מ"ג שמות יב יב
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני יהוה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהוָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֘יִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כׇל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכׇל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃
תרגום
אונקלוס (תאג'): | וְאֶתְגְּלֵי בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם בְּלֵילְיָא הָדֵין וְאֶקְטוֹל כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם מֵאֲנָשָׁא וְעַד בְּעִירָא וּבְכָל טָעֲוָת מִצְרָאֵי אַעֲבֵיד דִּינִין אֲנָא יְיָ׃ |
ירושלמי (יונתן): | וְאִתְגְּלֵי בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בִּשְׁכִינַת יְקָרִי בְּלֵילְיָא הָדֵין וְעִמִּי תִּשְׁעִין אַלְפִין רִבְוָון מַלְאָכִין מְחַבְּלִין וְאֶקְטוֹל כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מֵאֱנָשָׁא וְעַד בְּעִירָא וּבְכָל טַעֲוַות מִצְרָאֵי אֶעֱבֵיד אַרְבַּע דִינִין טַעֲוַות מַתְּכָא מִתְרַכְּכִין טַעֲוַות אַבְנָא מִתְגַּדְעִין טַעֲוַות פַּחֲרָא מִתְעַבְּדִין בְּקִיקִין טַעֲוַות אָעָא מִתְעַבְּדִין קְטַם דְּיִנְדְּעוּן מִצְרָאֵי אֲרוּם אֲנָא יְיָ: |
רש"י
"כל בכור בארץ מצרים" - אף בכורות אחרים והם במצרים ומנין אף בכורי מצרים שבמקומות אחרים ת"ל (תהלים קלו) למכה מצרים בבכוריהם
"מאדם ועד בהמה" - מי שהתחיל בעבירה תחלה ממנו מתחלת הפורעניות
"ובכל אלהי מצרים" - של עץ נרקבת ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ
"אעשה שפטים אני ה'" - אני בעצמי ולא ע"י שליח
[כד] אף בכורים אחרים והיו במצרים. דאם לא כן "והכתי כל בכור מצרים" מיבעיא ליה, אלא בכורים אחרים והם במצרים היו לוקים:
[כה] למכה מצרים בבכוריהם. מדלא כתיב 'למכה בכורי מצרים', אלא "למכה מצרים בבכוריהם", אף כי לא היו במצרים:
[כו] מי שהתחיל בעבירה. דאם לא כן למה כתב "מבכור אדם ועד בכור בהמה", בשלמא הא דכתיב (לעיל יא, ה) "מבכור פרעה עד בכור השפחה" פירושו החשוב מבכור השפחה ופחות מבכור פרעה, אבל לא יתכן לומר הפחות מבכור אדם וחשוב מבהמה, שאין דבר ביניהם, אלא בא ללמוד כמו שאמר[נ]ו (מכילתא כאן) דהתחיל באדם הפורענות:
[כז] מי שהתחיל בעבירה וכו'. ולעיל פירשנו (יא, ה, אות ז) דראוי היה להיות הבהמה נלקה בסוף, דכיון דלא נלקו רק בשביל שהיו עובדין להם (רש"י לעיל יא, ה), יש להיות נלקה או בראש או בסוף, שהעבודה זרה הוא תכליתם של העובדים וגם היא התחלתם של הטועים אחריה, ולכך נלקו בראש מפני שהעובדים עושים אותה התחלה. ועושים אותה גם כן שהיא תכליתם וסופם, לכך נלקו בסוף. ואם כן לא צריך לטעמא 'מי שהתחיל בעבירה תחלה', וצריך לומר דהכא כיון שבכל אלקי מצרים עשה שפטים, ונלקו בסוף הכל, אין צריך ללקות הבהמה בסוף, וצריך לטעמא מפני שהאדם התחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות:
[כח] אני בעצמי ולא השליח. והקשה הרמב"ן על רש"י כי מדרש חכמים (בהגדה של פסח) אינו כך, רק כך דרשו חכמים "ועברתי בארץ מצרים" אני ולא מלאך, "והכתי כל בכור" אני ולא שרף, "ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים" אני ולא השליח, "אני ה'" אני הוא ולא אחר, עד כאן. ופירש הרמב"ן ז"ל דדרשו כך דכל הפרשה הוא דבור משה אל ישראל (פסוק ג), והוי ליה למכתב 'ועבר ה' לנגוף' בלשון נסתר, לכך דרשו דפירושו "ועברתי" וכו'. ועל פירוש הרמב"ן קשה דאיך דרשו כך - דהוי ליה לומר לשון נסתר, דהא דברי ה' הוא, אף על גב שאמר הקב"ה שיאמר לישראל כך (שם), מכל מקום הוא דבר ה' ומדבר בעד עצמו "ועברתי וגו'", כמו "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם" (פסוק יג), וכן "כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותי וגו'" (ר' פסוק יז):
אבל נראה מה שדרשו כך, מפני דהוי ליה למכתב 'ועברתי לנגוף את מצרים' כדכתיב בדבור משה לישראל (פסוק כג) "ועבר ה' לנגוף את מצרים", כי אין ההעברה בפני עצמו כי אם להכות, והוי ליה למכתב 'ועברתי להכות בכורי מצרים ולעשות שפטים באלקיהם', כי מה שכתוב "ועברתי" "והכתי" כאילו היה כל דבר ודבר בפני עצמו, וזה אינו, כי מה היתה ההעברה כי אם להכות, והוי ליה למכתב 'ועברתי להכות ולעשות שפטים', ובשביל כך דרשו חכמים ז"ל כך; "ועברתי בארץ מצרים" ולא מלאך המכה ביד ימינו, "והכיתי" אני ולא שרף המחריב את הכל ושורף הכל, 'אני הוא' ולא השליח, הוא מטטרו"ן שר הגדול ששמו כשם רבו (סנהדרין דף לח:), כי שלוחו בשם כמותו, לכך שמו בקרבו (להלן כג, כ). 'אני ולא אחר', הבן מלת 'אני ולא אחר' הם אלקים אחרים. ומתחלה זכר ג' כתות משמשים המרכבה, וכאן זכר אלקים אחרים, והם חוץ ואחר. והבן מדרש חכמים ז"ל, וזהו עיקר הפירוש. ובספר גבורות ה' (פנ"ה) נתבאר המדרש עיין שם:
אבל רש"י סובר כי על כל זולתו יאמר 'שליח', ולכך סבר כי בלשון "אני ה'" 'אני ולא אחר' מפיק הכל, ואין הדברים כן, ויפה הקשה הרמב"ן עליו:
והא דכתיב (במדבר כ', ט"ז) "וישלח מלאך ויוציאנו", היינו להשתדל בהוצאה, דמשה היה משתדל בהוצאה, אבל תכלית ההוצאה, דהוא מכת בכורות, היה על ידי השם יתברך:
[כט] אבל הוה במצרים. כמו שמפרש והולך:בד"ה אני בעצמי כו' הוא דמפיק ליה נ"ב ותדע שכן כוונת רז"ל וגם הוא ידע המדרש דאל"כ למה נדחק לקמן לפרש ולילה ניתן רשות למזיקין שנ' בו תרמוש וגו' תיפוק ליה משו' המחבלי' שהיו באותו לילה ע"י מכות בכורות אלא בודאי קים ליה שלא היה שום מלאך אלא הכל ע"י הקב"ה בעצמו ובכבודו מהרש"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם – אַף בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים וְהֵם בְּמִצְרַיִם. וּמִנַּיִן אַף בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם שֶׁבִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם" (תהלים קלו,י) (מכילתא שם).
מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה – מִי שֶׁהִתְחִיל בָּעֲבֵרָה, מִמֶּנּוּ מַתְחֶלֶת הַפּוּרְעָנוּת (שם).
וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם – שֶׁל עֵץ נִרְקֶבֶת, וְשֶׁל מַתֶּכֶת נִמֶּסֶת וְנִתֶּכֶת לָאָרֶץ (שם).
אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה' – אֲנִי בְּעַצְמִי, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ (שם).
רמב"ן
ועל דעתי ירמוז הכתוב לשרי מעלה אלהי מצרים כענין (ישעיהו כד כא): "יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה" והנה השפיל מזלם ושרי המזלות שעליהם והכתוב ירמוז ויקצר בנעלם
"אעשה שפטים אני ה'" - אני בעצמי ולא על ידי השליח זה לשון רש"י
ומדרש חכמים אינו כן אלא ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך והכיתי כל בכור אני ולא שרף ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא השליח אני ה' אני הוא ולא אחר
ופירושו כי בעבור שהפרשה דבר משה עם ישראל היה ראוי שיאמר "ועבר ה' בארץ מצרים והכה כל בכור" ולכך ידרשו כי ועברתי אני בעצמי לא על ידי מלאך שלוח מאתו במגפות כענין בדוד (כד טז) ובסנחריב (מלכים ב יט לה) והכיתי כל בכור אני ולא שרף לומר כי גם המכה תהיה על יד הקב"ה לא כמלך שיעשה נקמה בשונאיו לפניו על ידי ספקלטורים שלו שהם השרפים שמהם תצא אש שורפת באויביו כענין אליהו בשרי החמשים ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ולא על ידי השליח השלוח מאתו יתברך לכל המעשים הנעשים בארץ והוא המלאך הגדול שנקרא בעבור כן מטטרון כי פירוש המלה מורה הדרך כמו שאמר בספרי (האזינו שלח) אצבעו של הקב"ה נעשה מטטרון למשה והראהו כל ארץ ישראל ובילמדנו (מובא בערוך ערך מטטר) (במדבר כב לו): "וישמע בלק כי בא בלעם" ששלח מטטרון לפניו ועוד שם (דברים ב לא): "ראה החילותי תת לפניך" אי אכפת לך אני מטטרון שלך ואל תתמה שהרי אני עתיד לעשות מטטור לפני אדם ערל לפני כורש שנאמר (ישעיהו מה ב): "אני לפניך אלך" לפני אשה אני עתיד לקדם לפני דבורה וברק שנאמר הלא ה' יצא לפניך (שופטים ד יד) וכן במקומות רבים וכן שמעתי כי שליח בלשון יון "מטטר" ודרשו אני ה' אני הוא ולא אחר שהוא אחד ואין אלהים עמו למחות על ידו וזהו ענין המדרש הזהרבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
והכיתי כל בכור, אני ולא שרף, פירושו כי גם המכה תהיה על ידי הקב"ה לא כמלך שעשה נקמה בשונאיו לפניו ע"י אספקלטור שלו שהם השרפים שמהם תצא אש שורפת באויביו כענין אליהו בשרי החמשים.
ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא השליח השלוח מאתו לכל המעשים הנעשים בארץ והוא המלאך הגדול הנקרא בעבור כן מטטרון, כי פי' המלה מורה הדרך, וכן נקרא השליח בלשון יון מנטטור.
אני ה'. אני הוא ולא אחר שהוא אחד ואין אלהים עמו למחות על ידו, כן כתב הרמב"ן. ובאור דבריו כי אלו היתה מכת בכורות ע"י שלוחיו ומשרתיו הגדולים תהיה המכה במדת הדין מתוחה אפילו בישראל מפני שלא היו ראוים להצלה ועל כן היה הדין על ידי הקב"ה בעצמו וכבודו, והיא השכינה שהיא כלולה במדת הדין ובמדת רחמים כדי שינצלו ישראל, וזהו לשון החכמים ולא ע"י השליח כלומר לבדו אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו, ומזה תמצא במכת בכורות לשון אנכי שהוא רמז לשכינה והוא שכתוב הנה אנכי הורג את בנך בכורך כלשון האמור ביעקב שירדה שכינה עמו (בראשית מו) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, וזהו שכתוב (שם טו) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, שהרי הדין ע"י שכינה להרוג המצריים ולהציל ישראל, זהו שכתוב בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. ובמדרש ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, של עץ היתה נרקבת ושל מתכת נמסית, ובמעשה שכתוב בפרשת וה' הכה כל בכור הזכיר שם מכת הבכורות ולא הזכיר השפטים האלה שהיו באלהיהם כי למיתת הבכורות חרדו בלילה ההוא, והשפטים אשר נעשו באלהיהם לא נודעו עד למחר שבאו לבית תועבותם וראו בהם שפטים, כענין שכתוב באלהי פלשתים על שעכבו הארון אצלם (שמואל א ה) וישכימו האשדודים ממחרת והנה דגון נופל לפניו ארצה וכתיב וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן, ואז ידעו כי מכתם ומכת פסיליהם היתה מן השמים, והוא שאמר הנביא (ירמיה י) כדנה תאמרון להום אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה.
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" והכיתי כל בכור" שאבחין בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור (בבבא מציעא פרק איזהו נשך): " ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" אשפיל שרי מעלה המנהיגים אותם עתה, כדי שיחול העונש יותר:
" אני ה'" ולא יאות כל זה בלתי לה' לבדו, כאמרו אני ה' אני הוא ולא אחר. ובזה נתן טעם לכל הקודם למה הוצרך שיעשה האל יתברך בעצמו את כל אלה, ולא כן עשה בסנחריב וזולתו:מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
והכיתי. שומע אני על ידי מלאך או על ידי שליח? תלמוד לומר (וה' הכה) כל בכור, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח.
מו. והכיתי כל בכור, אפילו ממקומות אחרים. בכורי מצדים אפילו הם במקומות אחרים מנין? תלמוד לומר למכה מצרים בבכוריהם וגו' (תהלים קלה). בכורי חם וכוש מנין? תלמוד לומר ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם (תהלים עח).
מאדם ועד בהמה. מי שהתחיל בעבירה תחלה, ממנו התחלת פורענות. כיוצא בדבר אתה אומר, וימח את כל היקום אשר על פני האדמה וגו' (בראשית ז). כיוצא בדבר אתה אומר ואכבדה בפרעה ובכל חילו (שמות יד). כיוצא בדבר אתה אומר הכה תכה את יושבי העיר ההיא וגו' (דברים יג). כיוצא בדבר אתה אומר (וצבתה בטנה ונפלה ירכה) (במדבר ח). אף כאן אתה אומר והכיתי כל בכור שהתחיל תחלה בעבירה. והלא דברים קל וחומר ומה אם מדת פורענות מעוטה, מי שהתחיל בעבירה לוקה תחלה- קל וחומר למדה טובה שמרובה.
מז. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'. שפטים משונים זה מזה. צלם של אבן היה נימוח ושל עץ היה נרקב ושל מתכת היה נעשה חררה שנאמר ומצרים מקברים (במדבר לג). ויש אומרים של אבן נרקבת ושל (עץ) נמסת. ר' נתן אומר, שפטים שפוט שופטי שפטים נרקבים נבקקים נגדעים נשרפים. נמצינו למדין שעבודה זרה לוקה בארבעה דרכים ועובדיה בשלשה - במכה בהשחתה ובמגפה. אני ה' מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן אני ה' (בשבועה) אני נפרע מהם. קל וחומר: ומה מדת פורענות מעוטה אמר הקב"ה לעשות ועשה, מדה טובה מרובה על אחת כמה וכמה.
מלבי"ם - התורה והמצוה
מה. ועברתי בארץ מצרים . לשון העברה בא על מי שעובר ממקום למקום ואינו מתעכב שם. ובדרך המליצה בא על מי שעובר הגבול. כי אחר שהיה המכה על ידי ה' בעצמו, דרכו להפלות בין צדיק לרשע, וזה הגבול של ענין ההשגחה. ואז עבר הגבול הוה ויהרוג כל בכור מבלי הבדל, וזהו שאמרו כמלך העובר.
ומה שאמרו, דבר אחר נותן אני את עברתי, הוא בהשקף שתוף הלשון שבא שם עברה על הקצף. ובארתי בפי' התנ"ך בכל מקום שההבדל שבין אף לעברה, שהמתעבר ישחית בעברתו גם את הבלתי חוטא, ובזה משתתף עם עבר שמורה על העברת הגבול. וכמו שאמרנו בפי' ישעיה ( ישעיה יג ט ) על מה שנאמר הנה יום ה' בא וכו' ועברה וחרון אף , ובתהלים (עח) על עברה וזעם וצרה , ובמדרש שיר השירים דודי חמק עבר נתמלא עלי עברה ,ובבראשית רבה (סי' צג) עברו יחדו (תהלים מח) מלשון עברה, ובבא בתרא (דף קמא) כל שאינו מניח בן לירשו, הקב"ה מתמלא עליו עברה שנאמר והעברתם את נחלתו (במדבר כז), ובזהר מקץ (דף רא) ועבר ה' לנגוף- דאתמלא עברה.
ומה שסיים אני ה', כי לרוב ייחס אל ה' הפעולות שיעשה על ידי שלוחיו ומלאכיו, לכן באר שיעבור ויכה בעצמו. וכמו שאמרו בהגדה ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור, אני ולא שרף, אעשה שפטים אני ולא השליח ,כי לפעמים תהיה ההעברה על ידי מלאך, ועם המלאך ילכו שרפים הממונים לשרוף ולכלות. ואם יתחייב מן המערכה ההפך ישלח שליח אחר לבטל הוראת המערכה. על כן אמר שההעברה לא תהיה על ידי מלאך וההכאה לא תהיה על ידי שרף השורף ומכה. ובטול המערכה, שזה מציין בשפטים שיעשה באלהי מצרים, שהיו עובדים למערכת השמים לא תהיה ע"י שליח, רק ועברתי 'אני ה, .והכיתי אני ה' בלא אמצעי.
מו. והכיתי כל בכור בארץ מצרים . מה שכפל בארץ מצרים, מלמד שגם בכור שבא במקום אחר, ימות כל שימצא בארץ מצרים. ובכורי מצרים נלקו אף במקומות אחרים, דהא אמר למכה מצרים בבכוריהם, ולא התנה שימצאו בארץ מצרים, רק, כל שהיה מבכוריהם מתו אף בארץ אחרת. וגם הכה בכורי חם וכוש, שהם ממשפחת מצרים, דהא אמר ראשית אונים באהלי חם. ומה שכתוב, מאדם ועד בהמה , מפני שהוא המתחיל בעבירה התחילה בו הפורענות. והביא במכילחא דוגמאות לזה מכמה מקומות. וכ"ש שכן הוא במדה טובה שמרובה ממדת פורענות, כמו שלמדנו בפי' הספרא ( ויקרא שסג ) בפי' משנה י' עיי"ש
מז. אעשה שפטים . רצה לומר כמה מיני שפטים. ויש אחרים מדייקים את ההבדל בין משפטים ובין שפטים. שהתבאר אצלי, ששפטים היינו מה שהם נגד הטבע, ולכן א' של אבן נרקבת, שזה חוץ לטבע. ור' נתן מדיק אחר שנמצא ממנו שם היחיד, חרב שפוט (דברי הימים ב' כ). ואם כן, שם הרבים שפטים מורה שנים. וכתוב עוד בפרשת מסעי (במדבר לג ד), ובאלהיהם עשה ה' שפטים , הרי ארבע מיני משפטים, שהם נגד ד' רבעי הגלגל המושלים במערכה, כמו שאמרו בפי' מרכבות יחזקאל.
ומה שכתבו, אני ה', רצה לומר שעונשים כאלה לא יוכל לעשות רק ה' לבדו לא זולתו. וגם יבוא על השבועה שנשבע על זה בשמו הגדול, כי כל זה עשה לקדש שמו לעיני גוים רבים