"ופחד יצחק" - לא רצה לומר אלהי יצחק שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם ואע"פ שאמר לו בצאתו מבאר שבע אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת יעקב נתיירא לומר ואלהי ואמר ופחד
[יח] לשון תוכחה ולא לשון הוכחה. שאם היה לשון הוכחה שהוא לשון בירור - היה פירושו כי השם יתברך ראה יגיע כפו ועניו וברר דבר זה, שראה הקב"ה את עניו ויגיע כפו, ואין צריך לזה בירור והוכחה, כי מה שהיה אומר לו שראה יגיע כפו אין צריך לזה בירור, אך פירושו לשון תוכחה (כ"ה ברא"ם):
"ופחד יצחק היה לי" - לא רצה לומר אלהי יצחק לפי שאין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם ואף על פי שאמר לו בצאתו (לעיל כח יג) אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת נתיירא יעקב לומר לשון רש"י וכן דעת אונקלוס כי פחד יצחק אלהיו דדחיל ליה יצחק ורבי אברהם אמר יראת יצחק את השם הועילתני כי זכות האב תועיל לבן וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (פסוק נג) במי שיצחק מתפחד ממנו והנה אין פירושו שוה עוד כתב (שם) ויש אומרים כי זה הפחד רמז ליום העקדה ואיננו רחוק ועל דרך האמת יבא הלשון כפשוטו ומשמעו והוא מדת הדין של מעלה וממנו אמר הכתוב (הושע ג ה) אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים יאמר כי יבקשו הרחמים ומדת הדין שלמטה ויביאו פחד יצחק אל השם ואל טובו הנזכרים
"ויוכח אמש" - לשון תוכחה ולא לשון הוכחה לשון רש"י ויותר נכון לשון הוכחה כי אמר למעלה ויוכיחו בין שנינו ואמר עתה כי האלהים היודע הנסתרות הוא הוכיח בין שניהם ולכך לא אמר "ויוכח אותך אמש"
ופחד יצחק היה לי. ע"ד הפשט מי שמפחד ממנו יצחק היה בעזרי, וזאת כוונת אונקלוס.
ויש שפירש ופחד יצחק רמז ליום העקדה או ליום הברכה כי שם חרד יצחק חרדה גדולה שראה גיהנם תחתיו ואז קיים ברכתו של יעקב שאמר (בראשית כז) גם ברוך יהיה. זהו שאמר כי עתה ריקם שלחתני כלומר לולא אותו פחד שהיה בשבילי ולתועלתי.
וע"ד הקבלה ופחד יצחק היה לי במדתי ועם זה הזכיר ג' מדות האבות כסדר. וכן הזכיר עוד כסדר הזה בתפלה כנגד עשו. ומה שאמר תחלה לולי אלהי אבי על יצחק אביו אמר כן. ואחריו הזכיר אברהם לפי שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו. אחרי כן הזכיר בפירוש פחד יצחק כסדר המדות.
והרמב"ן כתב ופחד יצחק היה לי ע"ד האמת יבא הלשון כפשוטו ומשמעו והוא מדת הדין של מעלה. וממנו אמר הכתוב (הושע ג) אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים. יאמר כי יבקשו הרחמים ומדת הדין של מטה ויביאו פחד יצחק אל ה' ואל טובו הנזכרים, עכ"ל.
את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש. ויוכח אותך אמש שלא הרגתני. וא"כ זכות יגיע כפיו הצילו מן ההריגה וזכות יראת שמים הציל ממונו, זהו שאמר ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם וגו'. ומכאן יש ללמוד גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים.
(מב)" לולי" וגו' "אלהי אברהם" וגו' "היה לי כי עתה ריקם שלחתני". הרי מבואר שהיה בדעתך להרע לי ולקחת כל אשר לי, רק שיראת מאלהי אברהם, ופחדת מיצחק אבי שהוא שר וגדול. ומה שהוכחת ממה שאמר לך אלהים השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע, שמזה מבואר שיש לך טענות להרע לי, שע"כ הזהיר אלהים אותך, מזה ראיה להפך, כי "את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש", שאלהים הוכיח שאני הצדיק בריבי ועשה משפט לעשוקים וע"כ הזהיר אותך:
"לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי" אמר כי מן אברהם זקיני אע"פ שכבר מת ולא יראת ממנו, מ"מ אלהיו קיים לנצח, וממנו יראת פן ידרוש דמי מידך אם תעשה לי איזו רעה או תשלחני ריקם מכל עמלי. אבל יצחק אבי שהוא עדיין חי יראת ממנו, כי פחד יצחק ר"ל שאתה פחדת ממנו כי הוא שר וגדול שמו בגוים, ממנו יראת לעשות לי רעה או לשלחני ריקם מכל וכל פן יתבע עלבוני מידך, ולולא שתים אלו אז ריקם שלחתני, וא"ת מאן יוכח שמא מיושר לבבך עשית כל זה ולא מיראה, על זה אמר ויוכח אמש, האמש יוכיח שכן הוא כדברי, שהרי אתה אמרת יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלהי אביכם אמש אמר אלי וגו', שמע מינה שמיראה נמנעת מלהרע ולא מאהבה.
ומה שאמר וישבע בפחד יצחק אביו. כתב מהרי"א שנשבע בעקידת יצחק כמו שנשבע במצוה, וכן כתב בתולדת יצחק. ולפי דברינו נשבע במורא אביו כי זה היתה מצוה חביבה עליו ור"ל שנשבע במצות מורא אביו, ודוקא במצוה זו לפי שהיה עכשיו ממהר לילך לבית אביו לקיים מצוה זו ע"כ נזכר במצוה זו ונשבע בה.
לולי אלהי אבי וגו'. טעם שלא הספיק לומר אלהי אבי אברהם, נתכוין לומר ב' עניינים, אחד להיותו אלהי אבי עמד לי והצילני מידך בזכות אבי. והב' להיותו בעל היכולת ומשגיח ושופט בצדק ומציל עשוק, והוא אומרו אלהי אברהם פי' אלהי שפירסם אלהותו ואמיתתו אברהם והודיע בעולם נוראותיו אשר הוא הבורא הוא המשפיע ושופט בצדק, וזולת זה אם היה לאבי אלהי אחר לא היה מציל מידך כי כמה אלוהות יש שלא יועילו לעובדיהם אין כאלהינו ברוך הוא:
עוד יכוין לומר על זה הדרך אלהי אבי כנגד זכות אבות ואחר כך הזכיר ב' מדות שהיו לו שעמדו לו שהם מדת החסד ומדת הדין כנגד מדת החסד אמר אלהי אברהם כאומרו (מיכה, ז) חסד לאברהם, וכנגד מדת הדין אמר ופחד יצחק, ולזה לא אמר אלהי יצחק לרמוז על המדה שנתכוין לה, וזולת זה היה אומר אלהי יצחק שהרי מצינו שה' אמר לו (כ"ח י"ג) אלהי יצחק. וטעם שהזכיר ב' מדות אלו לומר כי הפליא חסדו עמו וגם עשה לו משפט עם לבן שהם ב' מדות וזולת אחד מהם לא היה מגיעו הטוב ליעקב:
את עניי וגו'. פי' שאם לא היה לו העוני הגם שהיה האמת אתו היה ה' מאריך אפו ולתת לו שכרו לעולם העליון, ולצד עניו קיים לו ה' (דברים כ"ד, ט"ו) ביומו תתן שכרו ונתן לו יגיע כפו:
לולי אלהי אבי אלהי אברהם. כל מקום שנאמר "לולי", בזכות אבות. והכתיב: "כי לולא התמהמהנו"? כל עצמן לא עלו אלא בזכות אבות, שאילולי זכות אבות לא עלו משם לשלום. אית דמפיק לישנא אחרינא: כל מקום שנאמר לולי בזכות אבות הוא בא, חוץ מזה. אמרו ליה: אף זה בזכות אבות, בזכות קדושת השם, בזכות תורה, "לולי תורתך שעשועי", בזכות אמנה, שנאמר: "לולא האמנתי לראות בטוב ה'".
ואת יגיע כפי ראה אלהים. חביבה היא מלאכה מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות. זכות אבות הצילה ממון, לולי אלהי אבי וגו' כי עתה ריקם שלחתני; ומלאכה הצילה נפשות, את עניי ואת יגיע כפי.
