מ"ג דברים כ ט
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והיה ככלת השטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהָיָ֛ה כְּכַלֹּ֥ת הַשֹּׁטְרִ֖ים לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָ֑ם וּפָ֥קְד֛וּ שָׂרֵ֥י צְבָא֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וִיהֵי כַּד יְשֵׁיצוֹן סָרְכַיָּא לְמַלָּלָא עִם עַמָּא וִימַנּוֹן רַבָּנֵי חֵילָא בְּרֵישׁ עַמָּא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וִיהֵי כַּד פַּסְקִין סַרְכַיָא לְמַלָּלָא עִם עַמָּא וְיִמְנוּן רַבְרְבָנֵי חֵילִין בְּרֵישׁ עַמָּא: |
רש"י
[י] ולפיכך תלתה וכו'. דאם לא כן, מאי טעמא שימות בשביל שבנה בית ולא חנכו. אלא התורה צוה על זה שישוב לביתו ויחנכנו, פירוש, שלא נדע מי החוזר מחמת העבירה, ומי החוזר מחמת שלא חנכו לבית. ואם תאמר, ולרבי עקיבא דסובר שאין חוזרין מחמת עבירה, אם כן למה חוזר מחמת שלא חנכו לבית. יש לומר, דלרבי עקיבא חוזר עליו לפי שבנה בית ולא חנכו, ולפיכך יש לו הרבה מקטרגים שלא יזכה לבית וכן לאשה. כי הרבה מקטרגים יש על האדם כשיהיה רוצה לזכות בדבר, והשטן מקטרג בשעת סכנה (רש"י להלן כג, י), ולפיכך אמרה תורה "פן ימות", ולא יזכה מחמת המקטרגים, שהם מקטרגים בשעת הסכנה. ובפרק קמא דסוטה (דף ב.) אמרינן 'ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצא ואומר בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני'. הרי כי אלו שלשה דברים הם עיקר שצריך אל האדם; האשה "עזר כנגדו" (בראשית ב', י"ח), והבית לדירתו, וצריך לו אדמה להתפרנס הימנה. ובשביל כך יש מקטרגים יותר על אלו דברים. לכך כל זמן שלא גמר הדבר אל ילך במלחמה, דהשטן מקטרג בשעת סכנה:
ואני שמעתי הקטרוג הוא, שמא קודם יצירת הולד נגזר לאחר, רק שהוא הקדים ברחמים, כדאמרינן במסכת מועד קטן (דף יח:) על הא מלתא גופיה לענין נשואי אשה 'שמא יקדמנו אחר ברחמים'. ואז יש מקטרגים עליו, שאומרים אלו דברים ניתנו לאחר קודם יצירת הולד, והוא ירצה בהם, והשטן מקטרג בשעת הסכנה. ולכך דוקא אלו שלשה, מפני שאלו שלשה דברים יש להם גזירה קודם יצירת הולד, כדלעיל. והשתא הוי שפיר לשון "ואיש אחר יחנכנו" (פסוק ה), כלומר אותו איש - שנגזר לו אלו דברים קודם יצירת הולד - יזכה בשלו, שהרי נגזר לו:
אי נמי, דטעמיה דרבי עקיבא שחוזר על אלו שלשה דברים, מפני שאלו שלשה דברים הוא מתירא שמא ימות במלחמה, ואיש אחר יקח אשתו או ביתו או כרמו. ומחמת זה חלשא דעתיה, ואתרע מזליה, וימות במלחמה, כדלעיל (אות ח):
אבל רבי יוסי סבירא ליה דאי משום הך טעמא בלבד - אין צריך לחזור בשביל זה, דלא נקרא שעת מלחמה 'שעת סכנה', ואינו ירא כלל שמא ימות, כי ה' הולך עמהם, ואין כאן שעת סכנה כלל. ואם כן למה אמר הכתוב לחזור, אלא לכסות על החוזרים בשביל חטא, בשביל זה אמרה תורה לחזור על אלו שלשה דברים. ואם לא יחזור, אין הקדוש ברוך הוא עמהם. והשתא "פן ימות" דכתיב בקרא אין לפרש כמשמעו כמו דמפרשינן אליבא דרבי עקיבא, דהא לרבי יוסי לאו שעת סכנה הוא, אלא פירושו "פן ימות" בשביל שעובר על דברי תורה שאמרה לחזור, ואז אין הקדוש ברוך הוא עמו, ושמא ימות. ולרבי יוסי נמי מה שאמרה תורה לחזור על אלו שלשה דברים דוקא, כי אלו שלשה דברים בצד עצמן ראוי לחזור עליהם, כדסבר רבי עקיבא, אלא שהקדוש ברוך הוא עם ישראל, ואין המלחמה 'שעת הסכנה', ולכך לא היה צריך לחזור בשביל סכנה. מכל מקום כיון שהתורה צוה לחזור לכסות על החטא - צוה לחזור בדבר שראוי לחזור מצד עצמן:בד"ה כי תקרב כו' כדכתבו התו' בפ' השולח ותימה גדולה הלא איתא בתו' בפר' השולח דף מ"ו ע"א ממש להיפך דדוקא בקושיות התוס' אמרינן האי סברא לחלק בין עד שלא נכנסו לארץ ובין משנכנסו לארץ אבל לפי שינויא דתו' אינו כן אלא אף משנכנסו לארץ היו יכולין להשלים וכמש"כ הרמב"ן ז"ל דאלת"ה למה הוצרכו רבנן לומר מי חלה שבועה עלייהו כלל כיון דאמרי מארץ רחוק' באנו תיפ"ל דלכך לא חלה שבועה עלייהו דהוי נשבע לבטל את המצוה דכתיב לא תחי'כל נשמה אלא עכ"ל כמש"כ התו' דע"כ באין רוצים להשלים כתיב לא תחיה כל נשמה כדמוכח קראי כו' ולפ"ד התוס' והרמב"ן ז"ל דס"ל דקריאת השלום איירי אפי' במלחמת מצוה א"כ קשה למה הוצרכו הגבעונים להערים ואפשר שהגבעונים לא ידעו זה שיהושע עדיין לא שלח להם מי שרוצה להשלים ישלים או שהיו מתייראין שמא יתגרשו מעריהן ודוק כנ"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ואם תשכיל בפרשה עוד תמצא בה ענין נסתר, כי הבית והכרם והאשה הם רמזים לבנין אותיות השם המיוחד ונטיעותיו, ובאור הכתוב מי האיש אשר בנה בית השם, ולא חנכו ליחדו כראוי ושלא להפרידו, ילך וישוב לביתו פן תפגע בו מדת הדין במלחמה ואיש אחר יבא ויתעטף בטליתו ויחנך את בית ה', וכן הכרם בנטיעותיו שלא חללו, אלא שהשוה קדושת מטה לשל מעלה, וכן האשה המאורסה לישראל שלא לקחה, כלומר שלא הדביקה למעלה אלא שהפרידה. ויספו עוד לומר מי האיש הירא ורך הלבב, מעברות שבידו.
והנה הכהן המשוח בשמן המשחה היתה המשיחה כמין נזר או כמין כ"י, אחר שהזהיר את ישראל בכתר ועטרה שבראשו, כענין (במדבר ו) כי נזר אלהיו על ראשו, ופרט להם ענין האצילות מראש ועד סוף שמשם בא השפע אל שרי מעלה ואל צבאות השמים שהם הכוכבים והמזלות, היו כל השרים וכל צבאות המזלות משגיחים בענינם ונותנין עזר להם כפי השפע הבא מאת עליון, וזהו שאמר ופקדו שרי צבאות בראש העם, כלומר שאז היו הפקידים שהם שרים על צבאות המזלות הולכים בראש העם לפעול פעולתם ולעשות מנוים ולהשפיע השפע הבא להם מלמעלה לתועלת ישראל ולכבודם.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם, ופקדו שרי צבאות בראש העם . (סוטה מד) בעקבו של עם מעמידים זקפים מלפניהם [וזקפים מאחריהם], וכשילים של ברזל בידיהם. וכל המבקש לחזור, הרשות בידן לקפח את שוקיו. שתחלת ניסה נפילה, שנאמר נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם . במה דברים אמורים, במלחמת הרשות. אבל במלחמת מצוה, הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קיד.
והיה ככלות השוטרים וגו' . כ"ז במשנה דסוטה מד.
ומ"ש "שתחלת ניסה נפילה", פי' בגמ' שתחלת נפילה ניסה.
ומ"ש "בד"א במלחמת הרשות", והגר"א הגיה פה, "אבל במלחמת חובה", א"צ להגיה. דסתמא דספרי כת"ק דר' יהודה, כמ"ש למעלה ( שפטים צח ).