סמ"ג לאו ערה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · סמ"ג · לאו · ערה · >>


מצות לאו ערה - לא למכור קרקע בארץ ישראל לצמיתות

צוה הקב"ה פ' בהר "והארץ לא תמכר לצמיתות". וזהו משפט מכירתו, "במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני תבואות ימכר לך" (ויקרא כה, טו). מכאן שנינו בערכין [דף נ"ט] שאין המוכר רשאי לגאול עד שיאכלנה הלוקח שני תבואות בשתי שנים ואין שנת שדפון מן המניין [שם דף ל'] ואפילו יש לו שלש תבואות באותן שתי שנים כגון שמכרה לו בקמותיה. זהו מדרש רבותינו, ולפי פשוטו כמו שהולך ומפרש "לפי רוב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואות הוא מוכר לך", לפי שחוזרת ביובל ואינו מוכר לך אלא מספר התבואות שיש לו עד היובל.

"והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי כל הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה, כג), בא הכתוב ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל, שלא יהא הלוקח כובשה. "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ" דרשינן בקידושין [דף כ"א] לרבות בתים וחצרים ועבד עברי הנמכר לעכו"ם, שיהא הקרוב גואל וזה שנאמר "דודו או בן דודו" וגו' (ויקרא כה, מט), בנמכר לעכו"ם ההוא לקובעו חובה שלא יטמע בגוים אבל הנמכר לישראל בעיא היא שם ולא נפשטה אם נגאל בקרובים ולפי פשוטו כמשמעו סמוך לפרשה שאחריו שהמוכר אחוזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים או הוא או קרובו ואין הלוקח יכול לעכב, שנאמר "וכי ימוך אחיך ומכר מאחזתו ובא גאלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו" (ויקרא כה, כה).

ולמדה תורה עוד שלא ימכור אדם אחוזתו אלא מחמת דוחק עוני. וכן מפרש בתוספתא דערכין ואף גם זאת לא ימכור כל אחוזתו שנאמר מאחוזתו "ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו ושב לאחוזתו" (ויקרא כה, כו-כז) פי' [שם] שלא יהיה לו גואל שיכול לגאול את ממכרו והשיגה ידו וגר יחשוב כמה שנים היו עד היובל כך וכך ובכמה מכרה לו כך וכך ומחלק דמי המקח כמה עולה לכל שנה והשיב המוכר את העודף מדמי המקח על האכילה שאכלה ויתנם ללוקח. "ואם לא מצאה ידו די השיב לו והיה ממכרו ביד הקונה אותו עד שנת היובל ויצא ביובל ושב לאחוזתו" [שם ובפ' המקדיש שדהו דף כ"ח] עד שנת היובל שהיובל משמט בתחלתו. [בערכין דף ל' כל הסוגיא]

המוכר שדה אחוזה והיו לו שדות אחרות ומכר מאותן השדות כדי לגאול שדה שמכר, אין שומעין לו, שנאמר "ומצא כדי גאולתו" עד שימצו דבר שאינו מצוי לו בשעה שמכר. וכן אם לוה לגאול, אין שומעין לו, שנאמר "והשיגה ידו" ולא שילוח. מצא מעט ורצה לגאול חצי השדה שמכר, אין שומעין לו, שנאמר "ומצא כדי גאולתו" ואם לא מצאה ידו די השיב לו והיה ממכרו ביד הקונה אותו וגו' [שם דף ל"א]

הנותן שדהו מתנה הרי היא חוזרת לו ביובל, שנאמר "תשובו איש אל אחוזתו" לרבות המתנה [בבכורות דף נ"ב] והאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל חלק שנטל ונוטל חלק שכנגדו.