מ"ג ויקרא כא א
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר יהוה אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה אֵימַר לְכָהֲנַיָּא בְּנֵי אַהֲרֹן וְתֵימַר לְהוֹן עַל מִית לָא יִסְתָּאַב בְּעַמֵּיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | ויאמר וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֵימַר לְכַהֲנַיָא בְּנֵי אַהֲרן דְכוּרַיָא דְיִתְפַּרְשׁוּן מִן סְאוֹב וְכִדְנָא תֵימַר לְהוֹן עַל בַּר נַשׁ דְמִית לָא יִסְתָּאֵב בְּעַמֵיהּ: |
רש"י
"בני אהרן" - (קידושין לה) יכול חללים תלמוד לומר הכהנים
"בני אהרן" - אף בעלי מומין במשמע
"בני אהרן" - ולא בנות אהרן
"לא יטמא בעמיו" - (ת"כ) בעוד שהמת בתוך עמיו יצא מת מצוה
ובפרק חרש מפרש התם תלמודא (יבמות דף קיד.) הא מילתא 'להזהיר גדולים על הקטנים' - פירוש דלא ליטמא בידים, אבל אם טמאו עצמן - אין צריך להפריש אותם, דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו (שם), כך מפרש אליבא דרבי אליעזר בן פדת. אף על גב דאליבא דרבי יוחנן מפרש התם דספוקי מספקא ליה אם בית דין מצווים להפריש, כיון דלרבי אליעזר בן פדת פשיטא ליה, אין לדחות פשיטתיה דרבי אליעזר בן פדת משום ספיקא דרבי יוחנן. אבל מדברי בעל הטורים נראה דסובר דחילוק יש בין האיסורים; דבהלכות טומאות כהנים (יור"ד סימן שעג) פירש דכהנים מוזהרים על הקטנים, ואילו בהלכות שבת (אור"ח סימן שמג) פירש דאפילו באיסור דאורייתא אין בית דין מצווים להפרישם. ומשמע מזה דהוא מחלק בין שאר איסורים ובין טומאה. ולפי דבריו צריך נמי לחלק דגבי דם מוזהרים הגדולים על הקטנים, דהא גבי דם גם כן אמרו 'להזהיר הגדולים על הקטנים', וכן בשרצים:
ובפרק חרש (יבמות ריש קיד ע"ב) עביד בגמרא צריכתא הא דכתב 'להזהיר הגדולים על הקטנים' גבי דם ושרצים וטומאת כהנים, וקאמר, אי כתב רחמנא שרצים ודם, הווה אמינא שאני אלו שאיסור שלהם שוה בכל, אבל טומאה, שאין איסור של טומאה שוה בכל, הוצרך לכתוב גם כן 'להזהיר הגדולים על הקטנים', ומשמע דכל איסור שהוא שוה בכל אתא מיניה, ואם כן, מה חילוק יש בין איסור שבת לאיסור דם ושרצים. ועוד, דמאי פריך התם לרבי אליעזר בן פדת מן "אמור ואמרת" 'להזהיר גדולים על הקטנים', ומדם ושרצים, לשני ליה דהתם גלי קרא, אבל בדוכתיה אחריתי - לא. ועוד קשיא לי, שהטור כתב שהכהן מוזהר על הקטן, ומשמע דוקא כהן מוזהר על הקטן, אבל ישראל אינו מוזהר עליו. וכל זה שלא כסוגיא דהתם, דאם כן לא הוי קאמר התם דאי כתב רחמנא דם ושרצים לא הוי אתא טומאת כהנים מיניה משום דהוי לאו שאינו שוה בכל, תיפוק ליה בלאו הכי, דאיך הוי אתא מינהו שמוזהר עליו כהן אחר, דהא לא דמיא לגמרי לשרצים ודם, דהתם כל ישראל מוזהרים עליו, וכאן לא מוזהר עליו רק כהן אחר:
ונראה כי הטור סובר דכל הך סוגיא אתא כרבי אליעזר, דקאמר התם (יבמות ריש קיד.) אלמא קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו, ומשמע דאין שום איסור שאחר מוזהר עליו, דאי הוי סובר רבי אליעזר דוקא גבי שבת אמרינן שאין בית דין מוזהרין על הקטן, ולא בכל האיסורים, לא הוי ליה למנקט רק איסור דקאי ביה, דהיינו שבת, לא איסור נבילות דלא קאי ביה, אלא רוצה לומר בכל איסורין בעולם אין בית דין מצווין להפרישו, ומקשה שם מדם ושרצים וטומאה שפיר. אבל לרבי יוחנן דמספקא ליה, לא קשה מידי, דרבי יוחנן ספוקא מספקא ליה אם ילפינן מן דם ושרצים וטומאה, או לא ילפינן, ושמא דוקא גלי בשרצים ודם וטומאה, ובמקום אחר - לא, או שנאמר דאין חילוק, וילפינן מיניהו להזהיר גדולים על הקטנים בכל מקום. וסבר בעל הטורים, כיון דרבי יוחנן מספקא ליה בשאר האיסורים, ורבי אליעזר פשיטא ליה, אין מוציא ספיקא דרבי יוחנן מפשיטתיה דרבי אליעזר, ויש להתיר בשאר האיסורים. אבל בטומאה דפשיטא ליה לרבי יוחנן גם כן דאסור, קיימא לן כוותיה, ולא כרבי אליעזר, והגדולים מוזהרים על הקטנים. וברייתא כפשטיה 'להזהיר הגדולים' היינו הכהנים, דקרא כתיב גביה כהנים. וכל הך צריכתא דעביד בגמרא הוא לרבי אליעזר, דמוקי ליה לקרא שלא יטמאו הקטנים ביד, וכל האיסורים הם שוים בזה. ולפי זה הא דכתיב גבי טומאה 'להזהיר גדולים על הקטנים' - לאו בכהן איירי, אלא אף ישראל אסור לו לטמאות כהן קטן, ואהא עביד צריכותא. אבל לרבי יוחנן לא הוי הכי, ובזה מיושבין דברי הטור:
אך קשיא, דמנא ליה לתלמודא לדייק מרבי אליעזר דסבירא ליה בכל האיסורין קטן (שאוכל נבילות) [שעובר] אין בית דין מצווין להפרישו, דקאמר 'אלמא קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו', דלמא לא בכל איסור סבר ליה רבי אליעזר כן, כדסבירא ליה רבי יוחנן גם כן דחילוק בין שאר איסורין ובין טומאה ובין שרצים. לפיכך דבריו צריכין עיון וישוב:
ושם (יבמות דף קיד:) עביד צריכתא; דאי כתב שרצים, משום דאסורם במשהו, אבל דם עד דאיכא רביעית דם אימא לא, קא משמע לן. ואי אשמועינן דם, דאיכא כרת (לעיל יז, יד), אבל שרצים לא, קא משמע לן. ואי אשמועינן הנהו תרתי, משום דהוי איסור שוה בכל, אבל טומאה לא, קא משמע לן. ואי אשמועינן טומאה, הוי אמינא כהנים שאני, דריבה להם מצות יתירות, אבל דם ושרצים לא, קא משמע לן. והקשה הרא"ם, דלכתוב טומאה וחד מהנך, דהשתא נילף במה הצד שפיר, דליכא למפרך מידי, ואין זה קשיא, דכיון דכהנים שאני דריבה להם המצות, אם כן אין זה הצד השוה, דצריך לומר הצד [השוה] שבהן, ואין לעשות צד השוה כהנים עם שאר איסורים, דכיון דכהנים רבה להן מצות יתירות, ואין זה דומה כלל, ואינו צד השוה, ופשוט הוא פירוש זה:
[ב] בני אהרן יכול חללים וכו'. יש לפרש דהכי פירושו; "בני אהרן" יכול חללים, תלמוד לומר "הכהנים", דמשמע שראוי לכהונה, אבל חלל אין ראוי לכהונה. ומפני שהוקשה לו אם "הכהנים" אתא למעט חללים, הוי ליה למכתב 'בני אהרן הכהנים', כיון ד"הכהנים" אתא לאורויי על "בני אהרן", שלא תאמר כל בני אהרן אף חללים, הוי ליה למכתב 'בני אהרן הכהנים', לא "הכהנים בני אהרן", וכן כתיב בפרשת ויקרא (ר' לעיל א, ה) "וזרקו בני אהרן הכהנים", ומתרץ "בני אהרן" 'אף בעלי מומין במשמע', ואילו כתיב 'בני אהרן הכהנים' הוי אתא "הכהנים" לאפוקי אף בעלי מומין, אבל השתא דכתיב "הכהנים בני אהרן" לא מפיק "הכהנים" "בני אהרן" ממשמעתיה. ואיפכא ליכא למימר, למעט בעלי מומים ולרבות חללים, דהא בעל מום אוכל בקדשים (זבחים דף קא:), ולא החלל:
והשתא מקשה, דלעולם יכתוב 'בני אהרן הכהנים', ואם אמרת ד"הכהנים" הוי אתא לאפוקי "בני אהרן" דאין בעלי מומין במשמע, אם כן לא לכתוב "בני אהרן" כלל, ולכתוב "הכהנים", והוי משמע כהנים דוקא שראוים לעבודה, ולא בעלי מומין, ואם כן "בני אהרן" בודאי אתא לרבות בעלי מומין אפילו אם כתב 'בני אהרן הכהנים', והדרא קושיין לדוכתיה, ומתרץ "בני אהרן" 'ולא בנות אהרן', דעיקר קרא אתא למעט בנות אהרן. והשתא אם כתב 'בני אהרן הכהנים' הוי ממעט אפילו בעלי מומים, ולא קשיא דלא לכתוב "בני אהרן", שהרי אתא למעט בנות אהרן. והשתא אתא שפיר דכתיב בפרשת ויקרא (ר' לעיל א, ה) "וזרקו בני אהרן הכהנים", ופירש שם רש"י 'יכול חללים, תלמוד לומר "הכהנים"'. והשתא נמי נימא (שם) "בני אהרן" 'אף בעלי מומין במשמע' כדאמר הכא, ודבר זה לא יתכן, אלא על כרחך דלעיל "הכהנים" אתא למעט הכל, בין בעלי מומין ובין חללים, והא דכתיב (שם) "בני אהרן" אתא למעט בנות אהרן. אבל הכא כתיב "הכהנים בני אהרן", אמרינן "בני אהרן" אף בעלי מומין במשמע:
אך קשה, דבתורת כהנים בפרשת ויקרא (שם) אמרינן נמי "בני אהרן" יכול חללים, תלמוד לומר "הכהנים", אוציא אני את חללים ולא אוציא את בעלי מומים, תלמוד לומר "בני אהרן", מה אהרן כשר אף בני אהרן כשרים. ואם כן משמע דבלא "הכהנים" ממעטינן בעלי מומים מן "בני אהרן", ולפי זה משמע מן "הכהנים" ממעטינן בעלי מומים. ועוד, דבתורת כהנים (שם) קאמר "בני אהרן" ממעט בעלי מומים, ולפירוש רש"י (כאן) "בני אהרן" מרבה בעלי מומים. ובתורת כהנים בפרשת אמור (כאן) שנו כמו דברי רש"י בכאן, והכי איתא שם; "בני אהרן" אין מטמאין למתים, ולא בנות אהרן, "בני אהרן" - יכול חללים, תלמוד לומר "הכהנים" יצאו חללים. ומנין לרבות בעלי מומים, תלמוד לומר "בני אהרן", עד כאן. והשתא דבריו (של התו"כ) סותרין דבריו דבפרשת ויקרא:
אמנם הפירוש הנכון בכל זה, בודאי כאשר יכתב "בני אהרן הכהנים" אתא "בני אהרן" למעט בעלי מומים, ופירושו מה אהרן אינו בעל מום, אף בניו אינם בעלי מום. טעם הדבר, כיון דהכתוב בא לומר מי יזרוק, ובודאי פירושו אותם שהם בני עבודה וראוים לעבודה, וקאמר "בני אהרן" שהם ראוים לעבודה. וכיון שבני אהרן אתא לארויא על הכהנים שהם ראוים לעבודה, יש לפרשו לגמרי שהם דומיא דאהרן שהיה כשר, שהרי הכתוב בא לארויא במה שכתב "בני אהרן" שיזרקו הראוים לעבודה. אבל במקום שכתב "הכהנים בני אהרן", אם כן כבר כתב לך הראוים לעבודה במה שכתב "הכהנים", אם כן אין לפרש "בני אהרן" שיהיו בניו (שיהיו) תמימים, שלא כתיב זה בקרא, ואדרבא, נדרש לרבות כל אותם שהם "בני אהרן", אפילו בעלי מומין במשמע:
ומפני שרצה רש"י לפרש ד"בני אהרן" אתא 'ולא בנות אהרן', לפיכך הוצרך לומר "בני אהרן" 'אף בעלי מומין במשמע', ולפיכך ליכא למעט מיניה "בני אהרן" ולא בעלי מומים, דודאי "בני אהרן" אף בעלי מומים במשמע. ואף על גב דממעטינן בפרשת ויקרא (לעיל א, ה) "בני אהרן" ולא בעלי מומין, היינו מפני שכתב "בני אהרן הכהנים" כדלעיל, אבל כאן כתיב "הכהנים בני אהרן". וליכא למימר דקרא להכי אתא לרבות בעלי מומים, דלא לכתוב כלל "בני אהרן", דמהיכי תיסק אדעתין למעט בעלי מומים, דהא אדרבה, בפרשת ויקרא (שם) צריך קרא למעט בעלי מומים, אם כן מן "הכהנים" לא משמע מיעוט כלל, ולמה כתב "בני אהרן". והא דיליף בתורת כהנים (כאן) מן "בני אהרן" לרבות בעלי מומים, לא שצריך לזה, דהא בלאו קרא נמי דמהיכי תיתי למעט, אלא דניחא ליה לאתוי מקרא, דהא "בני אהרן" משמע הכל - אף בעלי מומים, אבל קרא להכי לא צריך, ומתרץ דקרא אתא "בני אהרן" ולא בנות אהרן, והשתא צריך הכל:
אי נמי, דהא דפירש רש"י בכאן "בני אהרן" 'אף בעלי מומים במשמע', דהא "בני אהרן" הם גם כן, ומהיכי תיתי למעוטי, דהא ליכא מיעוט לאפוקי משמעותיה ד"בני אהרן" ולומר דבעלי מומים לא. וכן ממעטינן מן "בני אהרן" 'ולא בנות אהרן'. ואין לומר דלמא קרא אתא לרבות כהנים בעלי מומין, ומנא לן דדרשינן דקרא אתא למעט בנות אהרן, דזה אינו, דלכך פירש רש"י "בני אהרן" 'אף בעלי מומים במשמע', כלומר דמגוף המקרא משמע כך - "בני אהרן" כל שהוא בני אהרן, אף על גב שהוא בעל מום. ולכך אין לך לומר דאתא לרבוי, ולא משתמע מיניה בנות אהרן. בשלמא אי הוי "בני אהרן" רבוי, תוכל לומר משום רבוי כתב "בני אהרן", ולא תשמע מיניה מעוט 'ולא בנות אהרן'. אבל לא משום רבוי ילפינן בעלי מומין, רק ד"בני אהרן" משמע אף בעלי מומין. והשתא נוכל ללמוד גם כן שפיר 'לא בנות אהרן', דהא "בני אהרן" כתיב, ולא בנות אהרן:
ואף על גב דבכל התורה כולה נאמר "דבר אל בני ישראל", ואין חילוק בין איש לאשה בכל עונשין שבתורה, מדרב יהודה אמר רב "איש או אשה" (במדבר ה', ו') השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (בבא קמא דף טו.), הכא שאני, דודאי היכי שנוכל למילף כל אשה הוי שפיר, אבל לומר 'השוה כהנת לכהן' זה אינו, דלא אמרינן אלא במקום שכל איש שייך במצות, אמרינן 'השוה אשה לאיש', אבל מצוה דלא שייך רק בכהנים, בהא לא נאמר 'השוה כהנת לכהן', דאדרבא, כיון דיש חילוק בין איש לאיש - בין כהן לישראל, הכי נמי יש חילוק בין איש לאשה, ודבר [זה] ברור. ולפיכך מלשון "בני אהרן" הכתוב מפקינן 'בני אהרן ולא בנות אהרן'. והוצרך הכתוב לרבות בעלי מומים, דהוה אמינא כיון שפסול לעבודה (פסוק יז) אין נפקא מיניה בטומאתו:
ואם תאמר, אם כן לא לכתוב "בני אהרן", כיון דכתיב "הכהנים" מנא לן לרבות נשים, דהא "הכהנים" כתיב, דאין זה קשיא, דכמו שיקרא הזכר 'כהן', האשה תקרא 'כהנת', ואין חילוק בזה ביניהם, כי שם התואר של כהונה נופל על שניהם בשוה. ובשביל שכתיב בלשון זכר תאר השם אין להוציא הבנות. אבל "בני" שהוא לשון 'בן', אין זה תאר, רק הוא שם עצם לזכרים, כי הנקיבות יקראו 'בנות', וכאילו כתיב "איש", ובודאי כאשר כתיב "איש" אין לומר שהכתוב מדבר בנקיבה גם כן, כיון שלשון "איש" נופל על הזכר בעצמו. ו'בן' ו'בת' הוא כמו 'איש' ו'אשה', וכאשר יכתוב "בני אהרן" אין לרבות בנות כלל, כמו שלא נוכל לרבות אשה מלשון "איש":
[ג] יצא מת מצוה. בתורת כהנים. דאם לא כן "בעמיו" למה לי. והקשה הרא"ם, דלמה לי למכתב להתיר מת מצוה, תיפוק ליה מכהן גדול ונזיר שמטמאים למת מצוה, אף על גב דלקרוביהם אינם מטמאים, כהן [הדיוט] דמותר לטמא לקרובים (פסוקים ב, ג) - אינו דין שמותר לטמא למת מצוה, וכי בשביל שהוא כהן הדיוט יהיה יותר חמור מכהן גדול, וכהן גדול מטמא למת מצוה, כמו שפירש לקמן (רש"י פסוק יא) 'לא בא הכתוב רק להתיר מת מצוה'. ויראה דלא קשיא מידי, דלא כתיב שריותא דמת מצוה, והוה אמינא דקרא ד"לא יטמא" (פסוק יא, במדבר ו, ז) שלא יטמא טומאה בחנם שלא לשם מצוה, אבל להתעסק במת לקוברו, דאיכא מצוה, שרי, ואין אסור רק שלא לשום מצוה, ולכך כתב בכהן הדיוט שכל אשר המת תוך עמיו אסור לטמאות, ואם כן היתר דכהן גדול איירי במת מצוה שאין לו קוברים, אבל יש לו קוברים - אף על גב דמצוה עביד - אסור לטמאות לו:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
בְּנֵי אַהֲרֹן – יָכוֹל חֲלָלִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: הַכֹּהֲנִים.
בְּנֵי אַהֲרֹן – אַף בַּעֲלֵי מוּמִין בְּמַשְׁמָע.
בְּנֵי אַהֲרֹן – וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן.
לֹא יִטַּמָּא... בְּעַמָּיו – בְּעוֹד שֶׁהַמֵּת בְּתוֹךְ עַמָּיו; יָצָא מֵת מִצְוָה.
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שלמה המלך ע"ה למד בכאן (משלי כד) על מעלת החכם אשר דבריו ערבים על הבריות והכל חפצים לשמען מפני שהוא מדבר דברים נכוחים ומשיב בהם לכל שואל, ואין הכונה שראוי לנשקו בשפתים, כי מה יבא ללמד, ועוד שאם כן היה לו לומר שפתים יושק, אבל יאמר הכתוב שפתי השומעין ישק מי שהוא משיב דברים נכוחים, והכונה לומר כי אזני הבריות קשובות לדבריו ולבם נכון ושלם עמו לשמען כאלו היה הוא נושק שפתי השומעין, לפי שהוא רצוי אחיו ודבריו נשמעים ומקובלים להם, זהו על דרך הפשט.
וע"ד הקבלה שפתים ישק משיב דברים נכוחים, קרא דברי החכמה דברים נכוחים, כענין שכתוב (שם ח) כלם נכוחים למבין, ולשון ישק לפי שהנשיקה דבקות גופני בא המשל על דבקות שכלי, כלשון (שיר א) ישקני מנשיקות פיהו. ומלת שפתים מלשון שפת הנהר שענינו גבול. וביאור הכתוב כי החכם המתבונן בעקרי החכמה העליונה שאין מחשבתו נפרדת ממנה לעולם והוא המשיב בה לכל שואל דברים נכוחים שפתים ישק, הלא הוא בסוף דבק בגבולי החכמה ההיא, ומעלת הדבקות הזה היא מיתת נשיקה שהוא הדבקות בשם הנכבד, והיא מעלת החשק שהזכיר דוד ע"ה (תהלים צא) כי בי חשק ואפלטהו, והצדיק הזוכה אל המעלה הזאת אין מיתתן על ידי הכח המשחית כשאר בני העולם. והנה משה ואהרן ומרים זכו אליה, שהזכיר בהם הכתוב (במדבר לג) על פי ה', והיא מיתת נשיקה, אבל במרים לא נאמר על פי ה' כי אינו דרך כבוד של מעלה, (מועד קטן כ"ח ע"א) ואמר ר' אליעזר מרים נמי בנשיקה מתה, דאתיא שם שם ממשה, ומפני מה לא נאמר על פי, שגנאי הדבר לומר וכו'. וכן באבות העולם שכתוב בהם בכל מכל כל. גם רבינו הקדוש ז"ל זכה אליה לפי שברור הדבר מתוך שנתעלה בהשגת החכמה לא היתה מיתתו על ידי המלאך המשחית, ודרשו רז"ל בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר, רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה שלי, יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי, יצתה בת קול ואמרה יבא שלום ינוח על משכבו. ואמרו בירושלמי (ברכות פ"ג) כד דמך ר' יהודה נשיאה הכריז ר' ינאי אין כהונה היום. וטעם הדבר מפני שהכהנים מוזהרין על טומאת המת לפי שהם משרתי עליון מקודשים לעבודתו, וכיון שמיתתו היתה שלא ע"י הכח המשחית אלא ע"י שכינה לא היתה שם טומאה. ולכך הכריז ר' ינאי אין כהונה היום, לפי שהכהנים נתעסקו בקבורתו ונסתלקה מעליהם תורת כהונה היום, אבל שאר בני העולם שמיתתן ע"י הכח המשחית שהוא סבת טומאת המת הנה הכהנים מוזהרין מזה שלא יטמאו, וזהו שכתוב.
אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. אמר תחלה "אמור אל הכהנים" והחזיר עוד "ואמרת אליהם", ושיעורו: "אמור אל הכהנים" הפרשה של מעלה, כי הם מורי התורה מזהירים את העם, "ואמרת אליהם" פרשה זו.
ורבותינו ז"ל פירשו אמור ואמרת, להזהיר הגדולים על הקטנים. והאזהרה הזו לומר שלא נסייע בטומאת הקטנים בידים, ובאו בזה אזהרות רבות בתורה כפי מה שדרשו רז"ל בדם ובשרצים ובטומאה, ומהם נלמוד לכל איסורין שבתורה שלא נסייע באחד מהם שיעברו עליו הקטנים, אבל אם יעשו בהן לדעת עצמן אין אנו מצווין עליהם להפרישם, ויאמר הכתוב לפי המדרש הזה אמור אל הכהנים בני אהרן, ותחזור ותאמר להם שלא יטמאו, ושיהיו כל בני אהרן נשמרים מזה ואפילו הקטנים.
ובמדרש אמור ואמרת, אמירה ראשונה שיטמא למת מצוה, אמירה שניה שלא יטמא לאחרים. ומה שהוצרך הכתוב לומר הכהנים והיה הכתוב ראוי לומר אמור אל בני אהרן, אבל היה זה להוציא החללים מכלל הפרשה, כי אע"פ שהם בני אהרן אינם כהנים. ולכך הוצרך לבאר הכהנים.
בני אהרן. דרשו רז"ל ולא בנות אהרן. שאין אזהרת טומאת מת בנשים, וטעם הדבר כתבתי בסדר צו לפי שהנשים גרמו מיתה לעולם. ומה שנסמכה פרשה זו של כהנים לפסוק אוב וידעוני, אמרו במדרש צפה הקב"ה שעתיד שאול למלוך על ישראל ולהרוג נוב עיר הכהנים ולדרוש אוב וידעוני, שנאמר (שמואל א כח) ויאמר שאול לעבדיו בקשו לי אשת בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה, זה שאמר הכתוב (ישעיה ח) וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים הלוא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים, אמר להם אם יאמרו לכם אומות העולם הניחו את האלהים בשמים ודרשו אל האובות ואל הידעונים, אמרו להם הלוא עם אל אלהיו ידרוש, האם ישראל יניח אלהיו וידרוש אל המתים, כשם שאמר אליהו לאחזיהו (מלכים ב א) המבלי אין אלהים בישראל אתה שולח לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון, למה נדרוש אל המתים, לאלהות מתים (תהלים קטו) פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו, בעד החיים, שכתוב בו (ירמיה י) הוא אלהים חיים ומלך עולם. אם תאמר ממי נדרוש, הרי הוא אומר (דברים יז) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת. א"ר יהושע דסכנין בשם רבי יהושע בן לוי הראה לו הקב"ה למשה דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומלכיו, והראהו שאול המלך הוא ובניו נופלים בחרב, אמר לפניו רבש"ע מלך ראשון שיעמוד ידקר בחרב, אמר לו "אמור אל הכהנים בני אהרן" עד כאן. ובסדר שופטים אבאר לך בעז"ה ענין בעלת אוב כי יש שם דעות וחלוק סברות.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" ואמרת אליהם" שצריכים הם ליזהר בלעדי אלה גם מטומאת מת וחלול הזרע שהם מעלות קדושה לכהנים בלבד:
" לנפש לא יטמא בעמיו" שום אחד מהכהנים לא יטמא לנפש בעמיו שהוא כל מת מן ההמון שאינו קרובו אלא שהוא מעמו בלבד:דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' למה צותה התורה לכהנים שיטמאו לקצת המתים ולא יטמאו לקצתם והנה טומאת המת שהוא לבא אל האהל אשר הוא יושב בו או לגעת בגופו שוה בין שיהיה מגוף אביו המת או מאיש זר, כי טומאת מת היא מאותו גוף שיצא ממנו הרוח ולכן היה ראוי שהכהן לא יטמא לשום מת או שיטמא לכלם:
השאלה הב' למה התיר שיטמא לאותם הששה שזכרה תורה ולא לשאר הקרובים כמו אחי האב או האם או לאבי אביו או לאבי אמו שהיה ראוי שיהיה דינם כאמו וכאביו ומהאחיות למה התיר שיטמא לאחותו הבתולה ולא לאחותו הנשואה האם אין הנשואה אחותו כבתולה והנה באיסור העריות שתיהן שוות הבתולה והנשואה. ואם היה מותר ליטמא על האח למה כשמת נדב ואביהוא אסר משה על אהרן ועל בניו מהתעסק בקבורתם וצוה אל מישאל ואלצפן שיקברום:
השאלה הג' באמרו לא יקרחו קרחה בראשם וגו' כי למה הוצרך לצוות על זה כיון שלמעלה בקרוב צוה לא תקיפו פאת ראשיכם ולא תשחית פאת זקנך ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם ואם זה כלו נאסר לכל איש ישראל כ"ש וכ"ש שיאסר לכהני השם ולמה הוצרך להזהירם עליו עתה:
השאלה הד' באמרו קדושים יהיו לאלהיהם וגו' כי את אישי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קודש שמורה שהם מעצמם יתקדשו בקרבנותיהם וחזר לומר בסמוך וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך שמורה שישראל יקדשו בזה את הכהנים לא שהם מעצמם יקדשו בקרבנותיהם:
השאלה הה' באמרו ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף כי מה ענין זאת המצוה בזה המקום ולמה לא נתן משפט גם כן בבן איש הכהן כשהיה רע ובליעל ויכבד ענשו מפני שאת אביו הוא מחלל כי היה ראוי שיהיה העונש שוה בבן או בבת לענין הכהן:
השאלה הו' באמרו איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב וגו' והיא שתמצא האזהרה הזאת נשנית כאן ד' פעמים. הא' איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב. הב' כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עור וגו'. הג' כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אישי ה'. הד' אמרו עוד מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב וגו':
השאלה הז' למה תלה הכתוב איסור עבודת בעל מום כשיהיה מזרע אהרן כמו שאמר דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום ואמר כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב כי הנה האיסור הוא מפני היותו בעל מום ומה ענין היותו מזרע אהרן האם בהיות הכהן מזרע אחר יהיה מותר לעבוד עבודה בהיותו בעל מום:
השאלה הח' בפרשת דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל כי מה צורך להזהיר את הכהנים בהיותם טמאים שלא יכנסו למקדש ולא יאכלו בקדשים כי הנה זה כבר נצטוו בו ישראל כלם רוצה לומר מטומאת המקדש וקדשיו וכ"ש שהיה הדבר אסור בכהני השם אף כי הכהנים מכלל ישראל היו ומי יוציא אותם מטומאה וטהרה שיצטרכו אזהרה מחודשת על שמירתה:
השאלה הט' במה שצוה גם כן בכהנים שנבלה וטריפה לא יאכלו לטמאה בה כי הנה כבר אמר למעלה בסדר אחרי מות וכל נפש אשר תאכל נבלה וטריפה באזרח ובגר וגו' ואם כבר נאסר זה לכל ישראל שהכהנים מכללם למה הוצרך הכתוב לצוותו עתה אליהם פעם אחרת בפרט:
השאלה הי' באמרו ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקדש, כי הנה בסדר ויקרא בא הפרשה. נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו איל תמים וגו' ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסף עליו ונתן אותו לכהן. ואם כבר נזכרה המצוה הזאת לישראל בכלל היתה אזהרתה כאן לכהנים בפרט ללא צורך אף כי לא זכר כאן איל האשם:
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן עד והכהן הגדול מאחיו. כבר ביארתי בהקדמת ספר השלישי הזה שזה הספר בתורת האלהים היה בקדושת עמו ולכן הקדים קדושת העם הקרבנות למיניהם אחר כך הקדישם והבדילם מטומאת המאכלים ומטומאת נגעים וזבים וזבות. ואח"כ באזהרת טומאת מקדש וקדשיו. ואח"כ הקדישם בנשים ואיסורי העריות ובמצות האמורות למעלה ואח"כ יקדש את הכהנים ויקדש את הארץ בשמיטות ויובלות ומקדש בערכים ומעשרות וקדוש בתים בגמר הספר מדרך הזה החל בקדושים תהיו והשלים באמרו והייתם לי קדושים וזה לך קשור הפרשיות כלם. כן כאשר צוה למשה שיאמר לישראל הדברים שבהם יתקדשו ויהיו קדושים כדי שתהיה השכינה האלהית שרויה ביניהם צוה עתה למשה גם כן שכן יזהיר לכהנים משרתי ה' במצות מיוחדות אליהם יתר על שאר העם וזה שאמר אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם. וחכמינו זכרונם לברכה דרשו בטעם ההכפל הזה אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. וכפי הפשט יראה שאמור אל הכהנים ענינו שיקבץ אותם וידבר אליהם יחד. ומה שהוסיף לומר ואמרת אליהם הוא על המצות אשר יצוה אותם וענין הפסוק הזה שידבר לכהנים בהיותם בני אהרן זרע ברך ה' שישמרו עצמם מטומאת המת. ואפשר לפרש גם כן שיאמר אמור אל הכהנים מאמר כולל לכהנים ההדיוטים ולכהן הגדול כי לכלם יצוה כמו שיזכור אבל ביאר בתחלה מה שיאמר לכהנים ההדיוטים ועל זה אמר ואמרת אליהם שהם האזהרות המיוחדות לכהנים ההדיוטים. ואח"ז יזכור פרשת והכהן הגדול מאחיו שהם במצות המיוחדות לכהן הגדול. והיותר נכון בעיני בכפל אמור ואמרת הוא שמפני שהיה האדם בהפרד ממנו שארו הקרוב אליו חם לבו בקרבו לא יוכל להפרד ממנו מאהבתו אותו בעבור זה יזהיר את בני אהרן הכהנים אזהרה אחר אזהרה פעמים רבות שלנפש לא יטמא אחד מהם בעמיו. ופירשו המפרשים לנפש לא יטמא לאדם מת איזה שיהיה. ויקשה למה דבר בלשון נפש ודרך הלשון היה לומר למת לא יטמא או לאדם לא יטמא כמו שאמר אדם כי ימות באהל איש כי יגע בעצם אדם או בקבר לא בלשון נפש ולכן אחשוב שכלל במאמר הזה ג' כוונות. הכוונה הראשונה היא כי מפני שביום השמיני בחנוכת המזבח כשמתו נדב ואביהוא משה אסר לאהרן ולבניו מהתעסק בקבורתם. וצוה אותם ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו כי שמן משחת ה' עליכם. וצוה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן שאו את אחיכם וגו' חשב יתברך שמא ילמדו מזה לדורות שהכהן הדיוט לא יטמא על מת אפילו שיהיה אביו ואמו או אחיו. מפני זה הוצרך לבאר להם לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו כי גם לאחים יטמא, ואם נאסר זה לאהרן ולבניו במיתת נדב ואביהוא היה מפני שמתו בשעת העבודה ושאין ראוי שיעזבו אותה, גם שאז היו בני אהרן משוחים בשמן. ומפני מעלה היה ראוי שבאותו יום ראשון לא יטמאו וכמ"ש ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו כי שמן משחת ה' עליכם. אבל לדורות היה ראוי שיטמאו הכהנים ההדיוטים לקרוביהם כמו שיזכור. ואמר לנפש להגיד שאין הבדל בהיות המת מלך ישראל נפש יקרה חכם חרשים ובין שיהיה הדיוט יחד כסיל ובער. הנה בצאת נפשו אין ראוי שיטמא לו ולא יחוש אל מעלת נפשו בכבוד או בחכמה שהיה לו בחיים כי אחרי הפרד הנפש לא יטמא בנגוע בו. והכוונה השנית היא שהודיע יתברך לכהנים שמפני היות נפשם קדושה ודבקה באלהים ראוי שינהגו עצמם בשמירה מעליא יותר מכל שאר בני ישראל אף על פי שכלם קדושים כמו שנפשות הכהנים מנפשותיהם. ולכך צוה לומר להם לנפש לא יטמא בעמיו רוצה לומר שמפאת נפשם שלמותה וקדושתה אין ראוי שיטמא אחד מהם בעמיו כי שאר העם יוכלו לעשותו אבל משרתי המקדש והכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו מזה לנפש בעבור קדושת נפשם ושלמותה והיא ע"ד ונשמרתם מאד לנפשותיכם שהוא בעבור נפשותיכם. והכוונה השנית הוא שתכלית האדם וסוף שלמותו הוא שלעת קצו יפרדו שני חלקיו זה מזה הפרד גמורה כל אחד לעצמו מבלי השאיר לאחד מהם שום שארית אצל חברו וזו היא המת הנבחרת והקדושה שתתפרד הנפש מן הגוף מבלי שתתערב עם תכונות החומר ופחיתיותיו להתעצם בהם. אלא שיהיו נפרדים החלקים ההם בעת המות הפרד גמור וכמ"ש ראש החכמים (קהלת י"ב ז') וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (שבת דף קנ"ב) וחכמינו זכרונם לברכה אמרו תנה לו כמו שנתנה לך רוצה לומר מבלי ערוב תכונות גשמיות. וההפרדה היא קשה מאד להמצא אצל האנשים לפי שעל הרוב יש לנפשם נטיה גדולה אל חמרם בסבת ההרגל שהורגלו יחדיו הנפש והגוף כל ימיהם, ולכן בעת המות ישארו בגוף ענינים רעים ונפסדים, מחברת הנפש עולים ויורדים בו והם רוחות הטומאה אשר אמרו אצל המתים, ומפני זה ארז"ל (ברכות דף ל"ו) שנפש הרשע קשה להפרד מן הגוף כגבבא דעמרא דשדיא אחיזרי. ולפי שכלל האנשים אחד המרבה ואחד הממעיט יקרה להם זה גזרה התורה טומאה חמורה על כל הטומאות טומאת אדם מת כי באמת הטומאה ההיא בפגרים לא נמשכה כי אם מפאת הנפש הזאת לפי שלא נתקיים וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. אבל נשארו בהם ענינים מזיקים ומטמאין עד שלזאת הסבה היתה הנשמה עולה ויורדת י"ב חדש עד כלותם. ולכך ארז"ל עצמות אדם מטמאין ועצמות חמור אינם מטמאין, לפי שאין הטומאה אלא כפי ערוב הנפש בגוף. אמנם כבר נמצאו על המעט ובדרך הזרות אנשי מופת שלא היתה לנפשם עם חמרם אותו קשור וערוב. אבל היה חמרם נמשך אחר השכל בכל מעשיהם ובשעת מיתתם לא תגבר יד חמרם להמשיך הנפש אחריו ותהיה אז הנשמה טהורה בצאתה מן הגוף עולה למקום מושבה בלי שום עכוב וזה לא ימצא באיש מן האנשים אלא בפליאה עצומה ואז באמת הגוף אין לו שום טומאה כי שב העפר אל הארץ כשהיה ועפר בעלמא אינו מקבל טומאה וזה ענין מה שאמרו בפרק הנושא יום שמת ר' בטלה כהונה כי לפי שהיה רבינו הקדוש אלהי בנפשו ומעשיו לכן יצא מכלל ילודי אשה בענינים האלה ואמר ר' חייא שבאדם כמותו בטלה טומאת מת וטהרת כהונה לפי שלא היה בגופו טומאה כלל מצד התאחז בו הנפש או חלק מחלקיה עד שמפני זה יוכלו כהני ה' להתעסק בקבורתו ואינם מטמאין וכמו שיתבאר הענין הזה יותר בקבורת מרע"ה. הנה כדי לבאר המדע הזה אמרה תורה לנפש לא יטמא בעמיו בעבור ערוב הנפש בגוף המת שהיה עקר טומאה ולכן לא יטמא שום כהן בעמיו כלומר באיזה שיהיה מבני עמיו וענין המצוה הזאת הוא לפי שהיתה קבורת המתים מצוה רבה וכמ"ש ז"ל והלכת בדרכיו מהו קובר מתים אף אתה קבור מתים הוצרך להזהירם שמפני הטומאה שיש באדם המת אין ראוי להם שיתטמאו לבא באהל המת או לגעת בגופו בהיותם עושים קבורתו. וזהו לנפש לא יטמא בעמיו כלומר כיון שהמת בתוך עמיו ויש לו קוברים לא יתטמאו בו כהני ה' ומשרתי מקדשו כי רוחות הטומאה נמצאים במתים מהסבה אשר דברתי גם שהשלמים אין ראוי שיחישו בדברים שהם חמריים ואין בהם כלל מהשלמות הצוריי כמו שהוא פגר אדם המת. אמנם מי שאין לו קוברים ואינו בעמיו היה הכהן מחוייב בקבורתו כי בצלם אלהים עשה את האדם ואין כבודו יתברך שיהיה האדם בצלמו כדומן על פני האדמה. אבל בהיותו בעמיו אינו מוטל על הכהן לקברו. ואמר כי אם לשארו הקרוב אליו רוצה לומר אך לשאר בשרו שהוא הקרוב אליו ונשען עליו שהוא אם לא יתעסק בקבורתו לא יבואו אנשים מחוץ לקברו ובכלל שארו אשתו שנאמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד. וכן לאמו ולאביו והקדים האם לאב לפי שהיא תדיר בבית אמו ולאביו אח"כ אף על פי שאינו כל כך תדיר אצלו ולבנו ולבתו ולאחיו כי אלה הם כלם בביתו ואצלו וכן לאחותו הבתולה שאין לה על מי שתשען ולכן היתה קרובה אליו ואמר אשר לא היתה לאיש לפי שאם היתה לאיש בעלה יתעסק בקבורתה ואם היתה אלמנה על הרוב קרובי בעלה ישתדלו לקברה רק אחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש ואפילו בקדושין לה יטמא ר"ל לאחותו אשר כזאת יטמא ולא לאחרת ומזה תבין שלא התיר לכהן להטמא אלא לקרוביו הנשענים עליו מבלי אמצעי כאלו תאמר לאשתו ולאביו ולאמו ולא לאביהם ולא לאמותיהם של אלו כי כבר יהיו להם קרובים אחרים שישענו עליהם לקברם, וכן יטמא לבנו ולבתו ולא לבני הבנים והבנות כי כבר יש להם קרובים אחרים, וכן לאחים ולאחיות לפי שאין להם משען אחר, אמנם לאדם זר אף על פי שיהיה שר וגדול בישראל לא יטמא הכהן בקבורתו וז"ש לא יטמא בעל בעמיו להחלו רוצה לומר לא יטמא הכהן אפילו על הנשיא בעמיו שהכל חייבים לכבודו להחלו כלומר להיות הכהן מחולל בזה כי הכהן מחלל קדושתו בהיותו טמא שלא לצורך לפי שלא יוכל לעבוד את עבודת הקדש בהיותו טמא אבל יהיה תמיד טהור וקדוש לאלהיו, ואפשר לפרש בעל בעמיו על הכהן עצמו שלא יטמא הכהן שהוא בעל שר ואדון בקרב עמיו לפי שבטומאתו הוא מחלל את עצמו. הנה התבאר טעם המצוה הזאת כי מפני שהטמא למת אסור ליכנס למקדש ולעבוד עבודה, והיה הכהן משרת אלהיו עובד עבודתו. לכן לא היה ראוי שיטמא לשום מת כי אם לקרובים אליו שהם בערך המת שאין לו קוברים כי חששה תורה למה שיטה אליו טבע האדם במולידיו ואחיו וילדיו ובאשתו. והותרו במה שפירשתי בזה שתי השאלות הראשונה והשני', ואחר שזכר קבורת המתים והזהיר עליה לכהני ה' הזהירם אחר זה שלא יעשו על מתיהם כדרכי הכנעניים שיעשו על המתים והוא שלא יקרחו קרחה בראשם רוצה לומר לתלוש את השער מעקרו בראשם רוצה לומר בכל מקום וכל שכן בין העינים ונכלל בזה שלא להקיף פאת הראש בתער ופאת זקנם לא יגלחו ילמעלה נאמר לא תשחית את פאת זקנך אחז"ל (מכות דף נ"א) ואיזו היא תגלחת של השחתה הוי אומר בתער ולא במספרים. וכן הדין בהשחתת פאת הראש ולפי שהיה דרך הכנעניים להתגלח על המתים ולמרט כל שער הראש והזקן וגם לעשות שריטות וחבורות בבשרם ובפניהם לכך אמר שהכהנים שהם עם קדוש לה' לא יעשו כן על המתים שלא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת. והנה המעשים האלו כלם אסורים לכל ישראל. האמנם הוצרכה התורה להזהיר עליהם כאן ביחוד לכהנים לשתי סבות. האחת לפי שיחם לבבם בקרבם במות קרוביהם ולא יוכלו להתעסק בקבורתם ולהטמא להם ולכן יבכו למת וינודו לו ואולי יקרחו עליו בחשבם שאין התנודדות על המתים שאין בו טומאה מוזהרת על התורה בקבורתם לכן באה האזהרה הזאת בזה המקום להגיד שאף שיטמא לאותם הקרובים לא יתגודד ולא ישים קרחה בין עיניהם למת. והסבה השנית היא לפי שהקרחה והשחתת הזקן נאסרה לכל איש ישראל לפי שהיה זה מנהג עובדי עכו"ם הקדומים ולמעלה נאסר בנטיעת האילנות להיותו מיוחס אליהם כמו שבארתי שם. ולפי שלא יחשבו כהני ה' שהמה בהיותם עובדים במקדשו מרוחקים מעכו"ם ודרכיה לא היה בהם החשש הזה לכך הוזהר להזהירם שגם הם בכל זמן יהיו נזהרים בזה. ולכך נתן עליו הסבה באמרו קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו את שם אלהיהם כי בהיותם באופן כך קרוחי שער ונשחתים זקנם בהיותם משרתי עליון חלול הוא לאלהים העובדים על שלחנו כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק. אמנם להזהרת המתים אמר כי את אישי ה' שהוא הנקרא לחם אלהיהם הם מקריבים כלומר והטמא לא יוכל להקריב ומפני זה ראוי שלנפש לא יטמא בעמיו, והותרה בזה השאלה הג'. וכן הזהיר את הכהנים שאשה זונה והיא הקדשה המופקרת וחללה המחללת את כבודה או שהיא בת חלל או אשת מחולל או שחללה כהן פסול וכן אשה גרושה מאישה כי מצא בה ערות דבר אחת מאלה לא יקח רוצה לומר שלא ישא אותה ולא יזווגנה בשם לקוחי' ולכך אמר לא יקח ולא אמר לא ישכב, ואמרו כי קדוש הוא לאלהיו חוזר לכהן שהוא קדוש לאלהיו יותר משאר העם ואין אשה מאלה הגונה לו בהיותו משרת אל עליון וקדוש לפניו. ואפשר לפרש כי קדוש הוא לאלהיו שחוזר לבעל שזכר, ואשה גרושה מאישה לפי שבלי ספק אותו האיש שגרשה קדוש הוא לאלהיו ולא גרשה מפני פחיתותו ורוע לבו אלא כי מצא בה ערות דבר. והעידה עליו התורה שבדין עשה מה שעשה לגרשה. ויצא מזה שיכול הכהן לישא אלמנה. והנה אמר אח"ז וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך. אם לצוות את ישראל שינהגו בכהן כבוד כיון שהוא מקריב את לחם אלהיו והוא במקום כל ישראל כיון שהוא שלוחם, ואם לצוות את ישראל שאם הכהן יתחזק ליטמא למתים או לעשות אחד משאר הדברים שאסרה התורה בהם כמו שנזכר שימחו בידו ויכריחוהו לקיים המצוה, וי"מ וקדשתו שהוא צווי למשה שילמדום קדושה. ואמר קדוש יהיה לך רוצה לומר ובסבתך יהיה קדוש אני ה' מקדשכם וכן חפצתי בקדושה ובקדושים ולא בדבר טמא ומגונה. והותרה בזה השאלה הד'. ולפי שהזהיר את הכהנים בענין הנשים אשר ישאו הזהירם עוד שבת איש כהן ובא בקבלה שבאשת איש הכתוב מדבר כי תחל לזנות תחת אישה שאביה לא יחמול ולא יכסה עליה ולא אמר מה לי ולצער הזה והדבר מוטל על בעלה לא יעשה כן כי את אביה היא מחללת שיאמרו ארור מי שילדה ארור מי שגדלה וכיון שאת אביה בהיותו כהן לאל עליון היא מחללת ראוי שיגדל ענשה ולכן באש תשרף כי אחרי שנתחממה יותר מדאי וזנתה בחומה תשרף ותתחמם יותר. האמנם זכר זה בבת איש כהן ולא בבן לפי שנמשך למה שזכר אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה וגו' ולהיות הנשים מפרכסות זו את זו ולומדות זו מזו ממעשיהן הזהיר שלא יקח הכהן אשה זונה וחללה וגרושה שאם יעשה כן הבת אשר תצא מהם תהיה כיוצא בהן כאמה בתה ותחל לזנות רוצה לומר תתחלל להיות זונה וחללה ותבא להשרף וכדי בזיון וקצף לכהן והותרה השאלה הה':כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ואמרת אליהם לנפש וגו' צריך לדעת למה כפל לומר ואמרת. ורז"ל אמרו (תו"כ יבמות קיד ב) כמה דרשות, ועוד יש לאלוה מילין והוא על דרך מה שכתב הרמב"ם פרק ב' מהלכות אבל וזה לשונו המטמא את הכהן אם היו שניהם מזידים הכהן לוקה וזה המטמא עובר משום ולפני עור וגו', ואם היה הכהן שוגג והמטמא מזיד הרי זה שמטמאו לוקה ע"כ. וקשה מנין לו להרמב"ם לחייב המטמא מלקות, והרב המגיד ומהרי"ק לא אמרו כאן דבר, כי אם הלחם משנה אשר הוא כתב וזה לשונו בהלכות כלאים כתב רבינו בזה שהמלביש כלאים לחברו אם היה הלובש שוגג המלביש לוקה, ותמה עליו הכסף משנה וכתב ששאל זה הרא"ש מהר"ש ולא זכינו לתשובה וכו', ואפשר לו דמשמע ליה לרבינו דמדאמרינן בפרק ג' מינים (נזיר דף מד.) דגלי קרא בנזיר שלא עשה המטמא כנטמא מדכתיב וטמא את ראש נזרו משמע דבעלמא עבדינן המטמא כנטמא ולכך כתב רבינו בפרק ה' מהלכות נזירות שאם היה הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אינו לוקה ע"כ דברי הרב, ואינם נראים דקשה א' למה לא יהיה הנזיר בנין אב לכל התורה כולה דלא אמרינן המטמא כנטמא וכו' וכן על זה הדרך. ועוד ההוא דנזיר שהוצרך הכתוב למעט משום שהייתי דן קל וחומר מתגלחת שחייב דהא חומר בטומאה מבתגלחת תלמוד לומר וטמא את ראש וגו' ע"כ, אם כן זולת הקל וחומר לא היה צריך למעט, ואדרבא תגדל מדורת הקושיא לרמב"ם מההוא דפרק ג' מינים:
והנכון בעיני שטעמו של רמב"ם הוא מאותה שאמרו במסכת נזיר דף מ"ד וזה לשונם ומה טומאה וכו' לא עשה בה מטמא כמיטמא תגלחת לא כל שכן שלא עשה מגלח כמתגלח אמר קרא תער לא יעבור קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לאחר עד כאן ופירש"י לא יעביר לו אחר ע"כ, פירוש אזהרה לאחר שלא יעביר תער על ראש הנזיר שאם לא כן תהיה הכוונה שלא יעביר הנזיר שער של אדם אחר ופשוט. וצריך לדעת כוונת הש"ס מנין דורש לא יעביר לו אחר, אם דורש המסורת הלא מסורת לא יעביר הוא ביו"ד בין בי"ת לרי"ש. ועוד לכשנאמר שאין חסרון היו"ד מעכבת אף על פי כן עדיין חסר תיבת לו שזולתה יהיה משמעות לא יעביר שהנזיר לא יעביר לאחרים:
אכן כוונת הש"ס שמדייק מאמר הכתוב תער לא יעבור וגו' שהיל"ל לא יגלח את ראשו או לא יעביר על ראשו יו"ד בין בית לרי"ש ויחזור אל הנזיר האמור בסמוך ויתלה האיסור כמצווה עליו לא במעשה התער שלא בכינוי אל המתגלח כאומרו תער לא יעבור שמשמעות הדברים יגידו שאסר המעשה בין על יד המתגלח בין על יד אחרים, והוא מאמר הש"ס קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לו אחר פירוש משמעות התיבה תגיד לאסור הדבר בין על ידו בין על ידי אחר. ומאמר קרי ביה אינו מדויק אלא מלבישים המכוון בתיבה והבן. ומעתה כמו כן נאמר בדין כלאים שאמר (לעיל יט יט) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ולא אמר לא תעלה עליך משמע שלא על המעלה עליו לחוד מצוה אלא על המעשה הוא מצוה שלא יהיה בין ממנו בין מהזולת, ולזה פסק הרמב"ם (הל' כלאים פ"י הל"א) שהמלביש כלאים לחבירו מזיד לוקה, וכמו כן נאמר במה שלפנינו בטומאה כהן ממה שאמר הכתוב לא יטמא אזהרה שלא בכינוי לנטמא לומר שמזהיר בין לכהן עצמו בין לאחרים על הטומאה. ושיעור המצוה היא שמצוה ה' ב"ה לבל יהיה הכהן טמא. ומעתה כל המטמאו בין הוא בין אחר הרי זה עבר על הלאו ולוקה. וכפי זה עלו פסקי רמב"ם על נכון:
ובזה נבוא ליישב דקדוק הכתוב שכפל לומר אמור ואמרת, כי לצד שצוה ה' לכהנים גם לאחרים על טומאתם, כנגד הכהנים אמר אמור אל הכהנים, וכנגד אזהרת אחרים שלא יטמאו אמר ואמרת אליהם. ואולי שתיבת אליהם חוזרת לישראל המצטוים בכל המצוה, ותמצא שאמר בסוף ענין זה (פסוק כד) וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל הרי שהציווי נאמר מה' גם לישראל, וזה יצדיק לך פירושנו שהאזהרה בא כאן גם לישראל שלא יטמאו הכהנים. ובתורת כהנים (לקמן כד) אמרו וזה לשונם וידבר ה' הזהיר את אהרן על ידי הבנים ואת הבנים על ידי ישראל ואת הבנים זה על ידי זה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים:
לנפש. רז"ל דרשו (בתו"כ) לרבות רביעית דם וכו', וראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ג' מהלכות אבל וזה לשונו אחד המת ואחד שאר הטומאות הפורשות מן המת שנאמר לנפש עכ"ל, והקשו עליו מדתנא בתורת כהנים וזה לשונם אין לי אלא המת מנין לרבות הדם תלמוד לומר לנפש, מנין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת תלמוד לומר ואמרת אליהם לרבות וכו' ע"כ. ותירץ הכסף משנה שסובר רמב"ם שמתיבת לנפש גמרינן הכל ששקולים הם וקרא לא צריך אלא אסמכתא ע"כ. ואין דברי הכסף משנה נראים, כי מנין לו לרמב"ם לבנות בנין חדש שלא כדברי הברייתא:
אכן הנכון הוא כי רמב"ם ז"ל ברייתא אחרת הוא שראה והנה היא כתובה בפסיקתא, וזה לשונם אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, לנפש לא יטמא להביא רביעית דם שתצא מן המת שהוא בלא יטמא עכ"ל, והובאה ברייתא זו ביבמות (דף קיד.). ולפי ברייתא זו תתחייב לומר שגם שאר טומאות הפורשות מן המת מתרבות מן לנפש שהרי דורש כפל ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. והדבר פשוט אצלי שנעלמה ברייתא זו מעיני הכסף משנה והראיה שכתב הרב בפרק הנזכר דין י"ב וזה לשונו כהן קטן וכו' הגדולים וכו' כפירש"י אמור ואמרת וגו' עד כאן, הנה ממה שמוכיח דין זה מדברי רש"י ולא מדברי הברייתא אתה יודע שלא ידע הברייתא:
ונשאר ליישב מנין להם לדרוש מתיבת לנפש רביעית דם וכו', ודלמא הוצרך לומר לנפש להודיע שאינו מזהיר אלא על טומאת מת ולא על שאר טומאות, ויש לומר שהיה לו לומר למת לא יטמא ומאומרו לנפש דרשו רביעית דם וכל שיש בו נפש. אבל טמאי מת אינם בכלל זה:
לא יטמא. אמר לשון יחיד הגם שהתחיל לדבר בלשון רבים הכהנים, אליהם. לסברת תנא שדרש כפל ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מעתה אין לנו מקום אזהרה למטמא שלא יטמא לכהן לזה אמר לשון יחיד ואמירה לרבים לומר שאזהרת רבים על היחיד הא למדת אזהרה למטמא:
עוד נראה שחש הכתוב לומר לא יטמאו שלא תבא הסברא לטעות שלא הקפיד הכתוב אלא על טומאת כללות הכהנים, כי דבר זה אינו אלא חוקה ואין לנו אלא מה שבא בפירוש, אבל כהן יחיד לא יקפיד עליו תלמוד לומר יטמא לשון יחיד. עוד לצד שצוה ה' לכהנים (לעיל י ט) איסור יין ושכר ושם גילה הכתוב שטעם האיסור הוא לבל יעבדו עבודת הקדוש שתויי יין, ואם כן שלא בזמן משמרתם או שלא בזמן עבודה יכולין לשתות יין ושכר, ואם כן תבא הסברא שילמוד סתום מהמפורש לדון בטעם איסור טומאה שהוא מהטעם עצמו שנאסרה שתיית יין ושכר נאסרה טומאה כדי שיהיה ראוי לעבודה לזה נתחכם ה' וידבר לשון יחיד לא יטמא לומר שאפילו אחד מהכהנים הוא עומד באיסור זה, וממוצא דבר אתה למד שלא מטעם ביטול עבודה כי אין עבודה בטילה מהעדר כהן אחד, אלא ודאי שאיסור טומאת כהן היא חובת גברא ואפילו מי שמשמרתו באה לזמן רחוק אף על פי כן הוא באיסור זה, ומטעם האמור בדבריהם ז"ל וכתבנוהו למעלה:מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה א (עריכה)
[א] "ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו"-- בני אהרן אין מיטמים למתים, מִטמאות הן בנות אהרן למתים.
"בני אהרן"-- יכול חללים? תלמוד לומר "הכהנים", יצאו חללים. ומנין לרבות בעלי מומין? תלמוד לומר "בני אהרן".
"בני אהרן"-- אף הקטנים במשמע.
[ב] "ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו"-- אין לי אלא המת, ומנין לרבות את הדם? תלמוד לומר "לנפש". ואומר "כי הדם הוא הנפש".
[ג] מנין לרבות את הטומאות הפורשות מן המת? תלמוד לומר "ואמרת אלהם"-- לרבות את הטומאות הפורשות מן המת.
"לנפש לא יטמא בעמיו"-- בזמן שעמיו שם אינו מטמא, מִטמא הוא למת מצוה.בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
אל הכהנים. בגי' זה לא חללים:
בני אהרן. בגי' זהו גם בעלי מומין. למה אמר בני אהרן ולא בנות אהרן. לפי שהם גדמו מיתה לדורות:
אמור אל הכהנים וגו' ואמרת. בגי' לדורות.
ואמרת הם אותיות אמרו"ת טהורות. אמור ואמרת אמירה ראשונה כדי שלא ליטמא במת ואמירה שניה לטמא למת מצוה:
לנפש לא. בגי' בדם המת: