מהר"ם על הש"ס/יבמות/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

לה:

תוס' בדבור ראשון א"נ נקט נמצאת משום סיפא וכו'. ר"ל דלעולם דלשון החולץ למעוברת עדיף טפי דלכך נקט בגמ' החולץ למעוברת דלמה לו למנקט לשון ונמצאת והא דנקט במתני' לשון ונמצאת מוכרח היה התנא למיתני כן משום סיפא וכו':

ד"ה ונמצאת מעוברת וכו' עד וא"ת א"כ אין הולד של קיימא אמאי אסור בקרובותיה וכו' דהא תנן לקמן וכו'. ע"כ צריכין אנו לומר דקושית התוס' היא אליבא דר' יוחנן דלריש לקיש ל"ק מידי דאיהו ס"ל הא דקתני במתניתין אסור בקרובותיה וכו' ופסלה מן הכהונה היינו מדרבנן ולחומרא כדאיתא בגמרא וא"כ צריכין אנו לומד דס"ל לתוס' דלר' יוחנן אע"ג דס"ל דחליצת מעוברת שמה חליצה היינו בחולץ אחד ג' חדשים אבל בתוך ג' חדשים אפילו ר' יוחנן מודה דלא שמה חליצה דאל"כ הא מתני' דלקמן היבמה לא תחלוץ וכו' א"ר יוחנן ולקמן דף מ"א ע"ב פריך לה אר' יוחנן ומסיק דטעמא דמתני' לא הוי משום דשמא תפיל ותנשא בחליצה זו וחליצת מעוברת לא שמה חליצה אלא משום טעם דכל העולה ליבום עולה לחליצה וכו' א"כ ש"מ דאף ר' יוחנן מודה בזה וכן כתבו התוס' לקמן ריש דף ל"ו בסמוך ד"ה בשלמא וכו' עד דהא ודאי תוך ג' מודה ר' יוחנן וכו' וטעמא משום דאינה עולה ליבום דאפי' יבא אליהו ויאמר דלא מיעברה לאו בת יבום היא ולכך אינה עולה לחליצה וכו' אלא דאנן צריכין ליתן טעם דמ"ש אחר ג' אפי' היא מעוברת אם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברה מפולי מפלה הויא בת חליצה ויבום ובתוך ג' אפי' אם יבא אליהו ויאמר דלא מיעברה לאו בת חליצה ויבום היא וי"ל דמשום תוך ג' תקנת חכמים דלא תתיבם שום יבמה בעולם תוך ג' ולא פלגי רבנן ולכך אפי' יבא אליהו ויאמר דלא מיעברה לאו בת יבום היא משא"כ לאחר ג' דליכא שום תקנה ולכך אפילו היא מעוברת אם הפילה לאחר מכן שמה ביאה ושמה חליצה למפרע מטעם אם יבא אליהו וכן איתא בהדיא בגמרא לקמן דף מ"א ע"ב על מתני' דהיבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיש לה ג' חדשים הכא אם יבא אליהו ויאמר בהדיא לא איעברה מי משגחינן ביה ויבמינן לה בתמיה הא קטנה דלאו בת עיבורה היא ואפ"ה צריכה להמתין ג' חדשים אלא שיש להקשות לפי זה הא דאיתא בגמרא בשמעתין איתיביה ר"ל לר' יוחנן אין הולד של קיימא וכו' ומאי מותיב ליה הא מתני' בתוך ג' איירי ותוך ג' אפי' ר' יוחנן מודה דלא שמה חליצה מדרבנן לפי שנויא קמא דתוס' בדבור זה וי"ל דר"ל ס"ל אידך שנויא דתוס' עיקר דתוך ג' אם אינה מעוברת אם חלצה בדיעבד אפי' מדרבנן אינה צריכה חליצה אחרת ולכך פריך לר"י דאי אמרת חליצת מעוברת שמה חליצה אינה צריכה חליצה מן האחין מבעיא ליה אלא ודאי חליצת מעוברת לא שמה חליצה ולכך הואיל ונמצאת מעוברת צריכה חליצה אחרת וגם התוס' בעצמם אינם תופסים שנויא קמא לקושטא דמלתא לומר דמדרבנן לא הויא חליצה כלל אפילו בדיעבד אלא רצונם לומר דהא דקתני אסור בקרובותיה אתי שפיר אפי' את"ל דלא הויא חליצה כלל דנהי דלאו חליצה היא מ"מ אסור בקרובותיה וכו' וק"ל:

ד"ה תיגלי מלתא למפרע וכו' עד וא"ת לר"ל הכונס יבמתו מעוברת והפילה אמאי פטור מן הקרבן וכו'. לאו דוקא נקטו מעוברת דא"כ מזיד הוא ולא שייך כאן קרבן אלא ר"ל נמצאת מעוברת ואמתני' הקשו דקתני הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבים בקרבן אין הולד של קיימא יקיים דמשמע דאם אין הולד של קיימא דהיינו שהפילה אין חייבים בקרבן ואמאי פטור מן הקרבן וכו':

ד"ה הרי זו לא תינשא כ"ש היא שלא תנשא ולא תיבעל כו'. ר"ל שלא תיבעל דשמא יהא הולד בן קיימא ונמצא פוגע באשת אח שלא במקום מצוה ולא תנשא דאע"ג דהשתא לא אסיק אדעתיה הא דהולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם מ"מ אסורה לינשא לשום אדם דשמא לא יהא הולד של קיימא וא"כ לר' יוחנן יחזור ויבעול ולריש לקיש עכ"פ אם רוצה לינשא לאחר צריכה ממנו גט אלא אפילו צרה דס"ד דתנשא ממ"נ דאם יהא הולד של קיימא הולד פוטרתה ואם אין הולד של קיימא החליצה פוטרתה אפ"ה לא תנשא:

ד"ה כי פליגי בחליצה ובביאה כ"ע מודו שלא יבא לידי איסור. ר"ל שאם אתה אומר דהכונס למעוברת והפילה דביאתה ביאה למפרע אתי לייבם מעוברת לכתחלה ושמא יהא הולד של קיימא ויבא לידי איסור אשת אח וק"ל:

לו.

תוס' ד"ה הלכתא כר"ל בהני תלת וכו' עד ותימה דלא חשיב הא דפ"ק דע"ז דתניא כוותיה לא חשיב לה זה אינו דהא חשיב הכא מידי דתניא כוותיה דר"ל וכו'. ר"ל כיון דתנא כוותיה מסתמא הלכתא כר"ל א"כ לחשבי' וכ"ת היא הנותנת דהואיל ותניא כוותיה לא חשיב לה זה אינו דהא חשיב הכא מידי דתניא כוותיה ותירץ ואור"י דמ"מ ר"ל אע"ג דתניא כוותיה דריש לקיש לית הלכתא כוותיה אלא כר' יוחנן וכו' ולכך לא חשיב לה הכא וע"ש בתוס' במסכת ע"ז ובמה שכתבתי שם:

ד"ה משום ירושה לא אמר כלום וכו' עד ורבנן ביום הנחילו את בניו וכו' ולא יוכל לבכר. הוצרכו לכתוב זה משום דקשה להו לתוס' לרבנן לא לכתוב ולא יוכל לבכר ואנא ידענא ממילא דבין חלק פשוט ובין חלק בכורה לא יוכל להנחיל ולשנות מטעם דאין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה ומהיכי תיתי שנוכל לשנות חלק בכורה דאצטריך קרא למעוטי ועיין בפ' יש נוחלין בתוספות דף ק"ל ריש ע"ב:

לו:

תוס' ד"ה ולא קתני יפריש עד וקצת היה מדקדק ר"י וכו' אם כשאירס צריך ליתן גט לא אצטריך תו למימר לא תנשא. ר"ל אלא ודאי הכי פירושא לא תיארס ואם אירסה אזי תמתין ולא תינשא מכלל דבקידשה אין צריך ליתן גט עיין באשר"י:

לז.

תוס' ד"ה כל היולדות כה"ג דייק בריש פ"ב דכתובות אבל בפ' אלו טריפות וכו' לא דייק וכו'. נ"ל דרצו התוס' לתרץ מאי הוה ס"ד דרב נחמן שאמר בתשובתו וכל היולדות לט' עוברה ניכר כו' ואי לא אסיק אדעתיה שיקשה לו אי כל היולדות לתשעה וכו' הא ודאי בר ז' לבתראה לכך כתבו התוס' דאיכא דוכתא דדייק הכי ואיכא דוכתא דלא דייק ולכך לא אסיק רב נחמן אדעתיה שידקדק כן:

ד"ה רוב היולדות וכו' עד וזהו תימה לומר שתהא האשה צריכה להמתין ג' חדשים וג' ימים. ר"ל דהשתא אם תלד לו' חדשים ובג' ימים משנשאת א"כ ע"כ מן השני הוא דאי מן הראשון הוא הוי ליה טפי מט' חדשים אפי' לא נקלט הזרע עד יום ג' ואם תלד לו' חדשים מצומצמים או פחות מזה אז ודאי בן ט' לראשון הוא:

בא"ד ואין לומר כוון דהמתינה וכו'. פי' כיון דהמתינה ג' חדשים ולא הוכר עוברה אמרינן ודאי אינה מעוברת מן הראשון ולא חיישינן ג"כ שתלד גבי שני לסוף ו' חדשים ובג' ימים דסמכינן ארובא ואמרינן דלא תלד גבי שני כ"א בט' חדשים משנשאת ולא לו' ובג' ימים דרוב נשים לא יולדות כ"א לט' א"כ אפילו תוך ג' חדשים תנשא וכו':

בא"ד וי"ל דכ"כ לא היה משתהה. ר"ל דהשתא כיון דהמתינה ג' חדשים אם תשהה גבי שני ב' חדשים ולא היה הוכר עוברה ודאי מן הב' הוי דאי מן הא' לא היה משתהה הכרת העובר של הא' עד שליש ימים מן הב' דהיינו ב' שלישית ואם יהא ניכר קודם שליש ימים של ב' אז ודאי מן הא' הוא:

ד"ה וזו הואיל ולא הוכר וכו' עד ולקמן הוא דאמר לה גבי האשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה. פי' דהתם אין שום אדם רואה שום רעותא דשמא צרתה מעוברת אע"ג דכשהלכה מכאן לא היתה מעוברת שמא אחר מכן נפקדה ומתעברת ממנו אבל הכא דאנן רואין דלא הוכר בה שום עובר אין סברא כלל לומר וכו':

ד"ה סבר לה כרב וכו' הוא ט"ס וכצ"ל והא דפריך בי' יוחסין גבי הא דאמר רבא שתוקי מותר ומ"ט אמרו אסור וכו' אלא מעתה שתוקי שתוקי לא ישא ור"ל מדפריך אלא מעתה וכו' משמע דס"ל לגמ' דשתוקי בשתוקי שרי לרבא ולכך פריך לרבא דאם איתא דמטעם זה אתה אוסר שתוקי א"כ שתוקי שתוקי' נמי לא ישא ותירצו דאותו טעם שאמר רבא על איסור שתוקי אמר ג"כ לרבנן ולכך פריך גמ' דלרבנן ליכא למימר טעם זה דא"כ אלא מעתה שתוקי שתוקי לא ישא ורבנן ס"ל דשרי אבל אין ה"נ דרבא עצמו כר"א ס"ל דאסר:

לז:

תוס' ד"ה יחודי בעלמא וכו' עד ומשום נושא אשה במדינה אחרת נמי ליכא כו'. ר"ל והא ע"כ לא הוי פת בסלו דהא עכ"פ היה אסור לבא עליה מטעם דלא ישא אדם אשה במדינה זו וכו' לכך קאמר ומשום נושא אשה במדינה אחרת נמי ליכא למיחש שאם היה אירע וכו' היה מוליכה עמו לעירו פי' אבל באמת לא אירע זה מעולם ומעולם לא היה מוליכה עמו לעירו ולכך פריך גמרא לעיל איני והא רב כי איקלע וכו' כי היה פשוט וידוע לבני גמרא שמעולם לא היה מוליכה לעירו ורבים מקשין מאי אצטריכו התוס' לזה הא כבר תירצו בגמרא קושית דלא ישא אדם וכו' שאני רבנן דפקיע שמייהו ורצו לחלק דיחודי בעלמא הוו מיחדי אלא שאם אירע שבא עליה ונתעברה ממנו לא שייך ואין לומר פקיעי שמייהו שלא היה מפורסם כ"כ וזה דוחק אלא נראה דס"ל להתוס' דהאי שנויא דשני בגמרא ואמר רבנן יחודי בעלמא הוו מייחדי קאי נמי אלעיל לתרץ קושיא הראשונה שהקשו איני והא רב וכו' ומשני דיחודי הוו מייחדי ולא בא עליה מעולם ולכך אין כאן משום נושא אשה במדינה אחרת ולכך הוצרכו התוס' לומר ומשום נושא אשה במדינה אחרת ליכא למיחש וכו' דבשנויא זה הדר ממאי דשני לעיל שאני רבנן דפקיע שמייהו ומה שמוכרחים התוס' לפרש הגמרא כן דהאי שנויא בתרא בא ג"כ לתרץ קושיא הראשונה שהקשו איני וכו' משום דלפי' דידהו לא הוי לה לגמרא למימר יחודי בעלמא הוו מייחדי דמשמע דלא באו עליהם מעולם אלא ה"ל למימר ליחודי בעלמא פי' היו מודיעים להן שלא היו רוצים אלא ליחוד בעלמא ולכך לא היו מחמדין ולא היו צריכין לישב שבעה נקיים אלא ודאי להכי קאמר יחודי הוו מייחדי ולא היו באין מעולם עליהם כדי לתרץ ג"כ קושית דלא ישא אדם אשה במדינה אחרת וכו' והדר משנויא דשאני רבנן דפקיעי שמייהו ודו"ק כי כן משמע בתוס' במסכת יומא דף י"ח ע"ב ד"ה יחודי בעלמא הוו מייחדי וכו' ע"ש ודו"ק היטב:

ד"ה דאמר לה אי שתקת וכו' ובפ"ק דב"ק גבי מכרן לאחד וכו'. נראה דכוונת התוס' להביא ראיה מפ"ק דב"ק דפי' אי שתקת הוי ולא תטול כלום דבפ"ק נמי קאמר גבי מכרן לאחד וכו' משום אי שתקת שתקת ולא מצי אמרה ליה לכי תהדר כיון שאין בא להפקיע מדינו ה"ה הכא לא מצי לומר לכי תהדר אע"ג דאמר ולא תטול כלום דה"נ לא בא להפקיעו מדינו מאחר דאתי מכח ד':

לח.

תוס' ד"ה וב"ה אומרים נכסים בחזקתן וכו' עד והא דלא ערבינהו עם כתובה כדי ליתן טעם לדבר. פי' נכסים בחזקתן הוא טעם למה אמרי' שנכסי צ"ב הן בחזקת יורשי הבעל משום דהן בחזקת מי שהיו עד עתה וכו' אבל בכתובה לא הוו צריך ליתן טעם דדבר פשוט יותר שהיא בחזקת יורשי הבעל ולכך לא יכול לכלול צ"ב עם הכתובה:

בא"ד וא"ת ולמ"ד בחזקת יורשי האשה מ"ש מנפל הבית עליו ועל אמו וכו'. הא דלא הקשו התוס' ג"כ למ"ד בחזקת יורשי הבעל מ"ש מהתם דמודים דיחלוקו משום דלדידיה א"ש משום דהא דס"ל גבי נפל הבית עליו ועל אשתו שנכסי ברזל הן בחזקת הבעל היינו מטעם דאחריותן על הבעל דאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו וזה לא שייך גבי נפל הבית עליו ועל אמו דכבר היו כל הנכסים בידה אבל למאן דאמר בחזקת יורשי האשה קשה דכ"ש דהל"ל גבי נפל עליו ועל אמו שהיו בחזקת יורשי האם ובזה נמי יתורץ למה הקשו התוס' מנכסי מלוג דלכולי עלמא היו לב"ה בחזקת יורשי האשה והתם גבי נפל חבית עליו ועל אמו מודו דיחלוקו משום דהכא הוו הנכסים בחזקת האשה משום שהקרן שלה ויורשי הבעל באים להוציא אבל התם גבי נפל עליו ועל אמו כבר באו הנכסים ליד האשה ועכשיו שמתה הללו באים לירש והללו באים לירש ולכך יחלוקו:

לח:

תוס' ד"ה ב"ש אומר וכו' עד ועוד בארוסה ושומרת יבם יש לחושבה כעוברת על דת כצ"ל:

לט.

תוס' ד"ה וספק נשואה וכו' עד דמתוך תשובתו משמע דמודה דאין יורשה. פי' דהתם הכי איתא בעי רבא מאמר לב"ש נשואין עושה או אירוסין עושה א"ל אביי למאי הלכתא אילימא ליורשה וליטמא לה וכו' השתא ארוסה בעלמא וכו' אלא לענין מסירה לחופה והשיב רבא אלא שאני אומר כל העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנו זיקת יבמין וחלה עליו זיקת אירוסין פירוש ולכך איבעיא ליה אי צריכה חופה או לא. ומדהשיב לו כן משמע דלענין ירושה מודה רבא שאינו יורשה אלא שיש להקשות אפילו אי גרסי לעיל רבה מ"מ קשה א"כ ש"מ דלרבה אפילו עבד בה מאמר אינו יורשה ולעיל איתא אלא אמר רבה אידי ואידי דנפלה כשהיתה נשואה וזיקת נשואין עושה ספק נשואין לענין ירושה וכ"ש מאמר ויש ליישב דרבה ס"ל דזיקת נשואין עושה ספק נשואין אבל מאמר בלא זיקת נשואין אינו עושה ספק נשואין כגון העושה מאמר ביבמתו מן האירוסין ולעיל בעי אי מאמר לחוד אירוסין עושה או נשואין עושה ולא מטעם זיקת נשואין ויש מתרצין דעושה מאמר מיגרע גרע כדאיתא התם כל העושה מאמר ביבמתו פרח זיקת יבמין וכו' כמו שהבאתי לעיל:

לט:

תוס' ד"ה אמר רב אין כופין וכו' עד דאל"כ למה היו טורחין לקמן וכו'. פירוש דלקמן היו לה ג"כ קצת אמתלאות שלא היה היבם הגון לה כדאיתא התם ועיין שם ואע"ג דגם רש"י כתב כאן דלא כפינן ליה מיד אלא אם אין יכולין להטעותו אז כפינן ליה מ"מ למה היו מטריחין כל כך לקמן להטעותו ע"י טורח גדול היה להם לכופו מיד אחר שראו שלא היו יכולין להטעותו בקלות בלי טורח:

מ:

תוס' ד"ה ש"מ גזרו שניות בחלוצות והא דלא תני במתני' אבי אמו וכו' משום דתנא ושייר וכו'. יש מקשין הא כתבו התוס' בסמוך לעיל מזה ד"ה וליתני אחין מותרין וכו' ולא שייך לשנויא דתנא ושייר כיון דלא תנא שום שנייה ויש לתרץ דלעיל לא אסיק עדיין דמתני' איירי בשניות כלל ואדרבה שהרי הפשטן הוה סלקא אדעתיה השתא למפשט דלא גזרו שניות בחלוצות ואבי אביו ובן בנו ע"כ צריך אתה לומר שאותו פשטן היה מפרש דלאו משום חולץ הוא אלא משום מיתנא ולכך לא הוה שייך לשנויי תנא ושייר כיון דלא תנא שום שנייה כיון דאיכא לפרש דאבי אביו ובן בנו לאו משום דחולץ אלא משום דמיתנא אבל השתא דאסיק דגזרי שניות בחלוצות ע"כ צ"ל דאבי אביו ובן בנו היו משום חולץ וא"כ תני מתני' שניות בחלוצות יש לתרץ ג"כ הא דלא תני במתני' אבי אמו ובן בתו משום דשייר ולפי זה הא דפריך לעיל ואילו אם אם אמה לא קתני וכו' ואסיק עלה קשיא לא הוי לפי המסקנא לפי מה דמסקינן ש"מ גזרו שניות בחלוצות ואבי אביו ובן בנו הוי מטעם שניות דגזרו בחלוצות וא"כ איירי תנא בשניות בחלוצות יש לשנויי ג"כ הא דלא תני אם אם אמה משום דתנא ושייר אלא דלא משמע כן קצת ויש מתרצין הקושיא שמקשין בענין זה דלעיל כונתם כן בהא דכתבו ולא שייך לשנויי תנא ושייר כיון דלא תנא שום שניה ר"ל דלא תנא כ"א אמה ואם אמה דהוו דאורייתא ודאי אם הוי תני אם אם אמה והוי עוד שניה שנית כגון אם אם אם אמה היינו יכולין לומר דשייר אבל הכא במסקנא כיון דתני במתני' אבי אביו דהוה שנייה נוכל לומר דה"ה אבי אמו דחדא מלתא היא אלא דשייר וכן כיון דתנא ובן בנו דהוה שניה ה"ה בן בתו דחד מלתא היא אלא דשייר וק"ל:

מא.

תוס' ד"ה הך דאזלא בהדה וכו' עד ולעיל בריש ד' אחין גבי התחיל באחיות וכו'. נ"ל דכן דלעיל וכו' מייתי למתני' דהכא ומשמע משום דאיידי ששניהם נשואות לאחים. ופי' הקונטרס יש ליישב קצת וכו'. נ"ל הא דר"ל דפירושו של רש"י דפי' הא דאזלא לב"ד כשלא חולצת מוליכה אחותה עמה לב"ד וכו' יש ליישבו ואין אנו צריכין לשנות פירושו רק במה שמשמע מפירושו דאפילו שתיהן נשואים לנכרי בזה יש לשנות מפירושו וכן ולפרש דבנשואה לאחיו איירי ולא לנכרי אבל פי' דשמעתין נשאר כפירושו וכן נ"ל לפרש דעת התוס':

ד"ה הדר אמר אימר דאמר ר"א וכו' אכתי הוה מצי למימר וכו'. פי' כמו עוד הוה מ"ל ר"ל בלא חילוק זה דמחלק בין היכא דלא חזיא ליה בשעת נפילה ובין היכא דחזיא הוה מצי למימר דלא דמי ההיא דר"א להך דהכא דההיא דר"א אית ליה טעמים אחרים המפורשים לקמן פ' ב"ש דף ק"ט דלא שייכי הכא:

מא:

תוס' ד"ה אמאי לימא תהוי תיובתא דר"י וכו' עד דלהא ליכא למיחש וכו' עד ואם תמצא מעוברת לא יבא לטעות. פירוש לא יבא לטעות לסמוך על אותה חליצה ולינשא קודם שתלד ועוד דאפי' לא היתה זקוקה ליבם לא הויא מתנסבא מטעם דלא ישא אדם מעוברת חבירו:

ד"ה עמד בדין וברח וכו' עד ולמאי דפרישית דבשלא ברח אין לה מזונות וכו' כדי שתעמוד על כוונת התוס' אציע לך סוגיא דשמעתא דהתם דשם איפליגו אמוראי אי פוסקין מזונות לאשת איש שהלך בעלה למ"ה ומפרש שם טעמא דמ"ד דאין פוסקין משום דחיישינן לצררי או משום דחיישינן קודם שהלך אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ואיתא שם ת"ש היבמה ג' חדשים הראשונים ניזונית משל בעלה וכו' עד עמד בדין וברח ניזונית משל יבם אלמא דפוסקין מזונות לאשת איש ולא חיישינן לצררי ולא משום שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ומשני התם למאי ניחוש אי משום מעשה ידיה לא משתעבדא ליה וכו' ורוצים התוס' להוכיח משם דיבם שברח אע"פ שניזונית משלו אין מעשה ידיה שלו דהא קאמר התם בהדיא אי משום מעשה ידיה לא משתעבדא ליה והדר אמרו התוס' דלפי מה דפרישית דבשלא ברח אין לה מזונות אין ראיה משם דאין מעשה ידיה שלו דלעולם אימא לך דכשברח דאז ניזונית משלו אז ג"כ מעשה ידיה שלו והתם ה"ק דכשברח נותנין לה מזונות דאין לחוש דשמא קודם שברח אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דהא קודם שברח לא היתה אז ניזונית משלו ולכך לא היתה אז עדיין משועבדת לו למעשה ידיה עד שיברח ויפסקו לה מזונות ואז יהיו ג"כ מעשה ידיה שלו ולכך סיימו התוס' ומיהו אמר ר"י וכו' רצה לומר דלפי זה ל"ל למימר דקודם שברח לא משתעבדא ליה למעשה ידיה טפי ה"ל למימר הא קודם שברח אין לה מזונות כלל:

מג.

תוס' ד"ה במקום שמותר לכבס וכו' עד והר"ר יעקב מאורליינ"ש הביא מהך גירסא וכו'. ר"ל שהוא גריס הכא במקום שמותר לכבס ולספר ומפרש לה דהכא באשה איירי דשריא בסיפור ונטילת שער בימי אבלה והא דאמרינן ל' יום לגיהוץ ולתספורת היינו באנשים דוקא:

בא"ד דהכי כתב בעל ה"ג הספרים שלפנינו מוטעים בדבור זה וכך צ"ל כשם שאסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפרנים במועד דברי ר"י ור' יוסי מתיר כל ל' יום אסור לתספורת אחד זקנו ואחד שער ראשו וכו' וכשם שאסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרנים בימי אבלו ור' יוסי מתיר והאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה וע"ש בדברי ה"ג וברייתא היא במועד קטן דף י"ח אלא שבעל ה"ג הוסיף בה קצת דברים ע"ש:

בא"ד ומיהו אין נראה וכו'. ר"ל דמ"מ אין לגרוס הכא לספר ולפרש דאיירי בנשים דא"כ מה יליף קל וחומר ואמר מה במקום שאסור לכבס ולספר וכו' מקום שמותר לכבס ולספר דשמא אשה דשריא הכא לספר שריא נמי התם וכן אי אליביה דר' יוסי קיימי' הכא ג"כ לא שייך ק"ו דשמא ר' יוסי דשרא לספר באבל שרא נמי בט' באב:

בא"ד וכן משמע מתוך ה"ג שהבאתי. ר"ל דכתב כל ל' יום אסור לתספורת וכו' ולא כתב דפליג עליה ר' יוסי עד לבסוף אחר שכתב כשם שאסור לגלח וכו' כתב פלוגתא דר"י ור' יוסי משמע מדבריו דלעיל לא פליג רבי יוסי:

ד"ה מלישא וליתן וכו' בפ"ב דתענית מוקי וכו' יש גורסים בפ' בתרא בירושלמי ועיין בטור א"ח בהלכות ט' באב:

מד.

תוס' ד"ה ודלמא קא סתים לן תנא כשמעון התימני תימה דסתם ואחר כך מחלוקת היא וכו'. יש לתמוה מה מקשין התוס' כל סתם ואח"כ מחלוקת תקשה למה סתם מתחלה הואיל ואחר כך שנה המחלוקת אלא ע"כ צ"ל דמתחלה עלה על דעת רבי לפסוק כסברא קמייתא ושנאה סתם ואחר כך חזר בו ושנאה במחלוקת ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה א"כ ה"נ הכא וכן יש להקשות על ההיא דיש נוחלין ואחר שהוקשה לי זה עיינתי שם בפרשב"ם ומצאתי שם שהוא ג"כ הרגיש בקושיא זו וכתב וז"ל כמאן כר' יוחנן בן ברוקה וכו' ועוד מאי אלא דאפילו אם תאמר שהרבה יש סתם ואחר כך מחלוקת בגמרא שמתחלה ראה את דברי התנא ההוא וסתמן ואחר כך חזר בו ופירשו ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה מאי אלא הרי שפי' שהמקשה שהקשה ועוד מאי אלא בא לתרץ קושיא זו ועיקר קושייתו היא מאי אלא אלא אדברי התוס' דהכא יש לתמוה דלמה הוצרכו לתירוץ זה שכתבו דנהי דלא חשיב סתם מ"מ חשיב כרבים לגבי יחיד ודו"ק וע"ש בתוס' דכתבו שם ענין אחר ממה שפירשו בכאן:

ד"ה א"כ וכו' אכתי ה"מ למפרך תנינא וכו'. ר"ל עדיין לא היה צריך להשיב א"כ ליתני שאר חייבי כריתות וכו' אלא ה"מ להשיב כמו שהשיב מתחלה הא קתני לה לקמן כמו כן ה"מ להשיב בכאן הא קתני לה בקדושין דסתם לן כוותיה:

מד:

תוס' ד"ה הכא נמי כיון דבא עליה וכו' עד ולא ממעטי מכי תהיה וכו' אלא עובד כוכבים ועבד ולהכי אצטריך קרא דאלמנה וגרושה וכו'. ר"ל דשם בפ' אלמנה פריך ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות פי' חייבי כריתות דוקא ומנ"ל לומר חייבי לאוין כגון גר עמוני ומואבי מצרי אדומי וכותי נתין וממזר ומשני כי תהיה אמר רחמנא הנך דאית בהו הויה ר"ל וחייבי כריתות לאו בני הויה נינהו מכלל דלא איירי קרא בחייבי כריתות אלא בחייבי לאוין הנך דזרים אצלה מעיקרא הנזכרים לעיל אי הכי עובד כוכבים ועבד לא ליפסל פי' משום דהם ג"כ לאו בני הויה נינהו ולא אתו מכי תהיה לאיש זר ומשני דאתו מכי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגירושין וכו' והשתא מבואר שפיר דאי לאו לא תהיה דמשמע דהנך דאית בהו הויה לא הוי ילפינן מניה חייבי לאוין אלא הוה מוקמינן לקרא אחייבי כריתות והואיל וכן הוה ממעטינן מניה ג"כ עובד כוכבים ועבד לכך אצטריך אלמנה וגרושה למילף מניה עובד כוכבים ועבד דפסלי בתרומה:

בא"ד וקצת קשה דבפ' י' יוחסין וכו' ומיהא לר' יהושע וכו'. נ"ל דכך צ"ל ומיהו לר' יהושע דלא הוי ממזר מחייבי כריתות שם זונה גורם וכו' ור"ל דלר' יהושע אתי שפיר ואח"כ כתבו וזהו דוחק דבכל דוכתין דמשמע דשם זונה גורם וכו' אתי כר' יהושע כנ"ל למחוק הוי"ו גבי ושם ולהוסיף ד' גבי משמע ודו"ק:

בא"ד ולעיל בסוף פ' ד' אחין הביא ר"י כו'. אקושיא דבריש הדבור קא מהדר:

ד"ה עשאה זונה משמע דלר' יהושע אין קדושין תופסין וכו'. ר"ל מדקאמר עשאה זונה ע"כ צ"ל אע"ג דלא הוי הולד ממזר לדידיה מ"מ ס"ל דאין קדושין תופסין מדקאמר עשאה זונה ובתפיסת קדושין דוקא תלוי שם זנות וכו' וכן בפרק ר"ג וכו'. ר"ל דבס"פ ר"ג נמי משמע דלכ"ע אין קדושין תופסין בחייבי כריתות מדפריך שם בגמרא אצטריך לאשמועינן דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות משמע דליכא מאן דפליג וכו':

מה:

תוס' ד"ה כיון דאמו מישראל וכו' עד דהורדוס עשה תשובה. ר"ל והוא ידע בעצמו שהוא אסור בישראלית שהיה עבד ולכך לא נשא ישראלית:

מו.

תוס' ד"ה א"ל ר' עקיבא וכו' תימה לר"ע מנלן דאין משלשין במכות וכו'. פי' דאם העידו ג' עדים שחייב פלוני לפלוני נ' מאות והוזמו משלשין הממון ביניהם וכל אחד מהעדים משלמין שליש הממון ואין משלשין במכות שאם העידו ג' עדים שפלוני חייב מלקות אין משלשין המלקות ביניהם דיליף ממיתה דלא שייכא ליחלק:

מז:

תוס' ד"ה וכל דבר שחוצץ וכו' תימה דלענין הכשר מקוה פשיטא ליה דדייק לה מדקאמר מתחלה במקום שהנדה טובלת וכו' מקום הכשר בנדה וגבי חציצה לא קאמר הכי אלא תלה נדה עצמה בטבילות אחרות דקאמר וכל דבר שחוצץ בטבילה ובו':

בא"ד ובקונטריס לא גריס בנדה וכו'. פי' דרש"י לא גריס שם במסכת נדה הא דאיתא בספרים ה"מ לטהרות משום דהא הכא קאמר וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר וכו' ובנדה:

מח.

תוס' ד"ה המפקיד עבדו יצא לחירות וכו' ואמר ר"י דהכי פריך. ר"ל דזו אינו קושיא לומר ל"ל שטרא דחירות בעבד יפקירנו דאה"נ דאם רוצה להפקירו א"צ גט שחרור שהעבד יש לו ב' קנינים או גט שחרור או הפקר ואיזה שירצה יעשה והא דפריך בקדושין גבי ע"ע ל"ל שטרא וכו' אינו ר"ל ל"ל שטרא אלא יפקירנו אלא כשאינו מפקירו אלא משחררו בשטר קא פריך דל"ל שטרא לכתוב אותן הדברים בשטר יאמר לו אותן הדברים בע"פ וצ"ל דלפי מה דס"ד דתוס' דאהפקירא פריך הא ומשני דע"ע גופו קנוי ולכך אין מועיל הפקר וגבי עבד כנעני אמר שמואל הכא דהמפקיד עבדו א"צ גט שחרור וא"כ צ"ל דעבד כנעני אין גופו קנוי ובקונה העבד מן העובד כוכבים איירי כדלעיל דף מ"ו ודוחק קצת דע"ע יהיה גופו קנוי יותר מעבד כנעני וק"ל:

מח:

תוס' ד"ה אשר באת וכו' עד תמצא יותר ממאתים שנה רצה לומר א"כ ע"כ לא נתגיירה בימי נערותיה אלא לעת זקנותה וא"כ מה זה שאמר אשר מיהרת לבא לחסות וכו':

מט.

תוס' ד"ה שמעון התימני וכו' אע"ג דאין למדין הלכה וכו'. לשון האשר"י דקי"ל דאין למדין הלכה לא מפי משנה ולא מפי ברייתא וכו':

מט:

ד"ה אי כרב אי כשמואל וכו' עד ושמואל מספקא ליה אי ללאו הוא דאתא וההיא אורחא דקרא או לאשמועינן דלקי אקדושין ואי אתי דלא תפסי קדושין כן נ"ל דכך צריך לגרוס ור"ל מספקא אי ללאו לחודיה אתי והא דכתיב תהיה אורחא דקרא הוא דלשון המקרא כך הוא או נוכל לומר דכתב תהיה לאשמועינן דאפילו אקדושין לקי ולא למילף מניה דלא יתפסו הקדושין ואי אתי דלא תפסי קדושין ר"ל הא דכתב תהיה ללמוד דלא תפסי קדושין נמי אתי אבל על כל פנים עיקר הלאו אתי שתהא שומרת יבם בלאו לכ"ע: