין באהלות. ותירץ הראב"ד ז"ל דהא דר' יוחנן מייתי ראיה ממאהיל ולא מייתי ראיה מנוגע משום דאיכא לדחויי בהאי נגיעה דקאמר ר' דוסא דילמא בשני חצאי זתים המחוברים בעור ובנוגע מאחריו כדס"ל לבר פדא טעמא משום דאין שומר נעשה יד לחצי זית אבל בנוגע מלפניו דלמא יש נוגע וחוזר ונוגע הלכך ליכא למיגמר להא מילתא אלא מנושא או ממאהיל וכיון דבמאהיל מיירי עיקרא דמילתא גמר לה ממאהיל ומאי דקשיא נמי דקתני הכא דלר' דוסא אין נושא וחוזר ונושא ואילו התם תנן כר' ישמעאל דמטמא במשא דסבר יש נושא וחוזר ונושא התם בשני חצאי זתים המחוברים בעור קאמר דבבבת אחת קא מסיט להו על גב העור אבל הכא בשני חצאי זתים מפורדים וחלוקים קאמר דה"ל כמגע מה מגע אין נוגע וחוזר ונוגע אף משא אין נושא וחוזר ונושא:
הנוגע ומאהיל על כחצי זית: משמע הכא דרבנן סברי דמגע עם אהל מצטרפים וא"כ סיפא דקתני אבל הנוגע וכו' ודבר אחר מאהיל וכו' משמע דאין נוגע מצטרף עם האהל האי קושיא בגמ' פריך רישא אסיפא ומשני לה. שלשה מיני אהלים יש. א' שהטומאה מאהיל עליו. ב' שהוא מאהיל על הטומאה. ג' שהוא והזית תחת אהל א' וקרוי אהל המשכה בלשון הגמרא. ודע שיש חילוק ביניהם. שכשהזית מאהיל עליו או הוא מאהיל על הזית ל"ש יש פותח טפח בינו ובין הזית בין מלמטה בין מלמעלה ל"ש אין בו טפח בין זית למעלה ובינו וזית למטה ובינו לעולם טמא מטעם טומאה רצוצה דקיי"ל טומאה רצוצה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כדתנן באהלות אבל כשהזית והאדם תחת אהל אחד כדי שהאהל יביא הטומאה צריך שיהא בין האהל לזית פותח טפח דאי לא בוקעת ועולה ואין האהל מביא את הטומאה:
אף בזה וכו': כלומר אף בזה נחלקו עליו חכמים והיו מטמאים. וכתב הראב"ד ז"ל דר"מ סבר כרבנן דכל מיני אהל נגיעה הוי ואפילו אהל המשכה וכיון דקרוי אהל לא מפליגינן בין אהל לאהל ואי קשיא לך הא דגרסינן בפ' העור והרוטב מאן האי תנא דקרי לאהל נגיעה ר' יוסי הל"ל בהדיא ר"מ מהכא. איכא למימר משום דר"מ אליבא דרבנן קאמר ודילמא לא ס"ל לדידיה מש"ה אייתי ליה מדר' יוסי דקאמר אליבא דנפשיה עכ"ל ז"ל. וצ"ע זה הכלל דקאמר ר"מ לאתויי מאי ושמא סימנא בעלמא נקט כדמשני תלמודא בר"פ הקורא עומד כמ"ש שם סי' ב' וכן מצאתי ג"כ שפירש בתוי"ט ברפ"ג דאהלות. ועיין במ"ש ר"פ שני דאהלות ורפ"ג. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל ארכינס באל"ף. גם כתב מלות ודבר אחר אית דל"ג להו אלא גורסין וחצי זית והגירסא הנכונה היא דגרסי' ודבר אחר ע"כ. עוד כתב ברוב הספרים לא גרסינן ומאהיל על כשני וכו' עד ר' דוסא ע"כ:
אוכל פרוד: פ"ח דמסכת טהרות תנן אם היה משקה עומד אפילו כעין חרדל מצטרף ר' דוסא אומר אוכל פרוד אינו מצטרף וכההיא מתני' דמיירי ע"י משקה מפ' הראב"ד ז"ל להא דהכא ורעז"ל שפירש כגון צבור של אגוזים וכו' תפס פי' הרמב"ם ז"ל. וביד פ' ששי דהלכות טומאת אוכלים סי' י"ז:
מחללין מעשר שני על אסימון וכו': מציעא פרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ז) מייתי לה בברייתא והגיה הר"ר יהוסף ז"ל וחכמים אוסרים:
מטבילין ידים לחטאת דברי ר' דוסא וכו': בחגיגה פ' שני סתם לן תנא כרבנן:
מעי אבטיח: ירושלמי דתרומות פי"א מייתי לה וא"ר אבהו בשם ר' יוחנן לא שנו אלא בקניבת ירק של גנני אבל בקניבת ירק של בעלי בתים אף רבנן מודו דמותר. ונ"ל דוקא כשהוא משליכם אבל אם מכנסם אסור דלא גרעי מגלעיני תרומה דתנן בההוא פרקא גלעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכם מותרות הראב"ד ז"ל. וביד פי"א דהלכות תרומות סי' י':
חמש רחלות: שנויה בפי"א דתולין וגרסינן התם בגמ' כי סליק איסי בר היני אשכחיה ר' יוחנן דהוה קא מתני לה לבריה רחלים א"ל ר' יוחנן אתנייה רחלות א"ל כדכתיב רחלים מאתים א"ל ר' יוחנן לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן ע"כ:
מנה ופרס מנה ופרס: כך היה נראה שהיה צריך להיות או לכל הפחות צריך לפרש דפרס קאי אכל מנה ומנה. ומסוגיית התלמוד דס"פ ראשית הגז מוכח דהאי מנה דהכא במנה בן מ' סלעים וכדאיתא נמי בברייתא דהתם בהדיא מנה בן מ' סלעים אבל המנה דבכוליה תלמודא בן כ"ה סלעים:
כל החוצלות: בפ"ק דסוכה דף כ' מייתי לה ומפ' התם דיש להם שפה סביב שאם אין להם שפה הא אמר ר' דוסא מסככין בהם אלמא לא מקבלי טומאה אלא ודאי כאן בדאית לית גדנפא כאן בדלית ליה וכתבו שם תוס' ז"ל ואע"ג דפשוטי כלי עץ הרחבים העשויין להניח עליה דבר כדף של נחתומין מטמאים מדרבנן כדאמרי' פ' המוכר את הבית הכא היכי דלית להו גדנפא עשויין לסכוך ע"כ. עוד אמרינן התם לא נחלקו ר' דוסא וחכמים על מחצלאות של אושא שהן טמאות אף מדרס דמיוחדים לשכיבה הם ולא לתשמיש אחר ועל של טבריא נמי לא נחלקו שהן טהורות דקשים הם ואין לך אדם שוכב עליהם על מה נחלקו על שאר מקומות מר סבר כיון דליכא דיתיב עלייהו שאין רוב בני אדם רגילים לייחדם לכך כדטבריא דמיין ומ"ס כיון דמיקרי ויתבי עלייהו כדאושא דמיין. וביד כולה מתני' עד סוף סימן ה' פכ"ב דהלכות כלים סי' ג' ורפכ"ג. ועיין בתוספתא שהביא הר"ר שמשון ז"ל בפכ"ו דכלים במשנת ואלו עורות:
כל הקליעות טהורות: בהא פליגי דר' דוסא סבר דלא מצינן לרבויי מאו בגד ארוג דהיינו קליע דאו בגד איצטריך לרבות שלשה על שלשה כדאיתא בפ' במה מדליקין ורבנן סברי דמרבינן מאו בגד כל שהוא דהיינו קלוע:
חוץ משל גלגילון: נראה לע"ד שהאזור נקרא כן על שם שמגלגל אותו על גופו וכן מצאתי אח"כ שכך פירש ג"כ הר"ש שיריליו ז"ל בשם המפרשים ז"ל וכתב עוד ז"ל ובברייתא קתני חוץ משל שק ושל בגד ולמדנו דפירוש גלגילון לשון גלגול זה שעושין לפי השקים כעין קורדון ותופרין אותו סביבות פי השק זהו טמא דבטל לגבי השק ואפילו בפני עצמו כיון דייחדו לכך וכן לשפת הבגד שלא יקרע עושין קורדון ותופרין אותו שם משום דבטל לגבי בגד ואפילו בפני עצמו אבל קלועה לאשתמושי באנפי נפשה ר' דוסא מטהר לה וכן גבי עור דלית ליה גבי עור טומאה אלא או בית קבול או חמש על חמש כדתנן במסכת כלים פכ"ז:
חוץ משל צמרים: של מוכרי צמר דההוא לא בעי מהודק כשאר גדילות אלא אפילו רפוי סגי הלכך לית לן לרבויי אלא מאי דדמי לאריגת בגד ע"כ:
הקלע שבית קבול שלה ארוג: נ"ל כשהקבול שלה ארוג אפילו לר' דוסא טמאה משום אריג כל שהוא אבל של עור ר' דוסא מטהר דקסבר תשמיש הקלע לאו תשמיש הוא כדי לעשותו כלי לפי שאינו עשוי רק לזרוק אבנים ומעשה מקל בעלמא הוא עושה ורבנן סברי כל שהוא ואע"פ שאין בו חמש על חמש כדין העור טמא משום כלי:
נפסק בית אצבע שלה טהורה: לפי שאינה ראויה לתשמישה אבל אם נפסק בית הפקיע שלה טמאה. בית הפקיע הוא הראש האחד שנותנים בו חוטי משי כדי להשמיע קול בשעת זריקתה הראב"ד ז"ל. והא לך פי' הר"ר שלמה שיריליו ז"ל הקלע בשתי קצותיה יש כמין שתי פתילות ארוכות ובאחת מכניס בה אצבעו ועשוי בה כמין נקב להכניס אצבעו ונקרא בית אצבע והשני מחזיקו בידו כשרוצה להשליך האבן וכשיסוב הקלע באויר ורוצה שתצא ממנה האבן בשעת זריקתו פותח הפתילה השנית שחוץ לזרועו ונזרקת והולכת בכח וקרוי כאן בית הפקיע שכל דבר הנראה קצת עגול קרוי כן כמו שאמרו על האוויליו פקעת פקעיות של שתי ופקעים מתרגמינן צורת ביעין והאבן שזורקין מתקנין אותה שנראית כעגילה ולפי שדרך אותו מקום נזרקת קרוי בית הפקיע:
שבית קבול שלה ארוג טמאה: לדברי הכל והוא שלא יהא קלוע ולרבנן אפילו קלוע לא בעי אלא כיון דקשורות המשיחות סביבותיה כדי שתתיישב האבן סגי דה"ל קלוע ואיתרבי:
של עור: ר' דוסא בן הרכינס מטהר דשיעור עור חמש על חמש כדתנן בכלים פכ"ז ורבנן מטמאין מרבוייא דאו בעור:
בית אצבע שלה טהורה: דלא חזיא לכלום:
בית הפקיע טמאה: דאע"ג דנפסק בית הפקיע אפשר לתפור בה חוט אחר ועודנה בטומאתה והך בבא דברי הכל ובתוספתא מפרש דהיינו דוקא שנשתייר בה טפח:
השבויה אוכלת וכו': פ' אלו נערות (כתובות דף ל"ז) ובגיטין דף פ"א ברייתא:
האשה שאמרה נשביתי וכו': שנויה בפ' שני דמסכת כתובות בשנוי לשון קצת וסתם לן התם כחכמים:
שהפה וכו': ופי' בתוי"ט נ"א לא גרסינן לה וכו'. וגם הר"ר יהוסף ז"ל מחקם. וביד פ' ששי דהלכות תרומות סימן י"א:
ד' ספקות וכו': שנויה בפ' ששי דמס' טהרות. וביד בפט"ו דהל' שאר אבות הטומאות סי' ו' ט':
כיצד הטמא עומד והטהור עובר הטהור עומד והטמא עובר טומאה וכו': כך צ"ל. ופי' הראב"ד ז"ל הטמא עומד פי' אדם טמא שנגע במת ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב א"נ בזב או מצורע ואותו הטמא עומד ברה"י סמוך ומצומצם לר"ה שכל מי שעובר שם אם יקרב לפתח הבית אפשר שיגע בו ואפשר שלא יגע בו א"נ אככא שהטהור עומד ברה"י מצומצם לר"ה והטמא עובר בצדו ר' יהושע מטמא דקסבר כיון שהטמא או המטמא עומד ברה"י ספק טומאת [רשות] היחיד הוי ורבנן סברין בעינן מיטמא ומטמא ברה"י. והטומאה והטהרה השנויין כאן לא שהם מונחים ע"ג קרקע דהתם אפילו תרוויהו ברה"י טהורה משום דאין בו דעת להשאל אלא בידי אדם כגון שזה מסיט נבלה או כזית מן המת וזה נוטל טהרות ועוברים זה בצד זה סמוך לרה"י וכל הטומאות הללו אפשר שתבא בהן טומאת אהל או טומאת היסט או טומאת מגע בכולן ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין על הטעם שפירשתי. ויש לדקדק למה לא הזכיר רה"י ור"ה בטמא עומד וטהור עובר ובטמא עובר וטהור עומד כאשר הזכיר בטומאה וטהרה ואפשר לומר דרישא ודאי בטומאה מצומצמת לר"ה או לרה"י כאשר פירשתי ודייקא מדקתני בלשון טמא עומד ועובר אבל סיפא לאו בטומאה וטהרה מצומצמין לר"ה אלא בטומאה שהיא לפני לפנים אלא כשהאדם יכול לפשוט ידו ליגע בטומאה א"נ שהן לפני לפנים והספק הוא שמא נכנס הטהור לפני הטומאה ואם הטהרה ברה"י והטומאה בר"ה שמא נכנסה הטומאה אצל הטהרה בכולן ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין ורישא להודיעך כחו דר' יהושע דאע"ג דמיטמא ודאי או מטמא ודאי בר"ה טמא הואיל ואחד מהן ודאי ברה"י כדאמרן וסיפא להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דאיכא לספוקי דילמא ברה"י ממש אפ"ה מטהרי רבנן דקסברי הא דאמרי ספק טומאה ברה"י טמא דוקא כי איתנהו לתרוייהו ברה"י בודאי אלא שהוא ספק נגע ספק לא נגע אבל כי הוי ספק ביאה טהור וראיה לזה הפירוש מדקא חשיב להו בד' ספיקות אלמא רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא כדפרישית עכ"ל ז"ל. וז"ה פי' הר"ש שיריליו ז"ל הטמא עומד והטהור עובר קיימא לן דבין טומאה נזרקת ובין טהרה נזרקת ספק נגע ספק לא נגע ואפילו ברה"י ספקו טהור כדתנן ברפ"ד דמסכת טהרות הזורק טומאה ממקום למקום ככר לבין המפתחות מפתח לבין הככרות טהור וטעמא דספק טומאה ברה"י דטמא מהיכא גמרינן לה מסוטה דאיכא בועל ונבעלת מה התם אין טומאה אלא דלא ניידי אף ספק דעלמא לקבל טומאה בעינן דבין הטומאה ובין הטהרה דלא ניידא והשתא ר' יהושע ורבנן בהכי פליגי ר' יהושע סבר דוקא בזורק שהוא הולך באויר בכח הוא דאמרינן הכי אבל בטהור עובר לא אמרינן וה"נ שמעינן לבן עזאי דאמר גבי שבת מהלך כעומד (טמא) [דמי] ורבנן אזלי לטעמייהו דמהלך לאו כעומד (טמא) [דמי]. הטהור עומד והטמא עובר דאע"ג דקיימא לן כל הנזרקים ספיקם טהור ואפילו ר' יהודה דפליג בטהרה נזרקת מודה בטומאה נזרקת כדאיתא התם ברפ"ד דמסכת טהרות הכא ר' יהושע אזיל לטעמיה דשאני ליה בין זורק לעובר ורבנן כדאית להו דלא שאני בין זורק לעובר והני קולי דטומאה עוברת או טהרה עוברת לא שרו רבנן אלא דוקא גבי חולין אבל לא גבי תרומה כדתניא גבי טומאה צפה ומש"ה תני הכא הטהור עובר או טמא עובר ולא תני טהרה עוברת או טומאה עוברת כדתני טומאה ברה"י וטומאה בר"ה דהתם בתרומה נמי קא מטהרי רבנן דסתם טהרה תרומה משמע כדאמרינן בעלמא מטמא טהרותיו של חברו ובברייתא נמי מפ' סיפא לגבי תרומה:
ספק האהיל ספק לא האהיל: הך דינא לא שייך אלא דוקא גבי סיפא משום דטומאה במקום אחד וטהרה במקום אחר אבל רישא דמדמינן לה לזריקה הא תניא בהדיא כל הנזרקים ספקם טהור חוץ מכזית מן המת שהן מטמאים למטה כלמעלה ולמעלה כלמטה וכ"ש בעובר דנחית דרגא מזורק אלא דוקא גבי סיפא הוא דקאמר. והאהיל דקאמר היינו שהיה זית מן המת ע"ג החמור בר"ה וספק לו אם הגביה ידו על גביו והאהיל על הזית כיון דעומד בר"ה ובידו תרומה והטומאה ברה"י וספק לו אם הגביה או לא הגביה מטהרי רבנן אבל אם היה נוטף לצד חלל ר"ה כיון דמטמא למטה מודו רבנן לר' יהושע דהא טומאה וטהרה נינהו במקום אחד כן כתב רבינו שמשון ז"ל. ואני אומר דאיברא ודאי אם האהיל כל הטומאה במקום אחד הויא וטמא אבל ספק האהיל ספק לא האהיל קתני וא"כ אפילו ארישא נמי מצי קאי תדע דהא תנן התם בראש אותו פרק כזית מן המת בפי העורב ספק האהיל על האדם ועל הכלים ברה"י ספק אדם טמא ספק כלים טהור וטעמא דספק כלים משום דאין בהם דעת להשאל וספק אדם דטמא משום דיש בו דעת להשאל וטעמא משום דהוי רה"י דספקו טמא הא בר"ה ספקו טהור אפי' באדם וא"כ מתני' אתיא כפשטה ואפילו לרישא נמי מצי קאי וברייתא היינו דקמ"ל דכל המאהילין שהן מטמאין למטה כלמעלה טמאין אפילו נזרקין אבל בודאי האהיל קאמר ובספק האהיל ברה"י מטהרי רבנן בכלים ובר"ה מטהרין אפילו אדם כיון דספק האהיל ספק לא האהיל ובסיפא נמי טעמא דרבנן דבעינן דומיא דבועל ונבעלת דשניהם במקום אחד ונמצינו למדין דהני ד' ספקות אינם שוין טומאה נזרקת כ"ע מודו בה ובעוברת פליגי ר' יהושע מטמא ורבנן מטהרי. טהרה נזרקת פלוגתא דר' יהודה ורבנן וקיימא לן כרבנן ור' יהושע כרבנן ס"ל אלא דמפליג בין טהרה נזרקת לטהרה עוברת ורבנן לא מפלגי וטומאה נזרקת דשרינן ה"מ בטמא שאין מטמא למעלה כלמטה אבל אי מטמא למעלה טמא ובודאי האהיל אבל ספק האהיל ספק לא האהיל טהור בר"ה בין באדם בין בכלים וברה"י בכלים טהור. וטומאה ברשות א' וטהרה ברשות אחר מטהרין ואפי' במונחת ואפי' בטומאה שמטמאה למעלה כלמטה ואפי' בתרומה נמי מטהרינן ורישא בתרומה לא מטהרינן אלא בחולין עכ"ל ז"ל:
שלשה דברים ר' צדוק מטמא וכו': שנויה בפי"ב דמסכת כלים. ופי' הראב"ד ז"ל וארון של גרוסות ומסמר של ארון של גרוסות ומה שלא הזכיר בו מסמר כמו שהזכיר באחרים משום שהמסמר של שלחני והארון שניהם לענין אחד הם עשויין שאינם רק לחיזוק לכך הוציא שניהם במסמר אחד ע"כ ועוד יש לי ז"ל פי' אחר וטעמו קרוב לזה. וכתב הר"ש שיריליו ז"ל שלשה דברים איכא לעיוני מאי סדרא דמתניתין כיון דתנא במילי דשלשה דברים קאי לעיל בפ' שני מ"ש דתני ד' דברים דר' יהושע ברישא ליתני שלשה דר' צדוק ברישא דעשרה מילי דר' דוסא לאו הפסקה נינהו כדאמרי' לעיל טעמא אלא שלשה דברים דר' צדוק ליתני להו ברישא ותו אמאי לא תני ד' דברים דר"ג בהדי ד' דברים דר' יהושע והוה תני ד' בהדי ד' וי"ל דתני מילתא דר' יהושע ברישא משום דסליק ממילתא דר' דוסא ור' דוסא מיירי בתרומה כדתנן שבויה אוכלת בתרומה ור' יהושע איירי נמי בתרומה כדאמרינן לעיל תני תרומה בהדי תרומה והדר תני למילתיה דר' צדוק בהדיה משום דמכילתין משום תוקפא דר"ג מתנייא ור' יהושע בר עולבנא דר"ג הוה ותרתי זימני ה"ל עולבנא בהדיה וחד מינייהו בבכור דר' צדוק ומש"ה תני למילתיה דר' צדוק בהדיה:
מסמר השלחני: פי' הראב"ד ז"ל דרך שלחני פותח חנותו ומוריד את התריסין ע"ג ספסלין לפני החנות ועליו הוא נותן את מעותיו ונועץ מסמרין בנקבי התריסין בספסלין כדי שלא ימוטו ונראה לפ' שיש לו מסמר מיטלטל וקובעו בכותל לפעמי' ושם במסמר נותן המאזנים שלו לשקול מעותיו ובהא פליגי ר' צדוק ורבנן ר' צדוק סבר כיון דפשוטי כלי מתכות טמאין האי נמי משמש ליה למלאכתו וטמא ורבנן סברי לא נעשה אלא לשמש עם הקרקע וטהור:
וארון של גרוסות: של טוחני פולים וקולה אותם באור ומוכר אותם ומוליך אותם בארון לשוק ופי' הראב"ד ז"ל דמוליך ארונו מלא גריסין ע"ג עגלה ונועץ מסמרין בעגלה כדי להדקו שלא ימוט ויפול. וכתב עוד ומה שפירשתי בארון של גרוסות על המסמר שנועץ בעגלה שלו הוא המחלוקת למדתי אותו מן הסוגיא השנויה בהן במשנת כלים פי"ב דתנן מסמר הגרע טמא פי' של המקיז דם טמא של אבן השעות טהור ור' צדוק מטמא מסר הגרדי טמא וארון של גרוסות ר' צדוק מטמא וחכמים מטהרין היתה עגלה שלה מתכת טמאה פי' אע"פ שאינה מקבלת כלום ותנן נמי בתר הכי מסמר שהתקינו להיות פותח בו את החבית ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין עד שיצרפנו ומסמר של שלחני טהור ור' צדוק מטמא אלמא כולה מילתא במסמרים קא מיירי וקאמר בהאי מסמר מודים ובהאי מסמר פליגי ומזה למדתי דהאי ארון אינו אלא במסמר שלו שאם היה המחלוקת בארון עצמו מה טיבו של ארון להבליעו בין המסמרים היה לו להקדים או לאחר מה לו להפסיק במחלוקת המסמרים דר' צדוק ורבנן. ועוד כי אין לו טעם למחלוקת הארון דמ"ש ארון של גרוסות משאר ארונות דעלמא ואם יאמר האומר למה לא הזכיר בו מסמר כמו שהזכיר באחרים נשיב ונאמר מפני שהמסמר של שלחני והארון לענין אחד הם עשויין שאינם אלא לחיזוק ולכך הוציא את שניהם במסמר אחד עכ"ד. והקשה עליו הרא"ש ז"ל דה"ל למיתני מסמר של שלחני ושל ארון גרוסות ושל אבן שעות אלא מדהדר ותני ומסמר של אבן השעות משמע דלא מיירי במסמר גבי ארון ובודאי דדברי הראב"ד ז"ל הם נכונים וקושיית הרא"ש ז"ל נכונה לכך נ"ל לפרש דבתרתי פליגי ר' צדוק ורבנן פליגי בארון ופליגי במסמר וכמו שאפרש. נ"ל שיש להם לבעלי הגרוסות כמו תיבה שקבועות שלש דפנותיה והרביעית מיטלטלת ותלויה ויש לתיבה זו כמו עגלה להוליך את התיבה על העגלה לשוק כשהיא מלאה ובצד הדופן הרביעי יש כמו נקבים לנעוץ בו מסמרים ומגביהו ומשפילו כשרוצה להוציא גריסין הרבה מגביהו וכשרוצה לסתום משפילו ודוחק ותוחב המסמרים בנקבים שיש בארון לאותו הצד וכשמגביה הדופן מרפה המסמרים ומגביהו והשתא בהכי פליגי ר' צדוק סבר מסמר חשיב כלי שמשמש למלאכתו ורבנן סברי משמש לארון לדחוק הדף ולאו כלי הוא כיון דאין כותליו קבועין בו אלא מיטלטלין ולר' צדוק כיון דע"י המסמר נעשה ארון טמא דכלי הוא ולדידיה אפי' נגע השרץ במסמר טמא דעמו נעשה המלאכה דהיינו עצת האדם ומחשבתו כדאמרינן גבי תיק הסייף וכסוי טני וכיסוי מיחם ודומיהם ואם נגע בארון טמא הארון והמסמר ולרבנן אפילו נגע השרץ בארון טהור דפשוטי כלי עץ הוי וכ"ש נגע במסמר כך נ"ל:
מסמר של אבן השעות: היה להם אבן ורשומות בה רשומות ועגולין כמו שיש לאורולוגין של ספינה ויש כמו מסמר באמצע האבן ולהיכן שנוטה המסמר יודעין איזו שעה היא ונראה שאותו המסמר שמיטלטל אילך ואילך הוא עובר כל עובי האבן והאבן גבוהה על ידו עכ"ל ז"ל:
ד' דברים ר"ג מטמא וכו': גם זו שם בפי"ב דכלים היא שנוייה:
כסוי טני: פי' טני כמו מחתה כאותה ששנינו הטני דומה לתרקב וכו' והוא עשוי לגמר בו ושל רופאים תנן בכלים טמא לדברי הכל מפני שרופא משתמש בכסויו לשים בו סמנים שחוקים כדרך שמשתמש בטני עצמו ובכסוי של מתכת של בעלי בתים פליגי ר"ג סבר בכסויו נמי משתמשין בשעת המוגמר הלכך כלי הוא ואע"פ שהוא פשיט טמא שהרי של מתכת הוא ורבנן סברי לאו משתמשי ביה ולא מידי ובכסוי שאינו מחובר לטני קמיירו והוא פשוט ואינו משוקע לתוכו אלא שהוא מוצק עליו מלמעלה ועוד יש לפרש כי הכסוי של רופאים צריך הוא כל שעה לטני מפני שהוא נותן בטני סמנים שחוקים וצריך לכסותם כדי שלא תפיג ריחם ואפילו בשעה שאין בו סמנים צריך לכסותו כדי שלא יכנס עפר ועפרורית שהרופא מקפיד עליהם אבל של בעלי בתים אינו צריך לכלי אלא בשעת המוגמר אבל שלא בשעת המוגמר אין מקפיד עליו לכסותו הלכך לאו כלי הוא:
וטבלא שנחלקה לשנים: שתי חתיכות שוות דר"ג סבר אי אפשר לצמצם הלכך שניהם טמאים דאמרינן בכל חד וחד זהו הגדול. עוד אני יכול לפרש דבהא פליגי דר"ג סבר טומאה דאורייתא ואע"פ שאין לה לבזבזין מפני שהיא דומה לשק שהיא משמשת את האדם ואת משמשי האדם שהוא אוכל עליה אוכלין ומשקין שהן משמשיו של אדם וכן השק משמש את האדם ואת משמשיו שנותן לתוכו תבואה ורוכב עליו ורבנן סברי כל כלי עץ שאין לו בית קבול טומאתו מדרבנן הלכך בדרבנן תלינן לקולא הראב"ד ז"ל. והר"ש שיריליו ז"ל פירש כסוי טני נראה בעיני דדמי לטני שהוא סל עגול שאין לו זויות והאי נמי אין לו זויות והוא אותה תיבה קטנה ארוכה קצת וקורין אותה עולבא בלעז ומן התוספתא משמע דהכסוי הוא בפני עצמו ותוחבין אותו ע"ג פי הטנא אבל אינו מחובר לו בצירים שקורין גוזעש אלא הוא בפני עצמו ומכסין בכסוי העולבא שמכסה הכסוי קצת מדפנותיה ומיירי שאין מכסה דפנות הטנא אלא פחות משליש גובהו דאי תימר שמכסה שלישו אפילו הוי של עץ טמא כדתניא בברייתא דחשיב כטני גופיה ומיירי שהטני הוא פתוח והכסוי נטול הימנו וחשבינן כאילו מכוסה הטני ואע"פ שלא נגע השרץ בטני אלא בכסוי טמא ואפילו לרבנן דתניא בתוספתא חפוי בית הלגינין ובית הכוסות טהור ומשום חבירי כלים טמא:
תלאי: המגררת אזן שעושין לחבית דעבדא ככפה כדמפרש בתוספתא וקרוי' מגררת שהעבדים מגררין בה רגליהם:
וטבלא שנחלקה לשנים: המפרשים פירשו דבחלקים שוין הוא דפליגי וטעמא דר"ג הוי משום דאיהו מדמי ליה לתנור ותנן חלקו לשנים והן שוין שניהם טמאים שאי אפשר לצמצם וזיל הכא איכא רובא וזיל הכא איכא רובא ורבנן סברי תרי רובא בחד מנא ליכא ושניהם טהורים וזה לפי שחשבו דמתניתין פליגא אברייתא ואין דבריהם נכונים דלדידהו ר"ג מטמא לשניהם וא"כ קשה היכי תנן ומודים חכמים לר"ג בטבלא שנחלקה לשנים אחד גדול וכו' דמשמע דאתו רבנן לסברא דר"ג ואחד טמא לחוד והא ר"ג לשניהם קא מטמא כיון שאי אפשר לצמצם אלא פירושא דמתניתין כדברי התוספתא ולא מטמא ר"ג אלא הגדול וכי קא מודו רבנן כשהחלק הגדול הוי פי שנים בקטן ונראה ודאי דהך טבלא מעץ היא ואע"ג דפשוטי כלי עץ טהורים היינו מדאורייתא אבל מדרבנן טמאים כדתניא בת"כ ומשמע נמי הכי בפ' המוכר את הבית ע"כ. ובתוספתא א"ר יהודה לא נחלקו ר"ג וחכמים על טבלא שנחלקה לשנים ואחד מהם גדול כשנים בחברו שהגדול טמא והקטן טהור על מה נחלקו על שאין אחד מהם גדול כשנים בחברו עד שהשנים שוין שר"ג מטמא וחכמים מטהרין ופירש עד שהשנים ולא עד בכלל דאילו שניהם שוין לא נחלקו ושניהם טהורין עכ"ל הר"ש שיריליו ז"ל:
שלשה דברים ר"ג מחמיר וכו': עד סוף הפרק הכל שנוי בפ' שני דמסכת ביצה:
א"ל מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין על עצמן ומקילין על כל ישראל וכו': כצ"ל: בפירוש רעז"ל שבזמן שהפת מרובה היא נאפית יפה כך צ"ל: ופי' הר"ש שיריליו ז"ל אין זוקפים משמע אם נפלה מנורה של מתכת אין זוקפין ומושיבין אותה. פתין גריצין בלעז גרואשו:
וחררין: שאופים על הגחלים ע"כ. והר"ר יהוסף ז"ל הגיה פיתן גריצות:
ועושין גדי מקולס: תניא ר' יוסי אומר תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדי מקולס בלילי פסחים שלחו לו אלמלא תודוס אתה גוזרנו עליך נדוי שאתה מאכיל את בני ישראל קדשים בחוץ קדשים ס"ד אלא אימא כעין קדשים:
בריחים שלהם: הוא כלי עשוי משלש חתיכות העליון יש לו ברזל חרוץ בעל פיפיות והאמצעי כמותו חרוץ מלא נקבים עשוי ככברה והתחתון יש לו בית קבול ונופלין בו הפלפלין שחוקים: