מלאכת שלמה על מכות ג
<< · מלאכת שלמה · על מכות · ג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
ס"א פרק ארבעה עשר וקאי אסנהדרין:
ואלו הן הלוקין: פ' אלו נערות (כתובות דף ל"ב.) ואית דגרסי ואלו בויו אבל בבבלי ובירושלמי בלי ויו וכן ברוב הנוסחאות וגם הר"ר יהוסף ז"ל מחק הויו. וכתבו תוס' ז"ל תנא ושייר טמא ששמש או שאכל תרומה בעל מום ששמש אונן מקריב מזיח חשן מכבה גחלת על גבי מערכתה אלא לא חשיב לאוי גרידי אלא באותן שיש בהן חדוש והא דקחשיב כריתות שאין בהם מיתת ב"ד לאשמועינן דאע"ג דאיכא כרת לוקין ואין צריך למצוא בהן חדוש בהנך כריתות דקתני ובקונטרס דחק למצוא בהן חדוש. אלמנה לכ"ג נקט משום דבעי למיתני אלמנה וגרושה חייב עליה וכו' ע"כ:
הבא על אחותו וכו': כל חייבי כריתות שאין בהן מיתת ב"ד הוזכרו במשנתנו לענין מלקות ושום אחד מכל חייבי מיתות ב"ד לא הוזכר בה ללקות אם התרו בו למלקות ומתני' עקיבא אבל ר' ישמעאל סבר חייבי מיתות ב"ד נמי ישנם בכלל מלקות ויליף לה מקרא דכתיב אם לא תשמור לעשות את כל ודריש לזה ממלת כל ור' יצחק פליג עלייהו דאף חייבי כריתות אינם במלקות ארבעים דתניא ר' יצחק אומר חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאת כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות. ועיין בירושלמי דרפ"ז דמסכת תרומות. ודר"פ אלו נערות. וביד פ"ח דהלכות איסורי ביאה סי' ז' ח':
אלמנה לכ"ג: ביד שם פי"ז:
ממזרת ונתינה: תוס' פ' הערל (יבמות דף ע"ט.) בפי' הרמב"ם ז"ל או לאזהרת כרת אין לוקין עליו וכתב עליו החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל נראה שזה טעות סופר דדוקא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דאין לוקין עליו אבל לאו שניתן לאזהרת כרת כ"ע מודו שלוקין עליו ובלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד נמי פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא דלר' ישמעאל לוקין עליו ולר' עקיבא אין לוקין עליו והלכה כר' עקיבא כסתם מתני' דהכא והכי משמע מתחלת לשונו שכתב והחלק השני מחוייבי כריתות והחלק השלישי מחוייבי מיתה בידי אדם וכבר זכרנו שאלו השנים הם חייבי' מלקות משמע אלו השנים דוקא ולא דראשון שהוא מחוייבי מיתת ב"ד ע"כ. וראיתי שמחק הר"ר יהוסף ז"ל ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר וכתב אכן יש ס"א דגרסי ליה כמו בדפוס ונ"ל דטעמו הוא דלא היה מפסיק בין אלמנה וגרושה בדין זה ותו דבפ' הערל ביבמות נושא רבא ונותן בדבר זה אם לאו של לא תתחתן בם מדבר דוקא בגיותן או אפילו ביהדותן ואי גרסי' הכא ממזרת ונתינה פשיטא דמיירי אפילו ביהדות אבל אין להקשות למה לא שנה ממזרת לישראל וכן לפי מאי דסבר רבא דביהדות נמי אסורין למה לא שנה נתינה דאפשר לומר דתנא ושייר שהרי כמה וכמה דינים אחרים שייר כגון לאו של לא יהיה קדש או לאו של לא תבשל גדי בחלב אמו וכיוצא בזה לאוים רבים המפורשים בתורה כי לא שנה אלא חייבי כריתות ללמד שכל חייבי כריתות לוקין וקצת לאוין לחדש בם איזה חדוש כגון אלמנה וגרושה ונ"ל שהטעות בא מהרגל הלשון דגרסי' אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל וכו' בכמה מקומות כגון במסכת יבמות פ"ט ובכתובות פי"א וסוטה פ' רביעי עכ"ל ז"ל. ויש לטעות בהגהתו במתני' דבסמוך מלת וטמא שדומה שמחקה אך נ"ל שחזר וגרד המחק:
והבא אל המקדש טמא: לאו כתיב ביה ולא יטמאו את מחניהם ועונש נמי כתיב ביה את מקדש ה' טמא ונכרתה. וטמא שאכל את הקדש עונש כתיב ביה בהדיא והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה ואזהרה דידיה לא כתיבא בהדיא ור' יוחנן יליף בג"ש כתיב הכא וטומאתו עליו וכתיב בבא אל המקדש טמא עוד טומאתו בו מה להלן עונש ואזהרה אף כאן עונש ואזהרה נותר כתיב ביה בפ' תצוה ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא ואזהרת פגול נמי מהכא מדכתיב בקרא לעיל מיניה כי קדש הם כלומר מפני שהיא קדש שנפסל למדנו מכאן כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו ובפ' כל שעה (פסחים דף כ"ד) בתוס' הקשה הר"ר אליעזר ממיץ ז"ל אמאי לקי על פגול ונותר הא הוו לאו שבכללות ותירץ דגבי נותר שמפורש בהדיא דכתיב ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש לא חשיב לאו שבכללות ופגול נמי גמרינן עון עון מנותר ע"כ. ואזהרת טמא מקרא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. ומעשר שני שנטמא איירי הכא וכדפירש רעז"ל הכא ובמתני' דבסמוך:
כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב: תוס' פ' הישן (סוכה דף כ"ד) ובפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ו) והרא"ש שם דף קס"ט ובירושלמי פ"ג דשבועות:
וחכמים אומרים כזית: ביד פ' עשירי דהלכות מאכלות אסורות סי' ב' ובפ' ששי דהלכות תרומות סי' ו' וברפ"ב דהלכות מעשר שני וכולה מתני' עד סוף סימן ב' רפי"ח דהלכות סנהדרין ורפי"ט:
באוכל נמלה כל שהוא: נראה מדברי רש"י ז"ל דלא גרסינן כל שהוא שכתב באוכל נמלה גרסינן. אבל בפ' גיד הנשה אמתני' דהאוכל גיד הנשה כזית משמע דגריס לה. והביאוה תוס' ז"ל ג"כ שם בדף צ"ו ושם הקשו על דברי חכמים דס"ל דבעינן בריה דנשמה דהרי גיד הנשה ואבר מן החי דחשיבא בריה אע"ג דלית בהו נשמה וליכא למימר דכיון דאתו מבריית נשמה חשיב שפיר נשמה דהא נבילה לא חשיבא בריה אע"ג דאתי מבריית נשמה אלא על כרחך הטעם תלוי כל שאובד שמו כשנחתך הוי בריה אבל נבלה אפילו כשנחתכה אינה אובדת שמה שלפעמים קורין נבלה אפילו לחתיכה אחת ותרצו שם בדוחק ע"ש. ועוד הקשו שם וא"ת ור"ש דחשיב חטה בריה היאך תרומה עולה במאה ואחד הא אמרי' לקמן בגמרא דבריה לא בטלא גבי גיד וכי תימא דהתם היינו טעמא דכשנולד נולד האיסור עמו כמו גיד ושרץ ואבר מן החי ועופות טמאים אבל תרומה מותר עד שימרח אכתי ערלה וכלאי הכרם לא ליבטל עכ"ל ז"ל:
מפני שהיא כברייתה: ביד פ' שני דהלכות מאכלות אסורות סימן כ"א:
אף חטה אחת כברייתה: גמרא ר' ירמיה בשם ר"ש בן לקיש כמחלוקת בחטה כך מחלוקת בקמח דקסבר ר"ש בכל האיסורין כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן על שגגת כרת והלכה למשה מסיני הוא. והא דקאמר להו במתניתין אף חטה אחת כברייתה לדבריהם קאמר לדידי אפילו קמח נמי אלא לדידכו אודו לי מיהת דחטה אחת כברייתה ורבנן בריית נשמה חשיבא בריה אבל חטה לא חשיבא. ואיתא בפ' שבועות שתים בתרא (שבועות דף כ"א.) בפי' רעז"ל צריך להגיה ומתו בו ולא במעילה ממיתה מעטיה ולא מאזהרה ע"כ. עוד בסוף כי' רעז"ל צריך להגיה שיש לה נשמה לבדה:
עד שלא קרא עליהם: גרסינן וצריך למחוק מלת שֵׁם. וגם הרי"א מחקה ופשוט היא. בפי' רעז"ל וזו דברי ר"ע. אמר המלקט ור"ש נמי הכי ס"ל. עוד בפירושו ז"ל ואמר מר ותרומת ידך אלו הבכורים. אמר המלקט דכתיב בהו הטנא מידך. בפי' הרמב"ם ז"ל כשאכל בכורים אחר שקרא עליהם אינו חייב מלקות לפי שהם נכסי כהן ע"כ. וכתב עליו החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל צ"ע מה טעם הוא שאם הוא מדבר בכהן שאכלם פשיטא שאינו לוקה שכיון שקרא עליהם כבר נעשית מצותן ומותרין לכל כהן ואם הוא מדבר בזר שאכלן ודאי שחייב מלקות כמו אוכל תרומה ואפילו שהם נכסי כהן לוקה ואין משלם שאין לך משלם ואינו לוקה אלא עדים זוממין וחובל בחברו. וי"ל שלעולם הוא מדבר בכהן שאכלם ומ"מ לכ"ע מצותן לכתחלה בעו קריאה והנחה ואם לא היתה כי אם אחת למר קריאה מעכבא ולמר הנחה מעכבא עכ"ל ז"ל:
אבל המותיר וכו': פ"ק דשבועות דף ג' ופי' שם רש"י ז"ל המותיר בטהור וכל שכן בטמא. וביד פ' שני דהלכות מעשר שני סימן ה' ובפ"ג דהלכות בכורים סימן ג' ד'. וראיתי שהגיה הרי"א ז"ל אבל המותיר והשובר בטמא ומחק מלת בטהור וכתב כן מצאתי בכל הספרים דל"ג בטהור ואפ"ה ר"ל בטהור דקאי אטהור שנזכר לפניו ע"כ:
הנוטל אם על בנים: בפירקין דף ט"ז וקאמר עלה תנן התם אע"פ שהיא שנויה הכא בפירקין וא"ר יוחנן התם אין לנו אלא זאת ועוד אחרת פי' רש"י ז"ל כלומר דלרבנן משלח ואינו לוקה הא לא שלח לוקה ור' יוחנן בטלו ולא בטלו אית ליה בכל לא תעשה שניתק לעשה פי' בטל עשה שבה חייב לא בטל עשה שבה פטור ומשמע ליה משלח דקתני משלח לכשירצה ואינו לוקה ואימתי הוא לוקה כשיהרגנה ויבטל את העשה בידים והיינו דקאמר אנו אין לנו וכו' כלומר אע"ג דקתני מתני' זה הכלל דמשמע כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה שוות לזו אין לנו בכולן שוה לזו שיהא פיטור המלקות תלוי בקיום העשה אלת בין קיים ובין לא קיים פטור אלא זו ועוד אחרת דמשכחת להו דלקי ע"י בטול העשה כגון השבת העבוט וכדמפרש רעז"ל ועיין תו בגמרא דפריך נמי מגזל ומפאה ומשני לה ומשמע דמסיק דועוד אחרת הוי נמי פאה דכתיב לא תכלה פאת שדך וכתיב לעני ולגר תעזב אותם ואיכא ביטול העשה כגון שטחן את החטים דתו לית ליה לקיומיה ליה לעשה שהרי קנאו בשנוי כדתניא דבעודן חטה הוא דחייב ליתן אבל אם טחנם לא ע"ש:
לוקה ואינו משלח וכו': לשון רעז"ל עד ואין זה לאו הניתק לעשה. אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי' דר' יהודה סבר שלאו שניתק לעשה לוקין עליו. וביד בפי"ח דהלכות סנהדרין סימן ב'. ורש"י ז"ל היא שגורס בטלו ולא בטלו וכדכתיבנא דכל זמן שלא בטל העשה בידים אע"פ שהתרו בו ב"ד לקיימו ולא קיימו עדיין יש לו תקנה לתקן הלאו אבל לרב אלפס ז"ל דגריס בדברי ר' יוחנן קיימו ולא קיימו מיד כשהתרו בו ב"ד לתקן הלאו ולא תקן שוב אין לו תקנה לתקן אותו ולוקה:
זה הכלל כל מצוה בלא תעשה: כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:
בפי' רעז"ל למדו בג"ש מקרחה קרחה מה בישראל על מת אף בכהנים על מת ע"כ. אמר המלקט ומה בכהנים חייב על כל קרחה וקרחה דהא כתיב לא יקרחה קרחה אף ישראל נמי ומה בכהנים חייב על הראש כבין העינים דהא בהדיא כתיב בראשם אף ישראל נמי. וכתב הרא"ש ז"ל והא דלא תנא בהדיא במתני' משום דלא מתני ליה קרח קרחה אחת על חמשה משום דבשריטה מרבי ליה מלנפש ובקרחת ליכא ריבויא ע"כ:
והמקיף פאת ראשו: משום דבעי למימר הי נינהו פאתי הראש נקט ליה:
פאת ראשו: סוף ראשו ואיזהו סוף ראשו זה המשווה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו וכן בפי' רעז"ל צריך להגיה בתחלת הלשון פאת ראשו משווה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו וכו' ע"כ ופי' רבינו יהודה ב"ר נתן ז"ל בגמרא במקום רש"י ז"ל כי רש"י ז"ל כבר נתבקש בישיבה של מעלה לעיל מסוגיא זו קצת. ופי' הוא רי"ב נתן ז"ל הנזכר דאחורי אזנו אין שיער כלום [עי' בתוי"ט]. בפי' רעז"ל דדוקא בזקן כתיב השחתה וכו' אבל בספר לקח טוב בפ' קדושים כחב ולא תשחית את פאת זקניך נ"ל לדרוש האי את מאי רבי לרבות פאות הראש שגם הם אינם אסורים אלא בגלוח שיש בו השחתה בתער ולא במספרים ע"כ:
פאת זקנו: סוף זקנו ואיזהו סוף זקנו שבלת זקנו וכולהו חמש פאות דחשיב במתני' בכלל שבלת הם. ועיין בספר קרבן אהרן פ' ששי דפרשת קדושים:
שורט: עושה חבורה בעצמו משום צער מתו:
השורט שריטה: אחת על המת חייב הכא לאו דוקא נקט שריטה אלא משום דבעי לפליגי לקמיה בין שריטה אחת לשתי שריטות נקט ליה נמי הכא וכמדומה דלא גרסי ליה רבינו יהודה בר נתן ז"ל. וכתב נמוקי יוסף ז"ל והשורט שריטה אחת ששורט בצפרני ידיו בפניו או בשאר בשרו או בכלי ופי' הרמ"ה ז"ל דחייב תרתי משום ושרט לנפש ומשום לא תתגורדו וגדידה ושריטה אחת היא דתרוייהו שייכי בין ביד בין בכלי ע"כ. ועיין בספר הלביש ד' י"ד סי' ק"פ סעי' ח'. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל כל מלות שריטה במתני' שירטה אבל מלות שריטות לא שלח בהן ידו:
שרט שריטה אחת וכו': ביד בהלכות עכו"ם פי"ב סי' י"ב:
חייב על כל אחת ואחת: דכתיב ושרט לנפש דמצי למיכתב לנפש לא תשרטו במקום לנפש לא תתנו לשון אחר ושרט ויו רבוייא הוא ריב"ן ז"ל. ומתני' ר' יוסי היא דמחייב נמי על כל נפש ונפש ואף על פי שלא היתה שם אלא התראה אחת ובגמרא מפרש דמשכחת קרחה דחייב על כל אחת ואחת כגון דסך חמש אצבעותיו סם שמשיר את השיער ואותבינהו בבת אחת בחמש מקומות דהוו להו חמש קרחות ובחדא התראה וכיון דבבת אחת קעביד מאי חזית דחיילא התראה אהאי אצבע טפי מהאי אצבע והתראת ספק לא מחשבא דהתראה אכולהו אצבעות שדיא ומנחא ולאלתר מתברר לו אם חושש להתראתו אם לאו:
חייב על הראש שתים אחת מכאן ואחת מכאן ועל הזקן שתים מכאן וכו': כך הגרסא ברוב הספרים וקשה לע"ד אמאי לא תני ועל הזקן חמשה שתים מכאן שתים מכאן וכו' כי היכי דתני ברישא חייב על הראש שתים והדר מפרש אחת מכאן ואחת מכאן אי ליתני לרישא כי סיפא בלי מלת שתים ברישא ונלע"ד דמשום דשתים של ראש הוו דבר הנראה לעינים היכן הם משום הכי פירש בהם שתים שהן אחת מכאן ואחת מכאן אבל גבי זקן שיש כמה פירושים בין המפרשים ז"ל היכן הם וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד לזה התנא בעצמו גזר אומר שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה ולא אמר חמשה שהייתי מפרש חמשה פאות שאניח לבד בכל מקום שהן יצאתי ידי חובתי וכל השאר יהיה מותר לכן לא תנא חמשה לומר לך שאפשר שיהיו יותר והתנא עצמו גוזר להחמיר בכל הפירושים שלא יגע בזקן כלל בשום מקום כך נלע"ד שאע"פ שהתנא ודאי לא היה מסתפק מ"מ ידע שיסתפקו בדבריו אע"פ שכך הם מקובלים מהר סיני ממשה רבינו עליו השלום וגזר להחמיר במלה אחת קצרה דוק. אמנם אח"כ מצאתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל ס"א חמשה והילך לשון הרא"ש ז"ל על הפירושים שרמזתי ועל הזקן שתים מכאן וכו' פי' רבינו חננאל ז"ל מקום חבור הלחי לצדעים הוי פאה אחת וכן מצד אחר ושני גבולי השפה אחת מימין השפה ואחת משמאלו ושבלת הזקן מתחת הרי חמש ורש"י ז"ל פירש מקום חבור הסנטר לעצם ואחת מימין הסנטר ואחת בשמאלו ושבלת הזקן באמצע הרי שלש וחבור הצדעים מכאן ומכאן הרי חמש וי"מ שעצם הלחי המחובר לצדעים הוא רחב. [הגה"ה הוא ג"כ פי' רש"י ז"ל ברפ"ק דשבועות ובחומש בפרשת קדושים וכן נראה שפירש הרמב"ם ז"ל בפירושו ובחבורו פי"ב דהלכות עכו"ם. ורעז"ל הביא שני פירושים ושם נראה שיש טעות וכך צ"ל וחבור הצדעים מכאן ומכאן הרי חמש פי' אחר לחי העליון המחובר לצדעים ומה שכתוב בתוספת יום טוב שהלשון הראשון הוא מדברי הר"ו ז"ל שכתב כן בשם רש"י ז"ל איני מבין ואיני יודע היכן אכן ז"ל הכא בפירקין שתים מכאן בכל לחי יש שתי עצמות וכל עצם איקרי פאה ואחד מלמטה בשבלת הזקן למטה והוא עצם חמישי והוא פאה ע"כ ולא הזכיר לא שם רש"י ז"ל ולא שם זולתו אכן שם במפרש שעל רב אלפס ז"ל כתוב ורבנו זקני פי' מקום חבור הסנטר לעצם אחד מימין הסנטר שקורין מונטון ואחד משמאלו ושבלת הזקן באמצע הרי שלש וחבור הצדעים הרי חמש וגבולי השפה לא חשיב ע"כ ההגהה] ויש לו שתי פאות הרי ד' פאות במקים חבורן ואחת ושבלת הזקן ובפ' עשירי דנגעים תנן איזהו הזקן מפרק של לחי עד פיקה של גרגרת וירא שמים יצא ידי כלם. ולא יעביר תער על כל זקנו ולא כאותם המניחים חוט בכל שהוא על הפאות כי לפעמים אינו מכוון כנגד הפאות עכ"ל ז"ל. וז"ל רבינו יהודה ב"ר נתן פרק ראשון של זקן היינו תחת האזן מקום שלחי התחתון יוצא משם ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבולט לחוץ ושתי השבולות שבסנטר מקום חבור שני הלחיים יש עצם קטן שמחבר הלחיים יחד נקרא פאה שכל אחד מהם לסוף הלחי הרי שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה הוא השיער שבין שתי השיבולות שבסנטר ופרק הוא בפני עצמו עכ"ל ז"ל. וכתבו תוס' ברפ"ק דשבועות דחייב שתים דקתני וכו' מיירי בהתראה אחת ובגלוח בבת אחת או בזה אחר זה תוך כדי דבור דלא מצי למימר אשתליין דאי בכמה התראות לא הוה פליג ר' אליעזר לומר אם נטלן כלן כאחת אינו חייב אלא אחת ואע"ג דמצרכינן קרא הכא בגמרא להתחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה תרצו הם ז"ל דהכא לא צריך קרא דפאות מחלקות ור' אליעזר לית ליה מחלקות ע"כ. עוד כתבו שם דאע"ג דעל הזקן אינו חייב אלא בתער בהקפת הראש חייב אף במספריים כעין תער. עוד כתבו שם דמשחית ונשחת שניהם חייבים כמו מקיף וניקף דשניהם חייבים כדילפינן מלא תקיפו לשון רבים וה"נ תניא בהדיא בתוספתא וכו' ע"ש. וביד פי"ב דהלכות עכו"ם סימן ז'. ואיתה בפ"ג מינים דף מ' ות"ק קאמר לה ור' אליעזר פליג עליה דסבר מלקט ורהיטני נמי גלוח עבדי פי' דבעינן גבי פאת זקן גלוח שיש בו השחתה דכתיב גבי כהנים ופאת זקנם לא יגלחו וגבי ישראל כתיב ולא תשחית את פאת זקנך וילפי' האי מהאי בג"ש דפאה פאה דבעינן גלוח שיש בו השחתה דהיינו תער דוקא לת"ק ור' אליעזר ס"ל דהשחתתן דהני נמי מיקרי גלות דדרך לגלח בהם. מלקט ללקט בו השערות הדקות ורהיטני הוא דוגמתו ועל שם שהוא רץ בגלוחו וקל נקרא כך כדמתרגמינן וירץ ורהט נמקי יוסף ז"ל או הוא הר"ן ז"ל כפי מה שכתוב בתוי"ט. אבל רש"י ז"ל פירש בפ"ק דקדושין דף ל"ה מלקט פליינא של מצחצחי חרבות שמחליקין בם את תיק הסייף רהיטני פליינא של עושי תריסין ע"כ. וראיתי שהגי' הר"ר יהוסף ז"ל בשם ס"א ר' אלעזר אומר אם לקטו במלקט אפילו בריטני חייב עוד הגיה בשניהם ר' אלעזר בלתי יוד. וכתוב בספר לקח טוב פאת ראשכם פי' רש"י ז"ל זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו ונמצא היקף ראשו עגול סביב פי' שכל עיקרי השטר של הראש הן בסוף הראש בעיגול חוץ מן הצדעים שהן יורדין מכאן ומכאן ומעכבין את העיגול ולפיכך קרא הכתוב השחתת הצדעים הקפת הראש שנשאר כל ראשו מוקף סביב. ולא תשחית וכו'. וגלוח שיש בו השחתה דהיינו בתער אבל לא במספרים ופאות הזקן הם חמשה שתים מכאן ושתים מכאן ואחד למטה כמו שפרש"י ז"ל ושאר המפרשים שנחלקו בפירושן וחייב על כל פאה ופאה על הראש שתים ועל הזקן חמשה אפי' בבת אחת והתראה אחת ונ"ל דנפקא לן הכי מדכתיב פאת ראשכם פאת זקנך ולא כתיב פאות ראשכם פאות זקנכם אלא פאת בלשון יחיד וחייב על כל אחת ואחת ע"כ:
כתב ולא קִעְקֵעַ: בנקודת חירק בקוף ושו"א בעי"ן וציר"י בקו"ף ופת"ח בעי"ן:
בדיו בכחול וכו': תוס' פ' המביא תניין (גיטין דף כ'.) ועיין בספר קרבן אהרן פ' ששי דפרשת קדושים. וביד בהלכות עכו"ם פי"ב סימן י"א:
שיכתוב שָׁם הַשֵׁם: בפירוש רעז"ל צריך להגיה בגמ' מפרש דשם וכו'. ופירש בנמקי יוסף עד שיכתוב שם השם כלומר על אותה שריטה יכתוב את השם נמקי יוסף משמע דגרסי' מלת שם בנקודת קמץ וכן כתוב בתוי"ט. ומ"מ קשה ל"ל לא שָׁם ולא שֵׁם ואית דגרסי עד שיכתוב את השם וכן מצאתי שהגיה הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל:
אינו חייב אלא אחת: וז"ל נמקי יוסף ז"ל אינו חייב אלא אחת על אותו כוס ששתה סמוך להתראה בתוך כדי דבור אבל על האחרים לא לקי דיכול לומר שכחתי שהיה אסור אבל אם התרו בו על כל כוס וכוס חייב על כל אחת ואחת נמקי יוסף ז"ל. ואיתה למתני' בפ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ז) ובפירקין דף כ' ובפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ"ב):
היה מיטמא וכו': נזיר או כהן ועיין במ"ש במסכת נזיר פ"ג מינים:
היה לבוש: אית דגרסי לובש והכל אחד כמ"ש בפ' תפלת השחר גבי היה רכוב על החמור. וביד פ' עשירי דהלכות כלאים סימן ל' ובפ"ג דהלכות אבל סימן ד'. בפי' רעז"ל נראה שצריך להגיה דבגמרא קאמר תו דאפילו אינו פושט וכו' דשני החדושים איתנהו בגמרא והביאם הרמב"ם ז"ל גם בפי' המשנה. ואיתה להאי בבא דהיה לבוש בכלאים בתוס' פ' ידיעות דף י"ז:
יש חורש תלם. וכו': פ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ז.) ובירושלמי פ' עגלה ערופה:
וחייב עליו משום ח' לאוין: ובהא לא קא עסיק שיהא חורש בכמה שורים בכמה חמורים והרי נלקטין איסורין הרבה עליו דלכל הפחות קאמר ואלאו דכלאים קאי ללקט עליו כל איסורין שהוא יכול:
בשור ובחמור: פי' בקונטריס שור וחמור דקתני במתני' לאו דוקא דשור ושה נמי קאמר והא דנקט חמור משום לישנא דקרא דגבי כלאים כתיב שור וחמור וה"ה לכל שני מינים ולקי על החמור משום דהזיד במעילה באזהרה ור"י בעל התוס' דחה פי' רש"י ז"ל מכמה קושיות כמו שתמצאם כאן וגם שם פ' אלו עוברין חדא מינייהו מה שכתוב בתוס' יו"ט. וכלאי הכרם חשיב לתרי לאוי וכן משמע בהדיא מדלא קתני כלאי הכרם אלא כלאים בכרם. ופי' ר"י דעל החמור אינו לוקה ויכול להיות שהוא חולין והן מוקדשין דקאמר לאו דוקא דליכא מוקדשין בחמור אלא בשור וליכא אלא שני לאוין בחורש בשור ובחמור אבל בכלאי הכרם איכא מלקות דמיירי שהיה זרוע בכרם חטה ושעורה וחרצן וחיפה אותם בחרישה דקעביד תרתי חדא דקא זרע כלאי זרעים ועוד דזרע כלאי הכרם ע"כ והוא קרוב לפי' הרמב"ם ז"ל. והקשו תוס' ז"ל שם פ' אלו עוברין לפי' ר"י ז"ל קשה אמאי נקט שור וחמור בשור לחודיה ה"מ לאשכוחי כלאים בשור פסולי המוקדשין כדאמר ר' יצחק בפ' בתרא דמכות המנהיג בשור פסולי המוקדשין דלוקה משום דעשאו הכתוב שני גופים דאתקש לצבי ואיל או מטעם דחולין ומוקדשין מעורבין בו חולין שמותר לאכלו חוץ לפתח עזרה ומוקדשין שאסור בעבודה ולפ"ה ניחא דליכא בפסולי המוקדשין לאו דמעילה ולפי' ר"י ז"ל י"ל דמשום דעיקר כלאים בשור ובחמור כתוב נקט שור וחמור ע"כ. ויש להסתפק אם רש"י ז"ל היה גורס שם מלת שביעית קודם ובכלאים בכרם:
בכלאים בכרם: ירושלמי דכלאים פ"ח א"ר ינאי המחפה בכלאים לוקה א"ל ר' יוחנן ולאו מתני' היא בכלאים בכרם ואיך אפשר כלאים ע"י חרישה והא לא תזרע כתיב לאו במחפה דדמי לזריעה והוה ר' ינאי מקלם לר יוחנן הזלים זהב מכיס וגו' גינה העשירים הבוטחים בעשרם ומתעסקים בסחורה בני אל ילוזו מעיניך תן לחכם ויחכם עוד ישמע חכם ויוסף לקח דמשום דר' ינאי לימד לו הדין של מחפה הבין ר' יוחנן טעמא של משנה ע"כ. וז"ל רש"י ז"ל שם פרק אלו עוברין וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה ע"כ. ותוס' ז"ל כתבו שם דלמאן דס"ל בפ"ק דמועד קטן דחורש בשביעית אינו לוקה מוקי הך דהכא בחורש ומחפה דמחפה חייב משום זורע ע"כ. ויש גורסים במתני' וכלאי הכרם ושביעית וכו' וטעות הוא בידן דהא תוס' שם פ' אלו עוברין סייעו לפירוש ר"י שפירש דחשיב תנא תרי לאוי חד משום כלאי זרעים וחד משום כלאי הכרם מדלא קתני בכלאי הכרם אלא בכלאים בכרם ע"ש. אלא שיש גורסים וכלאים בכרם בויו ויש בבית ויש בויו ובבית ובכלאים בכרם:
ויום טוב וכו': בגמרא פריך ולילקי נמי משום זורע ביום טוב דהא מחפה זורע הוא אלא שמעינן מינה דסבר תנא דידן אין חלוק מלאכות ביום טוב שאם עשה שתים שלש מלאכות בהעלם אחד או עשה מלאכה שיש בה שתים אינו חייב אלא אחת ותנא ושייר לא משני דהא יש קתני ובגמ' פריך טובא וליחשוב וליחשוב ופריך נמי וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביום טוב דמגו דחיילא שבועה בחול חיילא נמי ביום טוב דהיינו איסור כולל ומסיק אלא האי תנא איסור כולל לית ליה ומדלא פריך וליחשוב קונם שלא אחרוש ביום טוב כענין ששנינו בפ' אין בין המודר קונם שדי שאיני חורש בה לעולם הכריח הר"ן ז"ל בפ' שבועות בתרא דף ש"י ע"ב דשמעינן מינה דאין נדרים חלים על קיום מצות לא תעשה אע"פ שחלים על דבר מצוה ודלא מרש"י ז"ל ע"ש. ואחרים אומרים שכיון שהנדרים חלים על דבר מצוה אף בקיום איסור לא תעשה חלים והכי מוכח בירושלמי וכו' עד וההיא דמכות הכריעו דהתם תנא ושייר טובא ודפרקינן האי תנא איסור כולל לית ליה יגדיל תורה ויאדיר הוא אבל לעולם נדרים חלים בקיום האיסור וכן דעת הרמב"ן ז"ל ע"כ בקיצור מופלג וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל וכהן ונזיר ואף בבית הטומאה:
אף לא הנזיר הוא השם: אף לא נזיר וכהן קאמר ולא דק רבינו יהודה ב"ר נתן ז"ל. ודלא כמאן דמגיה דגרסת המשנה אף לא כהן ונזיר וכן ג"כ בירושלמי ליתיה. ורעז"ל אפשר דלפירוש נקט כהן ונזיר:
כמה מלקין אותו וכו': עד סוף סי' י"ד ביד פי"ו דהלכות סנהדרין סימן ח' עד סוף הפרק ובפי"ז. ושם כתוב לפיכך אמרו חכמים שאפי' הבריא ביותר מכין אותו ל"ט שאם יוסיף לו אחת נמצא שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו ע"כ פי' שאפילו אם באולי יטעה החזן ויכהו מכה אחת יתירה עדין לא לקה רק מ' הכתובים בתורה א"כ ס"ל לרב ז"ל דכיון שלא נתפרשו בתורה ל"ט אלא מדרשא מדכתיב במספר ארבעים ולא כתיב ארבעים במספר מקרי הל"ט תקנת סופרים ולא מן התורה קיצור מן הכסף משנה:
אין אומדין אותו. וכו': פ"ק דסנהדרין דף י' ברייתא ובפ"ד מחוסרי' כפרה דף י"א. וראיתי שהגיה הררי"א ז"ל אין עומדין וכן מלות עמדוהו וכן מלת עוֹמֶד והפי' עין מתחלפת באלף גם האלף מתחלפת בעין:
ואמרו אינו יכול לקבל מ' פטור: דכיון דנתבזה בב"ד ולקה קצת סגי ליה בהכי אבל לא לקה אלא אמדוהו למ' וחזרו ואמרו אין יכול לקבל כלום לא מיפטר דאין רשאין לגרוע האומד אלא לוקה לאחר זמן וה"נ אם אמדוהו לשמנה עשר ומשלקו חזרו ואמרו יכול. עדיין לקבל מ' פטור משום דלקה אבל לא לקה רשאין להוסיף על אומד ראשון ריב"ן ז"ל והוא קיצור הגמרא דבגמרא דייק לקה אין לא לקה לא ורמינהי אמדוהו לקבל מ' וחזרו ואמרו אין יכול לקבל מ' פטור אמדוהו לקבל י"מ וחזרו ואמרוהו ואמרו יכול לקבל מ' פטור ומשני אמר רב ששת לא קשיא הא דאמדוהו ליומיה הא דאמדוהו ליומא אחרא או למחר ופי' הוא ריב"ן ז"ל מתניתין באמדוהו ליומיה לקבל מ' או י"ח והלכך כי חזרו ואמרו בו ביום אין יכול לקבל או יכול איגלאי מילתא למפרע דאומד שלהם לא היה כלום כיון דבו ביום סתרו כל מה שאמדו שהרי זה לא נשתנה ולא הכחיש בשהות מועט כזה וי"ל דהם טעו באומד הלכך כי אמדו תחלה למ' וחזרו ואמרו בו ביום אינו יכול לקבל אם לקה מקצתם פוטרין אותו שהרי נתבזה ואם לא לקה הרי הוא כמו שלא אמדוהו כלל ועכשיו הוא דמעייני בדיני' ואמרו אינו יכול וממתינין לי עד שיבריא ויהיו אומדין אותו אומד הראוי לו וכן אמדו תחלה לי"ח ובו ביום חזרו ואמרו יכול לקבל מ' איגלאי מילתא דטעו באומד ראשון ואינו כלום והלכך אם לקה כבר כל הי"ח פוטרין אותו דכיון דיצא מב"ד כבר בזיון גדול לב"ד הוא להחזירו אבל לא לקה רשאין להוסיף על אומד ראשון דאינו כלום ע"כ. אבל אמדוהו ליום אחר היינו דקתני בברייתא אתרי באבי דמתני' דפטור אפילו לא לקה כלל דודאי דביום אחר אפשר להשתנות ולהכחיש וודאי שיפה עיינו בדינו ע"כ בקיצור:
אמדוהו אומר אחד וכו': בר"פ החובל ברייתא קרובה ללשון משנתנו:
ואם לאו: דלא אמדוהו אומד אחד אלא ללאו אחד אמדוהו תחלה לוקה ומתרפא. ובגמרא רמי אמתניתין והתניא אין אומדין אומד אחד לשני לאוין ומוקי למתני' כשאמדוהו למ"ב דשלשה היתירים חשבינן להו אומד ללאו אחד כיון דראויות להשתלש אבל אם לא אמדוהו רק למ"א לא מלקינן ליה רק ל"ט משום לאו אחד ומתרפא וחוזר ולוקה ובהא מיתוקמא ברייתא:
חזן הכנסת: אפשר לומר שהוא לשון ראיה וחזיון שרואה ומשגיח על צרכי בית הכנסת וכדאמרינן בעלמא יעקב אבינו חזנא דמתא הוא וכן ג"כ שליח צבור הנקרא בקצת מקומות חזן מהאי טעמא הוא וכדתנן בפ"ק דשבת באמת אמרו החזן רואה מהיכן התינוקת קורין וכמו שכתבתי שם סימן ג'. וכן מצאתי שפירש ג"כ ר"ש לוריא ז"ל. ועיין עוד שם במה שפירש בכפולה אחת לשנים ושתים לארבע:
נפרמו: עיין במשנה ה' פ"ק דסוטה:
מגלה את לבו: שאינו מכהו על כסותו שנאמר והכהו ולא לכסותו הרמב"ם ז"ל פ' ט"ז מהלכות סנהדרין ומנאתיה בספרי פ' תצא מתוס' יום טוב. ואני ג"כ מצאתי בילקוט שם פרשה כי תצא ארבעים יכנו ולא על הקרקע יכנו ולא על כסותו ע"כ:
כפולה אחת לשנים: ובגמרא כפולה אחת לשתים אמר רב חסדא א"ר יוחנן מנין לרצועה שהיא מוכפלת שנאמר והפילו ע"כ הדפוס שבגמרא ונראה דדריש והפילו והכפילו. וכן כתב בתוי"ט ג"כ שמצא בשם ירושלמי אל תקרי והפילו אלא והכפילו ע"כ אכן בירושלמי שלפני אין תלמוד. ורש"ל ז"ל הגיה בגמרא שחסרי לשון עוד ושכך צ"ל והא מיבעי ליה לגופיה אם כן ליכתוב קרא יטהו מאי והפילו ש"מ תרתי ע"כ. וכן תמצאנו כתו' בילקוט בדפוס ג"כ:
ושתי רצועות עולות ויורדות בה: כשהוא מגביה ידו ומוריד עולות ויורדות בה. ומצאתי כתוב זהו סוד שאנו לוקין ברצועות שור וחמור שור לכפר על מל"ת שנתחמם בעשייתם כי השור אפילו בתקופת טבת הוא חם. וחמור לכפר על עצלות קיום מ"ע וכן החמור אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה ע"כ. והוא מן החכם הרר"י גלנטי ז"ל:
ידה טפח: מקל שתלויה בה ארכו טפח. ורצועה עצמה רחבה טפח ונוגעת עד פי כרסו שמשער כך שכשהוא מכה כלה ראשה של רצועה בפי כריסו בתחלת כריסו שהמכה עומד בצד המוכה ומכה אותו ברוחב גבו הלכך ארך הרצועה ברוחב כל גבו עד מקום שמתחיל שם הכרס ואע"ג דאמרן לעיל האבן נתונה לאחריו אעפ"כ היה הוא משלחף עצמו לצד צדו והיה מכה ברוחב ריב"ן ז"ל:
וראשה מגעת: ס"א ומגעת:
פי כריסו: הוא טבורו ולא כל האדם שוין הלכך בעי למיעבד ברציעה אבקתא דכי בעי מיקטר ביה וכי בעי מרפה בו כדי שתגיע לפי כרסו כדפי' רעז"ל:
שנאמר והפילו השופט: ברוב [ספרים] ל"ג מלת השופט:
והמכה מכה בידו: אחת בכל כחו. גמרא תנא כשהוא מגביה מגביה בשתי ידיו וכשהוא מכה מכה בידו אחת כי היכי דליתיה מרזיא פי' בכח. והגיה הרי"א ז"ל באחת ידו:
והקורא קורא: אם לא תשמור. הא מיפשט פשוטא דבעי קרייה כדאמרי' (ביבמות) [בכריתות י"א] בקרת תהיה בקרייה תהא ולהכי קתני הכא והקורא ריב"ן ז"ל. בפי' רעז"ל והשלישי אומד על כל הכאה והכאה. אמר המלקט נראה לע"ד והשלישי אומר בריש צ"ל דאי גרסינן אומד בדלית היכן מצינו אמידה אחר שהתחילו להלקותו על כל הכאה והכאה ובהרמב"ם ז"ל ג"כ מצאתי בפירושו שכתוב ויאמר לו הכה כל זמן שמכה אם היה מספר ההכאות מספר הרבה יתעכב בקריאת שני הפסוקים האלה ואם הוא מספר מועט ימהר ויכוין כל מה שאפשר שישלים הקריאה כשתשלם ההכאה וחוזר לראש ע"כ. וכן כתב ג"כ בפי"ו דהלכות סנהדרין:
וחוזר לתחלת המקרא: מיירי בשלא צמצם להשלים המקראות בסוף המלקות אבל לכתחלה צריך לצמצם כדכתיבנא:
ושמרתם את דברי הברית: וגומ' וחותם והוא רחום יכפר עון וגו' וחוזר לתחלת המקרא כל זה מצאתי במשניות מוגהות שעבר עליו הקולמוס וכן במשנה שבירושלמי ליתיה אכן בתלמוד ירושלמי לא נמצא על הפרק הזה וגם בהרמב"ם ז"ל שם בהלכות סנהדרין ליתיה ותימה על רש"ל ז"ל ועל הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שלא הגיהוהו. וגם בתוס' יום טוב כתוב כדברי. גם הרי"א ז"ל מחק וכתב לא מצאתי זה בכל הספרים:
ואם מת וכו': ר"פ החובל:
פטור: מפני שמכהו ברשות כדתנן לעיל בפ' שני יצא האב המכה את בנו וכו' ושליח ב"ד:
הוסיף לו וכו': פ' המניח (בבא קמא דף ל"ב):
נתקלקל בין ברעי בין במים פטור: רבנן סברי אחד האיש ואחד האשה בין ברעי בין במים ורי יהודה סבר ברעי בין איש בין אשה ובמים דוקא אשה ור"מ פליג עלייהו בברייתא דבין איש בין אשה ברעי ולא במים:
כל חייבי כריתות וכו': פ"ק דמגילה דף ז' ותוס' פרק אותו ואת בנו (חולין דף פ'.) וביד שם בהלכות סנהדרין פי"ז סימן ז'. ובטור ח"מ סימן ל"ד:
דברי ר' חנינא בן גמליאל: גמרא א"ר יוחנן חלוקים עליו חבריו על ר' חנינא בן גמליאל ואמרי דבי רב תנינא דחלוקים דהכי תנן בפ"ק דמגלה אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת ואי איתא דנפטרו מידי כריתתן אידי ואידי בידי אדם הוא רב נחמן אמר הא מני ר' יצחק היא דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא דתניא וכו' כדכתיבנא בראש פירקין ולהכי קאמר דזדון כרת דיום הכפורים בידי שמים ולא בידי אדם אבל מאן דס"ל דמלקות איכא בחייבי כריתות מודי לר' חנינא דנפטרו מידי כריתתן כיון שלקו רב אשי אמר אפילו תימא מתני' דמגלה רבנן היא דאמרי חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות מ' ואפ"ה ליכא למילף מינה שחלוקים על ר"ח דה"ק מתני' שבת עיקר חומר זדונו בידי אדם וזה עיקר חומר זדונו בהכרת ומיהו אם התרו בו ולקה מיפטר:
נוטל נפשו: נ"א ניטלת נפשו עליה. ופסק הרב אלפסי ז"ל הלכה כר' חנינא בן גמליאל וכמו שפסק רב בגמרא וכן הוא ביד שם ספי"ז אבל כאן בפירושו ז"ל כתב ואין הלכה כר' חנינא:
על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו: דמדה טובה מרובה ממדת פורענות אחד מת"ק דבמדת פורענות כתיב פוקד עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים ובמדה טובה כתיב ועושה חסד לאלפים ומתרגמינן לאלפי דרין ד' דורות כנגד אלפים דורות היינו אחד מחמש מאות מיעוט לאלפים אינו פחות משני אלפים וכ"ש אם כפשוטו דמשמע אלפים עד סוף כל הדורות ריב"ן ז"ל:
רש"א ממקומו הוא למד: כן דרכו של ר"ש לומר דה"נ אשכחן בברייתא דת"כ פרשת אחרי מות ומייתי לה בגמרא פ"ק דשבועות דף ז' ר"ש אומר ממקומו הוא מוכרע ורמזתיה שם בפ"ק דשבועות סימן ג'. ופי' נמוקי יוסף ז"ל ממקומו הוא למד כלומר אינך צריך ללמוד מקל וחומר לעשה מצוה שיוסיפו לו על חייו שהרי מגוף המקרא אתה למד שאפילו נמנע מעשות עבירה שיוסיפו לו חיים שנא' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ומה עשה והלא בעריות הוא עוסק שיפרוש מהם אלא האי אשר יעשה פרישה היא וקאמר וחי בהם כאילו עשה מצוה עכ"ל נמוקי יוסף ז"ל. בפי' רעז"ל ממקומו הוא למד מחייבי כריתות וכו' כתב הרי"א ז"ל זה קשה דהא גם הראשון למדו מחייבי כריתות ותו דאין זה נקרא ממקומו ויותר נראה נכון לפרש ממקומו כלומר ממקום שנזכר בו עשיית המצוה דהיינו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם למדנו זה הק"ו שאמר שבעשיית המצוה נפשו נתנת לו כי בעבירה נאמר ונכרתו הנפשות העושות ולהלן הוא אומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ע"כ:
ר"ש בֶּן רְבִי אומר: אינו צריך הרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש וגו' מצאתי מוגה כאן ואומר לא תאכלנו למען ייטב לך ומה אם הדם וכו' ולא נהירא זאת ההגהה שהרי הרמב"ם ז"ל בפירושו ז"ל הוא שכתב ואתה יודע לשון הכתוב והמנע האדם מאכילת הדם והיאך ייעד על זה למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה' ע"כ. ועוד פסוק אחר בסוף אותה פרשה למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך. ובנמוקי יוסף נראה דגריס שנפשו של אדם חתה ממנו שכך פירש חתה ממנו שמואסת אותו ע"כ:
גזל ועריות שנפשו של אדם וכו': ביד פכ"ב דהלכות איסורי ביאה סימן י"ט:
ר' חנניא בן עקשיא: כצ"ל. בפי' רעז"ל אע"פ שבלאו הכי לא היו אוכלין אותן וכו'. אמר המלקט מצאתי שכתב עליו החכם הר"ר אפרים אשכנזי ז"ל חתנו של רבינו שלמה לוריא ז"ל וצ"ע וא"כ למה פירש לעיל וזה דוקא במי שבאה עבירה לידו וכבש יצרו כיוסף הצדיק ודוק ע"כ. ובמחילה מכבוד תורתו לא ירדתי לסוף דעתו שאפשר לומר דודאי שאני שלא כל שכר המצות שוה דודאי שכר היושב ולא עבר עבירה שבאה לידו גדול משכר המצות של היושבין ובטלין מלאכול שקצים ורמשים:
לפיכך הרבה להם תורה ומצות: י"מ שהכונה להם באמרם מצות גם על האזהרות שהרבה להם אזהרות הרבה במה שהיה אפשר להודיע באזהרה אחת ונתרבו האזהרות לנו בדבר כדאמרי' בכמה דוכתי לעבור עליו בשני לאוין כדי שיקבל שכר הרבה על הפרישה מן העבירה וכמו כן כתב בכל מקום שאמרו ז"ל לעבור בהרבה לאוין כן נפרש הדבר. ופי' הרמב"ם ז"ל מעיקרי האמונה בתורה כי כשקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתתף עמה כונה מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך הנה זכה בה לחיי העולם הבא ועל זה אמר ר' חנינא כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלימותה ובעשותה אותה המצוה תחי' נפשו באותה מעשה וממה שיורה על העיקר הזה מה ששאל ר' חנינא בן תרדיון מה אני לחיי העולם הבא והשיבו המשיב כלום בא מעשה לידיך כלומר נזדמן לך לעשות מצוה כהוגן השיבו כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלימות ככל מה שאפשר וזכה לחיי העולם הבא ופירוש הפסוק ה' חפץ למען צדקו לצדק את ישראל למען כי יגדיל תורה ויאדיר עכ"ל ז"ל. והחכם הרב ר' משה אלשיך ז"ל פי' במזמור קי"ט בפסוק אתה צוית פקודיך לשמור מאוד שהוא מאמר ר' חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שהוא כי הוקשה לו כי אחר שהעושה מצוה אחת ונשמר מעון מטיבין לו ונוחל את הארץ וכו' א"כ למה הרבה לנו הוא יתברך תורה ומצות לז"א שהטעם הוא כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שהוא להרבות זכותן בשמור מצות הרבה וגם שלרבויים לא יבצר מהזדמן מצוה תמיד מה שאין כן אם היו מועטות ועד"ז יאמר הגם שאף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו גם הם מאושרים עם כל זה צויתה פקודיך כדי שיהיה לשמור לא מועטות למען זכות את ישראל כמדובר עכ"ל. ועיין בספר חן טוב דפוס וויניציא דף רי"ו ע"ג מה שדקדק אליבא דההוא מאמר דסמיך במדרש לקרא זה לנרות שמיושב אמאי לא כתב [במלת צדקו] הצדי"ק בפתח והדלי"ת בדגש וגם מתישבת בההוא מאמר מלת חפץ שנראה שהיא מיותרת ע"ש ובפ' חיי שרה סוף עמוד ד' דף ס"ה כתב פי' שהמצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אין צריך שיצום ה' בתורה שהרי כל אדם רוצה לישא אשה וכן המשפטים ישרים בין אדם לחבירו אלא אם לא יכתבון בתורה אותם מצות לא יזכו ישראל בהם ולא יהיה להם שכר טוב אבל עתה באומרם שהם עושים המצות לשמו יהיה להם שכר טוב בעמלם ע"כ. כתב הר"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים כתוב בסוף זו המסכתא נגמרה סנהדרין פרק י"ד משמע שמסכת מכות שייכא גם היא לסנהדרין כמו הבבות ע"כ:
סליק פירקא. וסליקא לה מסכת מכות