משנה עדויות ג ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדויות · פרק ג · משנה ו | >>
השבויה אוכלת בתרומה, דברי רבי דוסאט.
וחכמים אומרים, יש שבויה אוכלת ויש שבויה שאינה אוכלת.
כיצד, האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני, אוכלת [, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ] ואם יש עדים שנשבית, והיא אומרת טהורה אני, אינה אוכלת.
הַשְּׁבוּיָה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה,
- דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- יֵשׁ שְׁבוּיָה אוֹכֶלֶת,
- וְיֵשׁ שְׁבוּיָה שֶׁאֵינָהּ אוֹכֶלֶת.
- כֵּיצַד?
- הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי,
- אוֹכֶלֶת,
- שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר;
- וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית,
- וְהִיא אוֹמֶרֶת: טְהוֹרָה אֲנִי,
- אֵינָהּ אוֹכֶלֶת:
- הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי,
השבויה -
- אוכלת בתרומה - דברי רבי דוסא.
- וחכמים אומרין: יש שבויה אוכלת, ויש שבויה שאינה אוכלת.
- כיצד?
- האשה שאמרה: נשביתי, וטהורה אני - אוכלת,
- ואם יש עדים שנשבית, והיא אומרת: טהורה אני - אינה אוכלת.
כשאמרה נשביתי וטהורה אני - נאמנת על העיקר שבידינו הפה שאסר הוא הפה שהתיר.
ומה שחייב שתפסל כשנשבית, בשביל הגוי שבא עליה ועשאה זונה, כמו שבארנו בקידושין בפרק אחרון.
ואין הלכה כרבי דוסא:
השבויה - אשת כהן שנשבית:
אוכלת בתרומה - ולא חיישינן שמא הנכרי בא עליה ועשאה זונה ופסלה מן התרומה:
שהפה שאמר הוא הפה שהתיר - כשם שהאמינוה כשאמרה נשביתי, כך יש להאמינה כשאומרת וטהורה אני:
השבויה אוכלת בתרומה דברי ר' דוסא אמר רבי דוסא וכי מה עשה לה ערבי הלז [דערביים שטופי זמה דתשעה קבין ירדו לעולם וכו' ולרבותא נקטיה. תוס'] וכי מפני שמיעך לה בין דדיה פסלה מן הכהונה [כלומר אין נוהגין בהן הפקר לאונסין בבעילה אלא לשחק עמהן. רש"י פ"ג דכתובות דף ל"ו]:
האשה שאמרה נשביתי וכו'. הכי סתם לן תנא במשנה ה' פ"ב דכתובות:
שהפה וכו'. נ"א ל"ג וכן נראה שהיא גי' הרמב"ם דאל"כ אין לו לפרש על העיקר שבידינו הפה שאסר וכו' אי איתא דגרס ליה בהדיא במשנה:
(ט) (על המשנה) דברי ר' דוסא. א"ר דוסא וכי מה עשה לה הערבי הלז (דערביים שטופי זמה) וכי מפני שמיעך לה בין דדיה פסלה מן הכהונה, כלומר אין נוהגין בהן הפקר לאנסן בבעילה. אלא לשחק עמהן. רש"י:
השבויה אוכלת וכו': פ' אלו נערות (כתובות דף ל"ז) ובגיטין דף פ"א ברייתא:
האשה שאמרה נשביתי וכו': שנויה בפ' שני דמסכת כתובות בשנוי לשון קצת וסתם לן התם כחכמים:
שהפה וכו': ופי' בתוי"ט נ"א לא גרסינן לה וכו'. וגם הר"ר יהוסף ז"ל מחקם. וביד פ' ששי דהלכות תרומות סימן י"א:
יכין
השבויה: אשת כהן שנשבית:
אוכלת בתרומה: ולא חיישינן שנבעלה ונתחללה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת