מפרשי רש"י על שמות יב יב
<< | מפרשי רש"י על שמות • פרק י"ב • פסוק י"ב |
• א • ב • ג • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כז • כח • כט • ל • לא • לג • לד • לה • לו • לז • מ • מב • מג • מד • מה • מו • מט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֘יִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כׇל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכׇל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃
רש"י
"ועברתי" - כמלך העובר ממקום למקום ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין (מכילתא)
"כל בכור בארץ מצרים" - אף בכורות אחרים והם במצרים ומנין אף בכורי מצרים שבמקומות אחרים ת"ל (תהלים קלו) למכה מצרים בבכוריהם
"מאדם ועד בהמה" - מי שהתחיל בעבירה תחלה ממנו מתחלת הפורעניות
"ובכל אלהי מצרים" - של עץ נרקבת ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ
"אעשה שפטים אני ה'" - אני בעצמי ולא ע"י שליח
רש"י מנוקד ומעוצב
וְעָבַרְתִּי – כְּמֶלֶךְ הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם (מכילתא כאן), וּבְהַעֲבָרָה אַחַת וּבְרֶגַע אֶחָד כֻּלָּן לוֹקִין.
כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם – אַף בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים וְהֵם בְּמִצְרַיִם. וּמִנַּיִן אַף בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם שֶׁבִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם" (תהלים קלו,י) (מכילתא שם).
מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה – מִי שֶׁהִתְחִיל בָּעֲבֵרָה, מִמֶּנּוּ מַתְחֶלֶת הַפּוּרְעָנוּת (שם).
וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם – שֶׁל עֵץ נִרְקֶבֶת, וְשֶׁל מַתֶּכֶת נִמֶּסֶת וְנִתֶּכֶת לָאָרֶץ (שם).
אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה' – אֲנִי בְּעַצְמִי, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ (שם).
מפרשי רש"י
[כג] כמלך העובר. דאם לא כן "ועברתי" למה לי, אלא דבא לומר שעובר כמלך שאינו פונה לכאן ולכאן, אלא העברה אחת, ובאותה העברה כולם לוקים:
[כד] אף בכורים אחרים והיו במצרים. דאם לא כן "והכתי כל בכור מצרים" מיבעיא ליה, אלא בכורים אחרים והם במצרים היו לוקים:
[כה] למכה מצרים בבכוריהם. מדלא כתיב 'למכה בכורי מצרים', אלא "למכה מצרים בבכוריהם", אף כי לא היו במצרים:
[כו] מי שהתחיל בעבירה. דאם לא כן למה כתב "מבכור אדם ועד בכור בהמה", בשלמא הא דכתיב (לעיל יא, ה) "מבכור פרעה עד בכור השפחה" פירושו החשוב מבכור השפחה ופחות מבכור פרעה, אבל לא יתכן לומר הפחות מבכור אדם וחשוב מבהמה, שאין דבר ביניהם, אלא בא ללמוד כמו שאמר[נ]ו (מכילתא כאן) דהתחיל באדם הפורענות:
[כז] מי שהתחיל בעבירה וכו'. ולעיל פירשנו (יא, ה, אות ז) דראוי היה להיות הבהמה נלקה בסוף, דכיון דלא נלקו רק בשביל שהיו עובדין להם (רש"י לעיל יא, ה), יש להיות נלקה או בראש או בסוף, שהעבודה זרה הוא תכליתם של העובדים וגם היא התחלתם של הטועים אחריה, ולכך נלקו בראש מפני שהעובדים עושים אותה התחלה. ועושים אותה גם כן שהיא תכליתם וסופם, לכך נלקו בסוף. ואם כן לא צריך לטעמא 'מי שהתחיל בעבירה תחלה', וצריך לומר דהכא כיון שבכל אלקי מצרים עשה שפטים, ונלקו בסוף הכל, אין צריך ללקות הבהמה בסוף, וצריך לטעמא מפני שהאדם התחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות:
[כח] אני בעצמי ולא השליח. והקשה הרמב"ן על רש"י כי מדרש חכמים (בהגדה של פסח) אינו כך, רק כך דרשו חכמים "ועברתי בארץ מצרים" אני ולא מלאך, "והכתי כל בכור" אני ולא שרף, "ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים" אני ולא השליח, "אני ה'" אני הוא ולא אחר, עד כאן. ופירש הרמב"ן ז"ל דדרשו כך דכל הפרשה הוא דבור משה אל ישראל (פסוק ג), והוי ליה למכתב 'ועבר ה' לנגוף' בלשון נסתר, לכך דרשו דפירושו "ועברתי" וכו'. ועל פירוש הרמב"ן קשה דאיך דרשו כך - דהוי ליה לומר לשון נסתר, דהא דברי ה' הוא, אף על גב שאמר הקב"ה שיאמר לישראל כך (שם), מכל מקום הוא דבר ה' ומדבר בעד עצמו "ועברתי וגו'", כמו "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם" (פסוק יג), וכן "כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותי וגו'" (ר' פסוק יז):
אבל נראה מה שדרשו כך, מפני דהוי ליה למכתב 'ועברתי לנגוף את מצרים' כדכתיב בדבור משה לישראל (פסוק כג) "ועבר ה' לנגוף את מצרים", כי אין ההעברה בפני עצמו כי אם להכות, והוי ליה למכתב 'ועברתי להכות בכורי מצרים ולעשות שפטים באלקיהם', כי מה שכתוב "ועברתי" "והכתי" כאילו היה כל דבר ודבר בפני עצמו, וזה אינו, כי מה היתה ההעברה כי אם להכות, והוי ליה למכתב 'ועברתי להכות ולעשות שפטים', ובשביל כך דרשו חכמים ז"ל כך; "ועברתי בארץ מצרים" ולא מלאך המכה ביד ימינו, "והכיתי" אני ולא שרף המחריב את הכל ושורף הכל, 'אני הוא' ולא השליח, הוא מטטרו"ן שר הגדול ששמו כשם רבו (סנהדרין דף לח:), כי שלוחו בשם כמותו, לכך שמו בקרבו (להלן כג, כ). 'אני ולא אחר', הבן מלת 'אני ולא אחר' הם אלקים אחרים. ומתחלה זכר ג' כתות משמשים המרכבה, וכאן זכר אלקים אחרים, והם חוץ ואחר. והבן מדרש חכמים ז"ל, וזהו עיקר הפירוש. ובספר גבורות ה' (פנ"ה) נתבאר המדרש עיין שם:
אבל רש"י סובר כי על כל זולתו יאמר 'שליח', ולכך סבר כי בלשון "אני ה'" 'אני ולא אחר' מפיק הכל, ואין הדברים כן, ויפה הקשה הרמב"ן עליו:
והא דכתיב (במדבר כ', ט"ז) "וישלח מלאך ויוציאנו", היינו להשתדל בהוצאה, דמשה היה משתדל בהוצאה, אבל תכלית ההוצאה, דהוא מכת בכורות, היה על ידי השם יתברך:
[כט] אבל הוה במצרים. כמו שמפרש והולך:
בד"ה אני בעצמי כו' הוא דמפיק ליה נ"ב ותדע שכן כוונת רז"ל וגם הוא ידע המדרש דאל"כ למה נדחק לקמן לפרש ולילה ניתן רשות למזיקין שנ' בו תרמוש וגו' תיפוק ליה משו' המחבלי' שהיו באותו לילה ע"י מכות בכורות אלא בודאי קים ליה שלא היה שום מלאך אלא הכל ע"י הקב"ה בעצמו ובכבודו מהרש"ל: