מכות ח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
והאמר רב יצחק בר' יוסף אמר רבי יוחנן רבי ורבי יהודה בן רועץ וב"ש ור"ש ור"ע כולהו סבירי להו יש אם למקרא היינו דקאמר להו ועוד אמר רב פפא מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי ואזול תמרי וקטול באנו למחלוקת דרבי אורבנן פשיטא מהו דתימא ככח כחו דמי קמ"ל אלא כח כחו לרבי היכי משכחת לה כגון דשדא פיסא ומחיה לגרמא ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא ואתר תמרי ואזול תמרי וקטול:
מתני' הזורק אבן לרה"ר והרג ה"ז גולה ר"א בן יעקב אומר אם מכשיצאתה האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה ה"ז פטור זרק את האבן לחצרו והרג באם יש רשות לניזק ליכנס לשם גולה ואם לאו אינו גולה שנאמר (דברים יט, ה) ואשר יבא את רעהו ביער מה היער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם אף כל רשות לניזק ולמזיק להכנס לשם יצא חצר בעל הבית שאין רשות לניזק (ולמזיק) ליכנס לשם אבא שאול אומר מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד:
גמ' גלרה"ר מזיד הוא אמר רב שמואל בר יצחק בסותר את כותלו איבעי ליה לעיוני בסותר את כותלו בלילה דבלילה נמי איבעי ליה לעיוני הבסותר את כותלו לאשפה האי אשפה ה"ד אי שכיחי בה רבים ופושע הוא אי לא שכיחי בה רבים זאנוס הוא א"ר פפא חלא צריכא אלא לאשפה העשויה ליפנות בה בלילה ואין עשויה ליפנות בה ביום ואיכא דמקרי ויתיב פושע לא הוי דהא אינה עשויה ליפנות בה ביום אונס נמי לא הוי דהא איכא דמקרי ויתיב:
רבי אליעזר בן יעקב אומר וכו':
ת"ר (דברים יט, ה) ומצא פרט לממציא את עצמו טמכאן אמר רבי אליעזר בן יעקב אם משיצתה האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה פטור למימרא דמצא מעיקרא משמע ורמינהי (ויקרא כה, כו) ומצא פרט למצוי ישלא ימכור ברחוק ויגאול בקרוב ברעה ויגאול ביפה אמר רבא הכא מענייניה דקרא והתם מענייניה דקרא התם מענייניה דקרא ומצא דומיא (ויקרא כה, כו) דוהשיגה ידו מה השיגה ידו מהשתא אף מצא נמי מהשתא הכא מענייניה דקרא ומצא דומיא דיער מה יער מידי דאיתיה מעיקרא אף ומצא נמי מידי דאיתיה מעיקרא:
הזורק את האבן וכו':
א"ל ההוא מרבנן לרבא ממאי דמחטבת עצים דרשות דלמא מחטבת עצים דסוכה ומחטבת עצים דמערכה ואפ"ה אמר רחמנא ליגלי א"ל כיון דאם מצא חטוב (אינו חוטב) לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה איתיביה רבינא לרבא כיצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד לימא כיון דאילו גמיר לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה התם אע"ג דגמיר מצוה דכתיב (משלי כט, יז) יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי (דברים יט, ה) ואשר יבא את רעהו ביער (מה יער) דאי בעי עייל ואי בעי לא עייל ואי סלקא דעתך מצוה מי סגיא דלא עייל אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא כל היכא דכתיב אשר דאי בעי הוא אלא מעתה (במדבר יט, כ) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא אי בעי מיטמא אי בעי לא מיטמא מת מצוה דלא סגי דלא מיטמא הכי נמי דפטור שאני התם דאמר קרא
רש"י
[עריכה]הא דרב יצחק בר' יוסף בסנהדרין בשמעתא קמייתא (דף ד.): היינו - דקא הדר רבי ואמר ועוד למילפיה בגזירה שוה:
פיסא - רגב גוש עפר כלישני"א בלע"ז:
ואתר תמרי - והשיר תמרים: באנו למחלוקת דהיינו דומיא דמן העץ המתבקע:
מהו דתימא - הא לרבי ככח כחו דמי ופטור שהרגב היה כח ראשון ונשירת התמרים היה כח שני קמ"ל שהרגב כגרזן והתמרים כקיסם הניתז:
לגרמא - הוא עץ החריות שהתמרים תלוין אצלו:
ומחיה לכובסא - הוא אשכול התמרים המקובצים יחד:
מתני' ר"א בן יעקב - מפרש טעמא בגמרא:
האב המכה את בנו - להטותו לדרך אחרת:
ושליח ב"ד - המלקה ארבעים לחייב מלקות:
גמ' ליפנות בה - בני אדם לנקביהם:
ואיכא דמיקרי ויתיב - ליפנות ביום:
ומצא - משמע שהוא שם ומצאו נשירת נשל הברזל:
פרט לממציא עצמו - אחרי כן הוציא הלה את ראשו מן החלון וקיבל האבן במצחו:
ומצא פרט למצוי - במוכר שדה אחוזתו (ובא לגואלו) כתיב והשיגה ידו ומצא פרט למצוי אם היתה גאולה זו מצויה בידו כשמכרה אין כופין את הלוקח להחזירה לו ליפדות:
השתא נמי - כי לא מצא חטובה אין החטבה מצוה אלא עשיית הסוכה:
לאו מצוה - להכותו:
לאו מילתא היא דאמרי - ראיה טובה מזו היה לי להשיבו מן המקרא עצמו דלאו בחטבה דמצוה איירי:
דאי בעי מיטמא אי בעי לא מיטמא - אותו חייב לך הכתוב כרת אם נכנס למקדש בטומאה זו:
ה"נ דפטור - מכרת:
תוספות
[עריכה]היינו דקאמר להו ועוד. פירוש משמע דמעיקרא ה"א טעמא משום אם למסורת ובתר הכי קאמר ועוד כלומר אע"ג דס"ל שאם למקרא מ"מ הכא איכא למשמע מגזירה שוה ותימה דמעיקרא נמי לא תלי טעמא במסורת אלא משום דלא כתיב מעצו ואמר ה"ר יוסף בכור שור דהיא היא וה"ק וכי נאמר ונשל הברזל מעצו דאי כתיב כן אז הוי מיושב לומר יש אם למקרא לקרות ונשל כדקרי וכדאמרי רבנן והלא לא נאמר אלא מן העץ וא"כ אין לשון המקרא דקרינן ונשל מיושב על זה אלא ודאי מן העץ מוכיח דיש אם למסורת שהוא ונישל כמו והשיל וזה הלשון מיושב על מן העץ דמן העץ המתבקע והשתא ניחא הא דקאמר ועוד וכן. פירש בסנהדרין גבי יראה יראה דמשמע שפיר. מן המסורת דהיינו יראה משום דפשטיה דקרא משמע דכתיב בתריה את פני האדון וגו' א"כ משמע יראה זכורך פני האדון והיינו לפי המסורת אבל לפי המקרא דקרינן יראה הל"ל לפני האדון:
מהו דתימא ככח כחו דמי. ולא דמי לעץ המתבקע דהתם נגע במה שבידו בשעת התזת העץ אבל הכא שכבר יצא מידו בשעת התזת תמרים דמי שפיר לכח כחו אימא לא ליחייב קמ"ל:
לא צריכא אלא כו'. פירוש דמהשתא לא צריך לאוקומא בסותר דהוא הדין בזורק ממש:
באשפה העשויה וכו'. והשתא מיירי ביום ובזורק לאשפה ולא בסותר כותלו וא"ת ולינקוט באינה עשויה ליפנות כלל וגם בלילה איכא דמקרי ויתיב וכדקאמר השתא וי"ל דא"כ אנוס הוא דלית ליה לאסוקי אדעתיה הוא דמקרי ויתיב כיון שאינה עשויה ליפנות כלל אבל השתא בעשויה ליפנות בלילה אית ליה לאסוקי גם ביום הוא דמקרי ויתיב:
אף ע"ג דגמיר מצוה קא עביד כו'. וא"ת מ"מ קשה משליח ב"ד דכיון דאילו לקה כבר לאו מצוה קא עביד וכו' וי"ל דמ"מ איכא מצוה מתחילה מה שאין כן בחטיבת עצים דסוכה ואם מצאן חטובות לא היה שם חטיבת מצוה מעולם שהרי לא נחטבו לכך וליכא למימר נמי כיון דאילו לא חטא לאו מצוה היא וכו' דההיא לאו שליח ב"ד מיקרי ולא דמי לרבו ואביו דלעולם שמו זה על בנו וזה על תלמידו:
(לעיל) בלא איבה פרט לשונא. תימה אמאי איצטריך האי קרא תיפוק ליה דכתיב במשנה תורה והוא לא שונא וצ"ע ושמא י"ל דבמשנה תורה נחזרת ונשנית בשביל דבר שנתחדש מיער והרבה פרשיות יש בענין זה במשנה תורה אבל לא קשה מולא אויב לו דבאלה מסעי דההוא איצטריך למימר אפילו לא אויב לו [לעדים ולדיינים] כדאמרי' בסנהדרין (דף כט.). (במשנה תורה כתיב נמי כי לא שונא הוא לו משום פרשה שנשנית) כך נראה למשי"ח:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/מכות/פרק ב (עריכה)
יב א מיי' פ"ו מהל' רוצח הלכה ט"ו, סמג עשין עה:
יג ב מיי' פ"ו מהל' רוצח הלכה י"א:
יד ג ד מיי' פ"ו מהל' רוצח הלכה ו':
טו ה ו ז מיי' פ"ו מהל' רוצח הלכה ז':
טז ח מיי' פ"ו מהל' רוצח הלכה ח':
יז ט מיי' פ"ו מהל' רוצח הלכה ט':
יח י מיי' פי"א מהל' שמיטין הלכה י"ז, סמג לאוין ערה:
יט כ מיי' פ"ה מהל' רוצח הלכה ה' והלכה ו, סמג עשין עה:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/מכות/פרק ב (עריכה)
כלומר מכח הכאתו בעץ לבקעו נשמט והלך והרג ואם יש לומר והלא מפורש בתחלת סנהדרין כי רבי יש אם למקרא סבירא ליה. אמר לך כתב למעלה לחטוב עצים וכתב למטה ונשל הברזל מן העץ מה העצים הכתובים למעלה העצים המתבקעין הן אף עץ הכתוב למטה מן העץ המתבקע. וחכ"א גולה מאי טעמא ונשל כתיב מכל מקום אמר רב פפא האי דשדא פיסא. פי' טיט שיבש ונעשה כאבן לדיקלא ואתר תמרי ואזול תמרי וקטול לרבי דמחייב בהתזת בקעת חייב דתמרי במקום בקעת עומדין לרבנן כח כחו הוא ופטור. אלא לרבי כח כחו היכי הוי.
כגון דשדא פיסא ומחייה לגדמא ואזל גדמא ומחייה לכבסא פירוש סנסני (של) תמרים ואתר תמרי אזול תמרי וקטול היינו כח כחו ופטור:
הזורק אבן ברשות הרבים והרג הא ודאי מזיד הוא והאי דתנן גולה אוקימנא בסותר את כותלו. ירושלמי כגון שהיה כותלו גוהה והיה סותרו לאשפה העשויה להיפנות בה בלילה ואינה עשויה להיפנות בה ביום ואיכא דמיקרי יתיב ומיפנה בה פושע לא הוי דהא אינה עשויה להיפנות בה ביום אנוס נמי לא הוי דהא איכא דמיקרי ויתיב לפיכך גולה. ת"ר ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו מיכן א"ר אליעזר בן יעקב אם משיצאת האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור. ואסיק'. האי ומצא מידי דהוה מעיקרא משמע דומיא דיער והאי דכתב ומצא כדי גאולתו מידי דלא הוה מעיקרא אלא השתא איזדמן ליה דומיא דהשיגה ידו:
הזורק אבן לחצרו והרג אם יש רשות לניזק ליכנס לשם גולה כו'.
אבא שאול אומר מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד. ומקשו עליה וממאי דהאי דכתב לחטוב עצים דרשות הן דלמא חטבת עצים למערכה או עצים לעשות סוכה דאינון מצוה ואפילו הכי גולה. ודחי רבא כיון דאי מצא עצים חטובים למערכה ולסוכה [אינו חוטב] חטבת עצים דהשתא לאו מצוה היא. ואקשינן עליה אי הכי הני נמי האב לבנו והרב לתלמידו כיון דאילו גמירי לאו מצוה קא עביד בהכאתן אף בדלא גמירי אינה מצוה. ופרקינן הני אע"ג דגמירי מצוה קא עביד דכתב יסר בנך ויניחך וגו'.
והדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי דאפילו חטבת מצוה היא ומשום דאי מצא חטובין לאו מצוה היא למחטב השתא נמי לאו מצוה קא עביד אלא חטבת רשות היא מדכתב ואשר יבא את רעהו ביער ומשמע ואשר אי בעי עייל אי בעי לא עייל מכלל דחטבת רשות היא אבל חטבת מצוה מי סגי ליה דלא עייל. ואקשינן עליה והכתיב גבי טומאה אשר יטמא הכי נמי דטומאה דרשות היא הא אם נטמא בטומאת מצוה כגון טומאת מת מצוה הכי נמי דפטור מחיטוי וטבילה.
הא דתנן הזורק את האבן לחצרו והרג אם יש רשות ליכנס שם גולה. קשיר לן והא אמרינן בפרק המניח את הכד הנכנס לחנות של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור, ואם נכנס ברשות חייב מאי חייב א"ר יוסי בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות משום דה"ל כשוגג קרוב למזיד, וי"ל מתני' דקתני אם יש רשות ליכנס לשם כגון שהיתה לו דרך שם והוא נכנס תדיר בכל עת ואינו יודע באיזו שעה נכנס אבל התם כיון שנתן לו רשות ליכנס עכשיו ונכנס היה לו לשמור את עצמו וה"ל שוגג קרוב למזיד והא דאקשינן הכא בגמ' לרשות הרבים והרג מזיד הוא לאו דוקא אלא שוגג קרוב למזיד הוא ופטור אליבא דר' יוסי בר חנינא התם בפרק המניח את הכד מותבינן לה לר"י בר חנינא הכי והא הכא שוגג קרוב למזיד הוא וכי האי גוונא איכא בתלמוד קושיא סתמא אליבא דחד כי ההיא דבריש פ' האשה שנתארמלה ולימא רוב נשים בתולות נשאות דפרכינן למ"ד הולכין בממון אחר הרוב:
מצא פרט למצוי. איכא דקשיא ליה דהכא אסיקנא דמצא פרט למצוי ובפ' ואלו הן הנחנקין קס"ד למימר כי ימצא איש גונב פרט למצוי ואיפרך התם אלמא לא דרשינן פרט למצוי, ואיכא דבעי למימר שאני כי ימצא מומצא ולאו מילתא היא אלא שמעתין ליכא לאקשויי דהא לא דריש ומצא אלא משום והשיגה ידו דהוא עניינא דקרא ומיהו היכא דענייניה דקרא לא משתמע למדרש ביה כלום ליכא מיניה ראיה אי דרשינן אי לא הא קשיא דאמרינן בפרק עגלה ערופה היתה עיר הסמוכה לכפר לא היו מודדין מ"ט דכתיב כי ימצא חלל פרט למצוי למה דרשינן הכי, ואיכא למימר הכא כתיב כי ימצא ובעית למדרש פרט למצוי בידו כגון דרדקי דבי רב ולא דרשינן כי הך דרשא דהא כי כתיב כי ימצא לאו אבידו קאי אלא אגונב וכן נמי בכי ימצא איש שוכב עם אשה וגו' ליכא למימר פרט לנמצא עומד ומתיחד עמהן כגון של בית פלוני דכי כתיב ימצא אשוכב כתיב, וכבר אמרינן בשמעתין דלא דרשינן הך דרשא אא"כ הוא מענייניה דקרא ואי לאו הכי לא והתם לאו מענייניה דקרא הוא ולא מפשטיה אל התם כתיב כי ימצא חלל פרט לנמצא חלל כל היום כגון עיר הסמוכה לספר, ועוד דהתם מענייניה דקרא מפורש הא דכתיב לא נודע מי הכהו והרי כאן חזקה שגוים הכוהו ואין מודדין אע"פ שאינו ידוע בודאי כעין ידוע הוא וממעט מכי ימצא:
הא דתנן יצא אב המכה את בנו. קשה לי טעמא משום דמצוה הא לאו הכי גלי והא שוגג קרוב למזיד הוא כדמקשינן בפ' המניח את הכד גבי הוסיפו לו אחת יתירה, ואיכא למימר שאני התם כיון דלא ה"ל לממחייה לו טפי מזיד הוא בהכאה להזיקו ה"ל לאסוקי אדעתיה ולמרמא אנפשיה דמיית בחדא, אבל הכא כיון דברשות הוא מכה אותו לא ה"ל לאסוקי אדעתיה דודאי כשמכה אותו ליסרו שוגג הוא במיתתו ושליח משמע דלאו משום מצוה פטור אלא משום שכיון שאמדוהו אנוס הוא, ואע"ג דקתני ליה בהדי הנך לא דמו להו תדע דהא אמרינן בגמ' התם אע"ג דגמיר מצוה קא עביד ככתוב ייסר בנך ולא מקשינן משליח ב"ד דאלו לא עבר לאו מצוה ונימא דהשתא נמי לאו מצוה, א"נ איכא למימר שליח ב"ד כיון שעבר מצוה הוא להכותו שהרי מצות עשה מפורש בתורה והכהו אבל התם לא אמרה תורה הכה ולא חטוב ואי משום מצות החובה אין זו מצוה:
הא דמקשינן אמתני' יצא האב המכה את בנו ומפרקינן דגמיר וכו'. משום דלא ס"ד לאוקמי למתני' בשהרג שלא מדעת הכאה כגון שהיה יורד בסולם ונפל עליו והרגו דא"כ פשיטא מ"ש אב מאחר, אלא ודאי במכה ואמאי והא אמרת יצא האב המכה ומדמקשינן נמי והא אמרת אע"ג דגמיר מצוה קא עביד משום דקרא אמרינן יסר בנך ויניחך דאי מפירוקא דרבא הא הדר ביה:
ה"ג כיון דאם מצא חטוב אינו חוטב לאו מצוה ה"נ לאו מצוה. ופרש"י ז"ל השתא נמי כי לא מצא חטוב אין חטיבה מצוה וא"כ הל"ל דאם מצא חטוב לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה או שיאמר כיון דאם מצא חטוב אינו חוטב לאו מצוה ותו לא שאין הלשון הזה נופל על הפירוש הזה אלא ה"ק כיון שאם מצא חטוב א"כ חטיבה אינה מצוה ה"נ גלות בדבר שאינו של עסק מצוה וה"נ מפרשינן לקמן גבי חריש:
היינו דקא"ל ועוד: תמיהא מילתא אם הטעם הראשון אינו אמת דר' לית ליה למדר' מסור' היכי שייך לומר עליה ועוד. וי"ל דר' הוה אמר מעיקרא דאע"ג דבכל התורה דרשינן מקרא הכא דרשי' מסורת מדלא כתי' מעצו ומיהו כשתמצ' לומר שאין בו הכרע לחלוק זה משאר כל התור' שאנו דורשין מקרא יש לנו אחרת שילמו' סתום מן המפור' נאמר עץ למט' וכו':
מהו דתימא לר' ככח כמו דמי: פי' מדלא דמי לעץ המתבקע דהת' כשהקסם מתבקע מן העץ בכחו עדיין הברזל המשילו בידו של מכה מה שאין כן בזה שכבר יצא פסא מידו של מכה קמ"ל דסוף סוף בכחו הרג בהו המכה ולא שני לן בינייהו:
אלא כח כחו לר' היכי משכחת לה וכו’: פי’ לאו קושי' היא דהא לא אשכחן לר' בשום דוכתא דאמר כלום בכח כחו בענין זה עד דנפרוך היכי משכחת לה אלא דכיון דאיתיה בעינן לברורי משום דכולי עלמא כח כחו לאו ככחו דמי כדאי' בפ"ק דב"ק וכן בפ' הנחנקין:
הא דתנן אם יש רשות לניזק ליכנ' שם גולה: איכא למידק מהא דאמרי' בפ' המניח (דף לב ע"ב) הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת ונפלה לו על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב ואמרינן עלה א"ר אסי בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלו' משום דהוה ליה שוגג קרוב למזי'. ותירץ רבי' הרמב"ן ז"ל דהאי דהכא מיירי שיש רשות לניזק ליכנס שם בכל עת שירצה והוא נכנס תדיכ בכל עת אבל אין זה יודע באיז' שעה הוא נכנס הלכך לאו קרוב למזי' הוא דלא הוי האי מסיק אדעתיה דליעול השתא אבל התם מיירי שנתן לו רשות ליכנס עתה ונכנס היה לו לשמור ידו שלא יזיקנו ומדלא נשמר הוי ליה שוגג קרוב למזי':
כסותר את כותלו לאשפה: ואוקימנא דסותר אותה ביום דלא שכיחי בה רבים אלא דאיכא דמיקרי ויתיב ולפ"ז הוא משמע דהמדרינן ממאי דאוקימנ' בסותר את כותלו בלילה ולא משמע הכי לישנא דהוה לן למימר אלא לכך י"ל דהשתא אתינן לפרושי דהא דאמרן בסותר את כותלו בלילה לא שסותרה בלילה אלא שסותרה במקום העשוי לתשמיש בלילה:
אי דלא ששכיחי ביה רבים אנוס הוא: פי' לאו דוקא נקט רבים דהא ודאי אי לא שכיחי בה רבי' ושכיחי בה אפי' מיעוט לאו אנוס הוא וכדמוכח ממסקנ' דאמרי' ואיכא דמיקרי ויתיבי לשון ואיכא משמע דמיעוטא הוא ואפ"ה דוקא דמיקרי ויתיבו לא שכיחי אלא ודאי לאו דוקא נקט רבים והכי בעו לומר אי דלא שכיחי בה אינשי אנוס הוא ואגב דנקט מעיקרא דאי שכיחי בה רבים מזי' הוא נקט להך גיסא אי דלא שכיח בה רבים ומיירי דלא שכיחי אפי' מיעוטא. ואפשר נמי לומר דנקט רבים לומר דלא הוה סמוך לרשו' רבים בקרן זויות סמוכה לרה"ר כי היכי דלדחוק חד מן הרבים ולא שכיחי התם:
והא דתנן ר' אליעזר בן יעקב אומר: לאו פלוגתא היא דהאי מקרא נסבי לה בברייתא דתנו לה רבנן אלא לפי שלרבי אליעזר בן יעקב חידש אותה תלי לה בדידיה וכדתני בברייתא תנו רבנן ומצא פרט לממציא את עצמו מכאן אמר רבי אליעזר בן יעקב ומיהו אפילו כשתמצא לומר דפליגי רבנן ההאי דרשא הלכה כרבי אליעזר בן יעקב שמשנתו קב ונקי ועוד דסוגיין כותיה:
ורמינהו ומצא פרט למצוי: פי' גבי מוכר שדה אחוזה כתי' והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו וכדדרשינן ומצא השתא שאם הית' גאולתו זו מצויה אצלו כשמסרה אין כופין את הלוקח למחזירה לו. והא דאמרינן שלא ימכר ברחוק ויגאל בקרו' ברעה ויגאל ביפה לרבותא נקטינן לה דאפילו להא דאורחא דאינשי למיטב' הכי משום דאית ביה הרוחה לא מיהדר ביה וכ"ש למכור בקרו' או יפה בשביל רחוק או רע ואפי' שוה בשוה:
התם מעניינה דקרא והכא מעניינה דקרא: פי' דלשון ומצא שפיר משמע בין מעיקרא בין השתא ועניינא דקרא מכריע כי שמעינן ליה בדוכתיה וכדמפרש ואזית. ובשלמא אשכחן כי האי גוונא גבי כי ימצא דגבי עגלה ערופה דפליגי בהדרשי דדרשינן כי ומצא חלל פרט למצוי שאם היה מקום כותים או עיר הסמוכה לספר אין מודדין ואלו בפ' הנחנקין (דף פו) גבי כי ימצא איש גונב נפש מאחיו תניא הגונ' את בנו ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא מחייב וחכמים פוטרין ואמרינן מ"ט דרבנן דכתי' כי ימצא פרט למצוי ואקשינן אלא מעתה הא דכתיב כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל ה"נ דכי ימצא פרט למצוי ואלא כגון בית פלוני דשכיחן גבייהו ה"נ דפטירי ופרקינן אנן מונמצא בידו קאמינא הא מן כי ימצא לחוד לא, דרשינן פרט למצוי. וי"ל כי הא דהכא דכל חד וחד מעניינא דקרא דודאי כי ימצא לא משמע פרט למצוי אלא דגבי עגלה ערופה מוכחא מילתא דכיון דתלי רחמנא במדידה למיזל בתר קורבא דכל שכן היכא דמוכחא טפי דתלינן ביה וכל דאיכא כותים או מקו' סמוך לספר הא איכ' למיתלי ולישנא דכי ימצא חלל הכי משמע שימצא בחדוש וכל שהוא מקום כותים או ספר לאו חדוש הוא מה שאין לומר כן באידך דגונ' ובעלת בעל וכי מעיינת בה נמי משכחת דפרט האמור בזה ובה אינו בענין אח' אלא שהלשון א' ופירושו מתחלף דאלו בההיא דעגלה ערופה בעינן לומר דפרט שבעל עבירה מצוי במקום ההוא ובאידך דגונב ובעולת בעל בעינן לומר שהנגנב והנבעלת שבהן העשית העבירה מצוי אצל העובר עבירה לומר שהעבירה מצויה לעשות ומש"ה לא הוצרכו להקשות ולתרץ מאחד לחבירו ודשמעתין בעינן לומר שהנהרג או הפדיון ההוא היה מצוי במקום הזה או לאדם זה מקודם לכן והרי אלו ג' ענייינים חלוקים בלשון אחד ופשיטא מילתא דליכא למיפרך מהני דהכא להנהו דהתם כלל ואפילו היו מענין אחד משום דומצא לחוד וכי ימצא לחוד:
כיון דאם מצא חטוב אינו חוטב לאו מצוה הכא נמי אינה מצוה: אף הלשון זה נאמר בדקדו' והכי בעינן לומר דכיון דאם מצא חטוב אין עליו מצוה לחטו' ולא עדיף הא מהא אף כשלא מצא חטוב שהוא צריך לחטוב ולאו סגיא בלאו הכי אין החטיבה ההיא חשובה מצוה והכשר מצוה בעלמא הוא ואפי' הידור מצוה אין בזה יותר מבזה ולאפוקי האב מכה את בנו והרב הרודה את תלמודו דמפרש תלמודא ואזיל דהתם לעול' איכא מצוה וכן מתפרש אידך דאמרי' לקמן כיון דאם מצא חרוש אינו חורש שאין לנו אפילו הדור מצוה יותר לחרוש מבחרוש:
אע"ג דגמיר מצוה קאעבי' כדכתיב יסר בנך ויניחך: פי' ודייק הכי מדקאמר ויניחך ויתן מעדנים לנפשך כלומר אע"פ שאינו צריך עכשיו זה ויניחך לבסוף ויתן מעדנים לנפשך וגם התלמי' בכלל זה הוא נקרא בן כדכתי' בני הנביאים אלו תלמידיהם. וא"ת הניחא האב והרב אלא שליח ב"ד הא ודאי כדגמיר אידך ולא חטא יש עונש לשליח ב"ד להלקותו ומלקות נמי איכא מדכתיב לא יוסיף וי"ל דמההוא לא פרכינן כלל דהתם מצוה ממש איכא להלקותו כשהוא חייב בדכתי' והפילו השופט והכהו לפניו:
לאו מילתא היא דאמרי: פי' רש"י ז"ל אע"ג דקושאט קאמינא דחטבת עצים דסוכה לא מיקרי מצוה ולא דמי לאב הרודה את בנו מ"מ תשובה נצחת יותר הייתי יוכל להשיב דעל כרחין קרא לא מיירי אלא בחטבת עצים דרשות ויפה כיון ז"ל דודאי טעמא דלעיל טעמא תריצא הוא בין מאי דקאמר דחטיבת עצים דסוכה לא חשיבא מצוה בין מאי דקאמר דגבי האב את בנו ואע"ג דגמיר מצוה קא עביד וכדכתי' ולקמן אקשינן מינה והא אמרת אע"ג דגמיר מצוה קא עבי' דאלמא הכין ודאי מילתא דקושטא:
וכל היכא דכתי' אשר אי בעי הוא: וא"ת הא דכתיב גבי נשיא אשר יחטא ה"נ נימא דאיבעי חוטא וי"ל דההוא לדרשא אתא אשרי הדור שהנשיא מביא קרבן על חטאתו כדאיתא במס' הוריות (דף י ע"ב):
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה