ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות תפילין/הכל

מתוך: ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות תפילין/הלכה א (עריכה)

הלכה א

הקלף של תפילין צריך להיות מעור בהמה חיה ועוף הטהורים כמו שכתוב למען וכו' ממין המותר לפיך וכו' על פי התורה האי מאן דאזיל למינסב איתתא עיין שם כל התורה ועל פי התורה תפלה לחבקוק עיין שם כי התפילין הם תיקון הדעת כי הם בחינת מוחין והם בחינת תיקון הכללי היינו תיקון הברית, כי תיקון הדעת הוא תיקון הברית ועל כן עיקר התפילין הם זכירת יציאת מצרים כי יציאת מצרים הם בחינת תיקון הברית תיקון הדעת, כי במצרים היה בחינת פגם הברית פגם הדעת כמבואר כמה פעמים ועל כן נאמר כשהיה בגלות מצרים ואעבור עליך וגו' ואת ערום ועריה, כי היו ערומים בלי בגדים מחמת שלא היה אז תיקון הכללי שהוא תיקון הבגדים וזה שכתוב שם בסמוך ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, כי זה תלוי בזה כי מחמת זה היתה ערום ועריה מחמת שהיה מתבוססת בדמיך שהוא בחינת דם נדות בחינת אדום ללבושך שהוא קלקול הבגדים ועל כן כשרצה הקדוש ברוך הוא לתקנם ולגאלם נאמר ואומר לך בדמיך חיי כו' היינו בחינת דם נעכר ונעשה חלב שהיא בחינת חיים, כי הוא חיי התינוק. בחינת ודי חלב עזים ללחמך כו' וחיים לנערותיך. כי הם נתלבנו על ידי שמרים המוחין, והמוחין הם החיים כמו שכתוב החכמה תחיה וכו' היפך קלקול הבגדים על ידי כתמים בחינת דם נדות שהוא סטרא דמותא כמו שאמרו רז"ל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה כי הם באים משס"ה גידין שהם השס"ה לא תעשה שמשם סטרא דמותא, ועל כן נאמר שם תיכף אחר הפסוק בדמיך חיי הנ"ל ואלבשך ואנעלך וכו' כי על ידי שנעכר הדם ונעשה חלב נתתקן הלבושים כנ"ל ועל כן שותין בליל יציאת מצרים ארבע כוסות של יין בבחינת זכה נעשה ראש כמבואר שם עיין שם והם ארבע כוסות כנגד ד' בגדי לבן שכהן גדול לובש ביום הכפור שאז הדם נעכר ונעשה חלב בבחינת לשון של זהורית שמלבין עוונות עיין שם כי הבגדים לבנים הם ד' להורות שנתתקן המוחין שהם ד' דהיינו חכמה ובינה והדעת נחלק לשתים שהם חו"ג ואז נעשה מהדעת דיבור שהוא כלול מחו"ג מאש ומים וזה שכתוב שם שעל ידי תיקון הכללי שהוא תיקון הדעת יכולים לדבר וכנגד זה הם ד' פרשיות של תפילין כנגד ד' בגדי לבן הנ"ל כי התפילין הם תיקון הכללי כנ"ל וזה בחינת שין של ג' ראשין ושין של ד' ראשין כי כשיצאו ישראל ממצרים מבחינת פגם הברית הוצרכו לספור ז' שבועות כנגד ז' ימים נקיים של נדה, כי יצאו מבחינת דם נדות כנ"ל, ועל כן הם ז' כנגד ז' נקבי המוח שהם בחינת שבעת הנרות שצריכין לתקן אותן אחר כך כשמרימין את המוחין כנ"ל וכנגד זה הם שבעת ימי אבילות רחמנא ליצלן כדי להמשיך המוחין שנסתלקו בשעת מיתה כי עיקר המיתה הוא הסתלקות המוחין כי החכמה תחיה כנ"ל, וזה בחינת שבעה ימים שצריך לספור הטמא מת כנ"ל וזה בחינת הז' ראשין של השינין שין של ג' ראשין ושין של ד' כנגד ז' נקיים כדי לתקן המוחין כנ"ל ועל כן הם נחלקין לג' ולד' כי כך הם נחלקין המוחין כי מתחלה קודם שנכנסין לפנים הם ג' ואחר כך כשנכנסין לפנים אזי הדעת נתחלק לשנים ונעשין ד' וזה שמצינו שנחלקין גם כן הז' ימי אבילות לג' ולד' כי ג' ימים הראשונים יש להם דינים חמורים יותר, וכן ז' ימים של מת צריכין הזאה שלישי ושביעי וכו' ז' ימים נקיים של נדה ג' ימים הראשונים חמורים יותר לענין כתם כי המוחין נחלקין גם כן כנ"ל, ועל כן בג' ימים הראשונים הדין של כל אחד מהנ"ל חמור ביותר, כי אז עדיין לא התחילו המוחין להתתקן כלל אבל אחר כך כבר נמשכו המוחין בהג' ימים והם קרובים ליכנס על כן אחר כך אינו חמור כל כך.

והנה מכל הנ"ל שתפילין הם בחינת תיקון הכללי שהוא תיקון הברית ועיקר תיקון הברית הוא על ידי שלימות לשון הקדש כמו שאמר רבינו, וכן על ידי התפילין נתתקן הדיבור של לשון הקדש כמו שאמר רבינו, וכמו שפירש רש"י והיו לטוטפות כתרגומו ויהון לשנונין שכל הרואה אותם מדבר בהנס, נמצא שעל ידם נתתקן הדיבור שמודים ומשבחין להשם יתברך שזה בחינת שלימות לשון הקדש.

ועל כן עיקר תיקון התפילין הוא על ידי עור, כי הקלף הוא של עור וכן הבתים הם של עור ואם עשאם מזהב פסולים, כי עיקר שלימות לשון הקדש הוא על ידי לשון תרגום על ידי שמעלין הטוב שבתרגום, וזה בחינת עור, כי העור הוא בחינת נוגה, כי הוא מעורב טוב ורע שהוא בחינת תרגום כנ"ל, כי תרגום הוא גם כן בחינת נוגה כמבואר שם, ועל כן צריך לכתוב תפילין על העור וכן לתקנם על ידי עור כדי להעלות הטוב שבנוגה ללשון הקדש, כדי להשלים הלשון הקדש לקיים והיו לטוטפת ותרגומו ויהון לשנונין כנ"ל, ועל כן צריך לכתבם ולתקנם במין המותר דוקא, כי מין המותר הוא בחינת תרגום בחינת נוגה שמשם מעלין הטוב ללשון הקדש, אבל מינים האסורים הם בחינת הרע של הע' לשונות שצריך להכניעם דייקא כמבואר שם בבחינת ימוטו עליהם גחלים עיין שם, וזה שדקדקו רז"ל ותלאו הדין שצריך להיות ממין המותר לפיך, המותר לפיך דייקא כי זה בחינת אכילה דקדושה שצריך להעלות ולהאיר האותיות שבדבר ההוא על ידי האכילה, שזהו בחינת שלימות לשון הקדש כמבואר שם בהתורה תפלה לחבקוק, ועל כן אסרה התורה לאכול דברים האסורים כי הם בחינת הרע של ע' לשון כנ"ל שם אין יכולין להאיר ולהתנוצץ האותיות, רק הדברים שהתירה תורה שהם בחינת תרגום הם נתתקנים ומאירין האותיות שבהם על ידי האכילה שמעלין הטוב שבהם כנ"ל, ועל כן צריכין התפילין גם כן להיות ממין המותר לפיך דייקא כנ"ל, ועיין בהתורה תפלה לחבקוק מענין שלימות לשון הקדש על ידי לשון תרגום, שם מבואר שעל ידי זה שזוכין לשלימות לשון הקדש על ידי זה זוכין שתהיה אכילתו ותענוגיו רק מהתנוצצות האותיות שיש בדבר שאוכל וזה עיקר תיקון האכילה בקדושה עיין שם:

מתוך: ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות תפילין/הלכה ב (עריכה)

הלכה ב

אות א

מצות תפילין על פי המאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וכו' עיין שם בסימן ל"ד היטב כל המאמר והכלל שעל ידי הנקודה הקדושה שהיא אור האהבה הקדושה השורה בבחינת צדיק בבחינת יסוד שנתגלה ומאירה על ידי הפה, בבחינת פי ידבר חכמות, על ידי זה מאירה אל האהבות הנפולות הבאין משבירת כלי החסד שנפלו אל בחינת הלב ומשברין את הלב, ועל ידי אור הנקודה הנ"ל, נתקשרין וחוזרין אל הקדושה, ונתבטלין כל האהבות הנפולות, וזאת הנקודה צריכין לקבל בג' בחינות, מיניה וביה, דהיינו על ידי שמדברין בינו לבין קונו, וגם צריכין לקבל כל אחד מחבירו, בבחינת ומקבלין דין מן דין, כי יש אצל כל אחד מישראל בחינת נקודה טובה שאין החבירו, והיא בחינת צדיק נגד חבירו, וצריך לקבל ממנה, וכל אלו הנקודות צריכין לקבל מנקודה הכללית שהיא אצל צדיק הדור הוא שורש נשמת ישראל, עיין שם היטב, והנקודה הנ"ל היא בבחינת מלאפום, שהוא בחינת יסוד, והיא בחינת הרחב פיך ואמלאהו והיא בכמה בחינות שהם יו"ד וי"ו, דהיינו מלאפום, דהיינו הצדיק וכלל ישראל, וכן בחינת פי ידבר וכו' והגות לבי תבונות הם גם כן בחינת י"ו וכן כלליות התורה וכו' עיין שם.

אות ב

וזה בחינת תפילין שמצוותן כנגד הלב לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו דהיינו לבטל כל אהבות הנפולות והשבורות על ידי אור התפילין שהם בחינת אור הנקודה הקדושה השורה אצל ברית שלום, כי תפילין נקראין אות, כמו שכתוב (דברים ו') וקשרתם ל אות על ידך וכו', דהיינו בחינת ברית שם אור הנקודה הנ"ל, וזהו בחינת קשירת התפילין, קשירה ממש, שמקשרין התפילין שהם בחינת אור הנקודה אל הזרוע שמאל שהוא כנגד הלב, ושמאל הוא בחינת גבורות שמשם אחיזת הסטרא אחרא, דהיינו החרפות והאהבות השבורות השורין על הלב, כי שבירתן היה מחמת רוב הגבורות שהיה בהם, ועל ידי שמקשרין אותן אל אור הנקודה נתתקנין כנ"ל ועל כן קשירתן בימין שם אור האהבה הקדושה נשרשת, ועל כן נתנו רז"ל עיקר חשיבות של התפילין לימין כמו שאמרו (ברכות סב) שימין יש לה חשיבות מפני שקושר בה תפילין, כי עיקר התפילין הם בבחינת ימין בבחינת חסד בחינת אור האהבה הקדושה השורה אצל בחינת ברית שהוא בחית תפילין כנ"ל, כי עיקר התפילין נעשין על ידי בחינת הנקודה העולה באור היום על ידי עסק התורה ותפלה בלילה כמובא בכוונות עיין שם, היינו כי אמרו רז"ל (חגיגה י"ב) כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, והחסד הזה זהו בעצמו אור הנקודה הנ"ל ועל ידי זה נעשה בחינת תפילין כנ"ל, וזהו בחינת קשר של יד שהוא יוד, דהיינו בחינת הנקודה הנ"ל, שהוא בחינת יוד כנ"ל, כי יוד של הקשר הנ"ל, יוצאת על ידי הארת בחינת היסוד ששם אור הנקודה כנ"ל, וזאת היוד היא סמוכה אל הלב ביותר, כי עיקר הארת התפילין שמאירין אל הלב היא רק בבחינת זאת הנקודה שהיא קשר של יוד, כי באמת אורות התפילין הם אורות גדולים מאד מוחין גדולים, אך מהם משתלשל ומתצמצם משכל עליון לשכל תחתון בכמה בחינות, עד שנתצמצם אור הנקודה בבחינת יוד שהיא קשר של יד שמאיר אל הלב כנ"ל, וזהו בחינת שחרות של תפילין בבחינת נקודה שחורה כמובא כי עיקר תיקון בחינת הנשברים על ידי צמצום האור כמובא כי שבירתן היה על ידי בחינת ריבוי אור, ועל כן התפילין שהם בחינת אותבחינת יסוד שהוא בחינת האור המתקן הכלים הנשברים כידוע, ועל כן תחלת יציאת התפילין הוא במצח, ששם יוצא האור המתקן בחינת השבירה כידוע, ועל כן עיקר יציאתן מבחינת שערות כמובא שם בכוונות, שהם בחינת צמצום האור שזה עיקר התיקון כנ"ל וכמובא, ועל כן הם שחורים כי שחרות הוא בחינת צמצום האור, בחינת שערות שחורות, שזהו בחינת אור הנקודה שהוא בחינת שכל תחתון בחינת נקודה שחורה שמאירה על ידי הארת המוח שאז מאירה הנקודה הנ"ל, שהוא בחינת דיבור, בבחינת פי ידבר חכמות, ואזי מאירה אל הלב כנ"ל, וזהו בחינת תפילן כנ"ל:

אות ג

וזהו בחינת תפילין של עור בהמה וחיה ועוף, כי האהבות הנפולות הנ"ל הם בחינת אהבות הבהמיות שגם הם יש להם תאוות אלו ועל כן מהם דייקא עושין תפילין, דהיינו שמעלין אותן ומקדשין אותן בקדושת תפילין כי צריכין עיבוד לשמה, וצריך שיאמר בפה שעושה לשם קדושת תפילין, ועל ידי זה אור הנקודה הקדושה מאיר אל בחינת האהבות הנפולות שהם בחינת בהמיות דהיינו להעור הנ"ל ואזי חוזרין אל הקדושה, ואזי נעשה מעור בהמה וחיה תפילין שהם קדש, כי חוזרין אל הנקודה הקדושה שהיא בחינת קדש, ועיקר קדושתם על ידי הכתב, כי אותיות הכתב הם בחינת אותיות הדיבור, שעל ידם נתגלה אור הנקודה כנ"ל בבחינת פי ידבר וכו', כי תפילין הם בבחינת עובדא, ושם צריכין לקבל בחינת הנקודה בעובדא, דהיינו על ידי אותיות הכתב, כמו שמקבלין אור הנקודה בבחינת מילולא על ידי אותיות הדיבור של תורה ותפלה ויראת שמים כמו שכתוב שם, כי הכתב שכותבין על הקלף זהו בעצמו בבחינת נקודה שמאירה לבחינת שלמטה ממנה, כמו אור הנקודה שהיא בחינת צדיק ורבי שמאירה אל בחינת שתחתיו, דהיינו אל לב חבירו אור ללבו, כי איתא בדברי רבינו ז"ל שהכתב שכותבין בדיו על הקלף שהוא בחינת אש שחוה על גבי אש לבנה, הוא בחינת רב ותלמיד, שמה שהוא בחינת שחרות דהיינו מדריגה התחתונה אצל בחינת הרב, דהיינו אצל מדריגה העליונה, הוא בחינת התחלת המוחין בחינת לבנונית אצל מדריגה הב' שלמטה הימנה עיין שם (בסימן קצ"ב), וזהו בחינת כתיבת התפילין שעל ידי אור הנקודה שהם אותיות הכתב, ועל כן הם שחורות כנ"ל, על ידי זה מאיר הקלף שהוא היה מתחלה בהמיות בחינת אהבות הנפולות, ועכשיו נתקשר לאור הנקודה ונעשה קדש, דהיינו תפילין שהוא מצוה שיש בגופה קדושה, ועיקר הקדושה על ידי אותיות הכתב כנל, ובכלל הפרשיות בכללן הם בחינת מוחין, וצריכין לגונזן בבתים לקבל אורן בבחינת כמה צמצומים, ומשם מקבלין אור הנקודה בבחינת יוד כנ"ל, וזה בחינת השערות שמוציאין מן התפילין להורות שאין יוצא אור התפילין לחוץ רק בבחינת שערות, שהם בחינת צמצומים, כמו שתחלת אור התפילין ממקום שהם יוצאין הם יוצאין על ידי בחינת שערות כנ"ל, כמו כן אין אנו יכולין לקבל הארתן כי אם בחינת שערות בחינת צמצום האור כנ"ל, שזה עיקר התיקון כנ"ל, וזהו בעצמו בחינת כריכת הפרשיות בשערות, כנ"ל:

אות ד

וזה בחינת תפילין של ראש ותפילין של יד והם בחינת ג' מיני תפילין דהיינו של ראש וקשר של דלית שהוא גם כן בחינת תפילין כמובן בכוונות האר"י ותפילין של יד והם כנגד ג' בחינות הנקודות הנ"ל כי הנקודות הם ג'ד היינו נקודה הכללית של צדיק הדור ונקודה שמקבלין ישראל בכללן זה מזה בבחינת ומקבלין דין מן דין, ונקודה שמקבלין כל אחד ואחד מיניה וביה, וזהו בחינת ג' מיני תפילין הנ"ל כי של ראש זהו בחינת הצדיק ונקודת הצדיק בערך הג' נקודות הנ"ל הוא בחינת ראש ומוחין וכולם מקבלין ממנו, והוא נקרא "ראש "בני "ישראל בחינת רבי כי עיקר בחינת רבי שנמקרא צדיק הדור הוא בבחינת הנקודה הנ"ל שכולם מקבלין ממנו וזהו בחינת תפילין של ראש כנ"ל ומשם יוצא הארה ומאיר נקודה הנ"ל שהוא בחינת קשר של ד' שהיא בחינת מלכות בחינתכ לל ישראל שמתקשרים ומאירין זה בזה, ועל כן זאת הנקודה מאירה בבחינת קשר. כי עיקר הארתה על ידי התקשרות שמתקשרין כלל ישראל ומאירין זה לזה כנ"ל וזהו בחינת ד' מחנות ישראל עיקר הד' היא היוד שהיא קוצו של דלי"ת שהיא בחינת נקודה הנ"ל כמובא, ויש לרמז כי הד' היא יו"ד וב' ווין, היינו בחינת נקודה הב' הנ"ל שמקבלין הארה זה מזה, נמצא שזאת הנקודה הב' שבכלל ישראל מאירה בבח' בחינות, כי כל אחד צריך להאיר בלבבו שזה בחינת יו"ד ווי"ו כמו שכתוב שם במאמר הנ"ל, וגם צריך להאיר בלב חבירו שהוא גם כן בחינת וי"ו ועל כן מרומז נקודה הזאת בבחינת ד' שהיא יו"ד וב' ווין כנ"ל דהיינו שמאירה בב' לבבות ללבו וללב חבירו כנ"ל אבל נקודת צדיק הדור הדור הנ"ל שהיא בבחינה של ראש מאירה בבחינת שין של תפילין שיש לה ג' ראשין כנגד ג' הנקודות הנ"ל, כי צדיק הדור הוא כלול מכולם מכל ג' הנקודות הנ"ל ואחר כך נמשך הארת נקודה הג' שמקבל כל אחד מיניה וביה וזהו בחינת תפילין של יד שמשם מאיר הנקודה בבחינת יוד שהוא קשר של יד שהיא מאירה ללבו כי היא כנגד הלב ועל כן היא כנגד כנ"ל וכלליות אלו הג' נקודות הם שם שי"ן דל"ת יו"ד שזה השם ביסוד שם שורה הנקודה כנ"ל, כי אלו הג' נקודות הנ"ל שאנו צריכין לקבל מכולם בכלל גם הם מקבלין זה מזה כנ"ל ומשתלשל הארתם מזה לזה כנ"ל, וגם בפרטיות בכל נקודה יש בחינת ג' הנקודות הנ"ל כי הנקודה המאירה למה שלמטה דהיינו אל הלב לבחינת בינה דבריאה היא בחינת נקודה התחתונה במדריגה העליונה כנ"ל כי כך הוא סדר כל ההארות כידוע והיא בחינת חכמה תתאה שצריכה לקבל מבחינת שורש הנקודה דהיינו חכמה עילאה בבחינת פי ידבר חכמות ב' חכמות עלאה ותתאה כנ"ל נמצא שהנקודה שהיא בחינת יו"ד כלולה משנים דהיינו מב' יודין יו"ד עילאה ויו"ד תתאה כנ"ל והמשכת ההארה שנמשך מיו"ד עלאה ליו"ד תתאה מנקודה העליונה תחתונה זהו בחינת נקודה האמצעית כי זה ידוע שכלליות המדרגות הם ג' בחינת ראש תוך סוף שהם בחינת ב' יודין הנ"ל ובאמצע ו' המשכת ההארה הנ"ל וזהו בחינת ג' הנקודות הנ"ל כי נקודת צדיק הדור הנ"ל היא בחינת ראש מוחין כנ"ל בחינת נקודה העליונה הנ"ל ונקודה שכל אחד מקבל מיניה וביה זה בחינת נקודה התחתונה שהיא סמוכה אל הלב ומאירה לשם והמשכת ההארה מנקודה עליונה לתחתונה נעשה על ידי כלליות ישראל על ידי שנקשרין ונכללין זה בזה ומאירין זה לזה על ידי זה יכול לקבל הארה נקודה התחתונה מנקודה העליונה דהיינו שהנקודה שאצל כל אחד ואחד בפרטיות מקבלת מנקודה העליונה שהיא אצל צדיק הדור כי בודאי כל אחד ואחד בפרט הוא רחוק מאד מצדיק הדור ואי אפשר לקבל ממנו רק על ידי כלליות ישראל על ידי זה נמשכת ההארה ואז יכול לקבל כל אחד ואחד בפרט גם כן וזהו בחינת המעלה שיש כשנמצאים רוב עם ישראל אצל הצדיק שאז עיקר הקבלה מן הצדיק שדורש ברבים, ברבים דייקא כי על ידי רבים יש להם כח לקבל הארתו הגדולה ואז יכול גם כל אחד ואחד לקבל כי נשתלשלה ההארה על ידי כלליות ישראל, וזהו בחינת ג' מיני תפילין הנ"ל שהם תפילין של ראש ותפילין של יד שהם בחינת יו"ד עילאה ויו"ד תתאה נקודה העליונה ונקודה התחתונה כנ"ל ובאמצע נמשכת ההארה על ידי רצועות של ראש, שהם בחינת המשכת האור משל ראש לשל יד כמובן בכוונות, ויש בהם קשר של ראש, שהוא בחינת התקשרות וכלליות ישראל שמאירין זה לזה שעל ידי זה נמשך ההארה מנקודה עילאה לנקודה תתאה כנ"ל, ועל כן עיקר התפילין הם רק נקודה עילאה ותתאה שהם בחינת ב' יודין נ"ל, ונקודה האמצעית הוא רק המשכת האור מזה לזה כנ"ל, ועל כן אין בה פרשיות שהם בחינת מוחין כי עיקר המוחין רמוזין בב' היודי"ין הנ"ל שהם בחינת חכמה עילאה וחכמה תתאה כנ"ל, וכן בענין הנאמר במאמר הנ"ל, העיקר הוא ב' הנקודות הנ"ל, דהיינו לדבר עם צדיק הדור, וכן לדבר בינו לבין קונו שזה עיקר השלימות, וגם צריכין לדבר עם כל אחד מישראל ביראת שמים כדי להכלל בכולם כנ"ל, שעל ידי זה נמשך האור אבל העיקר הוא ב' הנקודות הנ"ל, ועל כן אין מרומז מוחין דהיינו פרשיות בנקודה האמצעית, כי מה שמקבלין זה מזה הוא רק הארה בעלמא כי הנקודה הזאת מקבלין אפילו ממי שהוא למטה ממנו במדריגה רק שאף על פי כן צריך לקבל מנקודתו כמובן שם, וגם יכולין לקבל הארה מחבירו אף על פי שאין חבירו מכוין ומעורר מוחו להאיר בו רק מהנקודה בעצמה שמתעוררת ממקום שהיא אצל חבירו ומאירה בו, מאחר שהוא רוצה לקבל ועל כן הוא רק בחינת הארה לבד בלי מוחין גמורים, אבל עיקר קבלת אור הנקודה בבחינת מוחין הוא בב' הנקודות הנ"ל שמקבל מצדיק הדור שהוא ראש ומוח הדור, וכן מה שמקבל מיניה וביה שעיקר הקבלה כשמכווין דעתו ומעורר מוחו ומדבר בהתעוררות שאז מאיר בו הנקודה בשלימות:

אות ה

וזהו בחינת שין של ג' ראשים שין של ד' ראשים כי הנקודה הנ"ל כלולה מב' נקודות הנ"ל, וגם נקודה הכללית של צדיק הדור שכוללת כל הג' נקודות כנ"ל, היא גם כן כלולה מב' כי בוודאי גם זאת הנקודה יש לה שורש למעלה בחינת נקודה עליונה כנ"ל. כי אפילו נקודה הכללית של צדיק היא רק בחינת נקודה התחתונה בערך הצדיק, כי הלואי שנהיה יכולים לקבל ממנה אבל מבחינת מוח של הצדיק בחינת נקודה העליונה אי אפשר לקבל נמצא שיש להצדיק בחינת ד' נקודות דהיינו נקודה העליונה שבו, ונקודה התחתונה שכלולה מג' נקודות שמאירין לישראל כנ"ל, וזהו בחינת שין של ד' ראשין בערך ישראל שמקבלין אור ג' הנקודות הנ"ל:

אות ו

ועל כן תפילין של ראש בגלוי ותפילין של יד בהצנע תחת הבגדים, כי תפילין של ראש הוא בחינת זה שמדברין עם הצדיק שכל דבריו באתגליא ודורש ברבים, אבל תפילין של יד הוא בחינת זה שמדברין בינו לבין קונו שזה נעשה בסתר ובהצנע:

אות ז

וכלליות ב' השינין הם ז' ראשין בחינת יסוד שהוא בחינת שבת שהוא יום השביעי כמובא שזה בחינת מלאפום ששם הנקודה כנ"ל שהוא יוד על ויו בחינת זיין בחינת זכור את יום השבת וכו' כמובא ועל כן שבת לאו זמן תפילין (מנחות לו) כי שבת ויום טוב הם עצמן אות, כי דייקא בחינת ברית ששם הנקודה, ובשבת ויום טוב מאירה הנקודה מעצמה מחמת קדושת הימים בעצמן כי זה עיקר קדושת שבת בבחינת הנקודה הקדושה כמובא, וגם יום טוב מקבל משבת כמו שכתוב בזוהר הקדוש, ועל כן בשבת עולין כל העולמות אל הקדושה בכניסת שבת, שזה נעשה על ידי הארת הנקודה הנ"ל, שהיא בחינת שבת שעל ידי זה נתקשרין כל השבירות אל שורש נקודתם ונתתקנין, וזה בחינת עונג שבת, כי אז נתבטלין אהבות הנפולות וזוכין לעונג שבת, בחינת אהבות הקדושות בחינת אז תתענג על ה' ועל כן שבת לאו זמן ת פילין כנ"ל, וזה בחינת ג' סעודות של שבת כנגד ג' נקודות הנ"ל:

אות ח

ועל כן תפילין צריך לנהוג בהם קדושה ואסור לכנוב בהן לבית הכסא (שלחן ערוך סימן ל"ז סעיף ג') ואסור לנהוג בהם קלות ראש וצריכין גוף נקי דוקא שלא יפיח בהן (שם סעיף ה') כי תפילין הוא בחינת אור הנקודה הקדושה כנ"ל שהיא בחינת שבת כנ"ל, ושבת קביעא וקיימא, היינו שבחינת שבת בחינת נקודה הקדושה הנ"ל היא קביעא וקיימא בקדושתה תמיד ואינה משתניתואינה יוצאת לחוץ לעולם, ועל כן אסור לצאת בהן לחוץ דהיינו למקומות שאינם נקיים וכיוצא, כי הם בחינת אור הנקודה הקדושה בעצמה שהיא קבועה בקדושה לעולם בבחינת שבת, בחינת שביתה וקביעות ואינה יוצאת לחוץ לעולם, בבחינת (שמות טז) אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, ועל כן לילה לאו זמן תפילין, כי זאת הנקודה השורה אצל ברית המתגלה בבחינת תפילין כנ"ל, אינה מאירה לחוץ כי אם על ידי בחינת מלכות דהיינו על ידי הדיבור בבחינת (תהלים מט) פי ידבר חכמות, כמו שכתוב שם במאמר הנ"ל, כי עיקר הארת הנקודה לתקן הכלים הנשברים כמבואר שם ותיקונם על ידי בחינת כלים חדשים, וזה נעשה על ידי הדיבור דייקא שהוא בחינת מלכות פה, כי הדיבור הוא בחינת כלי השפע כמו שכתוב שם היינו בחינת כלים לתקן הנשברים כנ"ל, ועל כן בלילה שאז בחינת מכלות דקדושה בעולמות התחתונים לברר בירורים כמובא על כן אי אפשר שיאיר אז הארת התפילי דהיינו אור הנקודה הנ"ל, כי הנקודה אינה יוצאת לחוץ כנ"ל, רק ביום שאז עולה המלכות עם כל הבירורים אל הקדושה ואזי מאיר אור הנקודה ונעשין תפילין כנ"ל, כי אור הנקודה מאירה רק על ידי בחינת המלכות בבחינת פי ידבר חכמות ומלכות פה כנ"ל:

אות ט

וזה בחינת ג' תפלות שמתפללין בכל יום, דהיינו שחרית מנחה ערבית, כנגד בחינת ג' הנקודות הנ"ל, כי הנקודות מאירין על ידי בחינת תפלה בבחינת פי ידבר וכו' כמובא שם, כי ג' הנקודות הנ"ל הם בחינת נקודה עילאה ונקודה תתאה ונקודה האמצעית הממשכת ההארה מעליונה לתחתונה, וזהו בחינת שחרית מנחה וערבית כי שחרית וערבית הם בחינת נקודה עליונה ותחתונה שהם בחינת יום ולילה תפילין של ראש ותפילין של יד כמובא, ומנחה היא בחינת נקודה האמצעית הפותחת וממשכת ההארה מעילאה לתתאה כמובא בהלכות תפילת המנחה שמנחה הוא בחינת פתח שהוא באמצע בין ב' הנקודות כנ"ל, ועל כן אין קריאת שמע במנחה רק בשחרית וערבית, כי עיקר הנקודות הם רק ב' עילאה ותתאה, שהם בחינת תפילין של ראש ותפילין של יד, ועל כן יש בהם פרשיות בחינת מוחין, וזהו בחינת שחרית וערבית שהם בחינת נקודה עילאה ותתאה, ועל כן יש בהם קריאת שמע בחינת מוחין, אבל מנחה הוא רק בחינת המשכת ההארה שזה בחינת קשר של תפילין, שהוא בחינת נקודה האמצעית שאין שם פרשיות כנ"ל ועלכ ן אין במנחה קריאת שמע גם כן כנ"ל לענין קשר של תפילין, כי מנחה היא בבחינת קשר של תפילין שהוא בחינת לאה שהיא בחינת דינים, כי יצחק תיקן תפלת המנחה שהוא בחינת דינים בחינת (בראשית כז) ותכהין עיניו מר אות, שזה בחינת לאה בחינת (שם כט) ועיני לאה רכות, כי תוקפא דדינא דמנחה הוא בחינת אחיזת עשו, בבחינת וישלח לעשו מנחה, כמו שכתוב בליקוטי תורה, ולאה היה בה מבחינת דין הקשה של עשו, כמו שאמרו רז"ל (בראשית רבא פרק ע) שלאה היתה ראויה לעשו אלא שעל ידי בכייתה ניצלה ממנו, נמצא שלאה שהיא בחינת קשר של תפילין היא בחינת תפילת המנחה, שזה בחינת נקודה האמצעית כנ"ל ועל כן כל תיקוני התפלה בשחרית כי שחרית הוא בחינת נקודה העליונה שהוא העיקר כי כל הג' נקודות כלולות בה כנ"ל, כי אברהם תיקן שחרית, ואברהם הוא בעצמו בחינת אור הנקודה הקדושה שהיא בחינת חסד בחינת אברהם בחינת (תהלים קי) אתה כהן לעולם כמו שכתוב שם, ועל כן עיקר תיקוני התפלה בשחרית שאז מתפללין בתפילין ומאריכין ביותר בתפלה, כי עיקר הנקודה מאיר בשחרית שהוא בחינת חסד לאברהם, כי הנקודה הוא אור החסד כנ"ל:

אות י

וזה בחינת תפלה בצבור שעיקר התפלה הוא בציבור דוקא כי אין ציבור פחות מיו"ד. וכשיש יו"ד אז מאיר אור הנקודה הקדושה שהיא בחינת יו"ד כמו שכתוב שם, ועל כן אז אומרים קדושה, כי אין דבר שבקדושה בפחות מיו"ד (מגילה כג) כי הנקודה נקראת קדש כמו שכתוב שם על פי וגוי קדוש, והוא בחינת יו"ד. ועל כן אין דבר שבקדושה בפחות מיו"ד, וזהו בחינת ג' קדושות קדוש קדוש קדוש בחינת ג' הנקודות הנ"ל שהם נקראין קדוש כנ"ל, וזה בחינת חזרת התפלה על ידי השליח צבור, כי השליח צבור הוא בבחינת צדיק הדור שהוא כלול מכל הציבור, והוא בבחינת נקודה הכללית שכל הנקודות מקבלין ממנו וכמובא בדברי רבינו ז"ל (חלק א' סימן רפ"ב) שהשליח צבור כלול מכל הנקודות טובות שיש בכל הציבור, ועל כן מתחלה מתפללין בלחש כל אחד בפני עצמו, כדי שכל אחד יקבל מיניה וביה, ועל ידי שמתפללין בציבור נכללין זה בזה ומקבלין דין מן דין, וכולם כאחד מקבלין מבחינת נקודה הכללית דהיינו חזרת התפלה על ידי השליח צבור שהוא בחינת נקודה הכללית, ועל כן חוזר התפלה, כדי שיאיר לכל הנקודות, כי נקודה הכללית צריכה להאיר לכל הנקודות, וכולם צריכין לקבל ממנה כמו שכתוב שם, ואזי בחזרת התפלה אומרין קדושה ג' פעמים קדוש קדוש קדוש, דהיינו כליות כל הג' נקודות כנ"ל:

אות יא

וזהו בחינת איסור החמור של הוצאת זרע לבטלה ח"ו, על פי מה שכתוב לעיל שהנקודה השורה אצל הברית שלום היא קבועה בקדושה תמיד, ואינה יוצאה לחוץ, וגם אינה מאירה למטה כי אם על ידי בחינת מלכות פה כמו שכתוב לעיל, ועל כן הטפה הקדושה שיוצאת מן היסוד שהיא בחינת אור הנקודה הקדושה הנ"ל, אסור להוציאה לחוץ, כי אם על ידי בחינת מלכות דהיינו בת זוגו ואז נעשה מזה תיקון גדול, דהיינו תיקון השבירות כנ"ל, כי כל הזווגים הקדושים לברר ולתקן בחינת הכלים הנשברים כמובא, ועל כן עיקר הזווג בשבת שאז מאירה הנקודה כנ"ל, אבל כשח"ו מוציא הטפה לבטלה ח"ו, נמצא שח"ו ממשיך אור הנקודה שביסוד לחוץ, וכאילו מחריב את העולם שנותן להם יניקה ח"ו מבחינת אור הנקודה בעצמה שנמשכת לחוץ, והוא מחדש שבירת כלים, כמובא בכתבי האריז"ל, כי לא די שאינו מתקן הכלים הנשברים על ידי אור הנקודה הקדושה כי אם אדרבה שחוזר וממשיך אור הנקודה לחוץ, וחוזרים הכלים להשתבר, מאחר שאין כלים לקבל האור, ועל כן אמרו שהוא כאלו עוקר מזלו ח"ו, כי ח"ו עוקר הנקודה שהיא עיקר שורש חיותו, ועל כן אמרו שאין מועיל לו תשובה, כי אי אפשר לו לשוב, כי להיכן ישוב מאחר שפגם בהנקודה בעצמה, כי כל זמן שנשארה הנקודה קיימת מועיל תשובה, אבל זה שפגם בהנקודה בעצמה וכאלו עוקר נקודתו ח"ו, להיכן ישוב, אבל באמת אף על פי כן אין דבר שעומד בפני התשובה, וכמובא בכל הספרים שאף על פי כן אם יעשה תשובה יתכפר לו בוודאי, אך עיקר תשובתו הוא רק על ידי צדיק הדור שהוא בחינת נקודה הכללית שמשם מקבלין כל הנקודות, וזה מאחר שפגם בנקודה שלו בעצמה על כן מוכרח לקבל אור הנקודה מחדש, וזה אי אפשר כי אם על ידי צדיק הדור שהוא שורש כל הנקודות ועל כן יש לו כח להאיר לו הנקודה מחדש, כי שם שורש כולם כנ"ל, וכן מובן בדברי רבינו במאמר בחצוצרות (סימן ה') על פסוק אוזן שומעת תוכחת חיים, שעיקר תיקון ענין זה הוא על ידי צדיק הדור עיין שם, והנה מאחר שמן הדין אין מועיל לו תשובה, ואף על פי כן יש לו תקנה אם הוא מתחרט ומתחנן לפני המקום ברוך הוא כנ"ל וכמובא, הנה זה הוא רק חסד חנם מלפניו יתברך שיקבל בתשובה מי שאין ראוי לקבל, וזהו בעצמו תיקונו, כי כשזוכה לעורר רחמי השם יתברך עליו לקבלו בתשובה, נמצא שהוא מעורר ומגלה חסד חדש לגמרי מה שלא היה מעולם, כי החסד אשר מעולם אינו ניתן לכפר לו מאחר שאין מועיל לו תשובה, כי מה שמועיל תשובה לכל החטאים הוא רק מצד החסד כמו שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני ב' שנח) שאלו למדת הדין וכו', ומאחר שלזה אין מועיל תשובה נמצא שהחסד אשר מעולם שהוא מחייב שיועיל תשובה לכל החטאים, אינו מועיל לו מאחר שאמרו שאין מועיל לו תשובה ובאמת כך ראוי לו מאחר שפגם בהנקודה, והנקודה הוא אור החסד ומאחר שפגם באור החסד אין לו תשובה, כי שם פגם, על כן כשהשם יתברך רוצה לרחם עליו הוא עושה עמו חסד חדש שלא היה מעולם, כי עתה הוא יתברך מחדש חסדו לתקן ולמחול אפילו על זה העון גם כן, וזה הוא עיקר תקונו, מאחר שעתה בהכרח נמשך חסד חדש כנ"ל, ועל ידי זה נתתקן, כי חוזר לקבל נקודה חדשה על ידי החסד החדש, כי הנקודה הוא חסד כנ"ל, ומאחר שנמשך עתה חסד חדש, על ידי זה בעצמו מקבל אור הנקודה שהיא חסד, וזהו תיקונו, והבן:

אות יב

ועיקר זה בתיקון בשלימות הוא רק על ידי משיח שיבא במהרה בימינו, כי משיח יבא לתקן זה החטא ביותר כמובא בספרים, בבחינת (ישעיה יב) ונפוצות יהודה יקבץ, שיקבץ כל הנדחים והנפזרים בארבע כנפות הארץ, שזהו תיקון ענין זה כמובא בספרים, בבחינת (ישעיה יב) ונפוצות יהודה יקבץ, שיקבץ כל הנדחים והנפזרים בארבע כנפות הארץ, שזהו תיקון ענין זה כמובא, כי משיח הוא בחינת אור החס החדש המתקן הכל, בבחינת (תהלים יח) ועושה חסד למשיחו, וזה בחינת (ישעיה נט) ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב, ולשבי פשע דייקא, שהם השבים על חטא הנ"ל שנקרא (שם נז) ילדי פשע זרע שקר וכמו שכתוב בכוונות שמקרא זה מדבר בתיקון ענין זה, ולהם דייקא יבא הגואל צדק, כי כל תיקונם על ידו דייקא כנ"ל, וכשיבא ויתקנם אז יחזור ויאיר בהם הנקודה שהיא כלולה מג' נקודות כנ"ל, וזהו (שם נט) ואני זאת בריתי אותם וכו' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך, כי הוא מתגלה בפה כנ"ל, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וכו', היינו בחינת ג' נקודות שהם בחינת ראש תוך סוף כנ"ל, שהם בחינת ג' מדריגות מאב לבן ולבן הבן, שכל אחד מקבל מן העליון ועליון מעליון וכנ"ל, שכל הג' נקודות קשורות זו בזו כנ"ל, וכולם יאירו ויתגלו על ידי משיח כנ"ל, וזהו אמר ה' מעתה ועד עולם, כי גאולה האחרונה היא לעולם ועד, וזה שאומרים אחר כך קדושה דסידרא, דהיינו ג' קדושות, שהם גם כן בחינת הנקודה שכלולה מג' נקודות כנ"ל:

מתוך: ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות תפילין/הלכה ג (עריכה)

הלכה ג

עִנְיַן תְּפִלִּין עַל-פִּי הַמַּאֲמָר הַמַּתְחִיל, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְכוּ', הַמְדַבֵּר מֵהַעֲלָאַת הַיִּרְאָה ( סִימָן ט"ו), הַמַּתְחִיל, מִי שֶׁרוֹצֶה לִטְעֹם טַעַם אוֹר הַגָּנוּז הוּא צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת הַיִּרְאָה לְשָׁרְשָׁהּ, דְּהַיְנוּ לְדַעַת וּבַמֶּה מַעֲלִין? עַל-יְדֵי מִשְׁפָּט שֶׁיִּשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ וְכוּ' וּכְשֶׁזּוֹכִין לְדַעַת זוֹכִין לִבְחִינַת תּוֹרָה שֶׁבְּנִגְלָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת סִינַי וְעַל-יְדֵי תּוֹרָה שֶׁבְּנִגְלָה זוֹכִין לִתְפִלָּה שֶׁהִיא בְּחִינַת חֶסֶד לְאַבְרָהָם, וְעַל-יְדֵי תְּפִלָּה בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ זוֹכִין לְתוֹרָה שֶׁבְּנִסְתָּר, שֶׁהוּא אוֹר הַגָּנוּז מִשִּׁבְעַת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, עַיֵּן שָׁם כָּל זֶה הֵיטֵב:

וְכָל זֶה הוּא בְּחִינַת תְּפִלִּין, כִּי עִקַּר הַתְּפִלִּין הוּא לְהַעֲלוֹת הַיִּרְאָה לְשָׁרְשָׁהּ, כִּי תְּפִלִּין הֵם בְּחִינַת יִרְאָה כַּיָּדוּעַ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ( מְנָחוֹת לה), וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שָׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמְּךָ אֵלּוּ תְּפִלִּין וְכוּ' גַּם תְּפִלִּין הֵם בְּחִינַת מֹחִין וְדַעַת, הַיְנוּ לְהַעֲלוֹת הַיִּרְאָה לְשָׁרְשָׁהּ שֶׁבְּדַעַת וְזֶה בְּחִינַת תְּפִלִּין שֶׁל יַד וּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, כִּי תְּפִלָּה שֶׁל יַד הִיא בְּחִינַת יִרְאָה, בְּחִינַת יַד כֵּהָה וּתְפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ הִיא בְּחִינַת שֹׁרֶשׁ הַיִּרְאָה שֶׁבְּדַעַת, בְּחִינַת רֹאשׁ וּמֹחִין וְהַדַּעַת הַנַּ"ל הוּא בְּחִינַת תּוֹרָה כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת הַפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל תְּפִלִּין, שֶׁהֵם תּוֹרָה, וְזֶה בְּחִינַת קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁאוֹמְרִים בִּתְפִלִּין, שֶׁהוּא תּוֹרָה, וְעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לִתְפִלָּה וְזֶהוּ שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בִּתְפִלִּין וְעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לָאוֹר הַגָּנוּז, זֶה בְּחִינַת אוֹרוֹת הַמַּקִּיפִין שֶׁנִּתְגַּלִּין עַל-יְדֵי הַתְּפִלִּין, שֶׁהֵם בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבְּנִסְתָּר, בְּחִינַת אוֹר הַגָּנוּז, וְזֶה בְּחִינַת שִׁין שֶׁל ג' רָאשִׁין שִׁין שֶׁל ד' רָאשִׁין, זֶה בְּחִינַת אוֹר הַגָּנוּז שֶׁהִיא אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים, בְּחִינַת ז' רָאשִׁין הַנַּ"ל:

כִּי רֹב הַמַּאֲמָרִים שֶׁל רַבֵּנוּ ז"ל שֶׁנֶּאֱמְרוּ בְּאוֹתָן הַזְּמַנִּים כֻּלָּם נֶאֱמְרוּ עַל תְּפִלִּין, כָּךְ נִשְׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּפֵרוּשׁ וְאַף-עַל -פִּי שֶׁכָּל מַאֲמָר כָּלוּל מִכָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, אַף-עַל-פִּי-כֵן בְּיִחוּד הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ בְּכַמָּה וְכַמָּה מַאֲמָרִים שֶׁנֶּאֱמְרוּ אָז עַל מִצְוַת תְּפִלִּין:

וְעִקַּר אוֹר הַתְּפִלִּין זוֹכִין עַל-יְדֵי קִימַת חֲצוֹת וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, וְעַל-יְדֵי זֶה חוּט שֶׁל חֶסֶד נִמְשָׁךְ בַּיּוֹם ( חֲגִיגָה יב) וְעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לִתְפִילִין, כַּמּוּבָן בַּכַּוָּנוֹת קִימַת חֲצוֹת זֶה בְּחִינַת הַעֲלָאַת הַיִּרְאָה לְשָׁרְשָׁהּ עַל-יְדֵי בְּחִינַת מִשְׁפָּט, כִּי קֹדֶם חֲצוֹת אוֹמְרִים וִדּוּי עַל הַחֲטָאִים, זֶה בְּחִינַת מִשְׁפָּט שֶׁשּׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ עַל כָּל מַה שֶּׁעָשָֹה, וְאַחַר כָּךְ מִתְאַבְּלִין עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תִּקּוּן הַמִּשְׁפָּט כִּי חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הוּא פְּגַם הַמִּשְׁפָּט, כִּי מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט הָיָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּכְשֶׁנֶּחְרַב נֶאֱמַר ( קֹהֶלֶת ג), "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע" כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ( וַיִּקְרָא רַבָּא פֶּרֶק ד'), כִּי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה כָּלוּל מִכָּל הַבְּחִינוֹת הַנַּ"ל, כִּי שָׁם מְקוֹם הַיִּרְאָה בְּחִינַת יְרוּשָׁלַיִם יִרְאָה שָׁלֵם ( בְּרֵאשִׁית רַבָּה פֶּרֶק נ') וְגַם הוּא בְּחִינַת דַּעַת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ( בְּרָכוֹת לג), הַיְנוּ הַעֲלָאַת הַיִּרְאָה לְדַעַת עַל-יְדֵי הַמִּשְׁפָּט שֶׁהָיָה שָׁם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין שָׁם בֵּית דִּין הַגָּדוֹל לַעֲשׂוֹ"ת מִשְׁפָּט לְמַטָּה לְבַטֵּל הַדִּין שֶׁל מַעְלָה וְשָׁם מְקוֹם הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( דְּבָרִים יז), "עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ":

מתוך: ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות תפילין/הלכה ד (עריכה)

הלכה ד

אות א

עַל-פִּי הַמַּאֲמַר "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר" בְּסֵפֶר לִקּוּטֵי מוהר"ן הָרִאשׁוֹן ( בְּסִימָן ה'), עַיֵּן שָׁם כָּל הַמַּאֲמָר כֻּלּוֹ, כִּי חַיָּב כָּל אָדָם לוֹמַר בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם וְכוּ' ( סַנְהֶדְרִין לז) וְאֵיךְ יוֹדְעִין בֵּין קֹדֶם גְּזַר דִּין לְאַחַר גְּזַר דִּין עַל-יְדֵי הַמִּצְוֹת שֶׁאָנוּ עוֹשִֹין בְּשִֹמְחָה וְדַוְקָא כְּשֶׁעוֹשִֹין אוֹתָן בְּשִֹמְחָה גְּדוֹלָה כָּל כַּךְ עַד שֶׁאֵין רוֹצִין שׁוּם שְֹכַר עוֹלָם הַבָּא בִּשְׁבִילָם, אֶלָּא הוּא רוֹצֶה שֶׁיַּזְמִין לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִצְוָה אַחֶרֶת בִּשְֹכַר מִצְוָה זֹאת, בִּבְחִינַת ( אָבוֹת פֶּרֶק ד') שֶׁשְֹּכַר מִצְוָה מִצְוָה, כִּי הוּא נֶהֱנֶה מֵהַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ וְזֶהוּ הַחִלּוּק שֶׁבֵּין נְבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לְבֵין נְבוּאַת שְׁאָר נְבִיאִים וְכוּ', כִּי זֶה שֶׁעוֹשֶֹה הַמִּצְוָה בִּשְׁבִיל עוֹלָם הַבָּא הוּא בִּבְחִינַת נָבִיא בְּאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָה מְאִירָה וְכוּ', אֲבָל זֶה שֶׁעוֹשֶֹה הַמִּצְוָה בְּשִֹמְחָה מֵהַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה בְּשׁוּם שְֹכַר עוֹלָם הַבָּא, רַק שֶׁעוֹלָם הַבָּא שֶׁלּוֹ בְּהַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ, זֶה בְּחִינַת אַסְפַּקְלַרְיָא הַמְאִירָה וְכוּ', וְזֶה בְּחִינַת ( דְּבָרִים כד) בְּיוֹמוֹ תִּתֵּן שְֹכָרוֹ, שֶׁיְּהֵא שְֹכָרוֹ מֵהַמִּצְוֹת בְּעַצְמָן וְכוּ' וְזֶהוּ ( מְכִילְתָּא), זָכְרֵהוּ מֵאֶחָד בַּשַּׁבָּת, הַיְנוּ שִֹמְחַת וְתַעֲנוּג עוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא בְּחִינַת שַׁבָּת, יַרְגִּישׁ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶֹה, שֶׁהֵם בְּחִינַת מַעֲשֵֹה הַמִּצְוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרְאוּ עוֹלָם שָׁנָה נֶפֶשׁ וְכוּ' וְעִקַּר הַשִֹּמְחָה הוּא בַּלֵב, וְאִי אֶפְשָׁר לַלֵּב לִשְֹמֹחַ אֶלָּא עַד שֶׁיָּסִיר עַקְמִימִיּוּת שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁיְּהֵא לוֹ יַשְׁרוּת לֵב, וְאָז יִזְכֶּה לְשִֹמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( תְּהִלִּים צז), "וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִֹמְחָה". וְעַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב מַפְשִׁיטִין עַל-יְדֵי רְעָמִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ( בְּרָכוֹת נט), לֹא נִבְרְאוּ רְעָמִים אֶלָּא לְפַשֵּׁט עַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב וּרְעָמִים הוּא בְּחִינַת קוֹל שֶׁאָדָם מוֹצִיא בְּכֹחַ בִתְפִלָּתוֹ, וּמִזֶּה נַעֲשֶֹה רְעָמִים, כִּי אִיתָא בַּזֹּהַר ( פִּנְחָס רלה), כַּד נָפִיק הַאי קָלָא ואערא בעבי מִטְרָא אִשְׁתְּמַע קָלָא לְבִרְיָיתָא וְדָא אִינוּן רְעָמִים וְעִקַּר הָרְעָמִים הֵם מִגְּבוּרוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( אִיּוֹב כו), "וְרַעַם גְּבוּרוֹתָיו מִי יִתְבּוֹנָן" וְהַגְּבוּרוֹת הֵם בְּחִינַת כֹּחַ וּגְבוּרָה שֶׁאָדָם מוֹצִיא הַקּוֹל בְּכֹחַ גָּדוֹל, וְהַקּוֹל הַזֶּה פּוֹגֵע בעבי מִטְרָא, הַיְנוּ בְּחִינַת מֹחִין שֶׁמִּשָּׁם יוֹרְדִין טִפִּין טִפִּין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר ( שָׁם), בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן מִן לבונא דְּמוֹחָא וּכְשֶׁפּוֹגֵע בעבי מִטְרָא אֲזַי אִשְׁתְּמַע קָלָא לְבִרְיָיתָא, הַיְנוּ בְּחִינַת רְעָמִים וְכוּ' וְזֶה בְּחִינַת קוֹל מְעוֹרֵר הַכַּוָּנָה, וְזֶהוּ בְּחִינַת קוֹל הַשּׁוֹפָר, דָּא שׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, אֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק, בְּחִינַת וְרַעַם גְּבוּרוֹתָיו וְזֶהוּ ( תְּהִלִּים פט), "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה וְכוּ'", שֶׁיִּפְגַּע הַקּוֹל בַּמֹּחַ, בְּחִינַת עבי מִטְרָא וְכוּ', אֲבָל צָרִיךְ לְפַנּוֹת אֶת הַמֹּחִין מֵחָכְמוֹת חִצּוֹנִיּוֹת וּמִמַּחֲשָׁבוֹת זָרוֹת מֵחָמֵץ שֶׁלֹּא יַחֲמִיץ אֶת חָכְמָתוֹ בְּחָכְמוֹת חִצּוֹנִיּוֹת וּבְתַאֲווֹת כְּדֵי וְכוּ', גַּם יִשְׁמֹר יִרְאָתוֹ וְכוּ' וְזֶהוּ ( שַׁבָּת נו), יָרַד גַּבְרִיאֵל וְנָעַץ קָנֶה בַּיָּם וְכוּ' וְעִקָּר לִשְׁמֹר מֹחוֹ שֶׁלֹּא יַחֲמִיץ וְזֶהוּ ( תְּהִלִּים סח), "גְּעַר חַיַּת קָנֶה" כִּדְאִיתָא בַּזֹּהַר ( פִּנְחָס רנא), קנה חית תשבר וְתַעֲשֶֹה מִמֶּנָּה הא, וְתַעֲשֶֹה מֵחָמֵץ מַצָּה, הַיְנוּ שֶׁלֹּא תַּחֲמִיץ חָכְמָתְךָ וְזֶהוּ, 'גער' לְשׁוֹן מְרִיבָה, דְצַדִּיקַיָּא עַבְדִין מצותא וְכוּ', הַיְנוּ כְּשֶׁתִּשְׁמֹר אֶת חָכְמָתְךָ שֶׁלֹּא יִכְנוֹס בּוֹ חָכְמוֹת חִצּוֹנִיּוֹת, שֶׁלֹּא תְּהַרְהֵר בְּהִרְהוּרִים רָעִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת קנה דְּסִטְרָא אַחֲרָא כְּנֶגֶד קנה חָכְמָה, קנה בִּינָה דִּקְדֻשָּׁה, עַל-יְדֵי זֶה תִּנָּצֵל מֵחָמֵץ שֶׁהוּא סִטְרָא דְּמוֹתָא וְכוּ' וְתַאֲמִין שֶׁכָּל מצותא וּמְרִיבָה שֶׁיֵּשׁ בֵּין הַצַּדִּיקִים הַשְּׁלֵמִים אֵין זֶה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיְּגָרְשׁוּ סִטְרִין אַחֲרָנִין וְזֶה פֵּרוּשׁ , "אֹזֶן שׁוֹמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין"(משלי טו, לא), לְשׁוֹן תְּלוּנָה וּמְרִיבָה. כְּשֶׁאַתָּה שׁוֹמֵע מְרִיבוֹת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים, תֵּדַע שֶׁזֶּה מַשְׁמִיעִין אוֹתְךָ תּוֹכֵחָה עַל שֶׁפָּגַמְתָּ בטפי מוֹחֲךָ, שֶׁעַל זֶה נֶאֱמַר ( שָׁם ב), "כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִֹּיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים" שֶׁאַתָּה דָּבוּק בְּסִטְרָא דְּמוֹתָא בְּחִינַת חָמֵץ וְכוּ', וּבְוַדַּאי אִם לֹא הָיָה נִפְגַּם מוֹחֲךָ לֹא הָיָה נִשְׁמַע לְךָ מְרִיבוֹת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים, וְאֵין הַמְרִיבָה אֶלָּא בִּשְׁבִילְךָ כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב מִמָּוֶת לְחַיִּים, מֵחָמֵץ לְמַצָּה וְכוּ' וְכוּ', עַיֵּן שָׁם כָּל זֶה הֵיטֵב וְתֵדַע שֶׁצָּרִיךְ לְשַׁתֵּף הַגְּבוּרוֹת בַּחֲסָדִים שְֹמָאלָא בִּימִינָא וְכוּ', אִיהוּ בִּזְקִיפוּ וַאֲנָן בְּשִׁפּוּלֵי, זֶה בְּחִינַת יִשְֹמַח ה' בְּמַעֲשָֹיו יִשְֹמַח יִשְֹרָאֵל בְּעֹשָֹיו, וְכוּ', עַיֵּן שָׁם כָּל זֶה הֵיטֵב ( וּכְבָר שָׁמַעְתִּי בְּפֵרוּשׁ מִפִּי רַבֵּנוּ ז"ל שֶׁזֶּה הַמַּאֲמָר עִם כַּמָּה מַאֲמָרִים הַסְּמוּכִים שֶׁנֶּאֱמְרוּ בְּאוֹתָן הַזְּמַנִּים כֻּלָּם מְדַבְּרִים מִסּוֹד כַּוָּנוֹת תְּפִלִּין, עַל-כֵּן חוֹבָה עָלֵינוּ לַחְתֹּר וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בּוֹ אֵיזֶה רְמָזִים מִבְּחִינַת תְּפִלִּין, וה' הַטּוֹב יְרַחֵם לְהָאִיר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְיַצִּילֵנוּ מִשְּׁגִיאוֹת וְיָשִֹים בְּלִבֵּנוּ דִּבְרֵי אֱמֶת):

אות ב

כִּי תְּפִלִּין הֵם בִּבְחִינַת רְעָמִים, בְּחִינַת תִּקּוּן הַמֹּחִין וְכוּ', שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִפְשָׁט עַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב וְזוֹכִין לְשִֹמְחָה כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת הַשִֹּמְחָה שֶׁל תְּפִלִּין, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ( בְּרָכוֹת לה), רַבָּה הַוָה חָדֵי כולה יוֹמָא, אָמַר, תְּפִלִּין קָא מנחנא כִּי תְּפִלִּין הֵם בִּבְחִינַת שִֹמְחָה כַּנַּ"ל, וְעַל-כֵּן הֵם כְּנֶגֶד הלב בְּחִינַת ( שִׁיר הַשִּׁירִים ח') שִֹימֵנִי כְּחוֹתָם עַל לִבֵּךְ וְכוּ' כְּדֵי לְפַשֵּׁט עַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב, כְּדֵי לִזְכּוֹת לְשִֹמְחָה בְּחִינַת וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִֹמְחָה כַּנַּ"ל, כִּי הַתְּפִלִּין הֵם בִּבְחִינַת רְעָמִים, בְּחִינַת כַּד נָפִיק הָאי קָלָא ואערא בעבי מִטְרָא כְּדֵין אִשְׁתְּמַע קָלָא לְבִרְיָיתָא וְדָא אִינוּן רְעָמִים וְכוּ', כִּי עִקַּר הַתְּפִלִּין נַעֲשִׂין עַל-יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁעוֹסְקִין בַּלַּיְלָה, דְּהַיְנוּ עַל-יְדֵי שֶׁקָּמִים בַּחֲצוֹת לַיְלָה וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וְכוּ', כַּמּוּבָא בַּכְּתָבִים וְקִימַת חֲצוֹת זֶה בְּחִינַת רְעָמִים, בְּחִינַת קוֹל שׁוֹפָר, בְּחִינַת רַעַם גְּבוּרוֹתָיו מִי יִתְבּוֹנָן, שֶׁזֶּה בְּחִינַת ( זֹהַר וַיִּקְרָא כג) הַאי שַׁלְהוֹבָא דְּאֶשָׁא דְּבָטִיש בְגַדְפּוֹהִי דְּתַרְנְגוֹלָא וּכְדֵין קארי וְכוּ' וְזֶה בְּחִינַת ( אִיּוֹב לח) מִי נָתַן לַשֶֹּכְוִי בִּינָה וְכוּ' נִמְצָא, שֶׁקּוֹל הַתַּרְנְגוֹל, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה קָמִים בַּחֲצוֹת, הוּא בְּחִינַת קוֹל הַנַּ"ל הַיּוֹצֵא מִגְּבוּרוֹת, בְּחִינַת רַעַם גְּבוּרוֹתָיו מִי יִתְבּוֹנָן, בְּחִינַת מִי נָתַן לַשֶֹּכְוִי בִּינָה כַּנַּ"ל וְעַל-יְדֵי זֶה קָמִים בַּחֲצוֹת וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, וְזֶה בְּחִינַת כַּד נָפִיק הַאי קָלָא ואערא בעבי מִטְרָא, שֶׁהֵם הַמֹּחִין, כִּי אָז בַּחֲצוֹת אֲזַי הוּא עִקַּר תִּקּוּן הַמֹּחַ, כַּמּוּבָא, שֶׁאָז עִקַּר הַזְּמַן הַמְסֻגָּל לְהַשִֹּיג סוֹדוֹת הַתּוֹרָה וְזֶה בְּחִינַת קוֹל הַשּׁוֹפָר, כִּי שׁוֹפָר הוּא בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁינָה, בְּחִינַת עוּרוּ יְשֵׁנִים מִתַּרְדֵמַתְכֶם כַּמּוּבָא, שֶׁזֶּה בְּחִינַת קִימַת חֲצוֹת שֶׁמִּתְעוֹרְרִים מֵהַשֵּׁינָה עַל-יְדֵי קוֹל הַתַּרְנְגוֹל שֶׁשָּׁרְשׁוֹ מִגְּבוּרוֹת בְּחִינַת הַאי שַׁלְהוֹבָא דְּאֵשָׁא, שֶׁזֶּה בְּחִינַת קוֹל הַשּׁוֹפָר שֶׁהוּא גַּם כֵּן בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁינָה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת רְעָמִים, בְּחִינַת רַעַם גְּבוּרוֹתָיו מִי יִתְבּוֹנָן, בְּחִינַת מִי נָתַן לַשֶֹּכְוִי בִּינָה וְכוּ' כַּנַּ"ל, וַאֲזַי נָפִיק הַאי קָלָא ואערא בעבי מִטְרָא, הַיְנוּ בְּמֹחִין, כִּי אָז הַמֹּחַ זָךְ וְצָלוּל, וְאָז עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּבְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁזֶּה בְּחִינַת דַּעַת כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר, כִּי אָז עִקַּר תִּקּוּן הַמֹּחִין בְּחִינַת עבי מִטְרָא, כִּי עבי מִטְרָא זֶה בְּחִינַת הַגַּן עֵדֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּישַׁעְיָה ( קפיטיל ה'), "עַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מהמטיר עָלָיו מָטָר" וּפֵרֵשׁ רש"י טרדתיו מִגַּן עֵדֶן, עַיֵּן שָׁם נִמְצָא, שֶׁעִקַּר בְּחִינַת עבי מִטְרָא הֵם בְּגַן עֵדֶן, כִּי שָׁם עִקַּר תִּקּוּן הַמֹּחִין הֵם בְּחִינַת ( בְּרֵאשִׁית ב') נָהָר הַיּוֹצֵא מֵעֵדֶן וְכוּ' וּכְשֶׁעוֹמְדִים בַּחֲצוֹת אֲזַי נֶחֱשָׁב כְּאִלּוּ יוֹשֵׁב בְּגַן עֵדֶן, כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר, שֶׁאָז נָחִית קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לאשתעשע עִם צַדִּיקַיָּא בְּגִנְתָא דְּעֵדֶן וְכוּ', וּמִי שֶׁעוֹמֵד אָז וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִתְחַבֵּר עִם אוֹתָן הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, ( וַיִּקְרָא יג) וַאֲזַי זוֹכֶה לִבְחִינַת עבי מִטְרָא בְּחִינַת מֹחִין שֶׁהֵם מְאִירִין בְּגַן עֵדֶן דַּיְקָא, בְּחִינַת וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה וְכוּ' הַנֶּאֱמַר עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן כְּשֶׁנִּתְגָּרֵשׁ מִגַּן עֵדֶן וְכוּ' כַּנַּ"ל נִמְצָא כְּשֶׁקָּמִים בַּחֲצוֹת עַל-יְדֵי קוֹל הַתַּרְנְגוֹל זֶה בְּחִינַת רְעָמִים, בְּחִינַת כַּד נָפִיק הַאי קָלָא ואערא בעבי מִטְרָא וְכוּ', וְעַל-יְדֵי זֶה יוֹצֵא אוֹר הַתְּפִלִּין בַּבֹּקֶר כַּמּוּבָא, כִּי עִקַּר הַתְּפִלִּין הֵם עַל-יְדֵי בְּחִינַת חֲצוֹת, שֶׁאָז הָרַג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְעַל-יְדֵי זֶה נִתְקַדְּשׁוּ בְּכוֹרֵי יִשְֹרָאֵל, שֶׁזֶּה עִקַּר בְּחִינַת תְּפִלִּין, בְּחִינַת ( שְׁמוֹת יג) קַדֵּשׁ לִי כָּל בְּכוֹר וְכוּ', כִּי בְּכוֹר הוּא רֵאשִׁית בְּחִינַת דַּעַת, בְּחִינַת רֵאשִׁית דַּעַת, וְעַל-יְדֵי שֶׁהִכָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם הִכְנִיעַ הַדַּעַת דְּסִטְרָא אַחֲרָא בִּבְחִינַת גער חית קנה, 'חית קנה' זֶה בְּחִינַת עֵשָֹו חֲזִיר הַיַּעַר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רז"ל ( בְּרֵאשִׁית רַבָּא פֶּרֶק סה), שֶׁהוּא בְּחִינַת בְּכוֹר דְּסִטְרָא אַחֲרָא, כִּי שָֹרוֹ שֶׁל עֵשָֹו הָיָה שָֹרוֹ שֶׁל מִצְרַיִם, כַּמּוּבָא, וְעַל-כֵּן הִשְׁתַּדֵּל יַעֲקֹב לִיקַח הַבְּכוֹרָה מֵעֵשָֹו כְּדֵי לְהַכְנִיעַ הַדַּעַת דְּסִטְרָא אַחֲרָא שֶׁהוּא בְּחִינַת בְּכוֹר, בְּחִינַת רֵאשִׁית דַּעַת כַּנַּ"ל וְעַל-יְדֵי שֶׁהִכָּה ה' כָּל בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם וְהִכְנִיעַ הַדַּעַת דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וַאֲזַי נִתְגַּבֵּר הַדַּעַת דִּקְדֻשָּׁה בְּחִינַת בְּכוֹרֵי יִשְֹרָאֵל, בְּחִינַת ( שְׁמוֹת ד') בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְֹרָאֵל וַאֲזַי נִתְקַיֵּם, "גער חית קנה" כַּנַּ"ל, וַאֲזַי יָצְאוּ יִשְֹרָאֵל מֵחָמֵץ לְמַצָּה בְּחִינַת קנה חית תשבר כַּנַּ"ל, וְזֶה בְּחִינַת וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְכוּ' הַנֶּאֱמַר בְּפָרָשַׁת קַדֵּשׁ לִי כָּל בְּכוֹר שֶׁהִיא פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁבִּתְפִלִּין, זֶה בְּחִינַת גער חית קנה כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּה בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת הֲרִיגַת בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם, שֶׁהֵם בְּחִינַת בְּכוֹר דְּסִטְרָא אַחֲרָא, בְּחִינַת עֵשָֹו וְכוּ' וַאֲזַי נִתְקַדְּשׁוּ בְּכוֹרֵי יִשְֹרָאֵל, בְּחִינַת דַּעַת דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת קַדֵּשׁ לִי כָּל בְּכוֹר, בְּחִינַת תְּפִלִּין כַּנַּ"ל, וְכָל זֶה הָיָה בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( שָׁם יא), "כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרַיִם וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְכוּ'" כִּי עִקַּר בְּחִינַת תְּפִלִּין נַעֲשִׂין עַל-יְדֵי בְּחִינַת חֲצוֹת וְכוּ' כַּנַּ"ל:

אות ג

כִּי תְּפִלִּין הֵם בִּבְחִינַת קוֹל הַנַּ"ל שֶׁהוּא יוֹצֵא מִגְּבוּרוֹת מִבְּחִינַת יֵרָאֶה וְכוּ' וְזֶה בְּחִינַת ( בְּרֵאשִׁית כז) הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב, כִּי יַעֲקֹב הוּא בְּחִינַת תְּפִלִּין כַּמּוּבָא, כִּי יַעֲקֹב כָּלוּל מֵחֲסָדִים וּגְבוּרוֹת, וְזֶה בְּחִינוֹת קוֹל הַנַּ"ל שֶׁהוּא יוֹצֵא מִגְּבוּרוֹת וְצָרִיךְ לְשַׁתֵּף הַגְּבוּרוֹת בַּחֲסָדִים כַּנַּ"ל, וְזֶה בְּחִינַת קוֹל יַעֲקֹב שֶׁהוּא זֶרַע יִצְחָק, שֶׁהוּא כָּלוּל מֵחֲסָדִים וּגְבוּרוֹת כַּיָּדוּעַ, וְעַל-כֵּן בִּתְחִלָּה מַנִּיחִין תְּפִלָּה שֶׁל יַד וְאַחַר כָּךְ שֶׁל רֹאשׁ, כִּי תְּפִלָּה שֶׁל יַד מַנִּיחִין בִּזְרוֹעַ שְֹמֹאל שֶׁהוּא בְּחִינַת גְּבוּרוֹת שֶׁמִּשָּׁם יוֹצֵא הַקּוֹל בְּחִינַת רַעַם גְּבוּרוֹתָיו כַּנַּ"ל, וְהַאי קָלָא אערא בעבי מִטְרָא, שֶׁזֶּה עִקַּר בְּחִינַת תְּפִלִּין, בְּחִינַת מֹחִין, בְּחִינַת בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן, מִן לבונא דְּמוֹחָא, שֶׁזֶּה עִקַּר בְּחִינַת תְּפִלִּין כַּיָּדוּעַ, וְעַל-כֵּן נִזְּכָּר 'וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ', בִּתְפִלִּין, זֶה בְּחִינַת גער חית קנה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת תִּקּוּן הַמֹּחִין, שֶׁזֶּה עִקַּר בְּחִינַת תְּפִלִּין כַּנַּ"ל, וְזֶה בְּחִינַת ד' פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבִּתְפִלִּין, כִּי צָרִיךְ לְתַקֵּן הַמֹּחַ בְּחִינַת עבי מִטְרָא, גַּם צָרִיךְ לִשְׁמֹר אֶת הַיִּרְאָה וְכוּ', וּמוֹחָא חָכְמָה, וְיִרְאָה הוּא דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב, כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר ( לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן א'), ובינה לבא וּמִשָּׁם יוֹצֵא הַקּוֹל שֶׁכָּלוּל מֵחֲסָדִים וּגְבוּרוֹת, כִּי צָרִיךְ לְשַׁתֵּף הַגְּבוּרוֹת בַּחֲסָדִים, וְזֶה בְּחִינַת ד' פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבִּתְפִלִּין שֶׁהֵם בְּחִינַת חָכְמָה וּבִינָה, חֶסֶד וּגְבוּרָה, הַיְנוּ כַּנַּ"ל:

אות ד

וְעִקַּר לִשְׁמֹר מֹחוֹ מֵחָמֵץ, בְּחִינַת גער חית קנה, לִגְעֹר בַּמַּחֲשָׁבוֹת רָעוֹת וְכוּ' וְלַעֲשׂוֹת מְרִיבָה עִמָּהֶם לְגָרְשָׁם, שֶׁלֹּא יִתְקָרְבוּ לְמַשְׁכְּנָא דִּקְדֻשָּׁה וְצָרִיךְ לְהַאֲמִין שֶׁכָּל הַמְּרִיבוֹת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים הַשְּׁלֵמִים אֵין זֶה אֶלָּא בִּשְׁבִילְךָ וְכוּ', שֶׁזֶּה מַשְׁמִיעִין אוֹתְךָ תּוֹכֵחָה עַל שֶׁפָּגַמְתָּ בטפי מוֹחֲךָ, וּבְוַדַּאי אִלּוּ לֹא הָיָה נִפְגַּם מוֹחֲךָ, לֹא הָיָה נִשְׁמַע לְךָ הַמְּרִיבָה שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים וְאֵין הַמְרִיבָה אֶלָּא בִּשְׁבִילְךָ כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב מִמָּוֶת לְחַיִּים, מֵחָמֵץ לְמַצָּה וְכוּ' וְזֶהוּ, "אֹזֶן שׁוֹמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין וְכוּ'" כַּנַּ"ל בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל וְזֶה עִקַּר בְּחִינַת תְּפִלִּין, שֶׁהֵם תִּקּוּן הַמֹּחַ, לִזְכּוֹת לְחַיִּים עַל-יְדֵי מִצְוַת תְּפִלִּין כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ( מְנָחוֹת מ"ד), הַמֵּנִיחַ תְּפִלִּין זוֹכֶה לְחַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר, "ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ" כִּי תְּפִלִּין הֵם בְּחִינַת תִּקּוּן הַמֹּחִין לִזְכּוֹת לֵידַע וּלְהַאֲמִין, כִּי אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים, הַיְנוּ לִבְלִי לִשְׁמֹעַ כְּלָל הַמְּרִיבוֹת וְהַמַּחֲלֹקֶת שֶׁיֵּשׁ בֵּין הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים, כִּי מַאֲמִינִים כִּי אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים, אַף-עַל-פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין זֹאת בְּשִֹכְלֵנוּ, כִּי זֶה אוֹסֵר וְזֶה מַתִּיר וְכֵן שְׁאָר מִינֵי מַחֲלֹקֶת, אַף-עַל-פִּי-כֵן מַאֲמִינִים, כִּי בֶּאֱמֶת אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים וְזֶה בְּחִינַת תְּפִלִּין שֶׁהֵם שֶׁכָּל גָּבֹהַּ מְאֹד מְאֹד, בְּחִינַת מַקִּיפִים, שֶׁזֶּה בְּחִינַת הַשֵֹּכֶל שֶׁל הַמַּחֲלֹקֶת דִּקְדֻשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בֵּין צַדִּיקֵי אֱמֶת, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג זֶה הַשֵֹּכֶל וְזֶה בְּחִינַת שי"ן שֶׁל ג' רָאשִׁין שי"ן שֶׁל ד' רָאשִׁים, זֶה בְּחִינַת שֶׁכֻּלּוֹ חָד וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים, כִּי שי"ן שֶׁל ד' רָאשִׁים זֶה בְּחִינַת שֶׁהַחֲסָדִים וּגְבוּרוֹת הֵם נִתְחַלְּקִין לִשְׁנֵי מֹחִין, וְשִׁין שֶׁל ג' רָאשִׁים, זֶה בְּחִינַת שֶׁהַחֶסֶד וּגְבוּרָה הֵם נִכְלָלִין יַחַד וְנַעֲשֶֹה מֵהֶם דַּעַת בְּחִינַת מֹחַ אֶחָד, וְכָל הַמַּחֲלֹקֶת הֵם מִבְּחִינַת חֲסָדִים וּגְבוּרוֹת, כַּיָּדוּעַ נִמְצָא, שֶׁבִּתְפִלִּין עַל-יְדֵי השי"ן שֶׁל ג' רָאשִׁים ושי"ן שֶׁל ד' רָאשִׁים אָנוּ רוֹאִים שֶׁכֻּלּוֹ חָד כִּי הַחֲסָדִים וּגְבוּרוֹת שֶׁמִּתְחַלְּקִין לִשְׁנֵי מֹחִין שֶׁזֶּה בְּחִינַת שי"ן שֶׁל ד' רָאשִׁים כַּנַּ"ל הֵם בֶּאֱמֶת מֹחַ אֶחָד, שֶׁזֶּה בְּחִינַת שי"ן שֶׁל ג' רָאשִׁין כַּנַּ"ל רַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג זֹאת, כִּי שי"ן שֶׁל ד' רָאשִׁין הוּא בִּבְחִינַת מַקִּיפִין קֹדֶם שֶׁנִּכְנָסִין הַמֹּחִין לִפְנִים, כַּמּוּבָא בַּכְּתָבִים, הַיְנוּ שֶׁזֶּה הַמֹּחַ וְהַדַּעַת שֶׁל בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת דִּקְדֻשָּׁה שֶׁזֶּה בְּחִינַת שי"ן שֶׁל ד' רָאשִׁין כַּנַּ"ל הוּא בִּבְחִינַת מַקִּיפִין, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג זֶה הַדַּעַת, כִּי הוּא דַּרְכֵי ה' כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ ז"ל בְּמָקוֹם אַחֵר ( בְּסִימָן נ"ו) וְזֶה בְּחִינַת רְעָמִים וְכוּ', עַיֵּן שָׁם וְהַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים הָאֲמִתִּיִּים צְרִיכִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם זֶה הַדַּעַת הַגָּבֹהַּ מְאֹד, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת דִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל בִּשְׁבִיל לְגָרֵשׁ סִטְרִין אַחֲרָנִין וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל כְּדֵי לְקָרֵב הָרְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד שֶׁפָּגְמוּ בטפי הַמֹּחַ שֶׁעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר, "כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִֹּיגוּ אֹרְחוֹת חַיִּים" כִּי פָּגְמוּ בטפי הַמֹּחַ, שֶׁהוּא בְּחִינַת חַיִּים, וְעַל-כֵּן קָשֶׁה לָהֶם לָשׁוּב לְאֹרְחוֹת חַיִּים, אֲבָל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מָלֵא רַחֲמִים וחוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבַל יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח, וְעַל-כֵּן שׁוֹלֵחַ לָנוּ צַדִּיקִים גְּדוֹלִים וְנוֹרָאִים מְאֹד, וְעַל -יְדֵי הַדַּעַת הַגָּבֹהַּ שֶׁל בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַקִּיפִין, עַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא הֵם מְתַקְּנִין וּמַחֲזִירִים בִּתְשׁוּבָה אֲפִלּוּ אֵלּוּ הָרְחוֹקִים שֶׁפָּגְמוּ בטפי הַמֹּחַ, כַּמְבֹאָר בְּפֵרוּשׁ בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל, וְאֵין הַמְרִיבָה אֶלָּא בִּשְׁבִילְךָ כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב מִמָּוֶת לְחַיִּים וְכוּ', כִּי לִכְאוֹרָה הֵם יְכוֹלִין לְהִתְרַחֵק עַל-יְדֵי זֶה, עַל-יְדֵי הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים, כִּי אֵין יוֹדְעִין אֵיךְ לְהִתְקָרֵב וְקָשֶׁה לָהֶם קֻשְׁיוֹת עַל-יְדֵי הַמַּחֲלֹקֶת, נִמְצָא שֶׁיְּכוֹלִין ח"ו, לְהִתְרַחֵק יוֹתֵר עַל-יְדֵי הַמַּחֲלֹקֶת, אֲבָל בֶּאֱמֶת הַמַּחֲלֹקֶת דִּקְדֻשָּׁה זֶה דַּיְקָא תִּקּוּנָם, כִּי בֶּאֱמֶת רָאוּי לָהֶם לְהַרְחִיקָם מִלָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, כִּי עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר, "כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן" אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁמַּרְגִּישִׁין זֹאת וְרוֹאִין וּמְבִינִים שֶׁמְּרַחֲקִים אוֹתָם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ ז"ל שָׁם, וּבְוַדַּאי אִלּוּ לֹא הָיָה נִפְגַּם מוֹחֲךָ לֹא הָיָה נִשְׁמַע לְךָ הַמְּרִיבוֹת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים וְאֵין הַמְרִיבָה אֶלָּא בִּשְׁבִילְךָ, וּבָזֶה מַשְׁמִיעִין אוֹתְךָ תּוֹכֵחָה עַל שֶׁפָּגַמְתָּ בטפי מוֹחֲךָ, שֶׁעַל זֶה נֶאֱמַר, "כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְכוּ'", עַיֵּן שָׁם נִמְצָא, שֶׁבָּזֶה בְּעַצְמוֹ מַשְׁמִיעִין אוֹתְךָ תּוֹכֵחָה, כִּי דַּיְקָא עַל-יְדֵי זֶה הוּא תִּקּוּנָם, כְּשֶׁרוֹאִין בְּעַצְמָן שֶׁנִּשְׁמַע לְאָזְנֵיהֶם הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים הַשְּׁלֵמִים, וַאֲזַי הֵם מְבִינִים שֶׁמְּרַחֲקִין אוֹתָם מֵהַקְּדֻשָּׁה, וַאֲזַי הֵם מַתְחִילִים לְרַחֵם עַל עַצְמָן מִסְתַּכְּלִים בְּעַצְמָן הֵיכָן הֵם בָּעוֹלָם, שֶׁפָּגְמוּ כָּל כַּךְ עַד שֶׁמַּרְחִיקִין אוֹתָן וַאֲזַי הַהִתְרַחֲקוּת הוּא תַּכְלִית הַהִתְקָרְבוּת, כִּי בָּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁיַּעֲמֹד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה, וְאַף-עַל-פִּי שֶׁכָּתוּב כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְכוּ', וְאִיתָא בַּזֹּהַר שֶׁאֵין מוֹעִיל תְּשׁוּבָה עַל פְּגַם טפי הַמֹּחַ, אַף-עַל -פִּי-כֵן בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ מוֹעִיל תְּשׁוּבָה וְכַמּוּבָא בְּכָל סִפְרֵי מוּסָר, וּכְמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי מִפִּי רַבֵּנוּ ז"ל בְּפֵרוּשׁ, רַק מֵחֲמַת שֶׁפָּגַם כָּל כַּךְ, עַל-כֵּן הוּא צָרִיךְ לְהִתְנַסּוֹת וּלְהִצְטָרֵף וְלַעֲמֹד בַּנִּסָיוֹן הַזֶּה שֶׁל הִתְרַחֲקוּת הַזֹּאת, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּרְחִיקוּ אוֹתוֹ כָּל כַּךְ בְּכָל מִינֵי הִתְרַחֲקוּת, דְּהַיְנוּ שֶׁכּוֹתְבִין עָלָיו שֶׁאֵין מוֹעִיל תְּשׁוּבָה וְכוּ'. וּכְשֶׁהוּא פֶּתִי וְסָכָל וְאֵינוֹ מְרַחֵם עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת עוֹלָמוֹ ח"ו, אֲזַי מוֹצֵא פְּטוּר לְעַצְמוֹ לְהִתְרַחֵק מִן הַתְּשׁוּבָה מֵאַחַר שֶׁכְּבָר נִכְתַּב עָלָיו שֶׁאֵין מוֹעִיל לוֹ תְּשׁוּבָה ח"ו, אֲבָל מִי שֶׁחוֹשֵׁב בֶּאֱמֶת עַל הַתַּכְלִית שֶׁלּוֹ וְיֵשׁ לוֹ רַחֲמָנוּת עַל עַצְמוֹ, אֲזַי אַף-עַל-פִּי שֶׁרוֹאֶה כָּל מִינֵי הִתְרַחֲקוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְאַף-עַל-פִּי שֶׁכָּתוּב עָלָיו שֶׁאֵין מוֹעִיל לוֹ תְּשׁוּבָה אַף-עַל-פִּי-כֵן אֵין מִסְתַּכֵּל עַל זֶה כְּלָל, אַדְּרַבָּא, יֵשׁ לוֹ רַחֲמָנוּת יוֹתֵר עַל עַצְמוֹ, כִּי אַף-עַל -פִּי-כֵן מַה יְהֵא בְּסוֹפוֹ וּמַה יַעֲשֶֹה לְיוֹם פְּקֻדָּה, וּמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַטְעוֹת אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת עוֹלָמוֹ ח"ו, כָּל מַה שֶּׁמּוֹצֵא וְרוֹאֶה שֶׁמְּרַחֲקִין אוֹתוֹ יוֹתֵר, הוּא מְרַחֵם עַל עַצְמוֹ יוֹתֵר וְצוֹעֵק אֶל ה' יוֹתֵר וְיוֹתֵר מעומקא דְּלִבָּא, עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא ה' מִשָּׁמַיִם, כִּי בֶּאֱמֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חָפֵץ חֶסֶד הוּא, וְאֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁיַּעֲמֹד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ כְּבָר בְכַמָּה וְכַמָּה רְשָׁעִים גְּדוֹלִים שֶׁפָּגְמוּ בטפי הַמֹּחַ וְכָפְרוּ בָּעִקָּר וְאַף-עַל-פִּי-כֵן נִתְקַבְּלוּ בִּתְשׁוּבָה, וַאֲזַי כְּשֶׁזּוֹכֶה לַעֲמֹד בַּנִּסָיוֹן הַזֶּה וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה אַף -עַל-פִּי שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁמַּרְחִיקִין אוֹתוֹ כַּנַּ"ל, אֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עָלָיו וְנִתְקָרֵב עַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא, עַל-יְדֵי שֶׁעָמַד בַּנִּסָיוֹן הַזֶּה שֶׁל הִתְרַחֲקוּת כַּנַּ"ל וְהָבֵן וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת דִּקְדֻשָּׁה הַנַּ"ל שֶׁיֵּשׁ בֵּין הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁבָּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ עַל-יְדֵי זֶה הַדַּעַת דַּיְקָא הֵם מְקָרְבִין וּמְשִׁיבִין מִמָּוֶת לְחַיִּים אֶת אֵלּוּ שֶׁפָּגְמוּ בטפי הַמֹּחַ כַּנַּ"ל בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל, אַךְ מִי שֶׁהוּא פֶּתִי וְסָכָל כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין, אֲזַי מִתְרַחֵק יוֹתֵר עַל-יְדֵי זֶה, עַל-יְדֵי שֶׁרוֹאֶה מַחֲלֹקֶת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים כַּנַּ"ל, אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ אֲזַי שׁוֹמֵע תּוֹכַחַת חַיִּים עַל-יְדֵי זֶה שֶׁשּׁוֹמֵעַ הַמְרִיבוֹת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל בְּחִינַת אֹזֶן שׁוֹמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין וְכוּ' כַּנַּ"ל, כִּי רוֹאֶה עַל-יְדֵי זֶה גֹּדֶל הִתְרַחֲקוּתוֹ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁנִּתְרַחֵק כָּל כַּךְ עַד שֶׁנִּשְׁמַע לְאָזְנָיו הַמְרִיבוֹת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים, וְנִזְכָּר עַל-יְדֵי זֶה גֹּדֶל הַפְּגָם שֶׁפָּגַם בטפי הַמֹּחַ, כִּי אִם לֹא הָיָה נִפְגַּם מֹחוֹ לֹא הָיָה שׁוֹמֵעַ הַמְרִיבוֹת וְכוּ' כַּנַּ"ל, וַאֲזַי מַתְחִיל לְרַחֵם עַל עַצְמוֹ מֵאַחַר שֶׁרוֹאֶה וּמֵבִין גֹּדֶל הִתְרַחֲקוּתוֹ מֵהַקְּדֻשָּׁה, וַאֲזַי נִתְקָרֵב עַל -יְדֵי זֶה דַּיְקָא, כִּי בֶּאֱמֶת הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים הוּא בֶּאֱמֶת רַק בִּשְׁבִיל לְקָרֵב וּלְהָשִׁיב אֶת הָרְחוֹקִים מִמָּוֶת לְחַיִּים וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ שָׁם, וְאֵין הַמְרִיבָה אֶלָּא בִּשְׁבִילְךָ, כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב מִמָּוֶת לְחַיִּים וְכוּ':

אות ה

וַאֲזַי כְּשֶׁמַּאֲמִין זֹאת שֶׁבֶּאֱמֶת אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים וְאֵין הַמְרִיבָה אֶלָּא בִּשְׁבִילוֹ וְכוּ' כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּה בְּחִינַת תִּקּוּן הַמֹּחַ וְעַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא נַעֲשִׂין רְעָמִים, כַּמּוּבָן בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל אֲזַי נִפְשָׁט עַל-יְדֵי זֶה עַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב, כִּי כָּל הָעַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב, וּבִפְרָט מִי שֶׁפָּגַם ח"ו, בטפי הַמֹּחַ שֶׁאֲזַי נִפְגַּם מֹחוֹ וַאֲזַי נִתְעַקֵּם לִבּוֹ בְכַמָּה מִינֵי עַקְמִימִיּוּת בְּלִי שִׁעוּר וְעֵרֶךְ שֶׁנִּתְעַקֵּם וְנִפְתַּל לִבּוֹ בְכַמָּה מִינֵי פִּתּוּלִים וְעַקְמִימִיּוּת וְכָל אֵלּוּ הָעַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב בְּחִינַת לִבִּי סְחַרְחַר הֵם בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת דְּסִטְרָא אַחֲרָא, בְּחִינַת ( הוֹשֵׁעַ י') חָלַק לִבָּם, כִּי הַסִּטְרָא אַחֲרָא הִיא בִּבְחִינַת מַחֲלֹקֶת, כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר ( לִקּוּטֵי הֲלָכוֹת א' סִימָן ס"ב) וְזֶה הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁל הַסִּטְרָא אַחֲרָא בְּחִינַת עַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב שָׁרְשׁוֹ בְכַמָּה מִינֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת מִבְּחִינַת מַחֲלֹקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה וּכְשֶׁמַּאֲמִין שֶׁמַּחֲלֹקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בֵּין הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים כֻּלּוֹ חָד, כִּי אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים, אֲזַי נִמְתָּק וְנִתְבַּטֵּל כָּל מִינֵי מַחֲלֹקֶת שֶׁל הַסִּטְרָא אַחֲרָא שֶׁשָּׁרְשׁוֹ מִמַּחֲלֹקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה וַאֲזַי שׁוֹמֵע תּוֹכַחַת חַיִּים מִכָּל מִינֵי עַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב שֶׁהֵם רוֹצִים לְהַרְחִיקוֹ מֵהַקְּדֻשָּׁה וְהוּא מֵבִין עַל-יְדֵי זֶה בְּעַצְמוֹ גֹּדֶל הַפְּגָם שֶׁלּוֹ וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה וּמְרַחֵם עַל עַצְמוֹ מְאֹד מְאֹד עַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא, עַל-יְדֵי הָעַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב, כִּי כָּל מַה שּׁמְּעַקְּמִין לִבּוֹ יוֹתֵר בָּעַקְמִימִיּוּת יוֹתֵר הוּא רוֹאֶה וּמֵבִין עַל-יְדֵי זֶה בְּיוֹתֵר גֹּדֶל הַפְּגָם שֶׁלּוֹ שֶׁפָּגַם כָּל כַּךְ עַד שֶׁנִּתְעַקֵּם לִבּוֹ כָּל כַּךְ וַאֲזַי מְרַחֵם עַל עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר וְנִתְקָרֵב עַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי כְּמוֹ שֶׁמַּאֲמִין שֶׁכָּל הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁל הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים הַכֹּל בִּשְׁבִיל תִּקּוּנוֹ, כִּי בֶּאֱמֶת אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים וְהַמְּרִיבָה הִיא רַק בִּשְׁבִילוֹ, כְּמוֹ כֵן צְרִיכִין לְהַאֲמִין שֶׁכָּל מִינֵי עַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב בְּוַדַּאי יֵשׁ לוֹ שֹׁרֶשׁ בַּקְּדֻשָּׁה, כִּי שָׁרְשׁוֹ בְּמַחֲלֹקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל וּבְוַדַּאי הָעַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב שֶׁהִיא הִתְרַחֲקוּת כְּאִלּוּ רוֹצִים לְהַרְחִיקוֹ ח"ו, בֶּאֱמֶת הוּא תַּכְלִית הַהִתְקָרְבוּת, כִּי הַהִתְרַחֲקוּת הוּא תַּכְלִית הַהִתְקָרְבוּת, כִּי עַל -יְדֵי זֶה דַּיְקָא יִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל-יְדֵי שֶׁרוֹאֶה עַל -יְדֵי זֶה גֹּדֶל הִתְרַחֲקוּתוֹ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְכָל מַה שֶּׁרוֹאֶה יוֹתֵר עַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב הוּא שׁוֹמֵעַ בְּכָל פַּעַם עַל-יְדֵי זֶה תּוֹכַחַת חַיִּים שֶׁמַּשְׁמִיעִין אוֹתוֹ עַל-יְדֵי זֶה תּוֹכֵחָה עַל שֶׁפָּגַם בטפי הַמֹּחַ, כִּי אִם לַאו לֹא הָיוּ לוֹ כָּל כַּךְ עַקְמִימִיּוּת וַאֲזַי שָׁב בִּתְשׁוּבָה עַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא, כִּי מִכָּל מִינֵי עַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב שׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת חַיִּים וְכוּ' כַּנַּ"ל וַאֲזַי נִפְשָׁט עַל-יְדֵי זֶה עַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב עַל -יְדֵי בְּחִינַת רְעָמִים כַּנַּ"ל, דְּהַיְנוּ עַל-יְדֵי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים הוּא בִּשְׁבִילוֹ וְכוּ', שֶׁעַל-יְדֵי זֶה זוֹכֶה לְהָבִין שֶׁכָּל הָעַקְמִימִיּוּת הוּא כְּדֵי לְהַזְכִּירוֹ וּלְהַרְאוֹת לוֹ גֹּדֶל הַפְּגָם שֶׁלּוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה לָשׁוּב עַל-יְדֵי זֶה וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת תְּפִלִּין, בְּחִינַת שִׁין שֶׁל ג' רָאשִׁים, שִׁין שֶׁל ד' רָאשִׁים, שֶׁזֶּה בְּחִינַת אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים וְכוּ' כַּנַּ"ל:

אות ו

וְזֶה בְּחִינַת תְּפִלִּין עַל עוֹר בְּהֵמָה, זֶה בְּחִינַת ( תְּהִלִּים סח) גער חית קנה, 'חית קנה' זֶה בְּחִינַת בֶּהֶמִיוּת וְעַל-יְדֵי שֶׁלּוֹקְחִין עוֹר בְּהֵמָה וּמְעַבְּדִין אוֹתוֹ לְשֵׁם תְּפִלִּין וְכוֹתְבִין עָלָיו פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל תְּפִלִּין עַל-יְדֵי זֶה מַכְנִיעִין בְּחִינַת בֶּהֶמִיּוּת, בְּחִינַת חית קנה עַל-יְדֵי קנה חָכְמָה קנה בִּינָה דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת הַקָּנֶה שֶׁכּוֹתְבִין בּוֹ בִּתְפִלִּין, שֶׁהוּא בְּחִינַת קנה חָכְמָה וְכוּ' דִּקְדֻשָּׁה. וְזֶה בְּחִינַת הַכְּתָב שֶׁהִיא בְּחִינַת ( יַלְקוּט שִׁמְעוֹנִי רפ) אֵשׁ שְׁחֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה, זֶה בְּחִינַת כַּד נָפִיק הַאי קָלָא ואערא בעבי מִטְרָא שֶׁהֵם לבונא דְּמוֹחָא וְזֶה בְּחִינַת אֵשׁ שְׁחֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה, כִּי הַקּוֹל הַיּוֹצֵא מִגְּבוּרוֹת זֶה בְּחִינַת אֵשׁ שְׁחֹרָה שֶׁהוּא בְּחִינַת גְּבוּרוֹת כַּיָּדוּעַ, וְהַקּוֹל הַיּוֹצֵא מִגְּבוּרוֹת, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֵשׁ שְׁחֹרָה, פּוֹגֵע בעבי מִטְרָא, שֶׁהֵם לבונא דְּמוֹחָא, וְזֶה בְּחִינַת אֵשׁ שְׁחֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה וַאֲזַי נַעֲשִׂין הַתְּפִלִּין הַנַּעֲשִֹין מֵעוֹר בְּהֵמָה בִּבְחִינַת כָּתְנוֹת אוֹר בְּאָלֶף, שֶׁזֶּה בְּחִינַת תְּפִלִּין, שֶׁהֵם בְּחִינַת אוֹר הַפָּנִים, בְּחִינַת ( בָּבָא מְצִיעָא פֶּרֶק ד') שׁוּפְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב כְּעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּאָדָם שֶׁהָיָה קֹדֶם הַחֵטְא שֶׁאָז הָיָה מֵאִיר אוֹר הַגָּנוּז מז' הַיָּמִים, שֶׁזֶּה בְּחִינַת כָּתְנוֹת אוֹר בְּאָלֶף וְזֶה בְּחִינַת הַדַּעַת שֶׁל מַחֲלֹקֶת דִּקְדֻשָּׁה הַנַּ"ל, בְּחִינַת אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים, וְזֶה בְּחִינַת תּוֹרָתוֹ שֶׁל ר' מֵאִיר שֶׁהָיָה כָּתוּב בָּהּ כָּתְנוֹת אוֹר בְּאָלֶף כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ( בְּרֵאשִׁית רַבָּא פֶּרֶק ט'), כִּי ר' מֵאִיר הָיָה מֵאִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה, וּמִפְּנֵי מַה לֹא קָבְעוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ? שֶׁלֹּא עָמְדוּ חֲבֵרָיו עַל סוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁהָיָה אוֹמֵר עַל טָמֵא טָהוֹר וּמַרְאֶה לוֹ פָּנִים וְהָיָה מְטַהֵר אֶת הַשֶּׁרֶץ בק"ן טְעָמִים ( עֵרוּבִין יג) נִמְצָא, שר' מֵאִיר הָיָה לוֹ הַדַּעַת וְהַשָֹּגָה שֶׁל בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת דִּקְדֻשָּׁה, בְּחִינַת אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים אַף-עַל-פִּי שֶׁזֶּה מְטַמֵּא וְזֶה מְטַהֵר וְכוּ' וְעַל-כֵּן הָיָה אוֹמֵר עַל טָמֵא טָהוֹר וְכוּ' וְעַל-כֵּן בֶּאֱמֶת לֹא עָמְדוּ עַל סוֹף דַּעְתּוֹ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג זֶה הַדַּעַת כְּלָל וּמֵחֲמַת זֶה בְּעַצְמוֹ הָיָה כָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ כָּתְנוֹת אוֹר בְּאָלֶף, כִּי כָּתְנוֹת עוֹר זֶה בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת כַּיָּדוּעַ שֶׁנִּמְשָׁךְ מִבְּחִינַת עֵץ הַדַּעַת טוֹב וְרָע, כִּי כָּתְנוֹת עוֹר זֶה בְּחִינַת הַבְדָּלָה כַּיָּדוּעַ, שֶׁזֶּה בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת, אֲבָל עַל-יְדֵי הַדַּעַת שֶׁל בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁיּוֹדְעִים וּמַאֲמִינִים שֶׁאֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים אֲזַי נִמְתָּק כָּל מִינֵי מַחֲלֹקֶת וַאֲזַי נַעֲשֶֹה בְּחִינַת כָּתְנוֹת אוֹר בְּאָלֶף, כִּי זֶה הַדַּעַת הוּא בְּחִינַת אוֹר הַגָּנוּז מז' יְמֵי בְּרֵאשִׁית, שֶׁזֶּה בְּחִינַת שִׁין שֶׁל ג' רָאשִׁין וְשֶׁל ד' רָאשִׁין, שֶׁהֵם ז' רָאשִׁין, בְּחִינַת שִׁבְעַת יְמֵי בְּרֵאשִׁית שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג זֶה הַדַּעַת כְּלָל, כִּי הוּא צָפוּן וְגָנוּז לַצַּדִּיקִים וְכוּ' כַּנַּ"ל, וְעַל-כֵּן ר' מֵאִיר שֶׁזָּכָה לְזֶה הַדַּעַת שֶׁל בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל, עַל -כֵּן הָיָה כָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ כָּתְנוֹת אוֹר בְּאָלֶף כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת תְּפִלִּין עַל גַּבֵּי עוֹר שֶׁעוֹשִֹין מִבְּחִינַת כָּתְנוֹת עוֹר, בְּחִינַת כָּתְנוֹת אוֹר וְכוּ' כַּנַּ"ל וְעִקַּר הַתְּפִלִּין נַעֲשִׂין עַל-יְדֵי עוֹר בְּהֵמָה דַּיְקָא, כִּי תְּפִלִּין הֵם מֹחִין גְּבוֹהִים מְאֹד בְּחִינַת אוֹר הַגָּנוּז, בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל, וּמִי שֶׁרוֹצֶה ח"ו, לִכָּנֵס לְהָבִין זֶה הַדַּעַת, בְּוַדַּאי לֹא יָשׁוּב וְלֹא יַשִֹּיג אֹרְחוֹת חַיִּים, כִּי יִהְיֶה נִכְשָׁל מְאֹד, כִּי עַל זֶה נֶאֱמַר, "בְּמוּפְלָא מִמְּךָ אֶל תִּדְרוֹשׁ וְכוּ'". כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג זֶה הַדַּעַת כַּנַּ"ל וְצָרִיךְ לִסְמֹךְ עַל אֱמוּנָה לְהַאֲמִין בְּצַדִּיקֵי אֱמֶת אַף-עַל-פִּי שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם מְרִיבָה וּמַחֲלֹקֶת, כִּי בֶּאֱמֶת אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים וְכוּ' כַּנַּ"ל, וְעַל-כֵּן תְּפִלִּין נִכְתָּבִין עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה דַּיְקָא, זֶה בְּחִינַת בְּנֵי אָדָם שֶׁעֲרוּמִים בְּדַעַת וּמְשִׂימִין עַצְמָן כִּבְְהֵמָה, שֶׁצְּרִיכִין לָשׂוּם עַצְמוֹ כִּבְהֵמָה לְסַלֵּק דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי כְּאִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם דַּעַת כְּלָל וְלִסְמוֹךְ רַק עַל אֱמוּנָה כַּנַּ"ל וַאֲזַי נִזְדַּכֵּךְ מֹחוֹ עַל-יְדֵי זֶה וְזוֹכֶה לִבְחִינַת תְּפִלִּין שֶׁהֵם נַעֲשִֹין מֵעוֹר בְּהֵמָה דַּיְקָא וַאֲזַי נִפְשָׁט עַקְמִימִיּוּת שֶׁבְּלִבּוֹ, כִּי כְּשֶׁרוֹאֶה אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַקְמִימִיּוּת שֶׁבְּלִבּוֹ בִּפְרָט, כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ ח"ו, עַקְמִימִיּוּת הַרְבֵּה בְּלִבּוֹ, אֲזַי הוּא צָרִיךְ לְסַלֵּק דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי כְּאִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם דַּעַת כְּלָל, וְיֵלֵךְ רַק בִּתְמִימוּת וּפְשִׁיטוּת לְבַד, וַאֲזַי זוֹכֶה אַחַר כָּךְ לְדַעַת גָּדוֹל מְאֹד וְזֶה בְּחִינַת תְּפִלִּין, שֶׁהֵם מֹחִין גְּבוֹהִים מְאֹד שֶׁנִּכְתָּבִין עַל עוֹר בְּהֵמָה דַּיְקָא וְעַל יָדָם נִפְשָׁט עַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב וְכוּ' כַּנַּ"ל:

אות ז

וַאֲזַי כְּשֶׁנִּפְשָׁט עַקְמִימִיּוּת שֶׁבְּלִבּוֹ עַל-יְדֵי תְּפִלִּין, שֶׁהֵם בְּחִינַת רְעָמִים, אֲזַי זוֹכֶה לְשִֹמְחָה כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת הַשִֹּמְחָה שֶׁל תְּפִלִּין כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת זָכְרֵהוּ מֵאֶחָד בְּשַׁבָּת, שֶׁמַּרְגִּישִׁין תַּעֲנוּג עוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא בְּחִינַת שַׁבָּת, בְּהַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶֹה, דְּהַיְנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּמַעֲשֵֹה הַמִּצְוֹת וְכוּ' כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת תְּפִלִּין, כִּי תְּפִלִּין הוּא בִּשְׁבִיל לְהַמְשִׁיךְ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל שַׁבָּת בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶֹה, כִּי תְּפִלִּין הֵם נִקְרָאִים אוֹת בְּחִינַת שַׁבָּת, כִּי בְּשַׁבָּת אֵין מַנִּיחִין תְּפִלִּין, כִּי הֵם עַצְמָן אוֹת רַק בַּחוֹל שֶׁאָנוּ צְרִיכִין לְהִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת שַׁבָּת אֲזַי אָנוּ מַנִּיחִין תְּפִלִּין וַאֲזַי מַמְשִׁיכִין וּמְקַבְּלִין הַקָּדוֹשׁ שֶׁל שַׁבָּת גַּם בִּימֵי הַחוֹל וְזֶה בְּחִינַת הַנַּ"ל, הַיְנוּ כִּי עַל-יְדֵי הַתְּפִלִּין זוֹכִין לְשִֹמְחָה כַּנַּ"ל וַאֲזַי הוּא בְּחִינַת זָכְרֵהוּ מֵאֶחָד בְּשַׁבָּת, שֶׁמַּמְשִׁיכִין תַּעֲנוּג עוֹלָם הַבָּא, בְּחִינַת שַׁבָּת, גַּם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחוֹל עַל-יְדֵי הַשִֹּמְחָה שֶׁל הַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ שֶׁזּוֹכִין עַל -יְדֵי הַתְּפִלִּין וְכוּ' כַּנַּ"ל שִׁין שֶׁל ג' רָאשִׁים, שִׁין שֶׁל ד' רָאשִׁים, שֶׁהֵם ז' רָאשִׁין, הֵם בְּחִינַת ז' קוֹלוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד עַל הַמַּיִם, שֶׁהֵם בְּחִינַת עבי מִטְרָא, שֶׁזֶּה בְּחִינַת תְּפִלִּין וְכוּ' כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת קוֹל ה' חוֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מִזֶּה, שֶׁהָיָה הַקּוֹל נֶחְקָק בְּאֵשׁ שְׁחֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה, כִּי הַקּוֹל פּוֹגֵע בַּמֹּחַ, שֶׁזֶּה בְּחִינַת אֵשׁ שְׁחֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה כַּנַּ"ל:

מתוך: ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות תפילין/הלכה ה (עריכה)

הלכה ה

ענין מצות תפילין של יד ושל ראש , וצריכין להיות של עור בהמה טהורה דייקא , ולכותבן על הקלף , וענין הרצועות והמעברתא ושאר פרטיהם הקדושים והנוראים מאד. וענין תפילין דרש"י ודר"ת.

אות א

ע"פ המעשה הנוראה מאד של השבעה בעטלירס הנדפס בספר סיפורי מעשיות עיין שם בדף צ"ו , הענין הבעטליר הראשון שהיה עוור שבא אצל החתן והכלה על החתונה אחר החופה ואמר להם שנותן להם מתנה לדרשה שתהיו זקנים כמוני וכו' שתחיו חיים ארוכים כמוני, ואתם סוברים שאני עוור, באמת אין אני עוור כלל, רק שכל העולם כולו אינו עולה אצלי כהרף עין וכו' כי אני זקן מאד , ואני עדיין יניק לגמרי ( היינו יונג ) ולא התחלתי עדיין לחיות כלל , ואע"פ כן אני זקן מאד וכו',ויש לי הסכמה על זה מהנשר הגדול וכו' , ע"ש כל זה היטב היטב , ואם עיני שכל לך , תבין מרחוק מה מאד עמקו מחשבותיו , ואי אפשר להאריך בזה כלל והחפץ באמת יראה ויבין משם גדולת הצדיקים האמיתיים הגדולים גודל מעלתם שזכה כל אחד ואחד כפי מה שהתפאר בעצמו שם , כי כל מה שמבואר שם שסיפר כל אחד הוא ענין ההתפארות של איזה צדיק גדול ונורא מאד מאד שהתפאר בעולמות עליונים במקום שהתפאר שזכה בזה העולם למה שזכה, אשרי לו אשרי חלקו , למשל בענין שיתבאר לפנינו שהתפארו הזקנים , וכל אחד סיפר מה שזכר מזכרון הראשון וכו' הקטן מכולם גבוה מאד מאד מה שאי אפשר להכניס במח עוצם גדולתו ותוקף קדושתו , כגון שאחד התפאר שזוכר מה שנעשה עימו בעת שחתכו את טיבורו , ראה והבן והבט , הנמצא כזה אפילו חד בדרא שיוכל להתפאר , כזה שיזדכך ויקדש גופו החומרי כל כך כל כך עד שיזכה לזכור מה שנעשה עימו אז בתחילת הלידה כשיצא לאויר העולם בעת שחתכו את טיבורו וזה הקטן שבכולם , וממנו תראה מעלת קדושת הזקן הקדוש השני שהיה בעיניו לשחוק מעלת הזקן הראשון ואמר כמתמיה , זאת היא מעשה ישנה ? אני זוכר זאת המעשה , אבל אני זוכר גם כשהיה הנר דולק , ופרשה הנשר הגדול אח"כ שזהו שזוכר גם מה שנעשה עימו בעת שהיה בבטן אמו שהיה נר דלוק על ראשו כמבואר שם, והנה מעלת זה השני על הראשון יכולין להבין קצת מרחוק אע"פ שאנו רחוקים מזה מאד מאד , כי החילוק הגדול שיש להאדם בין קודם שיצא לאויר העולם בין אח"כ מבואר בדברי רז"ל בגמרא (נדה ל, א) ומדרשים ובזוהר הקדוש כי בעת העיבור כשהוא במעי אמו אז נר דולק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו וכיון שיצא לאויר העולם מיד בא מלאך וסוטרו על פיו ושוכח הכל , ועל זה אמר איוב (איוב, כט) מי יתנני כירחי קדם כימי אלוקי ישמרני וכו' כמבואר בדברי רז"ל ( שם ), וכל עבודת האדם שיזכה לידע ולהשיג מה שידע מתחילה בעת שהיה נר דלוק על ראשו שאז היה מסתכל באור הגנוז משבעת ימי בראשית , שבו היה האדם צופה מסוף העולם ועד סופו כמובא , ועתה ראה והבן והבט כמה גדלה מעלת הזקן השני על הראשון כגבוה שמיים על הארץ וכו' , וכן הג' על הב' וכן כולם שהקטן שבהם גבוה מאד מאד עד שאין נמצא כמותו כי אם יחיד בכמה דורות, ואעפ"כ כנגד השני הגבוה ממנו נחשב כנקודה , וכן הב' נגד הג' וכו' וכו' , וכן להלן להלן, עד שזה שהתפאר שהיה תינוק אז לגמרי , שהוא הבעטליר העוור בעצמו שאמר שזוכר כל אלו המעשיות והוא אינו זוכר כלום וכו' ע"ש , כי זה כלל גדול ומבואר ומובן בדרז"ל ובכתבי האר"י ז"ל שאפילו המדרגה הגבוה שבמדרגות , אעפ"כ כנגד המדרגה שגבוה עוד יותר נחשב הכל כנקודה בעלמא כנגדה , כ"ש בזוה"ק ( תיקון ע' ד' קכג ) אפילו כתר עליון אוכמא הוא כנגד עילת העילות וכו' , וכל אלו הגדולות והנפלאות מבוארים במעשה של יום א' , וכן בכל יום ויום מבוארים כמה וכמה דברים נפלאים שהתפאר כל אחד , כגון ביום השני בענין חיים טובים וכן בשאר הימים , בענין מועט מחזיק את המרובה , ובענין זוג הציפורים הקדושים שהוא יכול לחברם יחד וכו' וכו' . פקח עיניך וראה למה האדם יוכל לזכות בזה העולם שילודי אשה יוכלו לזכות לדברים גבוהים כאלה שהשי"ת בעצמו מתפאר בהם , (ועיין עוד בדברינו באבן העזר הלכות אישות שם דברנו גם כן קצת מענין המעשה הקדושה של יום הששי מענין כח הידיים עיי"ש ) ורבינו הנורא ז"ל ידע מכולם וידע לספר המעשה הנעשה במקום שנעשה מכולם , ובאמת אמר על עצמו בעת שסיפר המעשה הזאת שאם לא היה יודע בעולם כי אם זאת המעשה היה גם כן חידוש גדול מאד , ואין להאריך יותר בזה כאן , ( עיין למטה בסוף הדרוש מה שהובא שם מהירושלמי כתובות לענין נפלאות הזכרון של הזקנים הנ"ל ).

אות ב

נחזור לעניינינו , והנה מבואר שם שאמר שכ"א יספר מעשה ישנה מה שהוא זוכר מזכרון הראשון וכו' , וסיפר הראשון שביניהם שהוא זוכר גם שחתכו התפוח מן הענף דהיינו בעת שחתכו את טבורו וכו', והב' סיפר שזוכר גם שהיה הנר דולק , דהיינו מה שנעשה עימו בעת העיבור שהיה נר דולק על ראשו וכו' , והג' סיפר שזוכר גם הבעת שהתחיל להתרקם הגוף וכו' , והד' סיפר שזוכר גם בעת שהיו מוליכים הגרעין ליטוע הפרי , דהיינו כשנמשכה הטיפה בעת הזיווג , והה' סיפר שזוכר גם את החכמים שהיו ממציאים את הגרעין דהיינו שזוכר שהיה עדיין במח וכו' , והו' והז' והח' זכרו גן המראה והטעם והריח קודם שנמשך על הפרי שהוא בחינת נפש רוח נשמה וכו' , והתינוק' שהוא הבעטליר העוור בעצמו שמספר כל זה אמר שהוא זוכר לא כלום , כי הוא למעלה מן הכל וזוכר אפילו מה שהוא קודם מנר"ן שהוא בחינת אין וכו' וכו' ע"ש כל זה היטב , ואם תרצה להביט בעין האמת , תראה מרחוק פלאות ה' , אשר לא נשמע ולא נראה כזאת מימות עולם :

אות ג

וזה בחינת תפילין, כי תפילין הם בחינת זכרון, כמו שכתוב (שמות, יג) ולזכרון בין עיניך, ולזכרון בין עיניך דייקא, כי עיקר הזכרון הוא תלוי בתיקון העינים דייקא כמובן בהמעשה הנ"ל שזה העור שהיה עור לגמרי מחיזו דהאי עלמא שלא היה לו שום הסתכלות כלל בזה העולם עד שזכה שכל העולם לא היה עולה בעיניו אפילו כהרף עין שזה עיקר תיקון העינים זכה לתכלית שלימות הזכרון שאין שלימות אחריו כמבואר לעיל שזה העור היה זוכר יותר מכולם וכו' כמו שכתוב שם בהמעשה הנ"ל, נמצא שעיקר הזכרון תלוי בעינים, וכן מבואר בהתורה ויהי מקץ זכרון (סימן נ"ד) שהעיקר הזכרון תלוי בעינים עיין שם ומביא שם זה הפסוק ולזכרון בין עיניך עיין שם, כי תפילין הם בחינת מוחין דגדלות שזהו בחינת זכרון דקדושה, כי הזכרון הוא בחינת דעת ומוחין כמבואר בהתורה דרשו ה' (בסימן ל"ז) וזה בחינת תפילין של ראש ושל יד שיש בשניהם שמונה פרשיות ד' בשל ראש וד' בשל יד, כנגד השמונה זקנים קדושים הנ"ל שהם בעלי הזכרון שהוא בחינת תפילין ולזכרון בין עיניך כנ"ל, כי ידוע בכוונות שתפילין של ראש הם בבחינת דכורא ותפילין של יד הם בבחינת נוקבא, וכלליות התפילין הם בבחינת מוחין דעיבור ב' דגדלות וזהו בחינת הזקנים הקדושים הנ"ל שזכו למוחין גדולים כל כך עד שכל אחד זכה לזכור ולהשיג יותר את ההתחלה מה שנעשה עמו מקודם בההתחלה וכל מה שהשיג יותר היה זוכר ומשיג התחלה קדומה יותר ויותר כמבואר לעיל, והנה הם ח' זקנים ונחלקים לשתי פעמים ד', כנגד שתי פעמים ד' פרשיות שבשל יד ושל ראש, כי ד' זקנים הראשונים שהתפארו תחלה בזכרון שלהם כל ענינם היה מה שנעשה עם הולד במעי אמו מעת יציאת הטפה עד חתיכת הטבור כשיוצא לאויר העולם דהיינו שאחד התפאר שזוכר בעת שהוליכו את הגרעין ליטע הפרי שהוא הולכת הטפה וכו', והב' זכר התחלת ריקום הפרי והג' זכר בעת שהיה נר דולק שהם כל ימי העיבור והד' שהוא האחרון זכר עיקר גמר הולד שהוא חתיכת טבורו שאז התחלת ביאתו לזה העולם, (אלו הד' נכתבו בכאן ממעלה למטה, בהיפך ממה שנכתב בספר המעשיות וזה מחמת שהוכרחתי עתה להתחיל מן הרביעי, על כן על פי רהיטת הלשון נתהפך הסדר, והכוונה אחת), נמצא שכל אלו הד' סיפורים הוא בנפל אות גדולות הבורא יתברך שמו מה שנעשה עם הולד אצל אמו, ועל כן אלו המוחין וההשגות אלו שהשיגו הד' זקנים אלו הם בבחינת מוחין דנוקבא, שהוא בחינת ד' פרשיות של תפילין של יד שהם מוחין דנוקבא כנ"ל, ואלו הבחינות שסיפרו אלו הזקנים הד' הם בחינת אור מים רקיע הנאמר בזוהר הקדוש ובכוונות, כי בתחילת יציאת הטפה שהוא בחינת זה שסיפר שזוכר בעת שהוליכו הגרעין וכו', זה בחינת אור, כי עדיין אין לה שום ציור, ואחר כך בעת שהתחיל להתרקם בשעת התחלתו הוא בחינת מים ואחר כך כשנתהוה הולד בכל ימי העיבור זה בחינת רקיע כידוע, ואז כשנגמר בחינת רקיע הוא יוצא לאויר העולם ונולד, וכל זה הוא בחינת תפילין שהם בחינת עיבור ולידה שזהו בחינת יציאת מצרים כידוע, והד' זקנים הראשונים כל סיפורם הוא מה שנעשה מקודם שירדה הטפה במעי אמו כי הם סיפרו שזוכרים כשהיה הטפה עדיין במוח האב, והמראה טעם וריח שהם בחינת נפש רוח נשמה, שמשם התחלת המשכת המחשבה שנמשכת ממקום שנמשכת מעילה לעלול מעולם לעולם משכל לשכל שהם בחינת נשמה ורוח ונפש עד שנתהוה המחשבה שעל ידה התהוות הטפה הקדושה של הולד, וכל אלו הד' בחינות כולם אצל האב אצל בחינת דכורא כנ"ל, על כן הם בבחינת תפילין של ראש שהוא מוחין דדכורא כנ"ל, כי התפילין נמשכין מבחינת תיקוני דיקנא כידוע, שזהו בחינת זקנים שבקדושה הנ"ל שכולם הם בבחינת תקוני דיקנא קדישא, שמשם עיקר הזקנה דקדושה, בחינת הדרת פני זקן כידוע ועיקר קדושת המוחין של התפילין, ממשיכין מהזקן העליון והגדול שבכולם שהוא היניק שבכולם שהוא הבעטליר העור שהיה תינוק לגמרי וכו' כנ"ל, כי ממנו עיקר קדושת הזקנה וכל הח' זקנים שהם בחינת הח' פרשיות שבתפילין כולם מקבלים מזה הזקן העליון שהוא העור הנ"ל אבל בחינת המוחין שלו בעצמו אי אפשר להתלבש אפילו בפרשיות שבתפילין, ועל כן אין שום פרשה כנגדו כי הוא גבוה מהכל ושורש הכל, שממנו מקבלין כל המוחין של התפילין שהם בחינת כל הזקנים שבקדושה כנ"ל, כי הוא נכלל באין סוף כנ"ל, ועל כן מוח שלו אינו נקרא בשם זכרון כלל שהוא בחינת תפילין כנ"ל, כי הוא אמר שזוכר כל זה ואינו זוכר כלל, היינו שאף על פי שזוכר הכל כל מה שהם זוכרים, כי הוא כלול מכולם וכולם מקבלים מוח וזכרון שלהם רק ממנו, אף על פי כן מוח שלו אי אפשר לכנותו בשם זכרון כלל, כי הוא גבוה מזכרון ושורש הזכרון, כי נכלל באין סוף כמו שכתוב שם ועל כן אינו מרומז בשום פרשה, כי הוא גבוה מהכל ושורש הכל כנ"ל:

אות ד

ועיקר המוחין של התפילין הם בחינת חיות דקדושה שזוכין על ידי התפילין, כי המוחין הם החיים כמו שכתוב (קהלת, ז) החכמה תחיה, וכמו שאמרו רז"ל (מנחות מד, א) המניח תפילין זוכה לחיים שנאמר ה' עליהם יחיו וכמובא בכוונות שתפילין הם בחינת ג' שמות אהיה הויה אהיה שעולים חיים שהם המוחין עיין שם, כי המוחין של התפילין נמשכין מבחינת תקוני דיקנא קדישא כמובא בכוונות שהם כלליות הזקנים הקדושים הנ"ל ששרשם מהזקן העליון הנ"ל, שהוא העור הנ"ל שהתפאר שהוא חי חיים ארוכים באמת כי הוא זקן מאד ועדיין הוא יניק מאד ולא התחיל עדיין לחיות כלל ואף על פי כן הוא זקן מאד וכל זמן העולם אינו עולה אצלו כהרף עין וכו', והנה האמנם דברים אלו הם דברים שכיסם עתיק יומין ולית מחשבה תפיסא בהם כלל, ולא איתא אינש על יבשתא די יכול למפשר פשרא דנא ורזא דנא להחוויא, אף על פי כן מאחר שבחמלת ה' על עמו כבר יצאו דבריו אלו מפיו הקדוש ונצטיירו בכתב ונדפסו בספר, ראוי לנו לחתור למצוא בהם איזה רמז הנוגע למעשה באופן שנזכה להתעורר משינתינו אשר זה היתה כוונתו הקדושה באלו המעשיות שסיפר כדי לעורר מהשינה את כל בני אדם שישנים את ימיהם וכו', כמבואר בהתורה פתח ר' שמעון (בסימן ס') ושם תראה ותבין גדולות נור אות ספורי מעשיות הללו, כי הם בחינת מעשיות של שנים קדמוניות, בחינת עתיק בחינת הדרת פנים שכל השבעים פנים של תורה נמשכין מהם וכו' עיין שם היטב:

אות ה

והנה עיקר כונת דברים הנ"ל לענין מעשה, הוא מה שראיתי ושמעתי מפי רבינו ז"ל בעצמו כמה פעמים, שהיה חי חיות חדש בכל פעם, כאשר שמעתי ממנו כמה פעמים שאמר אני חייתי היום חיים שלא חייתי מעולם חיים כאלו, וכן שמעתי עוד פעמים אחרים שדיבר הרבה מענין החיים שהכל נקרא חיים אצל העולם וכו', וגם בענין חיי צער יש חילוקים הרבה וכו', עיין שם בהשיחות, אבל באמת עיקר החיים הוא חיים ארוכים אמתיים שהוא בחינת החיים ארוכים של העור הנ"ל, שהוא חי חיים ארוכים באמת, כי התפאר שהוא זקן מאד ועדיין הוא יניק מאד ולא התחיל עדיין לחיות כלל, כי זה עיקר החיים כשמתחילין לעבוד את ה' בכל פעם מחדש כאלו לא התחיל עדיין בעבודתו כלל, וכמו שכתוב (דברים, ו) אשר אנכי מצוך היום, ודרשו רז"ל (ספרי שם) בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, שלא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה אלא בכל יום יהיו כחדשים, וכמו שכתוב (שם כז) הסכת ושמע ישראל היום הזה נהייתה לעם לה' אלקיך ודרשו רז"ל (הובא בפירוש רש"י) בכל יום יהיו בעיניך כאלו היום נכנסת עמו בברית, וכמו שראיתי מרבינו ז"ל פעמים אין מספר שאף על פי שבשעה הקודמת התפאר עצמו בגדולות ונוראות וגילה תורה נפלאה אשר לא נשמע כזאת כדרכו, ואחר כך בשעה שאחריה ראינו אותו שרוי בצער גדול וכמה פעמים פירש צערו ושיחתו לפנינו מעומק הלב, שהוא מצטער מאד איך זוכין להיות יהודי, כמי שלא הריח מעולם ריח עבודת ה', ומי שלא ראה זאת אי אפשר לצייר לו בכתב ענין זה, וכבר מבואר מזה מעט בשבחיו הנדפסים, ובכל פעם היה רגיל לומר שעכשיו אינו יודע כלל, כלל כלל לא וכו' אף על פי שבשעה הקודמת גילה מה שגילה והתפאר שהשיג מה שהשיג מה שאי אפשר לגלות, אף על פי כן תיכף אחר כך היה אומר שאינו יודע כלום, הכלל שמעולם לא עמד על מדריגה אחת, רק היה הולך בזריזות בכל פעם מדרגא לדרגא ברום מדריגות העליונות והגבוהות, ואפילו כשהגיע למה שהגיע וכו' עדיין לא נתקררה דעתו בזה וכו', ואין להאריך בזה כאן ויתבאר במקום אחר, וזה עיקר החיות באמת כשזוכין להתחיל בכל פעם מחדש בעבודת ה' שהוא עיקר החיים באמת, כמו שכתוב (דברים, ל) כי הוא חייך, והעיקר עבודת ה' שיהיה עבודתו בכל פעם מחדש ולא יפול לזקנה של הסטרא אחרא שלא תזקן עבודתו אצלו ח"ו, וכמו שהזהיר רבינו ז"ל על זה ואמר שאסור להיות זקן, הן צדיק זקן הן חסיד זקן, זקן אינו טוב וכו' כמבואר בהשיחות הקדושות שנדפסו אצל הספורי מעשיות היינו כי צריכים להתחיל בכל פעם מחדש, וזהו עיקר החיים ארוכים של הזקן דקדושה שהוא העור הנ"ל, כי היה זקן מ אד ויניק מאד, היינו שכל מה שנזקן ביותר ונכלל בזקנה דקדושה ביותר שהוא בחינת עתיק דעתיקין, כל מה שנכלל שם יותר היה יניק יותר כי השיג בכל פעם שעדיין הוא רחוק מאד מהשם יתברך כי לגדולתו אין חקר, ועל כן כל מה שנכלל בזקנה דקדושה יותר,ראה והשיג שעדיין לא התחיל לחיות כלל, עד שזכה לחיים ארוכים הנ"ל ששם נכלל הזקנה והינקות יחד שאי אפשר להשיג זאת כלל, וזה בחינת תפילין שנמשכין מהזקן הנ"ל, שהוא שורש התפילין מוחין כנ"ל, שהם בחינת חיים כנ"ל, בחינת (שם ד') ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, שנאמר על תפילין כידוע, כי זה עיקר התפילין מוחין כדי לזכות על ידי מצות תפילין לחיות חיות חדש דקדושה, לחדש כנשר ימיו להתחיל בעבודתו יתברך בכל פעם מחדש ולא יפול לזקנה דסטרא אחרא שלא תהיה עבודתו בעיניו כישנה, אלא חדש ממש כאלו לא התחיל מעולם כלל, כי באמת אפילו מי שהוא צדיק גדול מאד וטרח ויגע שנים הרבה בעבודתו יתברך אף על פי כן לפי חידוש מעשה בראשית שבכל יום עדיין לא התחיל כלל, כי השם יתברך עושה חדשות בכל עת, כמו שכתוב ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ואין יום דומה לחבירו, כי הוא יתברך מחדש נפלאות חדשות בכל עת ובכל שעה, וכמבואר בכתבי האר"י ז"ל, שאין יום דומה לחבירו ואין שעה דומה לחברתה, ובכל רגע ורגע נשתנים עליית העולמות וסדרן ומעמדן והנהגתם בשינויים נפלאים ונוראים עד אין חקר, וכל המשכת חיותם הוא כפי עבודת האדם בעולם הזה שבו תלוי הכל מראש ועד סוף, ועל כן צריך בכל פעם לעבוד את השם יתברך מחדש, כפי חידוש מעשה בראשית שבכל העולמות שצריכין עכשיו, וכפי התגלות גדולת הבורא יתברך שצריכין לגלות עכשיו, כי יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת, שבכל יום ובכל לילה ובכל עת ובכל שעה נתגלה גדולתו יתברך בדרך הכרה וידיעה חדשה שלא היה מעולם, ועל כן צריכין להתחיל בכל פעם בעבודתו מחדש בבחינת בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, וזה עיקר החיות, בחינת חיים ארוכים הנ"ל וכמבואר בדברי רבינו ז"ל, שעיקר אריכת ימים בחינת חיים ארוכים הוא שצריכין לראות בכל יום ויום שבא אחר כך להאריך את היום בתוספת קדושה ודעת כי היום בתחלתו כשבא להאדם הוא קצר מאד וצריכין לראות להרחיבו ולהאריכו בתוספת קדושה בכל פעם וכן בכל יום ויום צריכין לראות שכל יום יהיה ארוך יותר מחבירו בתוספת קדושה וטהרה וכו' (כמבואר בהתורה פתח ר' שמעון בסימן ס' ליקוטי מוהר"ן א') וזה עיקר אריכת ימים בחינת ימים ארוכים, היינו להתחיל בכל פעם מחדש בעבודה חדשה בתוספת מרובה, כי כל עבודה שעבד עד הנה צריכין לשכוח לגמרי ולהתחיל עתה מחדש כנ"ל ועל ידי תפילין זוכין לזה כנ"ל. וזה עיקר מצות תפילין שמניחין בכל יום כדי לזכות לחיים בחינת ואתם הדבקים כנ"ל, היינו לזכות לחיים ארוכים הנ"ל לחדש חיותו דקדושה בכל עת, להתחיל בכל פעם מחדש, וזה עיקר המוחין והחיים הנמשכין מהזקן העליון הנ"ל שמשם שורש התפילין כנ"ל, שחי חיים ארוכים הנ"ל ששם נכלל הזקנה והינקות יחד שזה בחינת (תהלים, קג) תתחדש כנשר נעוריכי, כמו שאמרו רז"ל (מובא בפירוש רש"י שם) הנשר הזה כשמזקין וכו', היינו שכל מה שמזקין יותר הוא מחדש חיותו יותר ומתחיל בכל פעם מחדש ביותר, ומתחיל לחיות בכל פעם מחדש, ועל כן היה לו הסכמה מן הנשר הגדול דייקא כי חיות כזה הוא בחינת תתחדש כנשר כנ"ל, ומשם בחינת התפילין, שהם בחינת החיים הנ"ל כנ"ל:

אות ו

כי עיקר התפילין הם התנוצצות המוחין בפנים שהוא בחינת אור הפנים שנמשך מבחינת תיקוני דיקנא קדישא, שהוא עיקר הדעת פנים כידוע שהוא בחינת זקן דקדושה הנ"ל כנ"ל, ותיקוני דיקנא הם בחינת י"ג מדות של רחמים, ועיקרם הוא בחינת כבישת כעס להמתיק הדין והחרון אף שזהו בחינת ארך אפים שזה העיקר, ועל כן אמרו רז"ל (סנהדרין קיא, א) על פסוק וימהר משה ויקד ארצה וכו', מה ראה ארך אפים ראה, כי עיקרן של הי"ג מדות שהם תליסר ת"ד שגילה לו השם יתברך אז, העיקר הוא בחינת אריכת אפים, שהוא בחינת כבישת פנים, ועל כן נתלהב משה על ידי זו דייקא וכמבואר בענין מעלת אריכת אפים בדברי רבינו ז"ל (בסימן קנ"ה עיין שם) במאמר המתחיל עצבות היא מדה רעה מאד וכו' עיין שם כל הענין עד הסוף, כי הוא דרך נפלא לעבודת הבורא, ואם תסתכל ותעיין שם היטב, תוכל לקבל משם עצות נפל אות והתחזקות גדול מאד בלי שעור לעבודתו יתברך, והכלל שאדם צריך להתדבק במדותיו של השם יתברך כמבואר בדברי רז"ל ובכל הספרים, ועל כן צריך לר אות שיהיה לו מדת אריכת אפים, דהיינו שיאריך אפו על כל דבר ולא יכעוס ולא יקפיד על שום דבר ולא יסתכל על שום מניעה ובלבול בעבודתו, הן מניעות ובלבולים ועיכובים ויסורים שיש לו מבני העולם, כגון מאביו וחותנו ואשתו וקרוביו או משאר בני העולם, כאשר ידוע ורואין בחוש, שבכל פעם שאיזה אדם כל שהוא רוצה ליכנס בעבודת ה' להתחיל להתפלל בכונה וכו' וכיוצא בזה, תיכף יש לו מניעות רבות בלי שיעור, וצריך כל אחד להיות עז כנמר וכו' וגבור כארי לעשות רצון אביו שבשמים להתגבר כנגד כל המניעות ולעבור עליהם, ולבלי להסתכל עליהם כלל, ולהתחזק מאד לעשות את שלו, לעסוק בתורה ותפלה בכוונה ובכח וכו', וזה בחינת אריכת אפים לבל יהיה לו קוצר רוח ח"ו, להפסיק עבודתו ח"ו על ידי המניעות והיסורים שיש לו מהם, רק יחזק עצמו ויאריך אפו על כל דבר, ולא יסתכל על שום מניעה כלל, וכן אפילו הבלבולים שיש לו מעצמו מה שהתאוות והמחשבות רעות וזרות רודפין אותו בכל עת ובפרט בשעת התפלה ויש לו יסורים גדולים מהם, העיקר הוא בחינת אריכת אפים הנ"ל שהוא בחינת אמונה כמבואר שם שעיקר בחינת אריכת אפים זוכין על ידי אמונה, היינו שיהיה לו אמונה שלימה בהשם יתברך ובצדיקים וכשרים אמתיים, ויתחזק בעבודתו ולא יפול משום דבר ולא יכפת לי' ולא תקצר רוחו משום בלבול מה שהבעל דבר מכניס בדעתו בלבולים וחלישות הדעת כאלו אפס תקוה ח"ו מחמת המעשים רעים והפגמים שפגם עד הנה, כי צריך לבלי להסתכל על כל זה כלל כמבואר בדברי רבינו ז"ל ובדברינו כמה וכמה פעמים בענין זה עד היכן האדם צריך להתחזק, כי אין שום יאוש בעולם כלל, ואיך שהוא אף על פי שכבר נפל נפילה זאת בעצמו כמה פעמים בלי שיעור אף על פי כן אין יאוש בעולם כלל, וכל הימים אשר הוא חי על פני האדמה הוא צריך להתחזק להתחיל בכל פעם מחדש ואל יפול לזקנה דסטרא אחרא כלל, כי כל הנפילות שבעולם הם מבחינת זקנה דסטרא אחרא שנדמה בעיניו שכבר נזקן בחטאיו ובמעשיו שרגיל בהם, עד שאי אפשר לו לצאת מהם בשום אופן ח"ו ובאמת הוא צריך לידע ולהאמין שבכל יום ובכל עת ובכל שעה יש כח ביד האדם להתחדש ולהיות נעשה בריה חדשה ממש, כי השם יתברך עושה חדשות בכל עת ואין יום ואין שעה דומה לחבירו וכו' כנ"ל על כן צריך להתחזק בכל פעם מחדש ולהתחיל בכל יום מחדש, ולפעמים גם ביום אחד צריכין להתחיל כמה פעמים כמבואר במקום אחר, ואפילו אם יהיה כך זמן ארוך יהיה איך שיהיה, בכל עת ובכל שעה צריך להזכיר את עצמו בהשם יתברך ולשכוח לגמרי כל מה שעבר עד הנה ולהתחיל מעתה מחדש ממש כל מה שיוכל, ואל יסתכל על שום בלבול וחלישת הדעת כלל, וכל זה הוא בחינת אריכת אפים שצריך להאריך רוחו לעבור על כל הבלבולים והמניעות ולבלי להסתכל על שום דבר ולא יכפת לי' שום דבר, ואל ירך לבבו ולא תקצר רוחו מכל מה שעובר עליו, רק יתחזק בהשם יתברך בכל מה שיוכל כי השם יתברך מלא רחמים בכל עת, וחסדי ה' לא תמנו ולא כלו רחמיו לעולם, וכבר דברנו מענין זה כמה פעמים, אבל ענין כזה צריכין לחזור כמה פעמים בלי שיעור, כי הוא חייך, כי כל התרחקות רוב העולם מהשם יבתרך ואובדים מה שאובדים, חיים נצחיים ואמתיים, רובם ככולם הוא רק מחמת חלישת הדעת מה שנופלין בדעתם, מחמת שרובם התנסו כמה פעמים שהתחילו קצת בעבודת ה' ואחר כך נפלו למה שנפלו, כל אחד לפי נפילתו רחמנא ליצלן, ועל ידי זה התייאשו עצמן מלהתחיל עוד, וקצתם נתעוררו קצת עוד הפעם והתחילו מחדש או פעמים, אבל אחר כך כשראו שאף על פי כן נפלו אחר כך, על כן נתייאשו בעצמן, מאחר שראו שזה כמה שרצו להתנסות ולכנוס בעבודת ה' ונפלו למה שנפלו רחמנא ליצלן, על כן נדמה בעיניהם שנשתה גבורתם להתחיל עוד מעתה, אבל באמת כל זה הוא מעשה הבעל דבר בעצמו, שהוא בחינת זקן דסטרא אחרא כי נקרא מלך זקן וכסיל (קהלת, ד) שהוא רוצה להפיל את האדם לידי זקנה ותשות כח ח"ו כאלו כבר נזקן בחטאיו ובמעשיו עד שאי אפשר להשתנות עוד, ובאמת לא כן הוא, כי בכל יום האדם הוא בריה חדשה וכמו שאנו מברכין בכל יום על נטילת ידים ושאר הברכות שלא עשני גוי ועבד ואשה וכו' שכתבו הפוסקים הטעם שהוא מחמת שהאדם נעשה בכל יום כבריה חדשה, כמבואר בשלחן ערוך, וכן ברכת הנותן ליעף כח מברכין על התחדשות המוחין והחיות בכל יום כמובא בכוונות, ועל כן האדם צריך ליזהר מאד לבלי ליפול לזקנה דסטרא אחרא הנ"ל, רק להתחזק להתחדש בכל עת כנ"ל, ויהיה דומה בעיניו בכל יום ובכל שעה כאילו היום נולד, וכאלו היום מקבל התורה מחדש, כמו שאמרו רז"ל בכל יום יהיו בעיניך כחדשים כנ"ל שכל זה הוא בחינת ארך אפים שמאריך אפו על כל דבר מניעה ובלבול שבעולם ועובר על הכל ומתחזק בכל פעם בעבודתו וכו' כנ"ל, ומדה זאת של ארך אפים הוא עיקר בחינת ת"ד שהוא בחינת זקן שבקדושה שהוא זקן באמת, כי הוא חי חיים ארוכים באמת, כי הוא מתחיל לחיות בכל פעם מחדש, ורק זה הוא בחינת זקנה דקדושה בחינת חיים ארוכים כנ"ל, כי כשנופל לזקנה דסטרא אחרא דהינו שנזקן עבודתו אצלו, ומכל שכן כשנופל מעבודתו ח"ו מחמת שנדמה לו שנזקן בחטאיו כל כך עד שאי אפשר לו לשוב ח"ו, זקנה כזאת רחמנא ליצלן הוא עיקר קיצור ימים כמבואר בדברי רבינו ז"ל שזקנים כאלו שאינם מוסיפים חיות ותוספת עבודה וכו' בכל עת, נקראים קצר ימים שבע רוגז וכו', (עיין בהתורה וביום הביכורים בל"ת סימן ד'):

אות ז

הכלל שכל אדם שרוצה לחשוב על תכליתו האחרון צריך ליזהר מאד לבלי להיות זקן כלל. דהיינו שהלא יפול לזקנה דסטרא אחרא ח"ו, הן צדיק הן חסיד הן שאר כל אדם אפילו הפחות שבפחותים כפי מה שהוא צריך ליזהר מליפול לזקנה הנ"ל, כי אפילו צדיק גדול אסור לו להיות זקן בעבודתו אף על פי שזכה לעבודה שלימה במדריגה גבוה, אף על פי כן צריך להתחזק לעלות מדרגא לדרגא ולהתחיל בכל פעם מחדש, כי זה עיקר היהדות להתחזק לעלות בכל פעם מדרגא לדרגא, כמו ששמעתי מפי רבינו ז"ל בעת שהתחיל לומר התורה ט' תיקונין יקירין אתמסרו לדיקנא (בסימן כ' ליקוטי מוהר"ן א') שאמר אז בזה הלשון מי שרוצה להיות איש ישראלי, דהיינו שילך מדרגא לדרגא אי אפשר לו כי אם על ידי ארץ ישראל ומכלל דבריו אנו שומעין שאין נקרא איש ישראלי באמת, כי אם כשהולכין מדרגא לדרגא וזה זוכין על ידי ארץ ישראל וכו' עיין שם בהתורה ט' תיקונין יקירין הנ"ל, וזה עיקר חיים ארוכים בחינת התורה שנקראת חיים כשמתחילין בכל פעם מחדש וכו' כנ"ל וכן להיפך אפילו מי שעשה מה שעשה ועבר מה שעבר, אף על פי כן אסור לו להיות זקן ח"ו והוא צריך ליזהר ביותר ויותר מבחינת זקנה הנ"ל, שלא יבא לידי שום יאוש ח"ו שלא יאמר בלבו שכבר נזקן ח"ו במעשיו וכו', עד שאי אפשר לו להשתנותח"ו, רק יתחזק להתחיל בכל מה דאפשר, ויעשה מה שיוכל דבר קטן או דבר גדול, אפילו אם לא יוכל לומר כי אם דיבור אחד ממש בתפלה או בהתבודדות או ללמוד מעט דמעט, על כל פנים יעשה מה שיוכל ויתחזק ויחיה את עצמו במעט דמעט שזוכה עדיין ליגע בקדושת ישראל כי על כל פנים איך שהוא בוודאי הוא עושה כמה מצות בכל יום, כי אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון, וצריך למצוא בעצמו נקודות טובות ולהחיות את עצמו בכל פעם וכמבואר בתורה אזמרה לאלהי בעודי (בסימן רפ"ב) כמובא בדברינו כמה פעמים ולהתחזק להתחיל בכל פעם מחדש ואל יאבד את עצמו לגמרי ח"ו וכל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, והעיקר הוא בחינת אריכת אפים הנ"ל, שיהיה לו אריכות אפים הרבה מאד בלי שיעור שהוא בחינת אריכת הרוח, היינו להאריך רוחו להמתין ולייחל לישועת ה' ולבלי להסתכל על שום בלבול ומניעה כנ"ל:

אות ח

וזהו בחינת ארך אפים לצדיקים ולרשעים (ב"ק נ, א) שהצדיקים צריכים למדה זו של ארך אפים, שהוא בחינת זקנה דקדושה בחינת אריכת ימים ושנים בחינת חיים ארוכים הנ"ל דהיינו שלא ליפול לזקנה דסטרא אחרא ח"ו שלא תהיה עבודתו זקינה וחלושה אצלו, רק לחדש כנשר נעוריו בכל פעם, ובכל יום יתחיל מחדש בתוספת קדושה ועבודה ולא ייעף ולא יגע לעולם, ולא יתבלבל משום דבר, שזהו בחינת אריכת אפים, כי לפעמים נתייגע העובד את ה' מחמת שכבר סבל כמה יסורים וכו', ועל ידי זה יכול ליפול לבחינת זקנה דסטרא אחרא ותשות כח ח"ו, על כן צריך להתחזק מאד במדת ארך אפים הנ"ל כל ימי חייו להאריך אפו ורוחו על כל היגיעות והכבידות ולהתחיל בכל פעם מחדש, וזה בחינת ארך אפים לצדיקים, וכן יש בחינת ארך אפים לרשעים, שגם הרשעים השם יבתרך מאריך להם אפו כל ימי חייהם כדי שישובו, כמו שכתוב עד יום מותו תחכה לו אם ישוב וכו', על כן צריכים גם הרשעים בעצמן להתחזק במדה זאת של ארך אפים שלא יבלבל אותם רשעותם מלשוב להשם יתברך, ולא ירך לבבם ולא יהיה נחלש דעתם מריבוי העונות שלהם, בפרט אם התחילו כבר איזה פעמים ונפלו מזה וכו', אף על פי כן יבטחו בחסדו הגדול ויאריכו אפם ורוחם על כל מה שעובר עליהם ויתחזקו בכל פעם להתחיל מעתה מחדש. אולי יזכה מעתה לרחם על עצמו. לעזוב דרכו ומחשבותיו שמקודם ולא יהיה זקן וחלוש כח בעיני עצמו לעולם. כי עיקר התשובה הוא בבחינת התחדשות החיות בכל עת שצריך לחדש ימיו שעברו בחשך. בבחינת (איכה, ה) השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם. נמצא שהכל צריכין בחינת מדת ארך אפים הנ"ל. וזהו ארך אפים לצדיקים וארך אפים לרשעים כנ"ל. ושאר כל המדרגות של כל שאר בני אדם שבעולם כולם נכללים בהם כי כל קיום עבודתם וחיותם הוא על ידי מדה זאת של אריכת אפים הנ"ל כנ"ל:

אות ט

וכל זה מקבלים כח מבחינת הזקן דקדושה שהוא העור הנ"ל שהוא בחינת זקן שבזקנים סבא דסבין שזכה לזקנה דקדושה כזה עד שאמר שהוא זקן מאד ויניק מאד וכו' וכנ"ל. שממנו מקבלים כל הצדיקים כח להתחזק בעבודתם לחדש כחם ועבודתם בכל פעם. ועל ידי אלו הצדיקים הגדולים שמתחילין בכל פעם מחדש ואפילו כשמגיעים למדרגה הגבוה שבמדרגות אפילו למדרגת בני עליה הגדולים. אף על פי כן אינם מסתפקין עצמם בזה. רק הם אומרים מי יודע מה שיש עוד להשיג. ומתחילין בכל פעם מחדש. וכמו שמעתי מרבינו ז"ל הרבה בענין זה כמבואר במקום אחר. עד שבאים בכל פעם להשגות חדשות נפלאות ונוראות וכו' וכו'. על כן בכח הצדיקים כאלו בכל הזה יכולין להתחדש בכל פעם אלו הנופלים. כמו ששכיח עתה הרבה בחשך הגלות הזה שהתגברה הסטרא אחרא והבעל דבר מאד על כל הרוצה להתחיל לעסוק בעבודת ה'. ומפילים אותו בכל פעם כל אחד ואחד כפי מה שמפילים אותו ח"ו רחמנא ליצלן וצריכים לחזק אותם ולהחיותם בכל פעם בשבעה משיבי טעם שלא יתייאשו עצמן לעולם ויתחילו בכל פעם מחדש כנ"ל. וכל זה הכח מקבלין מצדיקים הנ"ל. כי כל מה שהחולה גדול ביותר צריך רופא גדול ביותר כמבואר במקום אחר (סימן ל') כי מחמת עוצם כחם והשגתם של אלו הצדיקים הנ"ל. שהתחילו בכל פעם מחדש והשיגו בכל פעם יותר ויותר גדולת חסדי ה'. איך הוא יתברך חושב מחשבות בכל עת לבל ידח ממנו נדח וכו'. על ידי זה יש להם כח להמשיך חיות והתחזקות חדש לכל הנופלים לחזקם ולעוררם בכל פעם שלא יפלו משום דבר לעולם. רק יאריכו אפם ורוחם על הכל ויאמינו בה' ובכח הצדיקים אמתיים כי לא אפסו חסדיו לעולם ויתחזקו להתחיל להתקרב להשם יתברך מחדש בכל פעם בכל מה שיכול וכו' וכנ"ל. כי בכח אלו הצדיקים שהתחילו בכל פעם מחדש שאפילו כשהגיעו למדריגה הגבוה שבמדרגות שנדמה שאין מעלה גדולה מזו ואשר באמת הוא מעלה ומדריגה נפלאה ונוראה מאד שכמה צדיקים גדולים ונפלאים לא זכו לזה והם אף על פי שהגיעו לזה ויותר ויותר וכו' וכו'. אף על פי כן לעולם לא היו מסתפקים בזה וחשבו מחשבות בכל פעם להתחיל מחדש אף על פי שלא היו יודעים עוד שום שם של מדרגה הגבוה יותר. אף על פי כן היו אומרים מי יודע מה שיש עוד וכו'. וכמו ששמעתי מרבינו ז"ל. שפעם אחת היה מצטער מאד לפני ואמר איך זוכין להיות יהודי וכו' והיה בעיני לפלא גדול מחמת שזה סמוך גילה נפלאות ונוראות וכו'. ענה ואמר מי יודע מה שיש עוד להשיג וכו'. כי הלא מעולם לא עלה על דעתי לבקש ולכסוף להגיע להשגה כזאת ולמדריגה כזו. על כן מי יודע גם עתה מה שיש עוד וכו'. וכן היה דרכו לעולם כל ימי חייו וכו'. ואי אפשר להאריך ולספר מזה כאן. נמצא שיש צדיקים גדולים כל כך שאפילו כשמגיעים למדריגה הגבוה שבמדריגות שנדמה שאין מדריגה גבוה מזו. אף על פי כן הם מתגעגעים ומבקשים ומחפשים ומתחילים מחדש לגמרי. כי מי יודע מה שיש עוד. אף על פי שהשגתם ומדריגתם של עתה באמת גבוה מאד. אף על פי כן הם אומרים הלא השם יתברך אין סוף. ומי יודע מה שיכולים בזה העולם להשיג עוד. על כן הם מתחילים בכל פעם מחדש עד שבאמת באים למדריגה גבוה עוד יותר. ואחר כך אומרים מי יודע מה שיש עוד ומתחילים עוד מחדש וכו' וכן לעולם. על כן בכח הצדיקים אלו יש תקוה לכל הנופלים. ואין שום יאוש בעולם כלל. כי אף על פי שנדמה לו שמירידה כזאת אי אפשר לו לעלות ח"ו אף על פי כן מי יודע גדולת חסדי ה'. כי יש חסד כזה אצלו יתברך שגם משם יכולין לעלות. וכן אפילו אם ח"ו נפל עוד כמה וכמה פעמים בלי שיעור. אף על פי כן כל תנועה שהוא רוצה לנש אות עצמו בכל פעם לעלות מנפילתו. וכל צ עקה וצעקה שצועק אפילו בשאול תחתיות גם כן אינו נאבד לעולם. וכמו שאמר רבינו ז"ל שאפילו קול צעקה משאול תחתיות אינו נאבד יהיה איך שיהיה אחר כך. כי השם יתברך ותורתו הוא אין סוף ואין תכלית. וכמו שאין עליה בעולם לפי גדולתו כי גבוה מעל גבוה וכו' וגבוהים עליהם וכו' וכנ"ל כמו כן אין ירידה בעולם כי בכל הירידות ח"ו יש ירידה גרוע יותר. ומאחר שיש ירידה גרוע מזו ח"ו צריך להתחזק לבלי ליפול יותר ח"ו. ועיקר התחזקות הוא בכח הצדיקים הנ"ל שלא עמדו לעולם ועלו בכל פעם יותר וכו' כנ"ל כי זכו להשיג שכמו שאין עליה לעולם כמו כן אין ירידה לעולם שלא יוכלו לעלות משם. כי באמת הכל אחד כי כל מה שהצדיק עולה למדריגה גבוה יותר הוא משיג יותר חסדי ה' שזהו עיקר גדולת השם יתברך. כי מדה של חסד נקרא גדולה כידוע. כמו שכתוב לך ה' הגדולה שהוא חסד כידוע. נמצא שמדת חסד נקרא גדולה. על כן כל מה שמשיגים מיותר גדולת השם יתברך משיגים יותר חסדיו יתברך כי חסדיו יתברך זהו עיקר גדולתו כנ"ל ועל כן אלו הצדיקים שאינם עומדים לעולם ועולין בכל פעם יותר ויותר. ומשיגים בכל פעם ביותר גדולתו יתברך היינו גודל חסדיו. על ידי זה זוכין להשיג שאין שום ירידה ונפילה בעולם ואין שום יאוש בעולם כלל. כי משיגים בכל פעם חסדים כאלו. שהם עיקר גדולת הבורא שעל ידי זה הכל יכולין לעלות. וזה שאמר רזינו ז"ל בהתורה מישרא דסכינא (בסימן ל') שצריכים דייקא צדיק הגדול במעלה מאד מאד. כי כל מה שהחולה גדול ביותר. הוא צריך רופא גדול ודאקטיר גדול ביותר. היינו כנ"ל. כי כל מה שהצדיק גדול ביותר הוא יכול להגביה ביותר אפילו הנופלים מאד עד שבכח הצדיקים הנ"ל אין שום נפילה וירידה שלא יוכלו לעלות משם בכחם אם יזכה להאמין ולהתקרב אליהם וכנ"ל. וכל זה הוא בחינת אריכת אפים הנ"ל בחינת ארך אפים לצדיקים וארך אפים לרשעים. שאלו הגדולים במעלה בחינת צדיקים צריכים להאריך רוחם שלא תקצר רוחם ולא תופסק תוספת רוחם וחיותם. מחמת גודל עליתם ומדריגתם הגבוה שזכו כי אף על פי כן צריכים להאריך רוחם עוד. ולהסתכל להגיע למדריגה גבוה עוד יותר ויותר ולהתחיל מחדש וכו' כנ"ל. ואלו הקטנים במעלה ואפילו הרשעים הנופלים לרשעת גמור ח"ו. אף על פי כן כל זמן שהנשמה בקרבו. כל זמן שיכול לזוז עוד באבר אחד צריך להאריך אפו ורוחו לצפות לישועה תמיד ולהתגבר להתחיל בכל פעם מחדש בכל מה שיוכל יהיה איך שיהיה כי אין שום תנועה של קדושה ולא שום אנחה וצעקה וכיסופין דקדושה וכו' נאבד כלל לעולם. כי לא יזנח לעולם ה'.

אות י

וכל זה הוא בחינת תפילין שהם בחינת אריכת אפים הנ"ל שהוא בחינת המוחין והחיים חדשים שממשיכין על ידי מצות תפילין מהזקנים שבקדושה שמקבלים מהזקן העליון שהוא העור הנ"ל:

אות יא

וזהו בחינת מעברתא של תפילין ששם עוברים הרצועות שהוא בחינת מעבר יב"ק כמובא בכוונות כי הרצועות הם בחינת המשכת המוחין של התפילין שהוא בחינת אור הפנים שהוא בחינת י"ג תקוני דיקנא בחינת ארך אפים הנ"ל ועל כן רצועה בגימטריא ש"ע בחינת ש"ע נהורין של אור הפנים כמובא. היינו כי הרצועות הם אריכות זה בחינת ארך אפים שממשיכין על עצמן בחינת אריכת הרוח. שהוא בחינת ארך אפים שהוא אור הפנים שממשיכין על ידי הרצועות ועל ידי זה נמתק ונתבטל בחינת רצועה בישא שהוא רצועה לאלקאה חייביא שמשם כל היסורים והדינים ח"ו. ועל ידי בחינת ארך אפים שממשיכין על ידי אריכת הרצועות הנמשכין מאור הפנים שהם התפילין מוחין. על ידי זה עוברים על כל היסורים וממתיקין אותם. ואין להם כח לבטל ולמנוע מעבודת הבורא יתברך כי זוכין לבחינת אריכת אפים הנ"ל. דהיינו להאריך רוחו על כל דבר ולא תקצר רוחו משום יסורים ומניעות שבעולם כלל. רק הוא עושה את שלו ועוסק בתורה ועבודה וכו' כנ"ל. עד שזוכה לעבור עליהם ולבטלם כי על ידי בחינת אריכת אפים שאינו מסתכל עליהם כלל. על ידי זה נתבטלים ממילא. כי כל היסורים והמניעות אינם באים כי אם בשביל נסיון וכשהוא חזק בדעתו ומאריך רוחו ואינו מסתכל עליהם כלל. על ידי זה נתבטלים ממילא לפניו. ועל כן אריכת הרצועה שהוא בחינת המשכת אור הפנים בחינת אריכת אפים הנ"ל על ידי זה נתבטל חינת רצועה בישא שמשם כל היסורים כי הכל נמתק ונתבטל על ידי בחינת אריכת אפים הנ"ל שהוא בחינת המתקת הדינים בחינת כבישת כעס ודין כנ"ל. וזה בחינת מעברת של תפילין ששם עוברים הרצועות שהוא בחינת מעבר יב"ק כנ"ל כי יב"ק הוא בגימטריא הוי' אלקים כמובא. זה בחינת ב' אהלל דבר באלהים אהלל דבר שהוא בבחינה הנ"ל שצריכין להכיר אותו יתברך ולההתקרב אליו תמיד בין בטובו בין בעקו ח"ו. בין בעליה בין בירידה. שזה בחינת בה' אהלל וכו' באלהים אהלל וכו' כמובא בהתורה מי האיש החפץ חיים וכו' (בסימן ל"ג). וזהו בעצמו בחינת בק"י בהלכה המבוא בהתורה קרא את יהושע (בסימן ו') עיין שם שכתב שם שכל מי שרוצה לעשות תשובה צריך להיות בקי בהלכה בקי ברצוא בקי בשוב בקי בעייל בקי בנפיק בחינת אם אסק שמים אתה ואציעה שאול הנך וכו' עיין שם היינו שצריכים לר אות להתקרב להשם יתברך תמיד בכל מקום שהוא. בין בעליה בין בירידה. ואפילו אם הוא בשאול תחתיות גם משם יכול להתקרב אליו יתברך בבחינת ואציעה שאול הנך. וכל זה הוא בחינת אריכת אפים הנ"ל. להאריך רוחו תמיד כל ימי חייו יהיה איך שיהיה לא יפול משום דבר שבעולם ויתחיל תמיד להתקרב אליו כנ"ל וכן לא ייעף ולא יגע לעולם. אפילו אם זכה לעליה גדולה למדריגה גבוה. אף על פי כן ידע שגם בשמים נמצא השם יתברך בבחינת אם אסק שמים שם אתה. שאף על פי שנדמה לו שעלה לשמים. עדיין הוא צריך לבקש את השם יתברך ולהתחיל מחדש. כי גם בשמים נמצא השם יתברך כמו שאמר רבינו בהתורה כי תצא למלחמה (בלקוטי תנינא סימן פ"ב) וכו' שכל זה הוא בחינת אריכת אפים הנ"ל שזוכין על ידי מצות תפילין כנ"ל. וזהו בחינת מעברתא בחינת מעבר יב"קכי יב"ק הוא אותיות בק"י בחינת בקי ברצוא בקי בשוב וכו'. כמו שאמר שם רבינו ז"ל בעצמו שבחינת בקי הנ"ל. הוא בחינת יב"ק עיין שם בסוף. וגם יבק בגימטריא הוי' אלהים בחינת בה' אהלל באלהים אהלל וכו' כנ"ל היינו בין במדת הרחמים ובין במדת הדין. בין בטובו בין בעקו. בין בעליה בין בירידה. תמיד צריכין לעבוד את השם יתברך ולהאריך רוחו לבל יפול ולא ייגע ולא יתבטל מתשוקתו להשם יתברך משום דבר שבעולם וכל זה זוכין על ידי התפילין שהוא בחינת אריכת אפים הנ"ל שמאריך רוחו על הכל וכו' כנ"ל. שזהו בחינת הרצועות ארוכות העוברים במעברתא שעל ידי זה עוברים על הכל על כל היסורים והמניעות והבלבולים הנמשכין מרצועה בישא כנ"ל ונתבטל הכל כנגדו על ידי בחינת אריכת אפים הנ"ל. וזהו בחינת (שמות, לד) ויעבור ה' על פניו שזהו בחינת מעברתא כי אז כשעבר ה' על פניו. אז גילה לו השם יתברך י"ג מדות של רחמים שהם תליסר ת"ד. ושם נאמר וימהר משה וכו' שראה ארך אפים שזהו בחינת תפילין כנ"ל. שעל ידי זה עוברין על הכל וזוכין להתקרב עליו יתברך. וזהו בחינת מעברתא בחינת ויעבור כנ"ל. כי אז כשעבר ה' על פניו וגילה לו י"ג מדות של רחמים שהם תליסר ת"ד. אז גילה לו בחינת אור התפילין. כמו שכתוב שם בפרשה זאת. אני אעביר כל טובי וכו' וראית את אחורי ודרשו רז"ל (ברכות ז, א) זה קשר של תפילין כי עיקר התפילין נמשכין משם מבחינת ת"ד שהם י"ג מדות הנ"ל שהוא בחינת ארך אפים הנ"ל כנ"ל:

אות יב

ועיקר אריכת אפים זוכין על ידי ארץ ישראל שהוא בחינת אמונה. כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל על פסוק וימהר משה וכו' עיין שם (בסימן קנ"ה) וזהו בחינת תפילין כי פרשיות שבתפילין מדברים, מארץ ישראל ואמונה, כי עיקר שתי פרשיות הראשונות הוא מענין יציאת מצרים וביאת ארץ ישראל כמו שכתוב שם (שמות, יג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וכו' והיה כי יביאך ה' אל ארץ וכו'. וכן פרשה שניה מתחלת (שם) והיה כי יביאך וכו'. כי עיקר התפילין הם בחינת אריכת אפים שזוכין על ידי ארץ ישראל כנ"ל. שהוא היפך מצרים שהיא מלאה גילולים ועבודה זרה שהוא היפך אמונה ועל כן כשהיו במצרים נאמר בהם (שם ו,) ולא שמעו אל משה מקוצר רוח שלא יכלו להתקרב להצדיק שהוא בחינת משה ולשמוע אליו מחמת קוצר רוח שהוא היפך אריכת אפים הנ"ל שעל ידי זה עיקר ההתקרבות להשם יתברך ולצדיקים אמתיים כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל וכנ"ל כי עיקר אריכת אפים זוכים על ידי אמונה שהיא בחינת ארץ ישראל כנ"ל. שזהו בחינת תפילין כנ"ל. ועל כן ב' פרשיות שניות מדברים מאמונה שהוא שמע ישראל שהוא אמונת היחוד. ופרשת והיה אם שמוע שמדברת גם כן מקבלת עול מצות וביטול העבודה זרה שהוא בחינת חרון אף היפך אריכת אפים כמו שכתוב שם (דברים, יא) השמרו לכם וכו' וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וחרה אף. נמצא שכל הד' פרשיות של תפילין מדברים מיציאת מצרים שהוא בחינת עבודה זרה בחינת חרון אף קוצר רוח לזכות לצאת משם ולבא לארץ ישראל שהוא בחינת אמונה בחינת אריכת אפים. כי זה עיקר בחינת התפילין כנ"ל. ועל כן סיום פרשה אחרונה שבתפילין הוא (שם) למען ירבו ימיכם וימי בניכם. היינו אריכת ימים שהוא בחינת חיים ארוכים שזוכין על ידי התפילין שהם בחינת ארך אפים אריכת הרוח שמשם אריכת ימים, כי עיקר החיים על ידי רוח הנשימה על ידי בחינת אריכת רוח בחינת ארך אפים. וכמבואר לעיל שארך אפים הוא בחינת זקן דקדושה בחינת חיים ארוכים כנ"ל. ועל כן אמרו רז"ל (פסחים קיג, א) הרתחן חייו אינם חיים. כי הרתחן שהוא בחינת קוצר רוח היפך אריכת אפים על כן חייו אינם חיים, כי עיקר החיים מבחינת אריכת הרוח שהוא בחינת ארך אפים כנ"ל:

אות יג

ועל כן צריכין לקשור התפילין ביד שמאל שהוא בחינת יד כהה כמו שאמרו רז"ל. כי זה עיקר התפילין שהם בחינת ארך אפים להמתיק ולבטל בחינת יד כהה שמשם כל היסורים והמניעות ח"ו שצריך להאריך רוחו בבחינת אריכת אפים הנ"ל ולעבור על הכל כנ"ל שלא יהיה לו קוצר רוח ח"ו. שהוא בחינת רוח נכאה מי ישאנה (משלי, יח) רק יאריך רוחו על הכל שזהו בחינת תפילין בחינת אריכת אפים על ידי זה נמתק בחינת יד כהה כנ"ל:

אות יד

וזהו (בראשית, יב) ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ וכו' היינו לארץ ישראל שנסמך לפסוק וימת תרח בחרן. כי רש"י פירש שם עד כאן חרון אף של מקום. ועל כן נסמך לזה מה שצוהו השם יתברך לאברהם שילך לארץ ישראל. כי על ידי זה ימתיקויבטל החרון אף כי על ידי ארץ ישראל זוכין לבחינת ארך אפים. שהוא היפך החרון אף כנ"ל. כי אברהם ראש למאמינים ועל כן הוא היה הראשון שנתגלה לו קדושת ארץ ישראל כמובא בזוהר הקדוש תקיל בתיקלא עד דאתגלי' ליה. כי ארץ ישראל היא בחינת אמונה בחינת אריכת אפים כנ"ל:

אות טו

וזהו בחינת (שמות, יג) קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל שהוא התחלת פרשה ראשונה שבתפילין. כי עיקר התפילין נמשכין מבחינת קדושת בכורים שהוא הולדה הראשונה שהוא בחינת יציאת מצרים שהוא בחינת הולדה כידוע שמחמת זה צריכין לקדש הולדה הראשונה שהוא הבכור. כמו שכתוב שם ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו וכו'. על כן אנו זובח וכו' וכל זה כדי להמשיך על עצמו קדושת הולדת המוחין שהוא עיקר ההולדה. דהיינו שיזכה לחדש חיותו ומוחו בכל עת כאלו היום נולד כנ"ל שזהו עיקר בחינת חיים ארוכים שהם בחינת תפילין כנ"ל. ועל כן צריכין ליתן הבכור לכהן או לפדותו ממנו כי הכהן הוא בחינת זקן דקדושה בבחינת (תהלים, קלג) כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן וכו' בחינת תמניא תקוני דיקנא דכהנא רבא כידוע. וזהו שאמרו רז"ל (שבת קנא, א) ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין שבראש. כי עיקר התפילין נמשכין מבחינת כשמן הטוב על הראש וכו' זקן אהרן וכו' כנ"ל. ועל כן על ידי שנותנים הבכור שהוא הולדה הראשונה לכהן. על ידי זה ממשיכין קדושת הולדת המוחין והחיות שיזכר להתחדש בכל עת כאלו היום נולד שזהו עיקר בחינת תפילין שהם בחינת המוחין וחיים ארוכים שמקבלים מהזקן דקדושה הנ"ל. שאמר שהוא זקן מאד ועדיין לא התחילן לחיות כלל כאלו נולד היום. כי צריך להתחיל בכל פעם מחדש כנ"ל, וזה בחינת משיח שנאמר בו (תהלים, ב) אני היום ילדתיך. כי משיח יזכה לבחינה זאת בשלימות שהוא בחינת חיים ארוכים הנ"ל שבכל עת יתחיל לחיות מחדש כאלו נולד היום בחינת אני היום ילדתיך. כי משיח ישיג בחינת למעלה מהזמן כמבואר בדברי רבינו ז"ל על פסוק זה אני היום ילדתיך עיין שם. כי בחינה זאת שהתפאר העור הנ"ל שהוא זקן ויניק וכו' וכל העולם אינו עולה אצלו כהרף עין וכו'. כל זה היא בחינת למעלה מהזמן שזהו בחינת חיים ארוכים שיזכה משיח בחינת (תהלים, כא) חיים שאל ממך נתת לו שהוא בחינת דוד מלך ישראל חי וקים. כי דוד הוא משיח. וזהו בחינת תפילין שם שורש נשמת משיח כמובא ששורש מלכות משיח הוא בבחינת קשר שלתפילין וכמו שאמר רבינו ז"ל (סימן נ"ד) שזהו בחינת (שמואל א, כה) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים הנאמר בדוד שהוא משיח. צרור החיים זה בחינתקשר של תפילין שהם בחינת חיים כנ"ל בחינת חיים ארוכים הנ"ל כנ"ל:

אות טז

וזהו בחינת רצועה של ראש שיורדת מהקשר עד הטבור. כי קדושת התפילין הוא מבחינת הזקנים שזכו לקדש מוחם כל כך עד שזכרו מה שנעשה עמם מתחלת ההולדה בעת שחתכו את הטבור כנ"ל. כי עיקר גמר ההולדה. שהוא בחינת תפילין בחינת קדש לי כל בכור פטר כל רחם וכו' הוא חתיכת הטבור ועל כן נאמר ביציאת מצרים (ביחזקאל ט"ז) ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך וכו'. היינו שקודם שיצאו היו דומים לולד אשר במעי אמו. ולא כרת טבורו וכו' עיין שם (קפיטיל ט"ז) כי עיקר התפילין הוא בחינת יציאת מצרים בחינת הולדה שהוא בחינת חתיכת הטבור כנ"ל. כי אף על פי ששאר הזקנים זכרו עוד יותר ויותר כנ"ל. אף על פי כן אי אפשר לגלות עלינו הקדושה בחוץ. כי אם קדושת מוח הזקן שזכר תחלת ההולדה שהוא חתיכת הטבור שהוא עיקר בחינת התפילין שמדברים מההולדה. בחינת קדש לי כל בכור וכו' כנ"ל. והלואי שנזכה לקבל קדושתו אבל קדושת שאר המוחין של שאר הזקנים אינם מתגלין לחוץ כלל. רק כל אורם נעלמים רק בהפרשיות שגונזים בפנים בתוך הבתים. ומשם מקבלים קדושתם בדרך העלמה והסתר כי קדושת הזכרון שלהם מאד נעלה מאתנו כמובן למשכיל:

אות יז

ורצועה אחת נמשכת עד הלב. כי הרצועה הוא בחינת האור שממשיכין מבחינת אריכת אפים הנ"ל. ועל כן צריכין להמשיכה עד הלב להכניס בחינת אריכת אפים שהוא כבישת כעס בתוך הלב שלא יקפיד כלל אפילו בלבו. שזה עיקר בחינת אריכת אפים כמו שאמר רבינו ז"ל על עצמו שזכה לבחינה זאת בארץ ישראל שיהיה לו אריכת אפים כזה שלא יהיה בלבו שום צד כעס וקפידא אפילו על השונא הגדול שלו שעושה לו כל היסורים. אף על פי כן אין לו בלבו עליו שום שנאה וקפידא. וזה עיקר בחינת אריכת אפים. ועל כן צריכין להמשיך הרצועה עד הלב להכניס בחינת אריכת אפים בלב כנ"ל. דהיינו שלא יקפיד ולא יכפת ליה שום דבר אפילו בלבו כנ"ל:

אות יח

וזה בחינת מה שמשבח השם יתברך את כנסת ישראל (שיר השירים ז') שררך אגן הסהר אל יחסר המזג ודרשו רז"ל (סנהדרין לז) על השבעים סנהדרין שהיו יושבין בעיגול כלבנה וכו'. שררך זה בחינת רצועה של תפילין שיורדת מהקשר של ראש עד הטבור שנמשכת מבחינת מלכות דוד משיח שהוא חי וקים שהוא בחינת קשר של ראש כנ"ל. שמשם נמשכת הרצועה עד הטבור שהוא בחינת שררך אגן הסהר בחינת שבעים סנהדרין שהם כנגד שבעים פנים לתורה שדוד יושב בראשם כמו שדרשו רז"ל (מובא בפירוש רש"י) על פסוק יושב בשבת תחכמוני ראש וכו' (שמואל ב' קפיטיל כ"ג) כי כל השבעים סנהדרין שהם בחינת שבעים פנים לתורה כולם מקבלים מדוד משיח. שכל חיותו מבחינת הזקנים הנ"ל שהם בחינת תיקוני דיקנא קדישא. בחינת הדרת פנים בחינת סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות שכל השבעים פנים של תורה נמשכין מהם כמבואר בהתורה פתח ר' שמעון (סימן ס') עיין שם. שעל ידי זה נתעוררין מהשינה שהוא הסתלקות המוחין. ועל ידי בחינת הזקנים הנ"ל. בחינת סיפורי מעשיות הנ"ל. על ידי זה נמשכין כל השבעים פנים של תורה ונתעוררין מהשינה. שזהו בחינת השבעים שנים שחי דוד המלך עליו השלום. ועל כן היה ממעט בשינה מאד כמו שאמרו רז"ל (סוכה כ"ו) שמעולם לא ישן דוד שיתין נשמי. כי היכי דלא ליטעום טעמא דמותא. כי השינה היא אחד מששים במיתה שנמשכה על ידי חטא אדם הראשון. על ידי שאכל מעץ הדעת טוב ורע ופגם בעץ החיים שהוא בחינת אור התפילין כמובא כי תפילין הם בחינת חיים בחינת עץ החיים שנאמר בו (בראשית ג') ואכל וחי לעולם. ועל ידי שפגם בזה נגזר עליו מיתה לדורות. ובאמת אחר החטא. המיתה והשינה הם טובה גדולה. כי אם לא חטא אדם היה זוכה לחיים אמתיים שהוא חיים נצחיים חיים ארוכים בעודו בגוף דהיינו שבעודו בגוף היה יכול להיות נכלל באין סוף לעולם ברצוא ושוב ולחיות חיים ארוכים. דהיינו לחדש חיותו לעולם בבחינת התחדשות החיות של הזקן העליון שהוא העור הנ"ל. שחי חיים ארוכים שהוא זקן תמיד ויניק תמיד וכו' כנ"ל. אבל אחר שחטא ואכל מעץ הדעת טוב ורע ונטרד מגן עדן ונתאחז בגופו זוהמת הנחש בחינת משכא דחויא. על כן אי אפשר לו לחיות בגופו חיים ארוכים לעולם. ואי אפשר לזכות לחיים נצחיים כי אם על ידי המיתה שהיא טובה גדולה כמו שכתוב (שם א') והנה טוב מאד זה המות. (בראשית רבא פ"ט) כי על ידי המיתה שהיא שינה יתחדש מוחו. ואז יזדכך ויתחדש גופו וחיותו. ואז יקום בתחיה בגוף זך וצח שנזדכך ונתברר לגמרי מזוהמת הנחש. ואז יזכה לקבל מוחין חדשים בבחינת תפילין עץ החיים. שהם בחינת חיים ארוכים שיזכה אז. דהיינו שיזכה אז לחיות לעולם חיים כאלו. שבכל עת יתוספו לו חיים ומוחין. עד שכל מה שיזקין יותר יזכה להתחיל לחיות מחדש יותר. שזהו בחינת החיים של הזקן העור הנ"ל שזה עיקר בחינת חיים נצחיים שיזכו מי שיזכו לעתיד לבא. כי תענוג תמידי אינו תענוג ואינו נקרא חיים באמת. כי אם כשזוכין לחיות חיות חדש בכל עת וזה עיקר בחינת חיים ארוכים חיים נצחיים שיזכו הצדיקים לעתיד אחר תחית המתים היינו בחינת הנ"ל. שיזכו לחדש חיותם בכל עת שזהו בחינת תפילין כנ"ל:

אות יט

וגם עכשיו בעולם הזה שזוכין הצדיקים עובדי ה' באמת להמשיך עליהם חיים נצחיים הנ"ל על ידי תורה ותפלה ומעשים טובים. אף על פי שכל מגמתם לחיות תמיד חיים ארוכים הנ"ל. לחדש חיותם בתוספת קדושה. במוחין חדשים וחיות חדש בכל עת כנ"ל, אף על פי כן הוא מן הנמנע ובלתי אפשר לחיות בעולם הזה חיים ארוכים הנל בלי הפסק כי בהכרח שיתייגע המוח, ועל כן מוכרחים לישן. והשינה היא טובה גדולה. כי על ידי שמסלקין את מוחם לגמרי בעת ההכרח וישנים מעט. על ידי זה נותנים נייחא להמוחין. ועל ידי זה חוזרים ונתחדשים בבקר, וזוכה לקבל בבקר מוחין חדשים. להתחיל לחיות מחדש. שזהו בחינת תפילין שזוכין בבקר אחר השינה דייקא כמובא בכוונות שעל ידי השינה של לילה ועל ידי התעוררות השינה בחצות לילה שעוסקים בתורה על ידי זה יוצאים בבקר אורות התפילין. שהם הרשימו של המוחין של אתמול. שנתחדשו בלילה בעת השינה ועל ידי זה מקבלין אחר כך בעת התפלה מוחין גמורים חדשים לגמרי. שהוא עיקר החיים בחינת חיים ארוכים. ועיין בכוונות והבן מאד. כי כל כוונות התפילין כלולים בדברינו בדרך נפלא. באופן שיזכה כל אחד לקבל מהם התעוררות חדשה. ותשוקה נפלאה ועצות גדולות אמתיות ונכונות בכל עת לעבודת הבורא יתברך. לכל אדם ואדם לפי מדריגתו ולפי מקומו ושעתו. באופן שאפילו הפחות שבפחותים יוכל להזכיר את עצמו בהשם יתברך בכל עת בכל מקום שהוא יהיה איך שיהיה. וכבר הארכנו קצת בזה לעיל. אבל תן לחכם ויחכם עוד. כי אי אפשר לבאר הכל בכתב. והמשכיל החפץ באמת לרחם על עצמו ולבלי להטעות את עצמו. יוכל לקבל מדברינו כל טוב אמתי ונצחי. ונחזור לדברינו. כי עתה אי אפשר לזכות לחיים ארוכים הנ"ל. לחדש מוחו וחיותו בכל עת כי אם על ידי השינה. אבל הצדיקים ממעטים בשינה מאד כל אחד כפי ההכרח לבד. להתחדשות המוחין כנ"ל. ועל כן (סוכה כ"ו) דוד לא נם מעולם שיתין נשמי כנ"ל. כי הוא חי חיים ארוכים הנ"ל. חיים חדשים בכל עת ושעה. ואינו יכול לישן. כי אם מעט דמעט המוכרח בשביל חיים ארוכים כנ"ל. ועל כן נמשלה מלכות דוד ללבנה שהיא מתחדשת בכל עת שמרמז על כנסת ישראל בחינת מלכות דוד שכלול מהם. שצריכין להתחדש בעבודתם בכל עת כדי שיזכו להתחדש לעתיד. ולחיות חיים ארוכים הנ"ל. כמו שאנו אומרים וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה. ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו. ואז אומרים דוד מלך ישראל חי וקים. כי זה עיקר החיות כשמתחדשים בכל עת כנ"ל. ועל כן ישראל מונין ללבנה שממנה החדשים (חולין ס'). רמז שאנו צריכין להתחדש בכל עת לחיות בכל יום ובכל עת חיות חדש בעבודת הבורא יתברך. כי אין אנו נזקנים לעולם ח"ו. אפילו אם נחיה אלף שנים. (תהלים צ') כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וכו'. כי כל ימינו נמנים לעולם לחדשים. נמצא שכל ימינו נקראים חדש. כי אנו מברכין ומקדשין החדש בכל ראש חדש ונקרא על שם זה ראש חדש על שם החידוש שאנו מחדשין ימינו בכל עת. בבחינת חידוש הלבנה כנ"ל. בחינת מחדש חדשים מחדש דייקא כנ"ל. וכן כל הימים שבחודש נמנין לחודש. כי זה היום הוא ב' בחודש וזה היום ג' בחודש. וכן להלן עד שנשלם החודש, ואחר כך מתחיל חודש שני. וכן לעולם. נמצא שכל ימינו נמנים לחודש דייקא. כי כל ימיהם של ישראל עם קדוש שקיבלו את התורה שהיא בחינת חיים נצחיים כמו שכתוב (דברים ל') כי הוא חייך וכו'. כל ימיהם הוא בבחינת חדש דייקא, בחינת חיות חדש בכל עת שזה עיקר בחינת חיים ארוכים ונצחיים כנ"ל:

אות כ

וכל זה זוכין על ידי התפילין שהם בחינת הנ"ל. ועל כן שם נקשר בחינת מלכות דוד בקשר של תפילין כנ"ל. ועל כן יורד משם רצועה קדושה עד הטבור שהוא בחינת תחלת חיות והולדת האדם כשיוצא לאויר העולם. שהתחלת פרידתו ממעי אמו להתחיל לחיות בעצמו בעולם. הוא בעת כריתת הטבור. שאז נפרד ממעי אמו ומתחיל לחיות חיים חדשים שמתחיל עתה לקבל בעצמו. ועיקר הארת התפילין שנמשך עלינו על ידי הרצועות נמשך על ידי מוח הזקן שזוכר כל זה. שממנו מקבלין כח לחדש חיותו בכל עת כאלו היום נולד ונחתך טבורו שאז התחלת חיותו כנ"ל. ומשם נמשך בחינת חיות האדם שכלולים בשבעים שנים שהם ימי חיי האדם כמו שכתוב (תהלים צ') ימי שנותינו בהם שבעים שנה שהם בחינת שנותיו של דוד המלך עליו השלום שחי שבעים שנים שהם כנגד שבעים פנים לתורה כמבואר בהתורה פתח ר' שמעון (סימן ס') עיין שם כי כל השבעים פנים שהם החיות השבעים שנים נמשך מהזקנים הנ"ל. שהם בחינת סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות שנמשך הארתם עלינו על ידי הזקן הקטן שבכולם. שממשיך התחדשות החיות על ידי בחינת המוח הגדול מאד שזוכר גם חתיכת הטבור כנ"ל. כי מוח שאר הזקנים שגבוהים עוד יותר. אי אפשר להתגלות בחוץ כנ"ל. וזהו שררך אגן הסהר שהיא הלבנה המתחדשת בכל עת שזהו בעצמו בחינת השבעים סנהדרין שדרשו רז"ל בפסוק זה כנ"ל. כי השבעים סנהדרין הם בחינת השבעים פנים שבעים שנים שמקבלין על ידי התפילין על ידי הזקנים הנ"ל. על ידי הרצועה שיורדת עד הטבור שעל ידי זה זוכין לחדש חיותו בכל עת שזכהו עיקר החיות של כל השבעים שנים. כי אם אינו מחדש חיותו בכל עת. אינו חי שבעים שנים. כי עיקר החיות הוא עבודת הבורא יתברך. כי הוא חייך. וכשאינו מוסיף קדושה ודעת בכל יום הוא קצר ימים. ומי יודע אם יעלו כל שבעים שנותיו ליום אחר. ועל כן הרשעים גמורים שאינם מקיימין את התורה לגמרי נקראים בחייהם מתים. כי בוודאי הם מתים ממש. מאחר שאינם מקיימין את התורה שהיא עיקר החיים באמת כמו שכתוב כי הוא חייך. ואפילו מי שעובד את ה' קצת אינו נמנה בימי חייו כי אם כפי מעט העבודה ומעשים טובים שזכה לעשות בחייו. ועל כן יכול להיות שכל חיותו לא יעלה כי אם יום אחד כנ"ל אבל עיקר החיים באמת הוא בחינת חיים של דוד המלך עליו השלום שהוא זכה לחיות שבעים שנים שלימים באמת. כי זכה לחיים הנ"ל. שהם בחינת חיים ארוכים הנ"ל. שממשיכין על ידי התפילין וכו' כנ"ל. שהוא בחינת חיים חדשים בכל עת. וזהו שאומרים בקידוש הלבנה לענין התחדשות החיות שהוא עיקר בחינת חידוש הלבנה שהיא בחינת כנסת ישראל ומלכות דוד כנ"ל. אומרים אז וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה וכו' עטרת תפארת דייקא זה בחינת תפילין שנקראים עטרת תפארת כידוע. וכמובא לענין ברכת עוטר ישראל בתפארה. שמרמז על התפילין. כי הם בחינת עטרת תפארת שעל ידי זה עיקר התחדשות החיות כנ"ל. שהוא בחינת חידוש הלבנה כנ"ל. וזהו בחינת קדושת הבכור שהוא התחלת פרשה ראשונה שבתפילין, בחינת קדש לי כל בכור וכו' כנ"ל. שצריכין לפדותו מן הכהן. בשביל להמשיך על ידי זה בחינת התחדשות החיות והמוחין כנ"ל. וזהו שעיקר פדיון בכור הוא מבן חדש. כמו שכתוב (במדבר י"ח) ופדויו מן חדש תפדה. מן חדש דייקא. כי עיקר הפדיון הוא בשביל התחדשות החיות. שהוא בחינת חדש בחינת מחדש חדשים כנ"ל:

אות כא

כי דוד לא היה לו חיות כלל. כי היה ראוי להיות נפל. רק אדם הראשון נתן לו משנותיו שבעים שנה כמו שאמרו רז"ל. כי חיות של אדם הראשון נמשך מבחינת אריך אנפין שהוא בחינת אריכת אפים בחינת ספורי מעשיות הנ"ל של שנים קדמוניות וכו'. וכמובא בכתבים שחיות דורות הראשונים היה משם מבחינת א"א. ועל כן היו חיים הרבה מאד. וכל המעשיות שהתורה מספרת מדורות הראשונים כולם הם בחינת סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות שהם בחינת הדרת פנים שכל השבעים פנים של תורה מקבלין מהם. ועל כן התחילה התורה מאלו המעשיות הקדושים קודם שמבארת מצות התורה. כי כל מצות התורה שכלולים בבחינת שבעים פנים לתורה צריכין לקבכל מבחינת הדרת פנים בחינת שופריה דאדם. בחינת סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות ועיקר החיות דקדושה שממשיכין משם. הוא לחדש חיותו בכל עת. להתחיל בכל פעם לחיות מחדש שזהו בחינת (תהלים ב') אני היום ילדתיך הנאמר בדוד משיח. היינו שדוש זכה שנתהפך לו לטובה מהיפך אל היפך. כי כמו שמתחלה לא היה לו חיות כלל והיה ראוי להיות נפל ממש. נתהפך הדבר וזרכה לחיות שבעים שנים משנותיו של אדם הראשון וזכה לחיות כל השבעים שנים בבחינת חיות חדש בכל עת כאלו עדיין לא חי כלל רק היום נולד. והוא בכל עת כמו נפל הנולד עכשיו. שאין לו שום חיות וצריך לקבל בחסדי השם יתברך חיות חדש. וכן בכל עת ורגע. וכן חי כל שבעים שנותיו שזה עיקר החיים כנ"ל. עד שזכה על ידי עבודתו ויגיעתו בבחינה זו שטרח ויגע כל ימיו לבלי לישן את ימיו רק להוסיף קדושה ודעת בכל עת לחדש חיותו בכל שעה. עד שזכה על ידי זה לחייות חיים ארוכים ונצחיים לעולם ועד בבחינת דוד מלך ישראל חי וקים כנ"ל. וזה בחינת תפילין כנ"ל. כי תפילין לשון (שמות ל"ג) ונפלינו אני ועמך הנאמר בעת שגילה לו השם יתברך י"ג מדות של רחמים שהם בחינת אור התפילין. שהוא בחינת וראית את אחורי הנאמר שם שהוא קשר של תפילין (ברכות ז') ששם שורש נשמת דוד משיח כנ"ל. שהיה ראוי להיות נפל כנ"ל. ועכשיו זכה שנתהפך הדבר וחי חיים חדשים בכל עת כאלו היום נולד שזה בחינת תפילין. בחינת ונפלינו אני ועמך, כי נתהפך הדבר כנ"ל. ונעשה מבחינת נפל בחינת ונפלינו. שהוא בחינת תפילין שהוא בחינת חיים ארוכים הנ"ל של דוד כנ"ל. ועל כן נקרא משיח בר נפלי. כי משיח יזכה לחיים הנ"ל. שהוא בחינת אני היום ילדתיך הנאמר במשיח וכנ"ל:

אות כב

וזהו (תהלים קמה) סומך ה' לכל הנופלים וכו'. שהם הנופלים מעבודת ה' והשם יתברך סומכם ומעוררם משינתם על ידי צדיקי הדור הנ"ל. שהם בחינת דוד משיח שזכה להפוך מבחינת נפל לבחינת חיים ארוכים להתחיל לחיות בכל פעם מחדש שזהו בחינת תפילין בחינת ונפלינו כנ"ל. ועל ידי זה הם מחיין ומקימין כל הנופלים שלא יפלו בדעתן ולא יתייאשו מגאולת נפשם כנ"ל. עד שזוכין לשוב אל ה' ואז הנפילה והירידה תכלית העליה. כי עיקר הנפילה הוא דייקא מחמת זה כדי שיתחילו לחיות מחדש כמבואר במקום אחר. דהיינו שיחזור ויתחיל ויחדש חיותו ומוחו שזהו בחינת תפילין בחינת ונפלינו וכו' כנ"ל. נמצא שסמיכת הנופלים מעבודת ה' לבל יתייאשו. רק יתגברו להתחיל בכל פעם מחדש זהו בעצמו בחינת דוד משיח שזכה שנתהפך לו מבחינת נפל לבחינת חיים ארוכים שיזכה להתחיל לחיות בכל פעם מחדש כנ"ל. כי כן גם אצלם הנפילה והירידה הוא תכלית העליה. כמו שאמר רבינו ז"ל במקום אחר בלקוטי א' (סימן רס"א) שמה שהאדם נופל מעבודתו הוא מן השמים כי ההתרחקות תחלת ההתקרבות. על כן נפל כדי שיתעורר יותר להתקרב להשם יתברך. ועצתו שיתחיל מחדש ליכנוס בעבודת ה' כאלו לא התחיל עדיין כלל מעולם וזה כלל גדול בעבודת ה' שצריכין ממש בכל יום להתחיל מחדש עד כאן לשונו.

נמצא שדייקא על ידי הנפילה הם מתחילים לחיות מחדש שהוא בחינת תפילין כנ"ל. שהוא בחינת חיים ארוכים של דוד שנתהפך מנפל לחיים ארוכים וכו' כנ"ל. כי כל סמיכת הנופלים הוא על ידי הצדיקים הגדולים הנ"ל שהם בחינת דוד משיח שחיים חיים חדשים בכל עת. שעל ידי זה הם מחיין כל הנופלים להתחיל מעתה מחדש וכמבואר לעיל. וזה בחינת הגאולה שתהיה על ידי דוד משיח שיבא במהרה בימינו ואז תקום כנסת ישראל מנפילתה כמו שדרשו רז"ל (ברכות ה') על פסוק זה שבשביל זה אין נון בתהלה לדוד וכו' ואפ"ה חזר דוד וסמכה ברוח הקדש שנאמר סומך ה' לכל הנופלים וכו' במערבא מתרצי לה הכי נפלה ולא תוסיף ליפול עוד. קום וכו' כי כל נפילת כנסת ישראל הוא מה שישראל נופלים מעבודתם ח"ו שבזה תלויה הגאולה. כי אין הגאולה תלויה אלא בתשובה כמו שאמרו רז"ל (יומא פ'), ועל כן עיקר סמיכת הנפילה הוא על ידי דוד דייקא שחי חיים ארוכים הנ"ל כנ"ל. שעל ידי זה הוא מחיה ומחזק וסומך לכל הנופלים שלא יתייאשו כי ה' עמם וקרוב אצלם. בבחינת אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי (מיכה ז') ואז הנפילה והירידה הוא תכלית העליה וכנ"ל. וזהו שהתפלל הכהן גדול בבית המקדש ביום הכפורים. ולא תפיל אשה פרי בטנה ולא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה. כי הכל אחד. שלא יהיה שום נפל ממש ח"ו או בחינת נפילה הנ"ל ח"ו. וכל זה זוכין על ידי מלכות דוד שיתקיים לעולם שהוא בחינת ולא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה. כי הוא זכה להפוך מבחינת נפל לבחינת חיים ארוכים דייקא כנ"ל, ועל כן היה הכהן גדול מתפלל ביום הכפורים תפלה זאת דייקא. כי יום הכפורים הוא עיקר התשובה ועיקר התשובה היא לעלות מנפילתו שהוא בחינת נפל כנ"ל. להתגבר לחדש ימיו בבחינת (איכה ה') השיבנו וכו' חדש ימינו וכו' כנ"ל שזה בחינת מלכות דוד משיח כנ"ל. על כן אחר יום הכפורים הוא סוכות שהוא בחינת אקים את סוכת דוד הנופלת. לבטל בחינת הפלת נפלים ח"ו רק להקימם ולהחיותם בבחינת סומך ה' לכל הנופלים וכו כנ"ל. ועל כן אחר סוכות הוא שמיני עצרת. שהוא בחינת מלכות דוד. כמו שכתוב (שמואל א' ט') זה יעצור בעמי כמו שאמר רבינו ז"ל במקום אחר (ליקוטי א' סימן מ"ח). שאז הנוקבא עוצרת הטפה שלא תפיל כמו שכתוב בכונות היינו כנ"ל:

אות כג

וזה בחינת ראש השנה. כי ראש השנה הוא בחינת תפילין שהם בחינת התחדשות שזוכין בכל יום על ידי השינה שאז נתחדשים המוחין בתוך האמונה וכו' שזהו בחינת ראש השנה. כמובא בדברי רבינו ז"ל בהתורה אשרי העם (בסימן ל"ה) עיין שם. כי ראש השנה הוא בחינת קדושת ארץ ישראל. כמו שכתוב תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה שזהו בחינת תפילין שהם בחינת קדושת ארץ ישראל. בחינת והיה כי יביאך הנאמר בפרשיות התפילין כנ"ל. כי עיקר קדושת ראש השנה הוא שנזכה לתשובה שלימה כי הוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה. היינו שנזכה לחדש ימינו שעברו בחשך ולהוסיף מעתה תוספת קדושה ועבודה מחדש. שזהו בחינת חדש עלינו שנה טובה שאנו מבקשין בראש השנה. חדש דייקא שנזכה לשנה חדשה דייקא. כי כל שנה הוא פנים מיוחד משבעים פנים של תורה כנ"ל. על כן צריכין בכל שנה לזכות לפנים חדשות לגמרי. לחיות מעתה חיים חדשים. שזהו בחינת חיים ארוכים כנ"ל. וזהו בחינת מה שמרבין לבקש ולהתפלל בראש השנה על חיים כמה וכמה פעמים בכל תפלה. כמו שאומרים זכרנו לחיים וכו' וכתוב לחיים וכו'. זוכר יצוריו לחיים ברחמים וכו' וכיוצא בזה הרבה. כי עיקר בחינת חיים הוא בחינת חיים ארוכים הנ"ל של הזקן העור הנ"ל שזכה לתכלית הזכרון בשלימות כנ"ל שממנו נמשך קדושת ראש השנה שהוא בחינת קדושת התפילין שהם בחינת ולזכרון בין עיניך כנ"ל. ועל כן נקרא ראש השנה יום הזכרון. כי עיקר קדושתו מבחינת הזכרון הנ"ל של הזקן הנ"ל. וכל בקשתינו בראש השנה על החיים כונתינו על חיים אמתיים ונצחיים היינו בחינת חיים ארוכים הנ"ל. דהיינו לחדש חיותו בכל עת בחינת חדש עלינו שנה טובה חדש דייקא כנ"ל:

אות כד

וזהו החסד שעשה השם יתברך עמנו שקבע ראש השנה בראש חדש שהוא חסד גדול. כמו שמבואר בהתורה תקעו א' (בלקוטי תנינא). וכן שמענו יותר בהמעשה נוראה השייכה לזה מענין הכסא וכו' שלא נדפסה עדיין. כי אנו צריכין שיחדש השם יתברך עלינו את השנה. בבחינת ראש חדש שהוא בחינת התחדשות החיות בכל עת שזהו בחינת מלכות דוד משיח כנ"ל. שאנו מרבין לבקש בראש השנה שיתגלה מלכותו שהוא מלכות דקדושה שאנו מבקשין בראש השנה שיתגלה וכמו שאנו אומרים בראש השנה כמה פעמים ותמלוך וכו' ומלוך וכו'. ועריכת נר לבן ישי משיחך וצמיחת קרן לדוד עבדך במהרה בימינו. כי מלכות משיח הוא בחינת חיים ארוכים הנ"ל שאנו מבקשין עליהם בראש השנה. שזהו בחינת קידוש החדש כנ"ל. ועל כן קבע לנו ברחמיו ראש השנה בראש חדש כנ"ל. וזהו בחינת מה שאמרור ז"ל לענין ראש השנה שהוא ברא חדש. זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. זכרון דייקא. כי קדושת ראש השנה שהוא בבחינת ראש חדש, דהיינו לחדש השנה בבחינת חיות חדש שהוא בחינת ראש חדש בחינת חיים ארוכים הנ"ל כנ"ל. כל זה הוא בחינת זכרון כנ"ל. וכן מבואר בדברי רבינו ז"ל (בלקוטי תנינא סימן מ') המתחיל מי שיודע מארץ ישראל עיין שם מבואר שם שתפילין וארץ ישראל וראש השנה הם בחינה אחת עיין שם היינו כנ"ל:

אות כה

והנה כלל התפלין הם בחינת מוחין חיים. דהיינו להתחיל לחיות בכל פעם מחדש בין צדיק בין בינוני בין רשע. כל זמן ששם ישראל נקרא עליו צריך בכל יום להתחיל מחדש וכו' וכנ"ל. וזהו בחינת (דברים ד') ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום הנאמר על התפילין הקדושים כידוע. חיים כולכם היום דייקא כי צריך לחדש החיות בכל יום ויום כאלו הוא מתחיל לחיות היום וזהו חיים כולכם היום. היום דייקא כנ"ל. וזהו בחינת תפילין של יד ותפילין של ראש. ואיתא בכוונות שתפילין של ראש הם בחינת ג' שמות אלו אקי"ק הוי' אקי"ק שהם בגימטריא חיים בחינת מוחין. ותפילין של יד הם בחינת מוחי המלכות. ועל כן הם ג' שמות אלו אקי"ק הוי' אדנ"י שעולים יב"ק וכו' עיין שם. ומבואר שם שאור התפילין יוצאים על ידי השינה שישנים בלילה. שאז נתחדשים המוחין בתוך האמונה. שהוא בחינת מלכות. ועל ידי שקמים בחצות ומתאבלין על חורבן בית המקדש ועוסקים בתורה. על ידי זה מעלין את בחינת נקודת המלכות אמונה שירדה בכל הלילה לכל העולמות התחתונים לברר משם ניצוצות הקדושים. (שהם הנשמות שנפלו בעונותיהם. להכניס בהם הרהורי תשובה להגביהם ולהשיבם להשם יתברך וכו') והצדיקים והיראים על ידי קימת חצות ועסק התורה בלילה. הם מעלים נקודת המלכות עד שהיא עולה באור היום ויושבת בזרוע שמאלי כי שם מקומה וכו'. ואז מאיר בה הז"א הרשימו של המוחין שלה שנשארו בלבו. כי עיקר המוחין דגדלות ממש הם רק בשעת התפילה. ואחר התפילה נסתלקין המוחין רק שנשאר רשימו מהם. שזהו בחינת אור התפילין. שהם בחינת הרשימו של המוחין שנשארין כל היום. רק העיקר הוא בשעת התפלה וכו'. ואחר כך בלילה מסתלק גם הרשימו. ועל כן אין תפילין בלילה. וגם רשימו של המוחין של המלכות נסתלק בלילה. רק שזאת הרשימו של המלכות אינו מסתלק לגמרי רק שנשארה בלבו שזהו בחינת שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך וכו' ואחר כך בבקר הוא מאיר בה הרשימו בזרוע שמאל שהוא בחינת תפלה של יד. ואזי כשרואה הז"א שכבר יש לה התפילין רשימו של המוחין אזי הוא מתקנא בה. שזהו בחינת קשה כשאול קנאה. ואז חוזר ולוקח לעצמו גם כן המוחין שלו היינו הרשימו שנתחדשה בלילה. וזהו בחינת תפילין של ראש וכו'. עיין שם בכוונות באריכות. נמצא כי תפילין של ראש הם בחינת התנוצצות המוחין של הדעת שהוא בחינת ז"א. ותפילין של יד הם בחינת התנוצצות המוחין של המלכות. שהוא בחינת אמונה כנ"ל. ועיקר התפילין והמוחין והחיות נמשכין על ידי צדיקי הדור האמתיים. שהם המוחין והחיות של כל העולם. כי כל צדיק הדור הוא בחינת משה משיח. כמו שכתוב (שבת ק"א) משה שפיר קאמרת. ומשה הוא הדעת. בחינת תפילין מוחין. כמו שאמר רבינו ז"ל במקום אחר. (ליקוטי א' סימן ל"ח) כי הצדיק האמת הוא בחינת נהר היוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. שהם בחינת ד' פרישות שבתפילין כידוע. שהם המוחין של התפילין שנמשכין על ידי הנהר היוצא מעדן. שהוא הצדיק האמת כידוע. וזהו תפילין של ראש ותפילין של יד זה בחינת צדיק שהוא בחינת ז"א כידוע. וכנסת ישראל שהוא בחינת מלכות וכנ"ל. היינו המוחין של הצדיק בעצמו זה בחינת תפילין של ראש. ומוחין של כלל ישראל שהצדיק מאיר בהם ומקרבם להשם יתברך. זה בחינת תפילין של יד. שעיקרם הם בבחינת אמונה. שהוא העיקר והיסוד שהכל תלוי בו. כמו שכתוב (מכות כ"ד בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה. היינו שהצדיק מוכרח לסלק את המוחין שלו. ואפילו הרשימו נסתלקת בשעת שינה. ולא נשאר אצלו כי אם הרשימו של מוחי האמונה שנשארה בלבו, בבחינת כחותם על לבך כנ"ל. ואז בשעת השינה האמונה נתצמצמה ונתקטנה בסוד נקודה ויורדת לכל העולמות התחתונים לברר ניצוצות משם כנ"ל. היינו שהצדיק מוכרח להפיך את עצמו לתוך בחינת שינה ולסלק המוחין שלו. ואז הוא מברר על ידי בחינת האמונה שלו נצוצות רבות מעמקי הקליפות שהם כמה וכמה נשמות של אותן שנפלו בעונותיהם ונתרחקו מהשם יתברך כל אחד כפי מה שנתרחק בעונותיו רחמנא ליצלן. שבשבילם מוכרח הצדיק להוריד את עצמו אליהם ולסלק את דעתו כדי להכניס בהם אמונה שלימה כדי לקרבם אל האמונה הקדושה להחזיקם להשם יתברך. שכל זה הוא בחינת שינה של הצדיק כמובן בדברי רבינו ז"ל במקום אחר. שמה שעוסק לדבר עם העולם שיחת חולין וסיפורי מעשיות. כל זה הוא בחינת שינה אצלו. והכל הוא בשביל להגביה ולהרים את העולם לקרבם להשם יתברך. כי מעצם המוח של הצדיק אי אפשר לקבל. על כן הוא מוכרח לסלק דעתו ולהקטין את עצמו בסוד נקודה ולבררם ולהעלותם על ידי נקודת האמונה לבד ואחר כך כשנתעורר מהשינה עם כל הנצוצות והנשמות שהגביהם ועוררם להשם יתברך צריכין לעסוק בתורה ותפילה ועבודת השם יתברך עד שזוכים לעלות למקומם בסוד תפלה של יד שהוא בחינת כנסת ישראל שיושבת בזרוע שמאל כנ"ל. ואז כל הרשימו של כל המוחין של כלל ישראל שנסתלקו מהם שכולם נשארו בלב הצדיק בחינת כחותם על לבך. הוא מאיר הכל ב אותה נקודת האמונה שלו שעלתה עם כל הברורים שהם נשמות הבעלי תשובה שהגביהם והחזירם להשם יתברך היינו שמאיר בהם דעת ושכל כדי לחזקם באמונה שלימה כדי שיתחזקו בעבודתם. ולא יסתכלו על מניעה והסתה של הבעל דבר ושאר המונעים רק יעברו על הכל על ידי חוזק אמונתם שנתחזקה ביותר על ידי הדעת שהאיר בהם בסוד תפילין של יד כנ"ל. ועל ידי זה נמתק יד כהה שהם בחינת כל המניעות וההסתות וכו' שנמשכין הכל על ידי בחינת גבורות ודינים בחינת יד כהה כנ"ל. כי על ידי חוזק האמונה עוברים על הכל כנ"ל. עד שאין יכול להפיל אותם שום דבר. כי הוא מאיר בהם הדעת של האמונה הקדושה. שידעו שהשם יתברך בכל מקום ואין שום מניעה בעולם שלא יוכלו לשברה. ואין שום יאוש בעולם כי אין ירידה בעולם שלא יוכלו לעלות משם וכו' כנ"ל. ועל ידי זה מחזקם ומעוררם באמונה עד שעוברים על כל המניעות והבלבולים שבעולם ונתקרבים להשם יתברך ומתחילין בכל פעם מחדש. כי הוא מכניס בהם אמונה שלימה שהוא בחינת אריכת אפים לעבור על כל המעכבים והמונעים והבלבולים שבעולם כנ"ל. שזהו בחינת תפילין כנ"לואזי כשהצדיק רואה שבחינת נקודת האמונה הצליחה וגם עשה פרי שכבר קבלה המוחין והדעת שהוא בחינת תפילין של יד. דהיינו שהוא רואה שכבר עלתה בידו. והועילה יגיעתו וטרחתו כי זכה להאיר הדעת בהנפשות שהעלם וקירבם להשם יתברך עד שהם חזקים באמונתם לעמוד על עמדם ולעבור על כל המניעות שבעולם וכו' כנ"ל. אזי הצדיק בעצמו מתקנא בתלמידיו שרואה שקיבלו מוחין ודעת אמתי ממנו אזי הוא מתקנא בהם. בבחינת ומתלמידי יותר מכולם שעל ידי התלמידים שהאיר בהם המוח והדעת של האמונה הקדושה שהיא בחינת כנסת ישראל בחינת תפילין של יד כנ"ל. על ידי זה הוא מתקנא בהם. ונזכר בעצמו היכן המוחין שלו. ואזי מחזיר לעצמו הרשימו של המוחין שלו שנסתלקו בשעת השינה. ואזי מקבל הרשימו זאת שנתחדשה בחידוש נפלא שזהו בחינת תפילין של ראש כנ"ל. וכן מבואר בדברי רבינו ז"ל במקום אחר שבתחלה מוריד הצדיק את עצמו כדי לקרב נפשות. ואחר כך חוזר למעלתו בתוספת הארה וכו'. היינו כנ"ל. ומשני בחינות אלו שהם המוחין של הצדיק בעצמו והמוחין של האמונה שמכניס בכנסתי שראל שהם הנפשות שמקרבן להשם יתברך. משם נמשכין בחינת תפילין של ראש ותפילין של יד לכל אחד ואחד. כי כל בחינה כלולה מכל הבחינות כידוע. וזה בחינת (תהלים ע') למנצח לדוד להזכיר. להזכיר את עצמו כמו שפירש רש"י שם משל למלך שכעס על צאנו וכו' אחר זמן החזיר את הצאן וכו' עיין שם היינו כנ"ל. שבתחלה מזכיר הצדיק את ישראל שיחזרו להשם יתברך. ואחר כך כשרואה שהועילה תפלתו ויגיעתו והחזיר את ישראל להשם יתברך אזי מזכיר את עצמו כנ"ל. שזהו בחינת תפילין של ראש שהם בחינת זכרון כנ"ל:

אות כו

ועל כן המוחין של תפילין של ראש הם בחינת אהיה הוי' אהיה שעולים חיים כנ"ל. כי אהיה הוא בחינת עיבור כמבואר בכוונות. כי מבואר בדברי רבינו ז"ל בהתורה קרא את יהושע (בסימן ו') שאהיה הוא בחינתתשובה בחינת אנא זמין למיהוי. כי קודם התשובה עדיין אין לו הויה כלל. רק כשמתחיל לעשות תשובה. אז הוא בבחינת אהיה בחינת אנא זמין למיהוי. כי אז הוא מתחיל להזמין ולהכין את עצמו שיהיה לו הויה בעולם עיין שם. ואיתא שם שצריכין לעשות תשובה על תשובה וכו' עיין שם. ואפילו הצדיק שכבר עשה תשובה שלימה אף על פי כן צריך לעשות תשובה בכל עת על ההשגה הראשונה. כי בכל עת הוא בא על השגה חדשה. ואזי הוא עושה תשובה שהוא בחינת אהי"ה על ההשגה של אתמול שהתגשם את רוממות אלקותו וכו' שזהו בחינת שבת. בחינת עולם הבא שהוא כולו שבת כולו תשובה וכו' עיין שם. נמצא שהצדיק האמת הוא תמיד בבחינת אהיה. כי בכל פעם ופעם הוא בא על מוחין חדשים. ומתחיל להשיג את השם יתברך בהשגה חדשה ומוחין חדשים. שזהו בחינת חיים ארוכים הנ"ל. בחינת חיים חדשים שמתחיל לחיות בכל פעם. שכל זה הוא בחינת אהיה. כי בכל יום הוא בבחינת אהיה בחינת אנא זמין למיהוי. כאילו עדיין לא התחיל לחיות כלל. ולא היה לו עדיין שום הויה בעולם כלל. רק עתה הוא מתחיל לחיות ולהכין את עצמו שיהיה לו הויה בעולם. שזהו בחינת אהיה כנ"ל. ועל כן התפילין שהם בבחינת חיים ארוכים הנ"ל של הצדיק שמתחיל בכל פעם לחיות מחדש במוחין חדשים כנ"ל. על כן הם בבחינת אהיה הוי' אהיה שעולה חיים. הינו שבכל יום הוא בבחינת אהיה בחינת עיבור בחינת אנא זמין למיהוי. שמתחיל לחיות מחדש במוחין וחיות חדש. כאלו עדיין לא היה לו הויה וחיות כלל כנ"ל. ואחר כך נמשכין לו על ידי זה מוחין חדשים גמורים, שהם בחינת הוי' שהם בחינת המוחין כמבואר בכוונות עיין שם. ותיכף כשזוכה לקבל אלו המוחין החדשים שהם החיים. אחר כך הוא חוזר ומסלק אלו המוחין ולא נשאר לו רק הרשימו. ואזי הוא חוזר ומתחיל להתדבק להשם יתברך ולהתגעגע אליו שיזכה עוד למוחין חדשים גדולם עוד יותר ויותר שזה בחינת אקי' ב'. בחינת אנא זמין למיהוי וכו' כנ"ל. וזהו אקי' הוי' אקי'. כי הוא נשאר תמיד בבחינת אקי' בחינת אנא זמין למיהוי כי תיכף שמקבל המוחין שהם בחינת הוי' תיכף הוא חוזר ומתחיל להתגעגע להשם יתברך בבחינת אקי' אנא זמין למיהוי. כאלו עדיין לא היה לו הוי' כלל. וכן לעולם כנ"ל. ועל כן אלו הג' שמות אקי' הוי' אקי' עולים חיים. כי זה עיקר החיים בחינת חיים ארוכים הנ"ל, דהיינו שמתחיל לחיות בכל פעם וכנ"ל באריכות. אבל המוחין של כנסת ישראל שהם בחינת תפילין של יד הם בבחינת אקי' הוי' אדנ'. כי הם צריכים גם כן בכל יום להתחיל מחדש בבחינת אקי' אנא זמין למיהוי כנ"ל. ואחר כך מקבלין המוחין שלהם שהם בחינת הוי' כ"ל. אבל אחר כך כשנסתלקין המוחין שלהם. נשארין בבחינת אדנ' שהוא בחינת מלכות אמונה. שמאמינים בהשם יתברך שהוא אדון כל. כי זאת הבחינה של אדנ' שהיא בחינת האמונה צריכה לישאר תמיד. כי זאת הנקודה אינה נסתלקת לעולם. כי בהכרח שישאר בחינת רשימו של מוחי האמונה. כדי שיוכלו להתחזק בעבודתם כנ"ל. כי עיקר התחדשות המוחין של ההמון עם הוא כדי שישארו באמונה חזקה שזה עיקר חיותם. כי הוא יסוד הכל. ועל כן הרשימו שלהם נשארת בבחינת אדנ' שהיא בחינת אמונה שמאמינים באדון כל. ועל ידי זה נתחדשים המוחין שלהם וזוכין לעבור על כל המניעות וכו' כנ"ל. אבל המוחין של בחינת תפילין של ראש שהם בחינת המוחין של הצדיק הם נשארים בבחינת אקי'. כי הוא זוכה באמת לחיים ארוכים הנ"ל שמתחיל בכל פעם לחיות מחדש וכנ"ל. וזה בחינת אקי' אשר אקי'. זהו בחינת תשובה על תשובה הנ"ל. שבכל פעם מתחיל לחיות מחדש בבחינת אקי' הנ"ל. וזהו אקי' אשר אקי'. אקי' דא אנא זמין למיהוי שמתחיל לחיות ולקבל מוחין חדשים בחינת תפילין כנ"ל. וזהו אש"ר אותיות רא"ש. שהם המוחין בחינת הוי' כנ"ל. ואחר כך הוא חוזר להיות בבחינת אקי'. כי מתחיל להשתוקק לחזור ולקבל חיות ומוחין חדשים עוד יותר. וזהו בחינת אהיה ב' הנ"ל כנ"ל. נמצא שאהיה אשר אהיה הוא בחינת אהיה הוי' אהיה הנ"ל. שהוא בחינת תפילין. כי זה השם אהיה אשר אהיה גילה השם יתברך למשה בשעת יציאת מצרים שהוא בחינת תפילין כנ"ל. וכן אצל כל אדם בעצמו צריך להמשיך על עצמו ב' בחינות מוחין הנ"ל. שהם בחינת תפילין של יד ותפילין של ראש כי כשהמוחין נסתלקין ממנו. אזי על ידי הרשימוט של האמונה שנשארה בלבו. על ידי זה הוא חוזר וממשיך דעת ומוחין לעצמו להתחזק באמונה יתירה לחזור ולהתחיל בעבודת ה' שזהו בחינת תפילין של יד שהוא בחינת אמונה מלכות כנ"ל. שהשמות עולים יב"ק שהוא בחינת בק"י בחינת מעבר יב"ק הנ"ל שעוברים על כל המניעות וכנ"ל. ואחר כך כשזוכה לבחינת תפילין של יד. דהיינו להתחזק באמונה ולבלי להניח להפיל את עצמו ח"ו. אחר כך הוא מתקנא בעצמו וחוזר וממשיך לעצמו מוחין גדולים ממש להתחזק לעלות מדרגא לדרגא. לחיות בכל פעם חיות חדש שזהו בחינת תפלה של ראש שהשמות הם אהיה הוי' אהיה בחינת חיים וכנ"ל והבן היטב:

אות כז

וזה בחינת תפילין דרש"י ותפילין דרבינו תם ומבואר בכוונות שתפילין דרבינו תם הם מוחין גדולים ביותר ושם הגבורות יוצאין קודם החסדים שזהו בחינת הצירוף של התפילין דרבינו תם שהם בחינת יקק"ו בחינת קדש והיה כי יביאך והיה אם שמע וכו' ותפילין דרש"י הם בחינת הוי' כסדר בחינת חסדים קודם לגבורות וכו' עיין שם. כי בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין. ראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושיתפו למדת הדין. הה"ד (בראשית ב') אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. וזה ידוע שעיקר היצר הרע והסטרא אח רא נמשך מבחינת גבורות ודינים שנמשכין מתחלת הצמצום של החלל הפנוי. ושבירת היצר הרע נמשך מבחינת מדת הרחמים ששיתפו למדת הדין. שעל ידי זה יש כח לשבר היצר הרע ולהפכו אל הקדושה שזהו בחינת מה שהצדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים. ועל כן בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין לבד כי רצה שיתגבר האדם בעבודתו כל כך עד שיהיה לו כח לשבר היצר הרע בעצמו שבא ממדת הדין בלי סיוע דלעילא. אבל השם יתברך ראה כי אי אפשר להעולם להתקיים בזה. על כן הקדים מדת הרחמים למדת הדין שמזה נמשך מה שהשם יתברך ברחמיו מרחם על העולם בכל עת ושולח להם הרהורי תשובה ומסייע אותם לשבר את היצר הרע שהוא מבחינת מדת הדין. כמו שאמרו רז"ל (קידושין ל') בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו היה נופל בידו. בכליום יצרו של אדם מתגבר עליו זה נמשך מבחינת בתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין. שזה הדין מתעורר בכל יום ורוצה ח"ו לנהוג העולם בבחינה זאת. ומשם מתעורר ומתגבר היצר הרע שנמשך משם בכל יום ויום. אך אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו וכו'. כי השם יתברך מרחם תיכף ומקדים מדת הרחמים למדת הדין. שזהו בחינת העזר והסיוע שמסייע להאדם בכל יום לשבר את היצר הרע שהוא ממדת הדין כנ"ל. כי העזר והסיוע נמשך מבחינת ראה שאין העולם מתקיים עמד והקדים מדת הרחמים למדת הדין כנ"ל. אבל יש צדיקים גדולים כל כך שאין צריכין סיוע מלעילא והקדוש ברוך הוא מתנהג עמהם בתחלה במדת הדין. והם עומדים בכל הנסיונות וסובלים כל מיני יסורים וצרות הנמשכין ממדת הדין. ונשארים על עמדם. עד שזוכין למה שזוכין. כמו שכתוב באברהם והאבות האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו (בראשית מ"ח) האלהים דייקא. שהוא בחינת מדת הדין שהלך מעצמו בלי סיוע דלעילא. כמו שפירש רש"י בפרשת נח. וזהו בחינת כל היסורים שהצדיקים סובלים כמו שכתוב (תהלים י"א) ה' צדיק יבחן כפשתני הזה כל מה שיודע שפשתנו יפה הוא מקיש עליה ביותר כמו שאמרו רז"ל (בראשית רבא פרק ל"ב) וכמו שכתוב (משלי ג') כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכו'. כי הם ממתיקים הדין בשרשו בתחילת המחשבה הנ"ל כי הם מאמינים ויודעים שהיסורים והדינים בעצמן הם טובות גדולות. ועל ידי זה באמת הם זוכים לעלות ולכלול בתחלת המחשבה. שזהו בחינת ר' עקיבא שסרקו את בשרו במסריקות של ברזל ושאל משה רבינו עליו השלום זו תורה וזו שכרה, והשיב לו השם יתברך שתוק כך עלה במחשבה. כי יסורים של צדיקים כאלו בחינת ר' עקיבא וחביריו הם נמשכין מתחלת המחשבה שרצה השם יתברך לברוא את העולם במדת הדין כדי שיזכו לעמוד בנסיון בלי סיוע דלעילא כנ"ל. כדי שיזכו הכל לכלול בתחלת המחשבה. אבל ראה שאין העולם מתקיים על כן הקדים מדת הרחמים וכו'. ואז יש כח לכל לשבר היצר הרע על ידי סיוע דלעילא הוא בחינת מדת הרחמים כנ"ל. אבל הצדיקים גדולים כמו ר' עקיבא וחביריו כנ"ל. הם עובדים השם יתברך כמו שעלה בתחלת המחשבה. דהיינו במדת הדין לבד דהיינו שסובלים כל מיני יסורים ועומדים בכל הנסיונות והקטרוגים שהכל נמשך ממדת הדין. והם משברין הכל בעצמן כנ"ל ועל ידי זה זוכין באמת לעלות ולכלות בתחלת המחשבה שזהו בחינת שתוק כך עלה במחשבה כנ"ל:

אות כח

כי עיקר הדין נמשך מתחלת הצמצום של החלל הפנוי וכו' כידוע. ומבואר בדברי רבינו ז"ל בהתורה בא אל פרעה (בסימן ס"ד) שחלל הפנוי הם בחינת הקשיות שאי אפשר לתרצם וכו' עיין שם כל זה היטב. אבל הצדיק הגדול בחינת משה יכול ליכנוס גם באלו הקשיות שהם בחינת חלל הפנוי וכו' עיין שם. וזהו בחינת הנ"ל שהצדיק עולה בתחלת המחשבה שהוא תחלת הצמצום של חלל הפנוי שמשם שורש הדין. וזוכה לעמוד שם בנסיון ולסבול כל היסורים והדינים ועל ידי זה הוא זוכה להשיג סוד חלל הפנוי לידע שגם שם נעלם ונסתר השם יתברך בדרך נפלא ונורא שאי אפשר להשיג וכו' כמו שכתוב שם. עיין שם בהתורה בא אל פרעה הנ"ל. וזהו בחינת תפילין דרבינו תם שהם בחינת מוחין גבוהים יותר ששם הגבורות קודמין לחסדים שנמשכין מבחינת הצדיקים הגבורים הנ"ל. שהשם יתברך מתנהג עמהם כמו שעלה בתחלת המחשבה. ועל כן הם זוכים באמת לכלול בתחלת המחשבה ולהמתיק הכל בשרשו וכנ"ל. וזהו בחינת שהגבורות קודמין לחסדים כי הם יכולים לקבל הגבורות בעצמן קודם החסדים. שזהו בחינת ההנהגה שעלה במחשבה תחלה כנ"ל. כי הם זוכים אפילו על ידי מדת הדין בעצמו כי סבלו יסורים גדולים ונבחנו. עד שהם זוכים גם על פי מדת הדין בעצמן וכנ"ל. אבל תפילין דרש"י החסדים קודמין לגבורות. זהו בחינת הקדים מדת הרחמים ושיתף למדת הדין שזהו עיקר ההנהגה של כל העולם כנ"ל. ועל כן עיקר התפילין הם של רש"י שמניחין אותם רוב העולם כי עיקר הנהגת העולם וקיומו הוא על ידי בחינה זו לבד כנ"ל. רק מי שרוצה לקדש את עצמו בתוספת קדושה הוא צריך להניח גם תפילין דרבינו תם כדי לקבל הארה גם מהצדיקים הגבוהים הנ"ל. שזכו לעלות לתחלת המחשבה ולהמתיק כל הדינים בשרשם ממש וכו' כנ"ל. כי מהם אנו יכולין לקבל קדושה יתירה. ועל כן כל מי שרוצה לקרב את עצמו להשם יתברך להמשיך על עצמו תוספת קדושה צריך להניח תפילין דרבינו תם כמו שהזהיר רבינו ז"ל את אנשיו להניח תפילין דרבינו תם. כי כל ההתרחקות מהשם יתברך נמשך מהיצר הרע ששרשו ממדת הדין שנמשך מחלל הפנוי הנ"ל. ועל כן עיקר תוספת קדושה נמשך על האדם על ידי תפילין דרבינו תם שנמשכין מבחינת הצדיקים הנ"ל העולים לשם לבחינת שורש הדין של בחינת חלל הפנוי וממתיקין הכל בשרשם שעל ידי זה נמשך כח על כל הרחוקים לשבר ולבטל היצר הרע שנמשך משם כנ"ל:

אות כט

ועל כן עכשיו בעקבות משיחא בסוף הגלות צריכים ליזהר מאד להניח תפילין דרבינו תם כמו שהזהירו כל הצדיקים אמתיים שהיו בימינו כי עכשיו התגבר הבעל דבר מאד מאד מחמת שרואה שקרוב לבא קצו. על כן הוא מתגבר מאד. כמו שני בני אדם הנלחמים זה עם זה כשרואה שמתגבר כנגדו וכמעט שיפול. אזי הוא מתגבר בכל כחו להפיל את שכנגדו. וכמו שאמר החכם אין גבור כמתייאש, כי הגלות הוא בחינת עיבור וכשיוצאין מן הגלות זהו בחינת לידה כמו גאולת מצרים שנקראת לידה כמו שכתוב (יחזקאל טז) ומולדתיך ביום הולדת אותך וכו'. וכן בגאולה אחרונה כתיב (ישעיה ס') כי חלה גם ילדה ציון את בניה. וכמו שכתוב (שם) האני אשביר ולא אוליד. ועל כן בסוף הגלות מתגבר הגלות ביותר. כמו שהיה במצרים. כמו שכתוב (שמות ה') ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וכו'. וכמו שכתוב (שם) תכבד העבודה וכו'. זה בחינת קישוי הולדה. בחינת (שם י"ג) ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו וכן כל היסורים והצרות שסובלים עכשיו בסוף הגלות האחרון הזה הם בחינת חבלי לידה כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה וכו'. ועיקר התגברות הגלות שמתגבר עכשיו ח"ו. הוא מה שהבעל דבר מתגבר מאד על נפשות ישראל לרחקם מהשם יתברך. שזהו עיקר גלות וצרות הנפש. כי חוץ מזה הכל הבל וכמבואר במקום אחר. ועיקר הצרה מה שמתגבר הבעל דבר להכניס כפירות ואפיקורסות בעולם ח"ו וכמו שאמר רבינו ז"ל שהולך אפיקורסות גדול בעולם. וכמו שרואין בחוש. שלא היתה כזאת מימי עולם אפיקורסות כזאת בישראל כמו עכשיו בעוונותינו הרבים שרבו המתפרצים בעם למד את נערי בני ישראל חכמותיהם ולשונותיהם וכו' וכבר דברנו מ זה סבמקום אחר.וכל התגברות הבעל דבר שמתגבר עכשיו זהו בחינת חבלי של משיח בחינת חבלי לידה כנ"ל. וכל כחו נמשך משורש הדין של בחינת חלל הפנוי כנ"ל. ועל כן עכשיו אין כח לעמוד כנגדו כי אם בכח הצדיקים אמתיים הגדולים מאד הנ"ל. שיכולים ליכנוס לשם לתוך בחינת חלל הפנוי ולהמתיק הדין שם בשרשו. שעל ידי זה נתבטל כל כח היצר הרע של כל באי עולם שנמשך משם. על כן צריך כל אחד ליזהר להניח תפילין דרבינו תם שהם נמשכין מבחינת מוחין של הצדיקים הגדולים הנ"ל. כדי לקבל כח מהם לשבר את היצר הרע שמתגבר עכשיו מאד שנמשך משם וכנ"ל:

אות ל

כי עיקר קישוי הולדה נמשך מבחינת עמלק כמובן בדברי רבינו ז"ל (סימן קל"ה) על פסוק וישסף שמואל את אגג וכו'. עיין שם מה שכתוב שם על פירוש רש"י חתכו לד' וכו'. על ידי זה נפתח רחמה של המקשה לילד וכו' עיין שם שהוא בחינת הכפירות והאפיקורסות הנמשך מחלל הפנוי ועל כן נקרא ראשית. כמו שכתוב (במדבר כ"ד) ראשית גוים עמלק כי חלל הפנוי קדשם לעולם. כי בלא זה לא היה מקום לבריאת העולם כמבואר היטב כל הענין בהתורה בא אל פרעה (בסימן ס"ד) עיין שם היטב. ומשם מבחינת חלל הפנוי נמשך הקליפה הקודמת לפרי ועל כן נקרא עמלק ראשית מחמת שכחו נמשך מחלל הפנוי שהיא ראשית וקודם לעולם שמשם בחינת הקליפה הקודמת לפרי כנ"ל. וזהו בחינת הבכורה של עשו שהוא עמלק היינו כנ"ל. כי נמשך מבחינת הקליפות הנמשכין מחלל הפנוי שקדם להעולם. ועל כן השתדל יעקב ליקח הבכורה מעשו. כי באמת השם יתברך קדם לכל. כי הוא יתברך ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין והוא יתברך בעצמו ברא את החלל הפנוי, כדי שיהיה מקום לבריאת העולם כנ"ל. ועל כן ישראל על ידי אמונתם בהשם יתברך שקדם לכל. הם עוברים על כל החכמות והכפירות והאפיקורסות הבאים מחלל הפנוי כי הם מאמינים שגם בהחלל הפנוי בעצמו נעלם השם יתברך. כי הוא יתברך קדם לכל וכמבואר בהתורה הנ"ל שעל כן נקראים ישראל עבריים על שעל ידי אמונתם באלקי העבריים הם עוברים על כל החכמות הבאים מחלל הפנוי. ועל כן באמת ישראל הם בכורים באמת. כמו שכתוב (שמות ד') בני בכורי ישראל. כי עוברים על ידי אמונתם על החלל הפנוי. ומאמינים בהשם יתברך בעצמו שהוא ראשון וקודם לכל כנל. ועל כן לקח יעקב הבכורה מעשו כי מתחלה בהכרח היה שתהיה הבכורה אצל עשו. כי הקליפה קדמה לפרי. כי הבכורה שלו נמשך מחלל הפנוי שקדם לעולם. אבל יעקב על ידי אמונתו זכה לעבור את החלל הפנוי ולהאמין ולכלול בהשם יתברך שקדם לכל. ועל כן אחר כך ביטל את הבכורה של עשו. שהוא בחינת ראשית גוים עמלק וזכה ליקח הבכורה לעצמו. עד שזכה שזרעו יהיו נקראים כולם בכורים כמו שכתוב בני בכורי ישראל וכנ"ל. וזהו בחינת מכת בכורות דייקא בשעת יציאת מצרים ואז נתקדשו בכורי ישראל. כי זה עיקר יציאת מצרים. כי כל הגליות שכלולים בגלות מצרים נמשכין על ידי זוהמת עמלק שהוא עיקר זוהמת הנחש שהוא ראשית גוים עמלק שממנו מקבלים כל הד' מלכיות שהם כל הגליות כמו שאמר רבינו ז"ל בהתורה מישרא דסכינא (בסימן ל') וגם שרו של מצרים הוא אדום שהוא עשו כמובא. וכל עיקר קשיות וכבידות לב של פרעה שלא רצה להניח את ישראל לצאת נמשך מבחינת האפיקורסות והכפירות שנדבק בו הנמשך מחלל הפנוי שהוא בחינת עמלק. וכמו שכתוב שם רבינו ז"ל על פסוק בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו. שפרעה הוא בחינת חלל הפנוי שמשם נמשך כבדות לבו. בחינת (שמות י"ג) ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו וכו' בחינת קישוי הולדה כנ"ל. על כן ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים כדי להכניע בכור דסטרא אחרא הנמשך מבכורה של עשו בבחינת ראשית גוים עמלק. מבחינת הכפירות הנמשכין מחלל הפנוי שקדם לעולם. כדי להכניע כל זה ולהגביר בכורי ישראל שהם מקבלין מהבכורה של יעקב שזכה על ידי אמונתו לעבור על החלל הפנוי לעבור על כל הקשיות והחקירות הנמשך משם. ולדבק את עצמו בהשם יתברך שהוא ראשון וקודם לכל שמשם הבכורה דקדושה וכנ"ל. ועל ידי זה יצאו ישראל ממצרים שהוא בחינת לידה ואז נתקדשו הבכורות ליתנם לכהן שהוא מקבל קדושתו מבחינת זקן דקדושה בחינת זקן אהרן וכו' כנ"ל שהוא בחינת ת"ד הנמשכין על ידי העור הנ"ל שנכלל באין סוף שקדם לכל ששם כל העולם אינו עולה כהרף עין וכו' כנ"ל. כדי לקדש הבכור שהוא הולדה ראשונה להמשיך עליו קדושת הבכורה של ישראל שהיא בחינת האמונה. שעל ידי זה עוברין על כל החכמות ומאמינים בהשם יתברך שקדם לכל. וזהו בחינת (שם) והעברת כל פטר רחם לה'. והעברת דייקא כי על ידי קדושת בכור זוכין להתגבר על בחינת הבכורה דסטרא אחרא שהוא בחינת חלל הפנוי וכו' כנ"ל. כי על ידי קדושת בכור לכהן ממשיכין אמונה שלימה שעל ידי זה עוברין על כל החכמות וכו' כנ"ל. ועל כן עיקר התפילין הם מדברים מיציאת מצרים וקדושת בכורים ואמונה. כי הכל אחד כי על ידי אמונה עוברים על כל החכמות הנמשכין מחלל הפנוי שזהו בחינת יציאת מצרים בחינת קדושת בכורים כנ"ל. ומשם עיקר התפילין שהם התחדשות המוחין והחיות, כי עיקר התחדשות המוחין והחיות מקבלין על ידי אמונה שהוא עיקר החיים. כמו שכתוב (משלי ט"ז) באור פני מלך חיים כמובא בדברי רבינו ז"ל וכנ"ל. כי על ידי אמונה שמאמינים בחידוש העולם שהשם יתברך ברא הכל כרצונו יש מאין המוחלט אחר העדר הגמור. וכמו שהוא יתברך חידש את העולם יש מאין המוחלט כמו כן הוא מחדש גם עתה בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ועיקר חידוש מעשה בראשית בכל יום הוא על ידי החכמה כמו שכתוב (תהלים ק"ה) כולם בחכמה עשית שהם המוחין חדשים הנמשכין בכל יום להכיר ארותו בכל יום מחדש בידיעה והכרה חדשה שעל ידי זה נתחדשין מעשה בראשית בכל יום בבחינת ובטובו מחדש וכו' אין טוב אלא תורה אין טוב אלא צדיק היינו הצדיק האמת זוכה להשגת התורה והדעת מחדש בכל יום שעל ידי זה נתחדשין מעשה בראשית ומשם עיקר התפילין כנ"ל:

אות ל"א

כי באמת הכל אחד. כי הולדת נפש מישראלולבטל הקישוי הולדה ממש. הוא ממש בחינת יציאת מצרים שהוא בחינת הולדה כנ"ל. אחר שביטל השם יבתרך בחינת הקישוי הולדה על ידי הריגת בכורי מצרים. שזהו בחינת ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים וכו' כנ"ל, כי בשעת יציאת מצרים שהוא בחינת הולדה. אז נתגלה האמונה הקדושה בחינת אמונת חידוש העולם שזה העיקר שנתגלה אז. על ידי כל ה אותות והמופתים נוראים מאד שעשה השם יתברך עמנו אז. ועל כן פרעה מלך מצרים שיניקתו מאדום עמלק שהם הכפירות של חלל הפנוי רצו לעכב את ישראל בגלות שזהו בחינת קישוי הולדה בחינת ויהי כי הקשה פרעה כנ"ל. ועיקר התגרותם היה על גודל התגלות האמונה שגילה משה אז שהוא אמונת חידוש העולם כנ"ל. על כן הכה ה' כל בכוריהם שנמשכין מבחינת בכור דסטרא אחרא שהם הכפירות הנמשכין מחלל הפנוי כנ"ל. וכן בשעת הולדה ממש. כשצריכין להוליד נפש מישראל. וכל נפש מישראל הוא התגלות חדש ודעת חדש להכיר את מי שאמר והיה העולם. כי זה כלל שאין הקדוש ברוך הוא עושה שתי פעמים דבר אחד. כמו שאמר רבינו ז"ל שאפילו נשמות המגולגלים אין אותה הנשמה בעצמה באה בפעם שניה כמו בראשונה. כי אין הקדוש ברוך הוא עושה שתי פעמים דבר אחד ואין מתגלגלת אותה הנשמה בעצמה כמו בראשונה. רק נשמה זאת עם רוח זה או נפש זה עם רוח זה וכו' וכיוצא בזה נמצא שהוא ענין אחר ודבר חדש לגמרי וכו' כמבואר בדברי רבינו ז"ל. נמצא שבכל פעם שנולד נפש מישראל נולד שכל חדש. כי עיקר החיות והנפש הוא השכל שהוא הנשמה והחיות בחינת נשמת שדי תבינם וכו' כמו שאמר רבינו ז"ל (בסימן ל"ה). היינו שנולד ונמשך נפש חדש בעולם שהוא בחינת שכל חדש כדי לזכות להכיר אותו יתברך בידיעה והכרה חדשה. כיע בכל דור ודור נתגלה אלקותו יתברך בידיעה חדשה והכרה חדשה. כפי הבירורים של הנשמות שנתבררים בכל דור. כי בשביל זה השם יתברך מטריח את עצמו כביכול בכל דור ודור לקיים ולהנהיג את עולמו מדור לדור כדי לברר הנשמות ביותר מזוהמת הנחש כדי שיכירו אותו בכל דור ודור בתוספת הכרהוידיעה חדשה כפי תוספת הבירור שנתברר בכל דור ודור כנ"ל. שזהו בחינת (שמות ג') זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור בחינת לדור ודור נגיד גדלך וכו'. ועל כן בכל עת שבא נפש חדש שהוא בחינת שכל חדש וידיעה חדשה להכיר אותו יתברך לגלות אמונתו יתברך יותר בעולם בבחינת (תהלים קמ"ה): "דור לדור ישבח מעשיך וכו'". אזי מתגרה בזה זוהמת עמלק שהוא זוהמת הנחש. ורוצה לעכב ח"ו ההולדה שמזה בא ח"ו בחינת קישוי הולדה. כי עיקר קישוי הולדה הוא על ידי זוהמת הנחש שהוא חטא אדם הראשון. שאז נגזר בעצב תלדי בנים וכו' וזה שאמר רבינו ז"ל שמזמור לתודה מסוגל למקשה לילד לומר אותו בשבילה. כי מזמור לתודה מדבר מאמונה. כמו שכתוב (שם ק') דעו כי ה' הוא אלקים וכו'. ומסיים ועד דור ודור אמונתו. כי עיקר האמונה נתחדשה ונתחזקה מדור לדור על ידי התחדשות הנשמות שהם בחינת שכליים חדשים בהכרת אלקותו יתברך. על כן על ידי זה מבטלין קישוי הולדה. כי עיקר ביטול קישוי הולדה היא על ידי אמונה. ועל כן העיקר הוא תפלה כמו שנוהגין כל ישראל להרבות בתפלה בשביל מקשה לילד. כי התפלה היא בחינת אמונה. שעל ידי זה נתבטל קישוי הולדה שבא מעמלק שהוא בחינת כפירות שרוצה למנוע ח"ו הולדת נפש חדשה שעל ידי זה יתגלה יותר אמונת חידוש העולם וכו' וכנ"ל.וזהו בחינת קדושת בכורים. כי עיקר הוא הולדה ראשונה שאז עיקר ההחדשות שאז מתגרה ביותר. על כן צריכין לק דש הבכור ליתנו לכהן וכו' כנ"ל. שעל ידי זה מכניעין בכור דסטרא אחרא שהוא בחינת עמלק כנ"ל. וזהו (שמות י"ז) מלחמה לה' בעמלק מדור דור. מדור דור דייקא. כי הוא מתגבר בכל דור דייקא. כי הוא מלך זקן וכסיל ואינו רוצה בהתחדשות המוחין והחיות שנמשך על ידי התחדשות הנשמות שמתחדשין מדור לדור. כי הוא כופר בחידוש העולם שמשם כל ההתחדשות של כל המוחין שהוא בחינת ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית כנ"ל. ועל כן פרשיות התפילין מתחילין מהולדה בחינת קדש לי כל בכור כי ההולדה הוא בחינת התחדשות המוחין והחיות כנ"ל שזהו בחינת תפילין לחדש מוחו וחיותו בכל יום להתחיל בעבודת ה' בכל יום מחדש וכו' כנ"ל:

אות לב

ועל כן עכשיו בסוף הגלות שאז מתגבר הבעל דבר ביותר שהוא בחינת זוהמת הנחש. בחינת קליפת המן עמלק שזהו בחינת חבלי משיח שהם בחינת חבלי לידה ממש כנ"ל. בחינת קישוי הולדה כנ"ל. כי עכשיו החבלי לידה וקישוי הולדה כבידים הרבה יותר מאד מקישוי הולדה של גאולת מצרים, מחמת שעכשיו תהיה הגאולה אחרונה שהיא גאולה שלימה שאין אחריה גלות עוד. שאז יתבטל לגמרי זוהמת הנחש ממש וכל ישראל ישובו אל ה' באמת לעולם. עד שנזכה לתחיית המתים שאז יהיה חידוש העולם. ואז יתקיים (ישעיה כ"ה) בלע המות לנצח וכו' ואז נחיה חיים ארוכים חיים נצחיים הנ"ל שהם בחינת תפילין בחינת עץ החיים כנ"ל. ומחמת שרואה שקרוב לבא קצו וסופו. על כן מתגבר מאד מאד ביותר כנ"ל. ועיקר התגברותו הוא שרוצה להפיל את ישראל ח"ו לידי זקנה ותשות כח ח"ו. כאלו כבר ח"ו נזקנו בהגלות זה זמן רב כל כך כמה וכמה מ אות שנים עד שח"ו אפס תקוה ח"ו. וכן הוא מפיל את כל אחד בפרטיות לבחינת זקנה כנ"ל. כאלו כבר נזקן ח"ו במעשיו עד שאי אפשר לו לשוב. שעיקר הגאולה תלויה בזה. כמו שכתוב בזוהר הקדוש ולית מלתא דא תליא אלא בתיובתא וכו'. ועל זה אנו מתפללים (תהלים ע"א) אל תשליכנו לעת זקנה ככלות כחנו אל תעזבנו. וכמובא בספנים שאנו מתפללים שלא נפול לידי זקנה דסטרא אחרא הנ"ל ח"ו. כי הבעל דבר בחינת המן עמלק נקרא זקן וכסיל כנ"ל. כי הוא כופר בחידוש העולם שמשם מבחינת כפירה זאת ח"ו עיקר בחינת הזקנה דסטרא אחרא בחינת זקן וכסיל הנ"ל. כאלו ח"ו העולם הגשמי הזה הוא ישן וזקן מכבר רחמנא ליצלן מהאי דעתא שבשתא העוקרת את האדן לגמרי משני עולמות עדי אובד רחמנא לישזבן. כי עמלק הוא זוהמת הנחש שאמר לחוה מן העץ אכל וברא את העולם כמו שפירש רש"י שם (בראשית ג') שזה בחינת כפירה בחידוש העולם. ועל כן על ידי זה נגזר מיתה שהן היפך החיים בחינת חיים ארוכים הנ"ל כנ"ל. ועל כן אלו הזקנים שאין בהם שלימות שאין מוסיפין קדושה ודעת בכל יום הם נותנים כח ח"ו לאלו הכפירות שהם בחינת מצח הנחש כמבואר בהתורה וביום הביכורים ואת העורבים. עיין שם בלקוטי תנינא (סימן ד'). כי הם בחינה אחת. כי מאחר שאין מוסיפין קדושה ונותנים אחיזה לזקנה דסטרא אחרא ח"ו. על ידי זה ח"ו מתגברים כפירות הנ"ל של מצח הנחש שכופרים בחידוש העולם שהוא בחינת זקנה דסטרא אחרא כנ"ל. וכל אלו הכפירות הנ"ל. שמשם עיקר כח היצר הרע שמתגבר עכשיו מאד בסוף הגלות וכו' כ"ל. כל זה נמשך מבחינת חלל הפנוי הנ"ל שמשם נמשכין כל הקשיות של המחקרים והפילוסופים שאי אפשר לתרצם שמשם כל האפיקורסות והכפירות שלהם. ומשם נמשך כל בחינת היצרים רעים של כל בני אדם. כי שורש כל היצרים רעים הוא בחינת אל אחר כפירות כמבואר בדברי רבוני ז"ל. היינו הכפירות של חלל הפנוי שמשם עיקר אחיזת כל היצר הרע שבעולם שמתגבר עכשיו ביותר. על כן צריכין ליזהר להניח תפילין דרבינו תם. שהם המוחין שנמשכין מהצדיקים שיכולין ליכנוס לשם לתוך לחלת הצמצום של חלל הפנוי ולהמתיק הדין שם. ולגלות אלקותו. להודיע לבני האדם גבורותיו שגם החלל הפנוי וכל הקשיות והכפירות בעצמן נמשכין ממנו יתברך בעצמו כי הוא מחיה את כולם כידוע. כי אי אפשר לידע ממנו יתברך כי אם על ידי העדר הידיעה שקדמה לידיעה שהם הקשיות הנ"ל שהם בחינת חלל הפנוי בחינת הסתלקות הדעת שהוא בחינת אורו יתברך שסילק משם מבחינת חלל הפנוי כדי שיהיה מקום לבריאת העולם כדי שיוכל לגלות ידיעת אלקותו בעולם. כמבואר היטב בהתורה בא אל פרעה הנ"ל. עיין שם היטב. ועל כן צריכין להקדים האמונה לעולם שהוא העיקר שעל ידי זה משברין הקליפה הקודמת לפרי שהוא בחינת חלל הפנוי שקדם לעולם. כי על ידי האמונה עוברים על הכל כנ"ל. וזהו גם כן בחינת מעברתא של תפילין. כי על ידי התפילין שהם שהתחדשות המוחין שזוכין על ידי אמונה על ידי זה עוברין על הכל כנ"ל.וכשהוא חזק באמונתו ימים ושנים הרבה ועובד את ה' באמונה לבד. זוכה אחר כך לדעת ולהשיג אותו יתברך בידיעה נפלאה הבאה על ידי אמונה. בבחינת מטי ולא מטי. שזהו בחינת לחזור בנועם ה' ולבקר בהיכלו. שביקש דוד המלך עליו השלום כל ימיו. כמוש כתוב (תהלים כ"ז) אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש וגו'. ועל כן עיקר תקוותינו עכשיו לצאת מהגלות המר הזה ולבטל הקישוי הולדה של הגאולה שמתגבר עכשיו מאד בכלליות ישראל ובפרטיות אצל כל אחד ואחד שרוצה ליכנוס בדרך הקודש. עיקר תקוותינו הוא על ידי כח הצדיקים הנ"ל. שהם בחינת המוחין של תפילין דרבינו תם. שהם מוחין גדולים ביותר כנ"ל. על כן צריכין עכשיו ליזהר ביותר להניח תפילין דרבינו תם כנ"ל. כדי לקרב הגאולה בכלל ובפרט במהרה בימינו שיזכה כל אחד לגאולת נפשו להוציאה מהגלות המר של הבלי עולם הזה שנלכד בהם כל אחד לפי בחינתו שצריכין לסבול חבלי לידה ממש ולסבול קישוי הולדה ממש. ובפרט בהתחלה. ולצעוק כמה וכמה קלין וצעקות וגניחות של אח ואבוי וכו' וכמה כפילות והטיות וכו' קודם שזוכין להוליד קדושת נפשו לשגאול אותה מן גלותה שהוא בחינת הולדה כנ"ל. וכמבואר באר היטב בתחלת התורה וביום הביכורים ואת העורבים הנ"ל. ועל ידי זה נזכה לגאולה שלימה בכלליות. ויקויים במהרה בימינו (ישעיה נ"ד) רני עקרב לא ילדה וגו' וכתיב (שם ס"ו) האני אשביר ולא אוליד וגו' כי חלה גם ילדה ציון את בניה במהרה בימינו אמן:

אות לג

וזה שנסמך ובא ליצון גואל למזמור יענך. כי מבואר בכוונות שמזמור יענך אומרים כדי להוליד המוחין והשפע להמשכים לזה העולם. ועל כן יש במזמור יענך שבעים תיבין כנגד שבעים קלין שהיולדת צריכה לצעוק לפחות קודם הלידה וכו' היינו כנ"ל. כי הגאולה הוא בחינת הולדה שבאה אחר החבלי לידה שהם בחינת חבלי של משיח כנ"ל. ועל כן חבלי לידה הם שבעים קלין. כי עיקר ההולדה הוא הולדת המוחין לזכות להתחדש בעבודתו מחדש ולהתעורר מהשינה שהיא בחינת עיבור כידוע. ועל כן הם שבעים קלין כנגד השבעים פנים לתורה שהם בחינת כלליות המוחין שצריכין להוליד ולהמשיך כדי להתעורר משינתו ונפילתו. ולהחזיק לעצמו כל השבעים פנים לתורה שאבד ולחזור ולהתחיל לחיות מחדש. שזה עיקר בחינת הגאולה בפרט ובכלל כנ"ל. בחינת (שם נ"ט) ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב. ולשבי פשע דייקא. שהם בעלי התשובה המחדשים ימיהם שעברו בחשך. שהוא בחנית התחדשות החיות בחינת השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם כנ"ל. ועל כן אחר מזמור יענך שהוא בחינת חבלי לידה אומרים ובא לציון גואל כנ"ל במהרה בימינו אמן:

אות לד

ועל כן צריכין לכתוב תפילין על גבי עור בהמה טהורה דייקא (שלחן ערוך סימן ל"ב סעיף י"ב). כי העור הוא בחינת המדמה שהיא חיצוניות השכל בחינת לבוש השכל. כי יש נפש רוח נשמה שהם בחינת הג' אורות פנימים. שהם בחינת תלת מוחין וכנגדן יש ג' כלים. שהם בשר וגידין ועצמות. ועל גביהם יש העור החופה שהוא בחינת חיצוניות דחיצוניות בחינת קטנות דקטנות. (כמבואר בעץ חיים בשער החשמ"ל באריכות בענין העור והחשמ"ל. ובחינת נוגה בחינת עץ הדעת טוב ורע. כי כולם בחינה אחת ויונקים זה מזה. ושם עיקר העבודה של הבירור. לברר ולזכך העור מבחינת אחיזת הקליפות שיונקים משם. כי עיקר הוא בבחינת קליפת נוגה. היא בחינת עץ הדעת טוב ורע. שזהו בחינת העור שהוא לבוש כל הגוף. שבירורו על ידי בחינת חשמ"ל. לעשות מבחינת כתנות עור. בחינת כתנות אור באלף וכו' עיין שם והבן). וזה העור שהוא בחינת כלי החיצון של הגוף. הוא כנגד בחינת כח המדמה שהוא כח החציון של השכל בחינת לבוש השכל וחיצוניותו. מכי כח המדמה הוא בחינת כח הבהמיות. בחינת כח החי שבאדם כמובא. שהוא חיצוניות השכל. ושם בבחינת המדמה שם עיקר הבירור. כי המדמה הוא בחינת נוגה הנ"ל. בחינת העור. בחינת עץ הדעת טוב ורע ששם עיקר הבירור כנ"ל וכפי בירור המדמה כן זוכין לאמונה שהוא עיקר שלימות תיקון המדמה כמבואר בהתורה תקעו ג' (בלקוטי תנינא סימן ח') ומובא לעיל בהלכות ציצית שעיקר האמונה הוא בכח המדמה. וזה בחינת דוד ברגל רביעי של המרכבה שהוא בחינת אות רביעי שבשם. בחינת שין של שלשה ראשים ושין של ד' ראשים. כי ג' אותיות הראשונות הם בחינת תלת אבהן תלת מוחין הנ"ל, בחינת שין של ג' ראשין. ודוד הוא בחינת אות אחרונה שבשם שהיא בחינת מלכות אמונה שהוא כנגד תיקון המדמה שהוא בחינת אמונה שזהו בחינת שין של ד' ראשין. ועיקר בלבול המדמה שהם כלל כל המחשבות זרות והרהורים רעים וחקירות וקשיות וכפירות ואפיקורסות ושאר מיני מחשבות המבלבלין ומעקמין את האדם מהשם יתברך ומצדיקי אמת. שכל זה נמשך מהמדמה שאינו מבורר. כל זה נמשך מבחינת חלל הפנוי שמשם השתלשלות אחיזת כל הקליפות. שעיקר אחיזתם בבחינת המדמה שהוא בחינת עץ הדעת וכו' כנ"ל. ועל כן עיקר כתיבת ספרי תורה תפילין ומזוזות הוא על גבי עור דייקא כי עיקר הוא לברר המדמה שהוא בחינת העור. כדי לזכות לאמונה שלימה שזוכין על ידי בירור המדמה שהוא העיקר וכנ"ל. כי עיקר בירור המדמה הוא על ידי רוח נבואה שהוא בחינת כלליות התורה כמו שכתוב בהתורה תקעו הנ"ל. שהוא בחינת כלליות כתיבת סת"ם שהם פרשיות התורה. בחינת רוח נבואה שעל ידי זה עיקר בירור המדמה שהוא בחינת עור. על כן צריכין לכותבן על גבי עור דייקא. ועל כן צריכין לכותבן על גבי עור בהמה טהורה דייא. כי הבהמה בעצמה היא בבחינת המדמה. ועור של בהמה שהיא תכלית חיצוניות דחיצוניות של כלי המדמה שהיא בחינת בהמה. על כן שם עיקר הבירור. שממשיכין על ידי כת יבת התפילין או ספרי תורה וכו'. כי התפילין הם מוחין גדולים כל כך שיש להם כח לברר ולתקן תכלית חיצוניות דחיצוניות. קטנות דקטנות של המדמה. שזה עיקר התיקון. כי כל מה שהצדיק גדול ביותר יש לו כח לברר ולתקן קטנות וחיצוניות יותר. ועל ידי זה נתתקנים כל העולמות ועולין כל הניצוצות וכל הנשמות הנפילות. על ידי שמבררים ומזככין תכלית הקטנות והחיצוניות שמשם היה עיקר אחיזתם של הקליפות. ועכשיו נתברר ונתבטל הכל על ידי הצדיק כנ"ל. וזהו בחינת הצדיקים הזקנים הנ"ל שהקטן שבכולם זכר חתיכת טיבורו. שהוא בחינת תחלת הקטנות וחתיכת הטבור כשזוכין לזכך בשלימות עד שיכול לזכור מה שנעשה אז. וזה בחינת תיקון וזיכוך העור שהוא הקשר שבין האם להולד שמקושר בהטבור שהוא רק עור לבד. כי השתלשלות כל העולמות מעולם לעולם. הוא רק מהטבור ולמטה כמבואר היטב בעץ חיים בשער הנקודים ובכמה מקומות. שהתחלת עולם התחתון בעלום העליון הוא מבחינת טיבורא ולמטה ששם מתחיל בחינת נה"י בחינת רגלין של עולם העליון שמשם עיקר החיות של עולם התחתון ממנו. וכן מעולם לעולם ומדרגא לדרגא. ועל כן ברא השם יתברך שהולד נקשר גם בגשמיות בטבור אמו. כי ההשתלשלות מדור לדור מאב ואם לבן ובת. הוא מתחיל מטבורא ולמטה. ועל כן עיקר המשכת המוחין של הזקנים הקדושים הנ"ל עלינו. הוא על ידי הזקן הקטן שבכולם שהוא הזקן הראשון ממטה למעלה שסיפר שזוכר חתיכת הטבור כנ"ל. כי משם עיקר התגלות המוחין והשתלשלות העולמות מטבורא ולמטה כנ"ל. שזהו בחינת שהמשכת אור התפילין נמשכין עד הטבור שהם בחינת הרצועות שנמשכין עד הטבור כנ"ל. אבל באמת אף על פי שאין אנו מקבלין האור אלא מבחינת הטבור ולמטה על ידי הזקן האחרון שבכולם ממעלה למטה שזכר חתיכת הטבור כנ"ל. אף על פי כן כל החיות המוחין שמקבלין משם נמשכין רק בכח הזקנן העליון הראשון במעלה שבכולם. שהוא בחינת העור הנ"ל. שהוא התינוק הנ"ל. כי אי אפשר לעשות כלים לקבל האור למטה. כי אם בכח קדושה עליונה מאד. ואור עליון מאד. שכל זה הוא בחינת מה שאמר רבינו ז"ל בהתורה מישרא דסכינא (בסימן ל') שהשגת אלקות אי אפשר לקבל כי אם דרך כמה צמצומים מעילה לעלול משכל עליון לשכל תחתון וכו'. וכל מה שהאדם קטן במעלה ביותר והוא חולה בחולי הנפש יותר ויותר הוא צריך רבי גדול ביותר. שיהיה אומן ודאקטיר כזה שיוכל לעשות כלים להכניס בו השגות אלקות ולתקן גם אותו וכו' עיין שם. וכל זה תבין היטב בעץ חיים בשער הנקודים ובכמה מקומות. שאור הכלים נמשכות דייקא ממקום גבוה מאד. וכל מה שהכלים קיבלו האור ממקום גבוה ועליון ביותר נתמעטה השבירה בהם ביותר. כי כל מה שהאור עליון וגבוה יותר הוא יכול לצמצם עצמו ולהסתיר את עצמו להכניס האור בהדרגה ובמדה. שלא יהיה ריבוי אור ח"ו. ואף על פי כן יכניס בהם השגות אלקות בבחינת מטי ולא מטי בבחינת רצוא ושוב בדרך נפלא ונורא מאד שהוא בחינת עולם התיקון הנמשך מבחינת עתיק. שמשם אחיזת כל הזקנים הנ"ל. ועל כן הזקן הראשון במעלה מכולם היה עור דהיינו שלא היה לו שום הסתכלות בזה העולם כלל. שהוא בחינת תיקון העינים כנ"ל. ומשם אחיזת כל הזקנים הנ"ל. שהם בחינת הח' פ' שבתפילין. עד הזקן האחרון במעלה שזוכר חתיכת הטבור שעל ידו עיקר המשכת אורות התפילין עלינו כנ"ל. כי כן מבואר בעץ חיים בשער הנקודים שאור העינים נתגלה מהטבור ולמטה שהוא בחינת אורות הנקודים שירדו מהעינים וקיבלו אורות אחר כך משבולת הזקן וכו' ונתגלה מהטבור ולמטה שמשם עיקר התחלת התהוות הכלים עיין שם היטב והבן. ועיקר התהוות הכלים הוא לעושת כלים וצמצומים להשיג אלקותו יתברך וכו' היינו כנ"ל. והבן. ועל כן על ידי זה הזקן העליון הנ"ל. שלא היה לו שום הסתכלות בזה העולם על ידי תיקון בחינת פגם העינים הוא בחינת פגם כל החטאים שבתורה שהם בחינת שבירת כלים כידוע. כי כל החטאים הם על ידי פגם העינים כמו שכתוב (במדבר טו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכמו שאמרו רז"ל (ירושלמי ברכות א') לבא ועינא תרי סרסורי דעבירה. ועל כן זה הזקן שקידש את עיניו וסתמם מחיזו דהאי עלמא לגמרי וכו' כנ"ל. על כן עיקר תיקון שבירת כלים שבא על ידי פגם העינים יהיה על ידו כי הוא קידש את עיניו ביותר כנ"ל. ועל כן הוא בחינת זקן העליון הנ"ל. כי זקן הוא בחינת עתיק שעל ידו עיקר התיקון כידוע. ועל כן עיקר התפילין הוא על העור. כי העור הוא בחינת חיצוניות דחיצוניות. בחינת תכלית המחיצה והמסך המבדיל בין נברא לנברא ובין עולם לעולם. ודרך שם בוקע האור ויוצא דרך נקבי העור מעולם לעולם. ועל כן אנו כותבין פרשיות הקדושות של התפילין שהם שמות הקדושים והנוראים מ"ב אזכרות וכו' על גבי עור גשמי של בהמהכ. כי אנו ממשיכין האור מגבוה מעל גבוה עד תכלית גשמיות הכלים שהם בבחינת חיצוניות דחיצוניות הוא בחינת העור כנ"ל ועל ידי זה דייקא ארנו יכולים לקבל אור השגת אלקות בהדרגה ובמדה על ידי שנתתקן בחינת חיצוניות דחיצוניות. שהוא בחינת המדמה הגשמי שיוכלו להכניס גם בו אמונה שלימה. שזה עיקר בחינת קדושת התפילין שמקבלין מהזקן העליון הנ"ל. שכולל כל הזקנים וכל המוחין של התפילין. שהוא מתקן הכל כנ"ל:

אות לה

ועל כן צריך שיהיה העור של בהמה וחיה טהורה דייקא ממין המותר לפיך ואפילו מנבילות וטריפות שלהם. ובלבד שלא יהיה ממין בהמה וחיה טמאה. וגם צריך שיהיה העור מעובד לשמה. לשם קדושת לתפילין. כי אי אפשר לקבל אור קדושת המוחין של התפילין כי אם כשמעבדין את עור הגוף לגמרי שלא יהיה בו שום אחיזה ושום שמץ משום תאוה שבעולם, אפילו ריח בעלמא מהם לא יהיה נשאר בו. וזה שדקדק רבינו הנורא ז"ל בלשונו הקדוש בשיחותיו הקדושים ואמר. שצריכין לעבוד את הגוף כמו עור שמעבדין אותו היטב עד שיהיה יכולין להפכו ולר אות לעינים שהוא נקי לגמרי, גם אמר שיש גדולים ששברו את תאוות הגוף אבל הוא עדיין כמו עור המעובד שיש לו עדיין איזה ריח רע רק צריכין לזכך ולעבד את הגוף כל כך עד שלא ישאר לו שום ריח משום תאוה. היינו כנ"ל. כי זיכוך הגוף הוא בחינת עיבוד העור. שהוא בחינת המדמה בחינת נוגה וכו' שמשם כל התאוות כנ"ל. ועל ידי זה הם זוכין למוחין שלימים ולאמונה שלימה בתכלית השלימות אשרי להם. והמון עם שאין זוכין לזה לזכך הגוף כל כך כי אפילו צדיקים גמורים לאו כל אחד זוכה לזיכוך כזה כנ"ל. על כן עיקר תיקון שלהם הוא על ידי קרבת הצדיקים אמתיים שזכו על ידי זיכוך גופם בבחינה הנ"ל למוחין גדולים אמתיים ולרוח נבואה רוח הקודש אמתי. ועל ידי זה הם יכולים לברר המדמה של כל העולם גם כן כדי שיזכו כולם לאמונה שלימה בתכלית כנ"ל, אבל צריך שיהיה להם על כל פנים איזה אתערותא דלתתא כידוע שבלא אתערותא דלתתא אי אפשר להוציאם ממקום שהם בעל כרחם. ועיקר אתערותא דלתתא שלהם הוא שיפשיטו את דעתם ויסלקו את חכמתם ושכלם לגמרי כאלו אין להם שום שכל כלל רק יטו אזנם ולבבם היטב לקול דברי הצדיק האמת. וימסרו לבם ושכלם אליו לגמרי. כמו שאמר רבינו ז"ל שכל זמן שנשאר להאדם שום שכל עצמו אינו מקורב כלל כמבואר על פסוק (דברים ל"ב) עם נבל ולא חכם עמא דקבילו אורייתא ולא ח כימו (בסימן קכ"ג) שעיקר קבלת התורה היה רק על ידי זה על ידי שסילקו את חכמתם לגמרי. כי אם היו מעמידים על חכמתם ושכלם לא היו יכולים לקבל את התורה וכו' עיין שם. כי כל השכל של כל העולם. אפילו של היראים והכשרים כל זמן שלא זכו לשבר תאוות לבם לגמרי לגמרי בבחינה הנ"ל כמו עור המעובד ממש בלי שום שמץ ריח בעלמא כנ"ל עדיין אין להם שום שכל כלל וכל שכלם הוא רק בבחינת המדמה שהוא כח הגוף כח הבהמיות. מאחר שלא פשטו את גופם עדיין לגמרי מהבהמיות. וגם המדמה שלהם אינו מבורר עדיין לגמרי כ"ל. על כן עיקר תיקונם להתקרב להשם יתברך הוא על ידי אמונת חכמים בחינת (שמות י"ד) ויאמינו בה' ובמשה עבדו. דהיינו להתקרב לצדיקים אמתיים ולהאמין בם ולבטל דעתו נגדם לגמרי כאלו אין לו שום שכל כלל. וזהו בחינת שמותר לכתוב ספרי תורה תפילין ומזוזות אפילו על גבי עור נבילה וטריפה. ובלבד שיהיה ממין טהור. להורות שהכל יכולין להתתקן והכל יכולין לקבל אור המוחין של התפילין. ובלבד שיהיה בבחינת עור בהמה טהורה המעובד לשמה לשם קדושת סת"ם. דהיינו שמפשיטין ומעבדין את מוחם ושכלם ודעתם מכל דעותיהם וסברותיהם ועקמימיות שבלבם שהיה להם עד הנה. רק מכינים דעתם וכחם וכל גופם לקבל קדושת התפילין וכו' שהוא בחינת קדושת המוחין של הצדיקים על כל אשר יאמרו כי הוא זה. ולבלי לסור מדבריהם ודעתם ימין ושמאל. ואז אף על פי שקלקל כל כך עד שהוא בבחינת עור נבילה וטריפה אף על פי כן הוא יכול להתתקן ולקבל אור קדושת התפילין. ובלבד שלא יהיה בבחינת מין טמא. דהיינו שלא יבא להצדיק עם חכמות וחקירות לחקרו ולנסותו. ולא יהיה טינא בלבו. שכל זה הוא בחינת מין טמא. כי עיקר הטומאה הוא בחינת חקירות וכפירות. שכהם בחינת חיות רעות הדורסים וטורפים. כמבואר במקום אחר. אבל כשאינו בבחינת מין טמא רק עושה עצמו כבהמה טהורה ומכין ומעבד עצמו ודעתו לשם קדושת תפילין. דהיינו לקבל הארת המוח של הצדיק האמתי על כל אשר יאמר כי הוא זה. אז אף על פי שקלקל כל כך עד שהוא בבחינת נבילה וטריפה הוא גם הוא יכול לקבל אור קדושת מוחו. שהוא בחינת קדושת התפילין שנכתבים על גבי עור בהמה טהורה אפילו על נבילות וטריפות שלהן. ובלבד שיהיה ממין המותר לפיך כנ"ל. וכן מבואר בהתורה פתח ר' שמעון (בסימן ס') שכתיבת תפילין על גבי העור הוא בחינת הארת הרב בלב התלמיד וכו' ומבואר שם שתלמיד הגון הוא בחינת מין המותר לפיך וכו' עיין שם:

אות לו

וזהו (שמות א') ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים. זה בחינת הבתים של התפילין. כי המילדות שהם בחינת אם הבנים הם ממשיכין אור התפילין שהם בחינת אמא על ברא. שהם בחינת הולדת המוחין בחינת (שם י"ג) קדש לי כל בכור פטר כל רחם כנ"ל. וזהו ויהי כי יראו דייקא. כי תפילין הם בחינת יראה כמו שכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ודרשו רז"ל אלו תפילין שבראש. כי המילדות הם אם אהרן ומשה. ומרים אחותם שהיא מילדת שניה. שממנה יצא המלכות כמו שפירש רש"י שם. כי משה ואהרן הם עיקר התפילין. אהרן הכהן הגדול הוא בחינת תמניא ת"ד דכהנא רבא. שהם בחינת השמונה זקנים הנ"ל בחינת שמונה פרשיות של התפילין של ראש ושל יד כנ"ל. משה רבינו הוא בחינת הזקן העליון הנ"ל. שהתפאר שהוא זקן מאד ועדיין הוא נער ויניק לגמרי וכו' וכל העולם אינו עולה אצלו כהרף עין וכו'. וזה בחינת משה רבינו עליו השלום שהוא בחינת (שם ב') והנה נער בוכה שאף על פי שהגיע למה שהגיע לבחינת זקנה דקדושה בשלימות. אף על פי כן עדיין היה בבחינת נער ויניק לגמרי. בבחינת (תהלים ל"ז) נער הייתי גם זקנתי שאף על פי שזקנתי מאד. אף על פי כן עדיין אני נער ויניק לגמרי. שזהו בחינת ההתפארות של הזקן הראשון במעלה שהוא העור כנ"ל. ועל כן זכה משה שכתוב בו (דברים ל"ד) לא כהתה עינו ולא נס ליחה אף במותו. כי לא קפצה עליו שום זקנה כלל. אפילו בשעת מיתתו שהיה בן מאה ועשרים שנה. כי זכה בתכלית הזקנה להיות עדיין יניק לגמרי. כאלו לא התחיל עדיין לחיות כלל. כמו שכתוב (שם ג') אתה החילות להר אות וגו'. שבסוף ימיו אמר להשם יתברך אתה החילות להראות וגו' דהיינו שעדיין לא השיג כלל. רק השם יתברך התחיל להראות לו את גדלו וכו'. שכל זה הוא בחינת הנ"ל שמתחילין בכל עת מחדש כנ"ל. כי משה הוא בחינת מן כידוע. שנאמר בו (שמות ט"ז) כי לא ידעו מה הוא. אי אפשר לידע כלל מה הוא שילוד אשה יזכה למה שזכה הוא. וזה אותיות משה שי"ן מ"ה. שין תלת אבהן שהם כלליות המוחין כלליות התפילין. אבל הכל נמשך מבחינת מה. בחינת כי לא ידעו מה הוא שזה עיקר בחינת משה שהוא בחינת הזקן הנ"ל. שהיה זקן ותינוק וכו' כנ"ל. שהוא שורש הכל ולמעלה מן הכל כנ"ל. כמו שכתוב (במדבר י"ב) והאיש משה עניו מאד וכו' שהוא בחינת (תהלים קל"א) כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי שאמר דוד. וזה שכתוב בזוהר לענין משה שאצל הסבין הוא סבא ואצל הינוקות הוא ינוקא. היינו כנ"ל. שהוא זקן ויניק וכו' כנ"ל. וזהו שאמר (דברים ל"א) בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. היום מלאו ימי ושנותי כי אינו יכול לילך יותר כמו שאמרו רז"ל (סוטה י"ג) מלמד שנסתמו ממנו וכו'. כי הוא צריך לחיות חיים ארוכים הנ"ל לילך בכל פעם יותר ויותר וכשאינו יכול לילך יותר מוכרח להסתלק כמובן בשיחות הקדושות של רבינו ז"ל. ועל כן (שם ל"ד) ולא ידע איש את קבורתו כי לא ידעו מה הוא כנ"ל. נמצא שמשה הוא בחינת הזקן העליון הנ"ל. שהוא שורש התפילין שהם בחינת קירון עור הפנים שזכה משה שהם בחינת אור התפילין כמו שאמר רבינו ז"ל בהתורה מרכבות פרעה וכו' (בסימן ל"ח). ואהרן הוא בחינת ח' ת"ד הנ"ל, שהם בחינת הח' פרשיות של תפילין שנמשכין מבחינת משה מבחינת הזקן הנ"ל. וזהו ויעש להם בתים. בתי כהונה ומלכות (שמ"ר א') בתי כהונה הם בחינת התפילין. שהם בחינת קדושת הכהונה כנ"ל. בחינת קדושת הבכור ליתנו לכהן כנ"ל. ובתי מלכות זה בחינת מלכות דוד משיח בחינת אמונה שכל זה הם בחינת תפילין כנ"ל. ועיקר קדושת התפילין הוא בחינת השגות אלקות שהצדיקים אמתיים שהם מבחינת משה ממשיכין עלינו דרך כמה צמצומים שזה העיקר שהם זוכים להשגה גבוה ועצומה כזו עד שהם יכולין לצמצם ולהלבביש ההשגה בכמה צמצומים ולבושים עד שגם אנחנו נוכל לזכות להשגת אלקות כנ"ל. וזהו בחינת בתים של התפילין. כי אי אפשר לנו לקבל אור הפרשיות בעצמן כי אם דרך בתים ורצועות שהם בחינת צמצומים וכלים קדושים של עולם התיקון לקבל האור בהדרגה ובמדה. כי הם יכולין ליכנוס לתוך בחינת חלל הפנוי ולגלות אלקותו שם. ולעשות על ידי זה כלים קדושים. כי עיקר התהוות הכלים הם על ידי תיקון חלל הפנוי שהוא תחלת הצמצום שהוא שורש כל הכלים והמסכים שנתהוו מהתעבות האור והתרחקו מהמאציל. כי אם לא היה חלל הפנוי לא היה שייך שום התעבות האור והתרחקותו וכו'. כמבואר ומובן בכתבים. נמצא שעיקר התהוות הכלים נמשך מבחינת חלל הפנוי. אבל על ידי חטא אדם הראשון נתאחז בהכלים שעיקרם הם בבחינת העור. שהוא תכלית הכלים חיצוניות דחיצוניות הכלים ששם נאחזים ביותר כנ"ל. שזהו בחינת משכא דחויא. שמשם אחיזת כל הקליפות ח"ו. ועל כן עיקר התיקון על ידי זיכוך ועיבוד העור בקדושה שהוא בחינת תיקון המדמה תיקון חלל הפנוי. שזוכין הצדיקים הגדולים הנ"ל לתקן עד שעושין ממנו דייקא בחינת כלים קדושים לקבל האור בהדרגא ובמדה. שזהו בחינת עור בהמה טהורה, שעיקר כתיבת כל התורה ותפלין הוא על העור דייקא וכנ"ל. וזהו בחינת הבתים של עור. כי צריכים לקבל האור דרך כמה צמצומים וכלים הנעשין על ידי תיקון החלל הפנוי שהוא בחינת תיקון המדמה, שהוא בחינת עור כנ"ל. וזהו בחינת (בראשית ג') ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. כתנות עור דייקא. כי עיקר התיקון לתקן העור וכו' כנ"ל. כי כתנות עור הם בחינת טלית ותפילין שהם יוצאין מן העור ומן השערות הגדלים על העור כמבואר בעץ חיים. שזהו בחינת כי הוא כסותה לבדה דא ציצית, היא שמלתו לעורו דא תפילין (תיקונים ס"ט). שהם פנימיים וגבוהים יותר מציצית כמו שכתוב שם. וכל זה הוא בחינת תיקון המדמה שהוא תיקון חלל הפנוי שעיקר התיקון על ידי אמונה כנ"ל. וזהו ויהי כי יראו המילדות את האלקים, יראו דייקא. כי יראה קדושה הוא בחינת תיקון הצמצום והדין של חלל הפנוי. שנמתק בשרשו על ידי יראה קדושה שהוא בחינת דינא קדישא כידוע. על כן על ידי בחינת יראה על ידי זה נעשין בחינת בתים שהם בחינת תיקון הכלים והצמצומים לקבל אור התפילין בהדרגה ובמדה כנ"ל. וזהו ויהי כי יראו וכו' ויעש להם בתים כנ"ל:

אות לז

וגם צריכין לתופרן בגידין דייקא. כי אפילו כשמניחין הפרשיות לתוך הבתים אי אפשר לקבל האור, עד שתופרין אותן בגידין דייקא. כדי להסתיר האור שלא יצא חוץ מהמדה ח"ו. כי שס"ה גידין הם כנגד שס"ה לאו תעשה. הם בחינת דינים וצמצומים. ועל כן בהשס"ה גידין, בהם מרוצת הדמים, שהם דייקא החיות של האדם וכל מין חי. כי עיקר המשכת החיות הוא על ידי הגבלת האור כמבואר בהתורה וביום הביכורים הסתרה (סימן נ"ו) שהחיות נמשך תמיד מחי החיים. ועיקר התיקון הוא, שעל ידי התורה שהיא שמא דקודשא בריך הוא ממשיכין החיות לתוך הכלים והמדות עיין שם. וזה בחינת מה שהחיות הוא על ידי הדמים דייקא שבשס"ה גידין שהם בחינת צמצומים. כי עיקר החיות על ידי תיקון הכלים והצמצומים כנ"ל. וזהו בחינת שמי עם י"ה שס"ה. כי השם הוא החיות בחינת נפש חיה הוא שמו. וכמו שבהאדם נגבל כל חיותו בשמו וכו' כן כביכול אורייתא שמא דקודשא בריך הוא. שעל ידי התורה קורין את השם יתברך בשמו וממשיכין החיות ממנו לתוך הכלים, שהם אותיות התורה, שהם בחינת שמא דקודשא בריך הוא וכו'. כמבואר שם בהתורה וביום הבכורים הנ"ל. ועל כן שמי עם י"ה שס"ה. כי עיקר השם שהוא בבחינת הגבלת החיות מחי החיים שזהו העיקר כנ"ל. כל זה הוא בחינת שס"ה לא תעשה שבתורה בחינת שס"ה גידין. שהם בחינת הצמצומים והכלים לקבל האור במדה כנ"ל. וזהו בחינת שס"ה ימים בשנה. כי עיקר חיות כל ימות השנה הם על ידי בחינת שס"ה הנ"ל. שהם בחינת הצמצומים. שעל ידי זה עיקר הגבלת החיים, זהו עיקר החיים כנ"ל. ועל כן התפילין שהם בחינת חיים כנ"ל, בחינת שם ה' כמו שכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך אלו תפילין, על כן צריכין לתופרן בגידין דייקא. כדי לצמצם האור שזהו עיקר התיקון של המוחין שהם החיים כנ"ל. וזהו שמי עם י"ה דייקא שס"ה. זכרי עם ו"ה רמ"ח, שאף על פי שרמ"ח מצוות עשה הם נמשכין מבחינת ימימן, ושס"ה לא תעשה מבחינת שמאל דקדושה, אף על פי כן מרומז בחינת שס"ה בשתי אותיות הראשונות של השם שהם גבוהים יותר. וזהו בחינת הנ"ל. שתיקון הכלים צריכין להמשיך מאור הגבוה יותר. כי צריכין מוח גדול ביותר כדי לעשות הכלים הם בחינת שס"ה. שהם בחינת שם ה' כנ"ל. כדי להודיע גדולתו לכל באי עולם. להגדיל שמו יתברך בפי כל למען ספר שמו בכל הארץ, שזהו בחינת תיקון התפילין שנמשכין ממוח גבוה מאד מאד דרך כמה צמצומים. עד שגם אנחנו ואפילו כל באי עולם ידעו משמו וגבורתו. בחינת וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפילין כנ"ל:

אות לח

וזהו (בראשית כ"ג) ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. ד' פעמים שנה כנגד ד' פרשיות שבתפילין שהם עיקר חיות השנים שחי האדם כנ"ל. וזהו שדרשו רז"ל (בראשית רבא נ"ח) בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז'. היינו כנ"ל. כי זהו עיקר השלימות שיתחיל לחיות בכל פעם. שאפילו כשמגיע לימי הזקנה יהיה בעיניו עדיין יניק לגמרי כאלו לא התחיל לחיות ולעבוד ה' כלל ויתחיל לחיות בעבודתו יתברך בכל פעם מחדש כנ"ל. וזהו בחינת בת ק' כבת כ' בת כ' כבת ז' שני חיי שרה כולן שווין לטובה. כי כל מה שמזקין הצדיק הוא עדיין יניק בעיניו כאלו הוא תינוק עדיין וכו' כנ"ל. ועל ידי זה מוסיף בעבודתו בכל פעם, וזוכה לחיים ארוכים באמת, שכל ימיו ושנותיו הם שנות חיים באמת. כי אינו אובד שום יום מימי חייו בלי תוספת קדושה וחיות וכנ"ל. וזהו בחינת שני חיי שרה כולן שווין לטובה. שזהו בחינת חיים ארוכים הנ"ל, שהם בחינת תפילין כנ"ל. כי שרה היא בחינת מלכות אמונה בחינת ששרה על כל העולם. בחינת (זכריה י"ד) והיה ה' למלך על כל הארץ, שזה עיקר בחינת התפילין. כי עיקר המשכת המוחין של התפילן הם על ידי הרשימו של האמונה שבלב כנ"ל. ועל ידי שממשיכין המוחין של התפילין על ידי זה מאירה האמונה אחר כך באור גדול ובשלימות גדול ביותר. כי הא בהא תליא. על ידי אמונה מקבלין המוחין. וכפי התחדשות המוחין שמקבלין על ידי האמונה, כן נשלם ונתגדל ונתחזק האמונה יותר ויותר וכן לעולם. כי יש שלימות באמונה למעלה משלימות, עד שיכולין לזכות לאמונה עליונה, שהוא בחינת ראש אמונה שהוא למעלה מכל המוחין, שזהו בחינת תפילין של ראש. כי תפילין של יד הם בבחינת ויהי ידיו אמונה ותפילין של ראש הם בבחינת ראש אמונה שזוכין אחר כל השגת המוחין שהוא למעלה מכל המוחין. כי זה כלל בכתבים שמלכות שוהא בחינת מדריגה אחרונה של עולם העליון היא למעלה והיא שורש של בחינת עתיק שהוא מדריגה העליונה שבעולם התחתון ממנו. וכן מעולם לעולם. ומלכות היא בחינת אמונה. ועתיק שהוא למעלה ושורש של כל המוחין שב אותו העולם, הוא בחינת דביקות הנפלא והנורא להשם יתברך. בחינת רעוא דרעוין רצון שברצונות השתוקקות שבהשתוקקות שהוא בחינת עריבת נעימת הדביקות הנפלא והנורא להשם יתברך בחינת (תהלים ס"ג) צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וכו'. בחינת (שם עג) כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלקים לעולם, בחינת (שם פ"ד) נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' לבי ובשרי ירננו אל אל חי. שעל זה התפלל דוד המלך עליו השלום כל ימיו. בחינת (שם כז) אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזור בנועם ה' ולבקר בהיכלו שזהו בחינת הדביקות של התפילין. בחינת (דברים ד') ואתם הדבקים וכו' בחינת (שיר השירים ח') שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבת י"ק מים רבים לא יכלו לכבות וכו'. אשרי הזוכה לזה. אבל יש בחינת דביקות שהוא למטה מבחינת אמונה של מדריגה הגבוה יותר. כי עתיק דעשיה הוא למטה ממלכות דיצירה שהיא בחינת אמונה,[מכל שכן ממלכות אמונה שבעולמות העליונים יותר. וכן מעולם לעולם. על כן עיקר ההתחלה היא אמונה והסוף היא אמונה ודביקות, כי באמת הכל אחד. כי בחינת הדביקות של כל עולם ומדריגה שהוא נכסף ומשתוקק ומתגעגע לעלות לעמלה שהוא בחינת עתיק בחינת רעוא דרעוין, זהו בעצמו בחינת הארת האמונה שהוא מדריגה האחרונה של העולם שלמעלה ממנו. כי מלכות שהיא בחינת אמונה של עולם העליון הוא שורש החיות של בחינת עתיק, שהוא בחינת רעוא דרעוין של עולם ומדריגה התחתונה מנו וכן לעולם כנ"ל והבן הדברים. כי על פי הדברים האלה והיוצא בהם המבוארים בדברינו, תוכל לעשות לך דרך להבין מעט מזער בדרכי הקבלה של הזוהר הקדוש והאריז"ל להוציא מהם דרכים ועצות למעלה. על פי הקדמות נוראות ועצות אמתיות של דברי תורתו של רבינו ז"ל, שכל תורה ותורה וכל מעשה ומעשה היא פותחת שערים רבים של השגת אלקות. שעל ידי זה יכולין להבין גם כל דרכי הקבלה. אם תזכה לשקוד על תורתו הקדושה יום יום בשקידה רבה. נמצא שעיקר המוחין והחיות של התפילין הם בחינת הארת האמונה שנשלמת ונגדלת ביותר כנ"ל. ועל כן התפילין הם בחינת חי שרה חיי המלכות אמונה שהיא בחינת שרה ששרה על כל העולם. בחינת התגלות אמונתו ומלכותו לכל באי עולם בחינת והיה ה' למלך על כל הארץ כנ"ל:

אות לט

וזה בחינת מערת המכפלה שכפולה בזוגות אדם וחוה אברהם ושרה וכו' (עירובין נ"ג). שעל זם זה נקראת העיר קרית ארבע על שם ד' זוגות וכו'. ד' זוגות הם בחינת תפילין של ראש ותפילין של יד כי ד' פרשיות של ראש הם בחינת ד' מוחין דכורא. וד' פרשיות של יד הם בחינת ד' מוחין דנוקבא וזהו בחינת ד' זוגות הנ"ל. כי קרית ארבע הם בחינת ד' שמות של התפילין כידוע. ועל כן נקראת מערת המכפלה על שם חיים ארוכים של הצדיקים שקדושתם וחיותם כפולה תמיד. כי בכל פעם מוסיפין קדושה על קדושה תשובה על תשובה שזה עיקר קיום התורה בחינת (איוב י"א) כי כפלים לתושיה, בחינת (משלי ל"א) כי כל ביתה לבוש שנים פתוח תפתח העניק תעניק נתן תתן וכו' כמו שאמרו רז"ל. בחינת משנה תורה בחינת (ישעיה ס"א) לכן בארצם משנה יירשו, שכל זה הוא בחינת חיים ארוכים חיים נצחיים שזוכין הצדיקים על ידי שמוסיפין וכופלין קדושתם בכל יום ובכל עת כנ"ל:

אות מ

ועל כן קנה מערת המכפלה מעפרון. עפרון הוא בחינת עפר בחינת הרע הנאחז ביסוד העפר שהוא בחינת (ישעיה ס"ה) ונחש עפר לחמו בחינת (בראשית ג') ועפר תאכל וכו' שהוא בחינת עצבות ועצלות וכבידות הנמשך מהרע שביסוד העפר שהוא עיקר נשיכת הנחש כמו שאמר רבינו ז"ל על ה הפסוק ונחש עפר לחמו (סימן קפ"ט) עיין שם והכנעתו על ידי יסוד העפר שבקדושה, שהוא בחינת אמונה שהוא בחינת (תהלים ל"ז) שכן ארץ ורעה אמונה. בחינת עפר מאנא דכולהי. שעל ידי אמונה בחינת עפר דקדושה מקבלין וממשיכין כל החיות וכל הקדושות וזוכין לבחינת כח הגודל וכח הצומח ליגדל וליצמח בעבודתו ולעבור ולדלג על כל המניעות והעכובים. ולבלי להסתכל על שום דבר. כי אמונה הוא בחינת כח הגודל וכח הצומח וכו', כמבואר היטב בהתורה הנ"ל של אריכת אפים שאנו עוסקין בה, שהוא בחינת תפילין כנ"ל. ועל כן קנה אברהם את מערת המכפלה מעפרון דייקא, כי הקליפה קדמה לפרי, ועל כן מערת המכפלה שהיא בחינת חיים ארוכים הנ"ל, בחינת אמונה בחינת כח הגודל והצומח וכו' כנ"ל, שכל זה היפך בחינת עפרון שהוא סטרא דמותא היפך החיים. כי הוא בחינת זוהמת הנחש עצבות ועצלות וכו' כנ"ל. כי את זה לעומת זה עשה אלקים. ואברהם שהוא ראש למאמינים, זכה להוציא הקדושה הגבוה הזאת שהיא מערת המכפלה מעפרון. כי אברהם זכה לזקנה דקדושה שהיא בחינת חיים ארוכים הנ"ל, בחינת (בראשית כ"ד) ואברהם זקן בא בימים וכו'. כי אברהם הוא הראשון שהשיג קדושת ארץ ישראל, שהיא בחינת אמונה שעל ידי זה זוכין לכל הנ"ל. ועל כן נחלה ראשונה שזכה בארץ ישראל היתה מערת המכפלה. כי שם זוכין לבחינת חיים ארוכים הנ"ל. שהם בחינת תפילין שזוכין על ידי אמונה שזהו עיקר קדושת ארץ ישראל כנ"ל:

אות מא

וזה בחינת תיתורא של תפילין שפירושו לשון גשר. ומשם יוצא המעברתא. וזה העיקר מה שמונח על הגוף. כי מהתפילין אין נוגעין בעור הראש והיד כי אם התיתורא והמעברתא. כי זה העיקר מה שאנו צריכין לקבל מאור התפילין הקדושים להמשיך מהם בחינת תיתורא וגשר לעבור עליהם זה העולם בשלום. לעבור על כל המניעות והבלבולים וכו' וכו' ולהתקרב להשם יתברך באמת. כי תיתורא של תפילין שהוא בחינת גשר שמשם יוצא המעברתא, זה בחינת מה שנאמר ביעקב (בראשית ל"ב) ויעבור את מעבר יב"ק ויעבר את אשר לו. ופירש רש"י עשה עצמו כגשר וכו'. זה בחינת מעברתא ותיתורא של תפילין. כי מעבר יב"ק זה בחינת מעברתא כנ"ל באריכות. ויעבר את אשר לו שעשה עצמו כגשר, זה בחינת תיתורא שהוא גשר. כי יעקב הוא בחינת אמת, כמו שכתוב (מיכה ז') תתן אמת ליעקב. שהוא בחינת תפילין כמובא בדברי רבינו ז"ל (בסימן מ"ז). כי עיקר התפילין הם על ידי בחינת אמונה שהיא בחינת אמת, בבחינת צדק כד אתחברת באמת אתעבידת אמונה כמבואר במקום אחר (סימן ז' ליקוטי א'). וזהו בחינת מה שהביא רבינו ז"ל בהתורה של אריכת אפים דברי רבינו ז"ל שאמרו (סנהדרין קי"א) על פסוק ויקד ארצה מה ראה ארך אפים ראה וחד אמר אמת ראה ומא"ח ומא"ח ולא פליגי, כי אמת ואמונה כחדא חשיבי כנ"ל. וזה בחינת התיתורא של תפילין שהוא בחינת גשר. כי עיקר הגשר לעבור עליו בזה העולם הוא אמת. כי איתא בדברי רבינו ז"ל (בסימן נ"א ליקוטי תנינא) שהאדם צריך לעבור בזה העולם על גשר צר, והעיקר שלא יתפחד כלל. ולזכות לזה לעבור על הגשר של זה העולם. הוא על ידי בחינת גשר של תפילין, שהם בחינת אמת כמו אומרים העולם שעם אמת יכולין לעבור כל העולם. כי עיקר הוא האמת. כי חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. ובו נחתמו שמים וארץ. כמו שכתוב בראשית ברא אלקים סופי תיבות אמת שעל זה עומד כל העולם ומלואו. וכל הבלבולים והמניעות שיש להאדם מעבודת ה', שהעיקר הוא מניעות המוח. העיקר העצה לעבור עליהם הוא אמת. שהוא מורה דרך להאדם לעבור על הכל בבחינת (תהלים מ"ג) שלח אורך ואמתך המה ינחוני וכו', וכמו שכתוב (שם פ"ו) אהלך באמתך וכו'. כי האמת הוא הגשר דקדושה. בבחינת מה שנאמר ביעקב שהוא בחינת אמת שעשה עצמו כגשר. זה רמז שהאמת הוא הגשר כנ"ל. כי יעקב עשה עצמו כגשר להציל את כל אשר לו מפחד הלילה ומפחדו של עשו שהלך לקראתו, שכל זה הוא בחינת כלליות הפחדים והיסורים והמניעות וכו' שיש לאדם מכל השונאים והמעכבים שמתלבש בהם היצר הרע, שהוא בבחינת עשו כידוע. ועל כן יעקב סימן לבניו שאי אפשר לעבור על כל הפחדים האלה כי אם על ידי אמת שהוא בחינת יעקב שעשה עצמו כגשר שהוא בחינת תיתורא של תפילין. שבכח הזה יכולן לעבור בזה העולם כל ימי חייו על הגשר הצר שצריכין לעבור עליו בלי פחד כנ"ל. וזה בחינת קריעת ים סוף שהפך ים ליבשה עד שקפאו תהומות בלב ים ועשה להם השם יתברך בנס נפלא בחינת גשר לעבור הים בשלום. והכל היה על ידי בחינת יעקב שהוא בחינת אמת. כמו שכתוב (שם קי"ד) מה לך הים כי תנוס וכו' מלפני אלוקי יעקב. שהוא בחינת אמת כנ"ל. כי אמת הוא בחינת גשר שעל ידו יכולין לעבור אפילו באמצע הים. בבחינת (ישעיה מ"ג) כה אמר בוראך יעקב וכו'. אל תירא וכו' כי תעבור במים אתך אני וכו'. בוראך יעקב דייקא שהוא בחינת אמת, שעל ידי זה אל תירא כי תעבור במים וכו'. כי על ידי האמת עוברין על הכל וניצולין בשלום כנ"ל. וזה בחינת שביום השלישי לבריאה אמר השם יתברך יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. כי יום השלישי הוא בחינת יעקב כידוע שהוא בחינת אמת. שהוא בחינת גשר שעל ידו עוברים בתוך כל המים השוטפים וניצול מכולם כנ"ל, שזהוב חינת היבשה שנעשה בשעת הבריאה בעצמע המים. שהוא בחינת הגשר בכלליות העולם שנעשה. ביום השלישי דייקא. שהוא בחינת יעקב, בחינת אמת. כי עיקר הגשר לעבור עליו כל העולם הוא אמת כנ"ל. שזהו בחינת תיתורא של תפילין כנ"ל:

אות מב

וזה בחינת ג' כריכות על אצבע האמצעי כי הוא בדרגא דיעקב ומשה שהוא בחינת הבריח התיכון בתוך הקרשים, מבריח מן הקצה אל הקצה (כמבואר בהינוקא פרשת בלק). ועל כן שם סיום קשירות התפילין כנ"ל. ועל כן אומרים אז (הושע ב') וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'. כי אמונה ודעת תלוים בזה בזה כנ"ל. ועיקר הוא האמונה בחינת וארשתיך לי באמונה דייקא והדר וידעת את ה' וכנ"ל. ועל כן נקשר באצבע אמצעי דייקא, שהוא בחינת יעקב כנ"ל, שהוא בחינת אמת, כי אמונה תלויה באמת כנ"ל. וזהו וארשתיך לי לעולם, בחינת חיים ארוכים הנ"ל. חיים נצחיים לעולמי עד ולנצח נצחים. וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. הם בחינת עטרת תפארת של התפילין שהם ד' פרשיות וד' בתים. כנגד ד' בחינות אלו שהם צדק ומשפט חסד ורחמים, וכמו שפירש רש"י על זה הפסוק בהושע, שהקדוש ברוך הוא עושה עטרה מארבעתן בראש ישראל וכו' היינו בחינת תפילין שהם עיקר העטרה של ישראל. וזהו וארשתיך לי באמונה וכו', כי עיקר תכלית כל השלימות הוא אמונה כנ"ל:

אות מג

וזה בחינת קשר של יוד שאצל השל יד. זה בחינת סמיכת הנופלים שמקבלים מוחם וחיותם להחיות עצמן לבל יפלו לגמרי על ידי בחינת תפילין של יד וכמבואר לעיל. וזה בחינת קשר של יוד אצל השל יד שהוא בחינת הארת צדיק יסוד עולם לבחינת מלכות שהוא בחינת כנסת ישראל כמובן בכוונות. שעל כן צריכין לד קדק מאד שיהיה זה הקשר סמוך מאד להתפילין של יד. כי עיקר הארת המוחין של ההמון עם שהשכינה מחיה אותם מנפילתם, הוא על ידי הצדיק יסוד עולם שזכה להשגה גבוה כזו עד שיכול להחיות ולסמוך כל הנופלים וכו' כנ"ל. ועיקר הארת התפילין זוכין לקבל ביותר בשעת התפלה. כי אז זוכין למוחין גמורים דגדלות כמו שכתוב בכוונות. כי עיקר המוחין של התפילין שהם בחינת דביקות, הוא בחינת תפלה והתבודדות ושיחה בינו לבין קונו. שזהו עיקר הדביקות להשם יתברך כמו שאמר רבינו ז"ל שעיקר הדביקות הוא תפלה. ועל שם זה נקראין תפילין לשון תפלה, בחינת (בראשית ל') נפתולי אלקים נפתלתי. ועיין מה שפירש רש"י שם על זה הפסוק. שהוא לשון עקש ופתלתול נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום להיות שוה עם אחותי. גם יכולתי שהסכים על ידי עיין שם. ובבחינה זו צריך להרבות בתפלה והתבודדות מאד מאד כל ימי חייו שזה העיקר. וצריך להיות עקשן גדול בזה מאד מאד. שאף על פי שנדמה לו שדבריו אינם מועילים כלל. והוא רחוק מדבריו מאד. כי זה ימים ושנים שעוסק בזה ועדיין לא פעל כלל. אף על פי כן צריך להיות עקשן גדול בזה כמו העקשן ממש שעושה הדבר בלי שום טעם. כן צריכין בעבודת ה', כמו שאמר רבינו ז"ל (בסימן נ"א בליקוטי תנינא) שצריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה'. בכל עובדא ועובדא ובכל עצה ועצה. אבל עיקר העקשנות ביותר צריכין בתפלה ותחנונים. והעיקר בשיחות של ההתבודדות כמבואר בדברינו כמה פעמים. וכמו שפירוש רש"י הנ"ל על נפתולי אלקים נפתלתי לשון עקש פתלתול נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום וכו'. והבן הדברים היטב אם תרצה לחיות חיי עולם כי אי אפשר לבאר הכל בכתב. ותפרש לך בלשון לועזית פירוש המלות של נפתולי אלקים נפתלתי על פי פירוש רש"י הנ"ל. לשון עקש ופתלתול וכו'. ואז תבין עד היכן עד היכן צריכין להתחזק בהתבודדות ושיחות בינו לבין קונו. אף על פי שתהיה בדרך עקש ופתלתול כמה פעמים בלי טעם וריח. כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני אף על פי שראוי לבזותן ולשקצן. כי הוא יתברך מלא רחמים בכל עת. כי יש ג' תפלות תפלה למשה תפלה לדוד ותפלה לעני כמבואר בזוהר כ(פרשת בלק ד' קצ"ה). ואלו הג' תפלות הם ג' בחינות תפילין. כי תפילין של ראש הם בחינת תפלה למשה שהוא הדעת שהוא בחינת תפילין של ראש בחינת ראש ומוחין. כי הם עיקר המוחין. תפלה לדוד זה בחינת קשר של ראש כעין ד' שכלול גם כן מד' פרשיות כמו שכתוב בכוונות. וזהו בחינת תפלה לדוד שהוא בחינת מלכות משיח שקשרו בקשר של ד' שבשל ראש כנ"ל. תפלה לעני זה בחינת תפילין של יד שהוא בחינת מלכות בחינת כנסת ישראל. שנקראת עניה כמובא. היינו כנ"ל שתפלה של יד הוא בבחינת המוחין והדעת שמאירין בכלל ישראל והעיקר להחיות את כל אחד מנפילתו שלא יפול בדעתו לעולם וכו' כנ"ל. וזהו בחינת תפלה לעני שהיא יקרה מכולם. כמו שכתוב בזוהר הנ"ל. עיין שם באריכות שמפליג מאד במעלת תפלת העני שהוא מאנין תבירין דקודשא בריך הוא דאיהו עביד תדיר קטטה בקודשא בריך הוא. וקודשא בריך הוא אצית ושמע מלוי. כיון דצלי צלותיה פתח כל כוי רקיעי וכל שאר צלותין דסלקין לעילא דחי לון האי מסכנא תביר לבא דכתיב תפלה לעני כי יעטוף וכו' וקודשא בריך הוא אמר יתעטפון כל צלותין דעלמא, וצלותא דא תיעולן לגבאי. לא בעינא הכא בי דינא דידונין ביננא. קמאי ליהוי תרעומין דיליה ואנא והוא בלחודנא. וקודשא בריך הוא אתייחד בלחודוי באינון תורעמין בההוא צלותא. דכתיב ולפני ה'ישפוך שיחו. לפני ה' ודאי כל חילי שמיא שאלין אלין לאלין קודשא בריך הוא במאי אתעסק, במאי אשתדל. אמרין אתיחדא בתאובתא במאנין דיליה. כולהי לא ידעי מה אתעביד מההוא צלותא דמסכנא ומכל אנון תורעמין דיליה. דלית תיאובתא למסכנא אלא כד שפיך דמעוי בתורעמא קמי מלכא קדישא ולית תיאובתא לקודשא בריך הוא אלא כד מקבל לון ואושדי קמי' ודא איהו צלותא דעביד עטופא לכל צלותין דעלמא וכו'. עיין שם שמאריך עוד בזה. וכל זה נאמר אפילו בעני סתם שמתפלל על צרכיו על דוחקו ועניותו בגשמיות. מכל שכן וכל שכן כשמתחיל האדם לרחם על עצמו ומרגיש עניותו ודחוחקו במעשים טובים וטוען עם השם יתברך ומתקוטט עמו ומתרעם עליו יתברך על שאינו מקרבו אליו ושופך שיחו ולבו לפניו עד שנתעורר בבכיה וכו'. כמה וכמה יקרה תפלה זו בעיני השם יתברך. והיא יקרה מכל התפלות שבעולם כי באמת זה עיקר העניות והדחקות כמו שאמרו רז"ל (נדרים מא) אין עני אלא מן הדעת. כי חוץ מזה הכל הבל. כי ימינו כצל עובר ואין צרה כצרת הנפש. ואין עניות כעניות מתורה ומעשים טובים. מכל שכן וכל שכן כשהוא בעל חוב גדול ח"ו שחייב להשם יתברך חובות רבים שחב כנגדו יתברך על ידי חטאיו ופשעיו. ואין לו במה לסלק כלל. כי אם בתפלה ותחנונים. כשזה האדם זוכה להתעורר עצמו להרגיש עניותו ודוחקו. ועומד לפני השם יתברך כרש ואביון השואל על הפתחים ומבקש מלפניו בשברון לב על נפשו להצילה מני שחת, לבל יאבד שני עולמות ח"ו. וכמו שאמר דוד (תהלים ל') מה בצע בדמי ברדתי אל שחת וכו' (שם כ"ב) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי וכו' וכיוצא בזה הרבה שבודאי תפלה זאת יקרה בעיני השם יתברך מכל התפלות שבעולם. ותדקדק היטב בכל דיבור ודיבור של דברי הזוהר הקדוש הנ"ל. ותבין היטב כמה יקר דברי התבודדות ששופכין שיחתו לפני השם יתברך ואף על פי שזה כמה שמתפלל ומתבודד ונדמה לו שעדיין לא פעל כלל אף על פי כן כל דיבור ודיבור אינו נאבד רק כולם מנוים וספורים וגנוזים באוצרותיו וגם כי אי אפשר להאדם לידע כלל בזה הגוף אם פעל בעבודת ה' אם לאו. כי אפילו אם לא פעל כי אם כחוט השערה אחת פעם אחת כל ימי חייו גם זה יקר מכל חיי עולם הזה. כי אפילו כשנעתקים איזה תנועה להתקרב מעט יותר להשם יתברך אפילו פחות מחוט השערה. על ידי זה רצים והולכים גם כן אלפים ורבבות פרס אות בעולמות עליונים. כמו שאמר רבינו ז"ל בהמעשה שסיפר מהצדיק שפעם מאח ת נפל עליו עצבות גדול וכו' עיין שם. ועל כן צריכין להתחזק בזה מאד בלי שיעור. וכשיהיה חזק כל כך בבחינת נפתולי אלקים נפתלתי הנ"ל. אז סוף כל סוף בוודאי יזכה לפעול בקשתו להתקרב להשם יתברך להיות שוה עם אחיו הכשרים והצדיקים. וכמו שמסיים שם הפסוק גם יכולתי. הסכים על ידי שנתעקשתי כל כך להפציר הרבה למקום אף על פי שנדמה לי כמה פעמים ששוב לא יועילו דברי ח"ו וכו'. אף על פי כן נתעקשתי עצמי בעקשנות גדול בלי שיעור וסוף כל סוף גם יכולתי שהסכים על ידי להיות שוה לאחי להתקרב להשם יתברך באמת אמן ואמן:

אות מד

וזה בחינת יאר צייט. שמתענין אז ביום שמת בו אביו או אמו. ואומרים קדיש ומדליקין נר. והכל כדי להעלות נשמת המת. כי צריכין להעלות את נפש אבותיו ואמו לבחינת חיים ארוכים הנ"ל. שהם בחינת חיים נצחיים. שזוכין הצדיקים לעולם הבא. וזה עושים בכל שנה ביום שנפטר. כי ביום שנפטר האדם אז עיקר התחלת חיותו באמת. כל אחד ואחד כפי מה שזכה על ידי קדושת יהדותו. כי העולם הזה הוא צל עובר וחייו אינם חיים כלל. כי הוא עובר כהרף עין. ועיקר הוא חיים נצחיים שזוכה כל אחד כפי עבודתו לאחר מותו. ועיקר בחינת חיים ארוכים הוא לחדש חיותו בכל עת. ובפרט בכל שנה שזהו בחינת ראש השנה בראש חדש כנ"ל. ועל כן עוסקין בתקון הנפטר בכל שנה ושנה ביום שנפטר בו שהוא התחלת חיותו כנ"ל. שהוא בחינת ראש השנה שלו, ועיקר תיקונו על ידי בניו. כי הבנים טובים הם רפואה גדולה לאבות כמו שאמר רבינו ז"ל. (בהא"ב אותב' בנים סימן מ"ב). כי עיקר עבודת האדם בעולם הזה הוא לגלות אלקותו בעולם. וכשמגיע זמנו להסתלק צריך שישאר אחריו ברכה זרע ישראל כשרים שימלאו מקומו ויודיעו גדולתו בעולם. כי כל נשמה ונשמה יש לה כח מיוחד לגלות איזה בחינה מהתגלות אמונתו בעולם וכמבואר לעיל. וזהו (תהלים ק') ועד דור ודור אמונתו ועד דור ודור דייקא בחינת (שם קמ"ה) דור לדור ישבח מעשיך. בחינת (שמות ג') זה זכרי לדור דור וכנ"ל. וכל זה הוא בחינת תפילין שהם בחינת התחדשות המוחין שנתחדשין על ידי הולדה. שזהו בחינת התחדשות הדורות. שעל ידי זה נתחדש התגלות אלקותו יתברך בכל דור ודור כנ"ל. שזהו בחינת (שם י"ג) קדש לי כל בכור פטר כל רחם וכו' כנ"ל. ועל כן מדליקין נר להמשיך אור להנשמה שתזכה לאור באור החיים בחינת חיים נצחיים וארוכים הנ"ל. שנקראים אור. כמו שכתוב (תהלים נ"ז) להתהלך לפני אלקים באור החיים. וזהו בחינת הקדיש שאומרים אז. כי הקדיש נתתקן בלשון תרגום. כי הקדיש למעלה מכל הקדושות. והוא תבר כל גזיזין דפרזלא כמו שכתוב בזוהר הקדוש. שזהו בחינת בריך הוא לעילא מן כל ברכתא ושירתא וכו' ועל כן נתתקן בלשון תרגום שהוא בחינת נוגה בחינת עץ הדעת בחינת מדמה וכו' כמבואר במקום אחר, כי אי אפשר לזכך ולברר המדמה וכו' שהוא בחינת תרגום כי אם על ידי בחינת הקדושה העליונה על הכל. שהוא בחינת קדיש בלשון תרגום. כי כל מה שהצדיק והקדושה גבוה יותר יש לו כח לתקן ולברר הקדושה מעמקי הקליפות ביותר. ולהפוך בחינת נוגה בחינת תרגום בחינת מדמה אל הקדושה. שעל ידי זה עיקר עליית הקדושה כידוע. ועל כן הקדיש מתבר כל גזיזין דפרזלא. כי הוא קדושה גבוה כל כך שמשבר כל סטרין אחרנין וכו' ומהפך הכל אל הקדושה. שזהו בחינת קדושת התפילין. שנכתבין על העור דייקא וכנ"ל. ועיין בתיקונים מה שכתוב בענין תפילין לצדיקים וכו'. לרשעים אינון קשורין לכל מקטרגין דלהון וכו' היינו כנ"ל. שתפילין הם מוחין ודעת גדולים כל כך שמועילין לכל. אפילו לכל הנופלים וכו'. כי נמשכין ממוח גדול כל כך שיכולין לגלות כלל כי ה' עמם וכו'. ויש תקוה לאחריתם. אמן ואמן:

אות מה

כלל הדרוש הזה סובב והולך על יסוד ההקדמה הנבנית על פי המעשה של הבעטליר הראשון מהז' בעטלירש שהוא העוור שנתן להזוג מתנה לדרשה חיים ארוכים. כמו שביאר רבינו ז"ל בעצמו בפיו הקדוש. אחר שסיפר המעשה של יום השני שמדבר מהחרש. אז אמר אחר כך שהראשון נתן להם חיים ארוכים וזה וכו'. כי עיקר בחינת תפילין הוא לזכות לחיים ארוכים הנ"ל. דהיינו להתחיל לחיות בכל פעם מחדש. חיים אמתיים בעבודת ה' וכו'. וכמבואר למעלה היטב באריכות. ועל כן אומרים קודם התפילין בהלשם יחוד ומשפע מצות תפילין יתמשך עלי להיות לי חיים ארוכים וכו'. כי זה עיקר בחינת תפילין לזכות לחיים ארוכים כנ"ל:

(שייך לעיל) לענין המעשה הנ"ל שכל אחד התפאר בהזכרון שלו וכו' ודיבר אז הוא ז"ל שנמצא בדברי רז"ל איזה רמז מעין זה ששמואל זכר וכו'. ולא ביאר לנו היטב וקצת נשכח מזה. עתה מצאתי בירושלמי כתובות פר' אעפ"י. שמואל אמר חכים אנא לחייתא דילדין לי. ריב"ל אמר חכים אנא לגזיר' דגזרין לי. ר' יוחנן אמר חכים אנא לנשיא דצבתין עם אימא. ובוודאי אלו ההתפארות של הזכרון של אלו גדולי הצדיקים הנוראים שהם גדולי גדולי האמוראים. הוא חידושים נפלאים מאד. אבל כל אלו ההתפארות הם לאחר שיצא לאויר העולם. והוא מעין ההתפארות של הזקן הראשון הקטן שבכולם שהתפאר שזכר חתיכת הטבור. אבל מה שנעשה קודם לזה כגון בעת שהיה הנר דולק וכו'. וכל שכן וכל שכן קודם יותר עדיין לא נמצא רמז. ומי יודע על מי מהצדיקים הקדמונים אבות העולם הוא מרמז. ובאמת אמר בעת שעסק בסיפור המעשה נוראה הזאת. שזאת המעשה מדברת מכמה צדיקים קדמונים וכו'. שים לבך לעיין היטב בהמעשה הנ"ל ותבין מרחוק גדולת הצדיקים המרומזים שם וגדולת המספרה. ומכל זה יכולין להבין כל חד כפום מה דמשער בלבי' גדולת הבורא יתברך שמו שברא את העולם בחכמה עמוקה כזאת שיוכל הילוד אשה לזכות לגדולות ונוראות כאלה. כגון בענין הזכרון הנ"ל ובענין חיים טובים וכו'. ובענין מיעוט מחזיק את המרובה ובענין הכח שבידים שיכול להוציא החיצים אחר שזרקם וכו' וכו' עיין שם היטב ותבין:

מתוך: ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות תפילין/הלכה ו (עריכה)

הלכה ו

אות א

על פי התורה חיים נצחיים בל"ת (סימן ע"ב) עיין שם היטב כל התורה כולה מראשה לסופה. והכלל שעל ידי הראיה לבד שרואין פני הצדיק מתנוצץ מוחו. ועל ידי זה מקבל גדולה בחינת מלכות כל אחד לפי מדריגתו בבחינת (שמות י"ח) שרי אלפים שרי מ אות שרי חמישם שרי עשרות. כי הגדולה והמלכות תלויה בהתנוצצות המוחין בבחינת מלך אסור ברהטים ברהיטי מוחין שבחינת המלכות והגדולה אסור ומקושר ברהיטי מוחין וכו'. והתנוצצות המוחין זה בחינת בנין בית המקדש שהוא הדעת כמו שאמרו רז"ל (ברכות ל"ג) וכו'. וזה בחינת (משלי כ"ב) חזית איש מהיר במלאכתו וכו'. ואזי כשמקבל כל אחד גדולה ומלכות כפי מדריגת מוחו על ידי המנהיג האמת בחינת משה וכו' על ידי בחינת ואתה תחזה וכו' ושמת עליהם שרי אלפים וכו' אזי יודע כל אחד לחדש חידושי וביאורי התורה כפי מדריגתו. על ידי רוח אלקים שמקבל מבחינת משה שהוא המנהיג הכולל שהוא חכם הכולל רוח הכולל. כי הוא איש אשר רוח אלקים בו וכו'. שמאיר בכל אחד רוח אלקים שהוא בחינת התנוצצות המוחין בחינת (שמות ל"א) ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעתובכל מלאכה וכו' שעל ידי זה מחדשין בתורה בבחינת (בראשית א') ורוח אלקים מרחפת וכו'. אבל זה המנהיג צריך שיהיה פרוש וקדוש גדול בקדושת הברית וכו' ולהמשיך גם על כל אחד מישראל בחינת קדושת הברית ופרישות וכו'. ועל ידי זה נמשך יראה שהוא הבושה כמו בשעת מתן תרוה וכו'. כי צריכין להתבייש אפילו לעשות מצוה וכו', והבושה הוא בחינת תשובה ועל ידי תשובה זוכים לחיים בחינת חיים נצחיים היינו שנחיה וקם בתחיה ענוה והשפלות של משה רבינו עליו השלום שמלובש אצל כל אחד מישראל בכל אבר ואבר שזה עיקר תחית המתים שהשפלות והענוה של כל אחד יהיה נחיה ויקום בתחיה ויחיה חיים נצחיים שהם כל שעשוע עולם הבא בחינת עונג שבת בחינת טועמיה חיים זכו בחינת נחלה בלי מצרים. כי תענוג עולם הבא הוא בלתי גבול ואי אפשר לקבלו ולציירו בהגוף שהוא בגבול רק כשהוא אין ממש דהיינו שזוכה לענוה אמתיית של משה רבינו שזה בחינת תחית המתים כי השפלות והענוה של משה רבינו מלובש אצל כל אחד מישראל בכל אבר ואבר. אבל זאת הענוה היא בבחינת מיתה אצלו. כי אינו מרגיש הענוה המלובשת אצלו. אבל על ידי הסתכלות פני הצ דיק שעל ידי זה מתנוצץ מחו וזוכה לקבל גדולה בחינת מלכות. ועל ידי זה זוכה לחדש בתורה כראוי לו לפי מדריגתו ועל ידי זה נופל עליו יראה זו הבושה כמו בשעת מתן תורה. והבושה היא תשובה שהיא בחינת חיים בחינת (יחזקאל י"ח)והשיבו וחייו. ועל ידי זה נחיה אצלו וקם בתחיה השפלות והענוה של משה רבינו שהיה אצלו בבחינת מיתה ועכשיו נחיה וקם בבחינת תחית המתים בבחינת (ישעיה כ"ו) הקיצו וררננו שוכני עפר וכו' וכו' עיין שם כל זה היטב:

אות ב

וזה בחינת תפילין. כי תפילין הם התנוצצות המוחין כידוע וכמבואר בדבריו ז"ל במקום אחר (סימן ל"ח). שעל ידי זה זוכין לגדולה בחינת מלכות בבחינת מלך אסור ברהטים. ברהיטי מוחין שזהו כל בחינת תפילין כמבואר בדברי רז"ל שמקרא זה נאמר על תפילין שהם בחינת רהיטי מוחין התנוצצות המוחין שבהם אסור וקשור וצרור בחינת המלכות שזהו בחינת והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים שנאמר על מלכות דוד שהיא קשורה וצרורה בצרור החיים שהם התפילין שזהו בחינת קשר של תפילין כמבואר במקום אחר (סימן נ"ד). היינו שהשם יתברך ברחמיו צונו להניח תפילין בכל יום שהם התנוצצות המוחין שהם בחינת אור הפנים כדי להמשיך עלינו על ידי זה קדושת אור פני הצדיקים האמתיים שעל ידי הסתכלותם עיקר התנוצצות המוחין עד שזוכין לכל הבחינות הנ"ל עד שזוכין לחיים נצחיים שהם ענוה ושפלות אמתי של משה רבינו שהם בחינת תחית המתים וכנ"ל. וכל זה מקבלין על ידי הסתכלות פני הצדיקים. אבל לאו כל אדם זוכה לזה. כי לאו כל אדם זוכה לידע היכן משה שרוי היכן אהרן שרוי. היינו שהרוב אינם יודעים היכן הם הצדיקים האמתיים הגדולים במעלה הזאת שיכולין על ידי הסתכלותם לבד לזכות את ישראל בכל הבחינות הנ"ל. עד שיזכה לבחינת תחיית המתים שהוא חיים נצחיים שהוא עיקר האושר והמקוה עיקר התכלית האמתי עיקר תקוותינו לנצח. ואפילו מי שזוכה לזה להתקרב לזה הצדיק ולהסתכל בו ולהתעדן באור פניו הקדושים בוודאי גם הוא אי אפשר שיסתכל בו בכל יום ובכל עת ובכל שעה. על כן השם יתברך ברחמיו חמל עלינו ונתן לנו מצוה הקדושה והנוראה הזאת להניח תפילין בכל יום. כי התפילין הם קדושים בקדושה גדולה כל כך. שעל ידי זה יכול כל אחד מישראל להמשיך על עצמו קדושת התנוצצות המוחין הנמשכין מהסתכלות פני הצדיקים. כי תפילין הם אור הפנים כנ"ל. ועל כן אמרו רז"ל (מנחות מ) המניח תפילין זוכה לחיים כמו שכתוב (ישעיה ל"ח) ה' עליהם יחיו. היינו בחינת חיים נצחיים הנ"ל שהם בחינת תחיית המתים שהוא בחינת ענוה ושפלות אמתי של משה רבינו כנ"ל וזה בחינת השמחה של תפילין כמו שאמרו רז"ל (ברכות) דהוי חדי כולה יומא ואמר תפילין קא מנחנא. כי חיים הנ"ל הם עיקר השמחה הנצחיית כמו שכתוב (תהלים ט"ז) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך. שזה זוכין על ידי תפילין שהם בחינת אור הפנים כנ"ל. וזה בחינת קשר של יוד שהזהירו רז"ל מאד שלא יתרחק ח"ו מן התפילין כי יוד הוא בחינת עולם הבא כמו שאמרו רז"ל (מנחות כ"ט) היינו בחינת חיים נצחיים של עולם הבא שהוא ענוה ושפלות אמתי שזהו גם כן בחינת יוד שהוא קטנה שב אותיות. היינו בחינת ענוה אמתיית. וזה שאמרו רז"ל שהעולם הבא נברא ביוד על שם שהצדיקים שיהיו אז מועטים ולכאורה תמוה הלא כל ישראל יהיו שם כמו שאמרו רז"ל (אבות א') כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאטמר (ישעיה ס') ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ וכו'. אך מה שאמרו נרז"ל שהצדיקים שיהיו שם הם מועטים הוא בבחינת מה שאמרו רז"ל על פסוק (דברים ז') כי אתם המעט מכל העמים ופירש רש"י על ענוה ושפלות שאתם ממעטים עצמיכם וזה שהצדיקים שיהיו שם בעולם הבא הם מועטים. מועטים ודאי כי לא יהיה שם רק מי שהוא בבחינת כי אתם המעט מכל העמים. דהיינו שהוא ממעט ומקטין עצמו. כי חיים נצחיים של עולם הבא אין מי שיוכל לקבל כי אם השפלות והענוה של כל אחד וכו' וכנ"ל:

אות ג

וזה שהפליגו רז"ל (ראש השנה י"ז) בעונש מי שאינו מניח תפילין וקראו אותו פושעי ישראל בגופו שהוא קרקפתא דלא מנח תפילין שהוא נידון במיתה עולמית היינו כנ"ל. כי אי אפשר לזכות לחיי עולם שהם חיי עולם בא כי אם על ידי תפילין כנ"ל:

אות ד

ועל כן שבת לאו זמן תפילין. כי שבת הוא בעצמו בחינת חיי עולם הבא בחינת חיים נצחיים הנ"ל. בבחינת טועמיה חיים זכו כמו שכתוב בהתורה הנ"ל בתחלתה. על כן בוודאי אין צריכין אז תפלין להכניע סטרא דמותא להמשיך חיים נצחיים. כי קדושת שבת בעצמו הוא בחינת חיים נצחיים כנ"ל. וכן ביום טוב וחול המועד אסור להניח תפילין כי הם בעצמם אותכמו שאמרו רז"ל (מנחות ל"ו). כי הם כולם מקבלים קדושת שבת קדש שהוא תחלה למקראי קדש. שכל הימים טובים מקראי קדש מקבלים קדושתם משבת. על כן אין שייך בהם הנחת תפילין כנ"ל. כי כל הימים טובים הם זכר ליצירת מצרים. ועיקר התפילין הם בחינת זכירת יציאת מצרים שהם הפרשיות של תפילין שנזכר בהם הרבה יציאת מצרים. כי עיקר התפילין הם לזכות לחיים נצחיים חיי עולם הבא כנ"ל שהם בחינת נחלה בלי מצרים בלי גבול כמבואר שם בהתורה הנ"ל בתחלתה עיין שם. וזה עיקר בחינת יציאת מצרים שאז זכינו לקבל את התורה שעל ידי זה נזכה לחיי עולם הבא לבחינת נחלה בלי מצרים בלי גבול היפך בחינת מצרים שנקרא על שם זה מצרים לשון מצרים וגבול. כי כל מקום הרחוק מהקדושה ביותר הוא בבחינת גשמיות ביותר ויש שם בחינת מצרים וגבול ביותר. ועל כן כל הגליות מכונים על שם מ צרים על שם שהם מצירים לישראל כמו שאמרו רז"ל. כי עיקר כל הגליות הוא גלות הנפש מה שמונעים את ישראל מכמה מצות וקדושת ישראל על ידי מרירת הגלות בגשמיות ורוחניות וכל מה שרחוקים מהקדושה, כן הוא בבחינת גבול ומיצר ביותר. ועל כן נקראים הגליות על שם מצרים לשון מיצר וגבול כי הם מצירים לישראל לכובשם ח"ו בבחינת מיצר וגבול היפך נחלה בלי מצרים הנ"ל. וזה בחינת (איכה א') כל רודפיה השיגוה בין המצרים וכנ"ל. אבל על ידי מצות תפילין אנו ממשיכין על עצמינו בחינת קדושת יציאת מצרים שהוא בחינת קדושת הגאולה העתידה שיגאלנו השם יתברך מכל הגליות כמו שכתוב (מיכה ז') כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפל אות כי אנו ממשיכין עלינו על ידי התפילין קדושת אור פני הצדיקים האמתיים שעל ידי זה זוכין לנחלה בלי מצרים שזהו בחינת יציאת מצרים שנזכר בתפילין וכנ"ל. ועל כן בכל הימים טובים שהם בעצמם זכר ליציאת מצרים בוודאי אין להניח בהם תפילין. כי זוכין לבחינת יציאת מצרים שהוא בחינת נחלה בלי מצרים שהוא חיים נצחיים של עולם הבא. זוכין לזה על ידי קדושת הימים טובים בעצמן שהם עצמן אות. כי הם בעצמן בבחינת יציאת מצרים וכנ"ל. ועל כן הוא איסור להניח בהם תפילין. ועל כן איתא בזוהר הקדוש שחייב מיתה המניח בהם תפילין. כי עיקר התפילין הוא להכניע סטרא דמותא ששולט בימי החול. שעל ידי זה אין מרגישין השפלות והענוה של משה רבינו שבכל אבר שהוא בבחינת מיתה אצלו מחמת שאז יש אחיזה לסטרא דמותא שהמשיך אדם הראשון על ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע שעיקר הפגם היה על ידי גדלות כמו שכתוב (בראשית ג') והייתם כאלקים יוצרי עולמות כמותו וכו' כמו שאמרו רז"ל (בראשית רבא פרק י"ט). היינו שהנחש הכניס בהם קנאה וגדלות להתקנא בו יתברך ולהתאוות להתגדל כמותו לברוא עולמות כמותו. ועל ידי זה נתגרש מגן עדן ונגזר עליו מיתה לדורות. כי אם לא היה חוטא היה זוכה בגופו לחיות חיים נצחיים הנ"ל. היינו שהיה זוכה בעודו בגופו בחיים חיותו היה זוכה להענוה של משה רבינו באמת בכל האברים שהם חיים נצחיים, ולא היה צריך למות כלל. אבל מחמת שפגם בזה כנ"ל על ידי זה נתגרש מגן עדן (שם) וישכן וכו' את הכרובים וכו' לשמור את דרך עץ החיים. על כן עתה אי אפשר להאדם לזכות בשלימות בתכלית לבחינת חיים נצחיים הנ"ל. כי אם על ידי המיתה שבהכרח שימות תחלה וישוב אל העפר כשהיה כמו שכתוב (שם) כי עפר אתה ואל עפר תשוב. היינו שאי אפשר לו לזכות לענוה אמתיית שהוא בחינת עפר כי אם על ידי המיתה שישוב את העפר ממש. ואז יתבלה בעפר לגמרי ויתבלה זוהמת הגוף שהוא בחינת גשמיית וישוב לעפר. ואז דייקא יזכה אחר כך לפי מעשיו לקום בתחית המתים שיהיה נחיה שפלותו האמתי ויחיה חיים נצחיים וכנ"ל.ואפילו הצדיקים הגדולים מאד. ואפילו משה רבינו בעצמו הוכרח למות אף על פי שזכה בחיים חיותו לענוה אמתיות אבל הוכרח למות בשביל טובת ישראל כדי שיכול להקיץ ולעורר ולהקים בתחיה כל ישראל שמלובש בהם ענוונתתו שהוא בבחינת מיתה אצלם שצריכין להחיותם בבחינת תחית המתים וכנ"ל. ובשביל זה הוכרח משה למות כמובא בדברי רז"ל (א"ר פ' ל') המשל למי שאבד וכו'. ועל כן עיקר התפילין הם בימי החול ששולט אז ל"ט מלאכות זוהמת הנחש שהוא סטרא דמותא. על כן אי אפשר להכניעם כי אם על ידי קדושת התפילין הקדושים שהם בחינת חיים נצחיים היפך סטרא דמותא. אבל בשת ויום טוב וחול המועד שהם עצמם אות. כי מאיר בעצמם ממילא קדושת שבת שהוא חיי עולם הבא חיים נצחיים הנ"ל. על כן בוודאי אסור להניח בהם תפילין וחייב מיתה המניח בהם תפילין. כי מראה כאלו יש בהם שליטה ח"ו לסטרא דמותא עד שצריך להניח תפילין ועל כן חייב מיתה. כי באמת באלו הימים נכנע סטרא דמותא על ידי קדושת עיצומו של יום כנ"ל:

אות ה

ועל כן אבל אסור להניח תפילין ביום הראשון. כי מחמת האבילות שהתגבר אז סטרא דמותא ח"ו. על כן אי אפשר אז להכניעה על ידי הנחת תפילין. ועל כן אסור אז להניח תפילין ועל כן צריך האבל לישב על הארץ להמתיק הדין בשרשו להשפיל עצמו עד לעפר ממש. כדי להמשיך על עצמו חיים נצחיים שהם בחינת ענוה אמתיית שמשים עצמו כעפר בחינת הקיצו ורננו שוכני עפר. כי באמת מי שמבטל עצמו בתכלית עד שזוכה לחיים הנ"ל באמת שהם ענוה אמתיית הוא אינו צריך להשפיל עצמו לעפר ממש. אדרא הוא יכול למלוך ולהשתרר ולהתפאר עצמו בכל מיני התפארות. ואף על פי כן הוא עניו באמת. כמו שמצינו בגדולי הצדיקים שהתפארו את עצמם בכמה התפארות. כמו רבי שמעון בר יוחאי שאמר באידרא אסהדנא עלי וכו'. וכן אמר ראיתי בני עליה וכו'. אם שנים הם אני וכו' (סוכה מה). וכן בכמה וכמה גדולי התנאים ואמוראים שהיו מתפארים עצמם בכמה התפארות (עיין סוף סוטה). ולכאורה נדמה שהוא נגד דרכי הענוה. אאבל באמת זהו עיקר תכלית שלימות הענוה האמתיית כאשר שמעתי והבנתי ממנו ז"ל. כי עיקר הנוה שיוכל לכתוב על עצמו והאיש משה עניו מאד וכו' כמובא בדברינו במקום אחר וכמרומז בסוף התורה הנ"ל. שאין שלימות הענוה להיות עצל וכו' (שקורין שלימזלניק) וכו' עיין שם. וזה בחינת (שיר השירים א') שחורה אני ונאוה שנאמר בשבח הצדיקים הענוים באמת שהם בבחינת יוד שהוא עולם הבא שאין בה ציור כלל. רק שחרות כמובא בזוהר הקדוש. וזהו שחורה אני ונאוה שאני שחור בתכלית השחרות כמו יוד הקטנה שב אותיות שאין בה רק שחרות היינו בחינת ענוה בתכלית שמחזיק עצמו בתכלית תכלית השחרות. ואף על פי כן ונאוה. ואף על פי כן נאה הוא מאד. כי הוא זוכה לביטול כל ההרגשות עד שיכול להתפאר בנוי ויופי שלו. כי זה עיקר שלימות הענוה כנ"ל. אבל לאו כל אדם זוכה לזה בשלימות בפרט בעת שיש שליטה ח"ו לסטרא דמותא דהיינו בעת האבילות ח"ו על כן אז עיקר ההמתקה על ידי ישיבה לארץ ממש. ועל ידי זה ממשיך על עצמו חיים נצחיים שנמשך מבחינת עפר מבחינת ענוה אמתיית. ועל ידי זה מכניע ומבטל סטרא דמותא שלא תשלוט עליו. וזהו בעצמו תקון הקבורה בעפר כמו שכתוב (קהלת י"ב) וישוב העפר על הארץ כשהיה. ואז והרוח תשוב אל האלקים. כי מחמת חטא אדם הראשון מחמת חטאי הדורות אי אפשר לזכות לחיים נצחים כנ"ל שהם ענוה אמתיית. כי אם על ידי שישוב אל העפר ממש ויתבלה זוהמתו בעפר. בעפר דייקא שהוא בחינת ענוה שמשים עצמו כעפר. ואז יזכה לקום בתחיה לחיות חיים נצחיים והעיקר כפי מה שזכה להשים עצמו כעפר בחייו בבחינת הקיצו ורננו שוכני עפר מי שנעשה שכן לעפר בחיו וכנ"ל:

אות ו

ועל כן עיקר אור התפילין יוצאין על ידי התעוררות השינה בחצות לילה לעסוק בתורה כמובא בכתבי האריז"ל באריכות שמשם יוצאין אור התפילין עיין שם. כי שינה אחד מששים במיתה. ועל ידי התעוררות השינה מכניעין סטרא דמותא וממשיכין על עצמו אור הפנים על ידי שמתאבלין על חורבן בית המקדש שהם עיקר אור פני ה' כמו שכתוב (דברים ט"ז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' וכו. ועל ידי שמתאבלין על חורבנות זוכין להמשיך על עצמו קדושת בנינו כמו שאמרו רז"ל (תענית ל') כל המתאבל על ירושלים זוכה וכו', ועל ידי זה ממשיך על עצמו בחינת התנוצצות המוחין שהוא בחינת בנין בית המקדש כנ"ל בהתורה הנ"ל. ואחר כך עוסקין בתורה. כי משם נמשך ביאורי התורה כנ"ל, ועל ידי זה יוצאין אור התפילין שהם בחינת חיים נצחיים שכלולין מכל הבחינות הנ"ל כנ"ל:

אות ז

ועל כן עיקר התפילין תלויים בעינים כמו שכתוב (דברים ו') והיו לטוטפות בין עיניך. כי עיקר התפילין נמשכין על ידי הסתכלות העינים על ידי שזוכין לר אות את עצמו עם הצדיקים האמתיים כנ"ל:

אות ח

וזה בחינת שם שדי של תפילין. כי שדי על שם שיש די באלקותו לכל בריה שזהו היפך הגדלות כמבואר בהתורה אני ה' הוא שמי עיין שם. ולהמתיק הענין יותר. כי באמת תכלית האדם שיבא לתכלית הביטול באמת עד שיהיה אין ממש. דהיינו שיזכה לשבר הגדלות לגמרי עד שיזכה לענוה אמתיית של משה רבינו עליו השלום שמלובש בכל אבר ואבר. ואז זוכה לחיות חיים נצחיים להיות נכלל בו יתברך להתענג על ה' שהוא האושר המקווה אשר עין לא ראתה וכו. וזהו בחינת שדי שיש די באלקותו לכל בריה. היינו שאינך צריך עוד שום דבר אחר. כי אינך צריך שיהיה לך שום תענוג ואחיזה באיזה גשמיות וישות כאלו צריך לך עוד ח"ו איזה דבר אחר חוץ מאלקותו ח"ו. חלילה לך מזה. כי באמת יש די באלקותו לכל בריה. ואינך צריך עוד שום דבר אחר כלל. כי מי שיש לו עדיין איזה אחיזה באיזה גסות שהוא בחינת גשמיות וישות שהוא רחוק מהשם יתברך. כי תועבת ה' כל גבה לב נמצא נחשב כאלו בוחר לו איזה דבר אחר חוץ מאלקותו יתברך ועל כן באמת אמרו רז"ל (סוטה ד') כל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה ועל כן ההיפך מזה שהוא ענוה אמתיית הוא בחינת שם שדי שיש די באלקותו לכל בריה. כי כשאין בו שום גסות.והוא מבטל כל ההרגשות בתכלית הביטל כאלו הוא אין ממש ואין לו שם תענוג וחיות כי אם חיות השם יתברך בעצמו וזה די לו ואין צריך יותר. כי יש די באלקותו לכל בריה שיש די עונג ושמחה וחיות אמתי ונצחי באלקותו לבד יתברך ואין צריכין שום דבר אחר כלל. רק להיות אין ממש. ולהתענג על ה' לבד כנ"ל. אשרי הזוכה לזה. וזה בחינת (תהלים ל"ד) בה' תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו. שדוד המלך עליו השלום התפאר בה' תתהלל נפשי שאין לי שום שבח והילול כי אם בה' לבד כנ"ל. וזהו ישמעו ענוים וישמחו. כי זה אין זוכין כי אם ענוים באמת שהם זוכין לחיים נצחיים הוא בחינת שובע שמחות כמו שכתוב (שם ט"ז) תודיעני אורח חייםשובע שמחות את פניך וכו' שזהו בחניתתפילין שהם אור הפנים כנ"ל. שזהוב חינת שדי של תפילין שיש די באלקותו לכל בריה ואין צריכין דבר אחר כלל וכנ"ל. וזהו שיש די באלקותו לכל בריה. היינו שכל בריה שבגעולם עיקר סוף תכליתה האחרון לבא לזה שלא יהיה לה שום תאוה ותענוג וחיות אחר כי אם באלקותו לבד. כי יש די באלקותו לכל בריה. כי כל בריה שבעולם יש לה די ועונג לחיות באלקותו יתברך לבד וכנ"ל. וכבר מרומז מענין זה בסוף התורה אמר ר' עקיבא (בסימן נ"א) שאף על פי שתכלית עולם הבא לכלול בו יתברך שיהיה נכלל אחר הבריאה בקודם הבריאה שזהו בחינת עין לא ראתה וכו'. שלא יהיה עין שיראה כי יוכלל הכל בבחינת קודם הבריאה. אף על פי כן יהיה חילוקים רבים בין כל אחד ואחד שכל אחד יקבל שכרו כפי עבודתו ולפום צערא אגרא. אך אי אפשר להבין זאת כלל כמו שכתוב שם עיין שם. וזהו שיש די באלקותו לכל בריה שאף על פי שבוודאי יהיה חילוקים גדולים בענין זה שהוא להתענג על ה' לבד כנ"ל. אף על פי כן אפיל הבריאה הפחותה שבפחותים יש לה די באלקותו לבד. כי עונג וחיות ידיעות וכלליות באלקותו יתברך שתרגיש הבריאה הפחותה שבפחותים יש בו די והותר לחיות חיים נצחיים לעולם ועד. כי אף על פי שבוודאי לא יזכה הקטן במעלה לידע ולחיות חים נצחיים כמו הצדיק הגדול ויהיה חילוקים לאין מספר בין מדריגת כל אחד ואחד. אף על פי כן אפילו החיות והעונג שיקבל הקטן שבקטנים מאלקותו יתברך לבד בלי שום דבר אחר יהיה בו די והותר לחיות לעולם ועד. כי יש די באלקותו לכל בריה אפילו להקטן שבקטנים וכנ"ל. והעיקר מי שחותר ומשתדל לזכות לזה בחיים חיותו. ועל זאת יתפלל כל החפץ בחיים אמתיים שיזכה לבא לזה בחייו שיהיה לו די באלקותו לבד ולא ירצה שום דבר אחר רק השם יתברך ותורתו ומצותיו שהם אחדותו יתברך. אשרי המשתדל עד שזוכה לזה. וזה בחינת (מלאכי ג') והריקותי לכם ברכה עד בלי די. ודרשו רז"ל (תענית ט') עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. וקשה לי תמיד מה ברכה היא זאת שיצטרכו שפתותיכם לבלות מלומר די. אך באמת קבלת שכר הצדיקים והכשרים יש בו מדריגות למעלה ממדריגות גבוה מעל גבוה עד אין חקר. ועל כן אף על פי שבסוף יזכה כל בריה לזה שיהיה לו די באלקותו לבד כנ"ל. שזהו בחינת שם שדי כנ"ל. אבל מעלה יתירה יזכו ישראל שיגיעו לביטול כזה עד שיפסקו מלומר די. כי די הוא בחינת צמצום. ומי שישאר בו עוד איזה בחינת צמצום אף על פי שיזדכך בתכלית הזיכוך יאמר די כי בוודאי יהיה לו די באלקותו לבד וכנ"ל. אבל ישראל ממשלותיו יעלו למעלה למעלה מזה שהשם יתברך יריק להם ברכה עד בלי די עד שיבלו שפתותיהם מלומר די שישפיע להם כל כך ברכה וטוב ועונג שהשגות אלקותו יתברך עד שיגיעו לביטול עליון כזה עד ששפתותיהם שהם כלי הדיבור יבלו ויתבטלו ולא יאמרו עוד די. כי יעלו למעלה למעלה מכל הצמצומים הקדושים שבעולם. ועל זה נאמר (ישעיה ס"ד) עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. ואי אפשר לדבר יותר בזה כלל. רק כל חד כפום מה דמשער בלבי' יוכל להתנוצץ לו מעט מעלת הצדיקים והכשרים הנלוים להם אשרי כל חוסי בם:

אות ט

וזה בחינת (שמות י"ג) קדש לי כל בכור וכו' שהיא פרשה ראשונה של תפילין, וכן פרשת שניה והיה כי יביאך מדבר מקדושת בכורים. כי קדושת בכורים הוא בחינת קדושת הברית על ידי שמקדשין ההולדה הראשונה ונותנין אותה לכהן כי כל בחינת הנ"ל שזוכין על ידי ראיית הצדיק לבחינות תחית המתים שהוא ענוה אמתיית העיקר על ידי קדושת הברית של הצדיק האמת שהוא ממשיך בחינת קדושתו ופרישתו על כל ישראל כמו בשעת מתן תורה כמו שכתוב בהותרה הנ"ל. ועיקר קדושת הבכורים הוא ליתנם לכהן. כי קדושת הכהונה התחילה מאהרן שזכה לזה על ידי ראיית פני הצדיק משה אחיו באמת בלי קנאה רק בענוה אמתיית. ועל ידי זה דייקא זכה למעלה גדולה ונוראה כזאת שהוא כתר הכהונה שיהיה הוא ובניו כהנים לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו. כי בזה שראה וקיבל פני משה אחיו בשמחה בזה היה תלוי כל יציאת מצרים וקבלת התורה. על כן זכה על ידי זה לכהונה. וכמבואר בפרשה של שליחות משה להוציא ישראל ממצרים שמיאן משה בשליחותו כמה פעמים. כי לא רצה ליטול גדולה על אחיו אהרן כמו שדרשו רז"ל (תנחומא שמות כ"ז) עד שאמר לו השם יתברך (שמות ד') הלא אהרן אחיך הלוי וכו' הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו ועל ידי זה זכה לכהונה כמו שאמרו רז"ל (שבת קל"ט) שבזכות זה זכה לחשן המשפט הנתון על הלב. נמצא שעיקר הכהונה זכה אהרן על ידי וראך וכו' וזהו וראך דייקא. שעל ידי שיראה אותך ויקבל פניך ושמח בלבו שזה בחינת חיים נצחיים שהוא ענוה אמתיית זוכין על ידי ראיית פני הצדיקים שם עיקר השמחה כנ"ל. בחינת תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך בחינת ישמעו ענוים וישמחו. על ידי זה תוציא את ישראל ממצרים שהוא בחינת ביטול המצרים והגבולים שהם בחינת ג אות כנ"ל. ועל כן זכה לכהונה לעבוד עבודתו בבית המקדש ששם עיקר התנוצצות המוחין שהם מלאכת המשכן והבית המקדש בחינת חזית איש מהיר במלאכתו. מהיר דייקא בחינת הכהנים העובדים בבית המקדש שהם מהירים וזריזים בעבודתם בחינת (שבת כ') כהנים זריזים הן. ועל כן פרשיות התפילין מדברים מקדושת הבכור שהוא בחינת קדושת הכהן כי עיקר הכהונה נמשכת מראיית פני הצדיק מבחינת וראך ושמח בבו שמשם עיקר קדושת התפילין כנ"ל:

אות י

ועל כן עיקר תחיית המתים יהיה על ידי זרע אהרן הכהן כמו שאמרו רז"ל (סוף סוטה) ותחיית המתים בא על ידיע אליה זכור לטוב. אליהו זה פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. כי תחיית המתים שהוא ענוה אמתיית נמשך על ידי קדושת אהרן שזכה לכהונה על ידי ראיית פני הצדיק באמת בשמחה שעל ידי זה עיקר תחיית המתים כנ"ל:

אות יא

וזה שמסיימת פרשה אחרונה שבתפילין בענין תחיית המתים שהם חי ארוכים חיים נצחיים כמו שכתוב (דברים י"א) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם וכו' ודרשו רז"ל (סנהדרין צ') לענין תחיית המתים כמו שכתוב לכם לא כתיב אלא להם מכאן לתחיית המתים מן התור היינו כנ"ל. כי עיקר התפילין שהם אור הפנים הוא לזכות לתחיית המתים שהוא ענוה אמתיית בחינת הקיצו ורננו שוכני עפר כנ"ל. ועל כן מדברים כל הפרשיות של תפילין מארץ ישראל כי עיקר תחיית המתים יהיה בארץ ישראל כמו שאמרו רז"ל (כתובות קי"א) וזהו למען ירבו ימיכם וכו'. על האדמה דיקא שהוא ארץ ישראל ששם עיקר תחיית המתים. כי תחיית המתים הוא ענוה אמתיית שמשים עצמו כעפר וכאדמה בחינת הקיצו ורננו שוכני עפר מי שנעשה שכן לעפר בחייו. וזה זוכין דייקא על ידי עפר ארץ ישראל. כי אף על פי שבחינת עפר הוא מעלה גדולה דהיינו לשום עצמו כעפר להיות עניו באמת שהוא גדול מהכל. כי ענוה גדולה מכולם אף על פי כן כבר מבואר בהתורה הנ"ל שאף על פי כן אסור להיות עצל (ושלימזלניק) וכו'. כי הענוה הוא עיקר החיות וכו'. כי יש להיפך _ בחינת עפר דסטרא אחרא שעיקר אחיזת הסטרא אחרא ונשיכת הנחש הוא שם שהוא בחינת ונחש עפר לחמו שהוא בחינת עצבות ועצלות כמו שכתוב במקום אחר שהוא היפך מבחינת חזית איש מהיר במלאכתו. וזה בחינת עפר של חוץ לארץ שהוא עפר טמא כמו שאמרו רז"ל שבזמן שישראל שרויין על אדמתן אסור לכהן לצאת לחוץ לארץ מחשש ריבוי המתים הנקברים שם כי שם נאחז ביותר סטרא דמותא שהוא בחינת עצבות עצלות שהוא בחינת ענוה פסולה שבאמת היא בחינת גדלות. ועל כן צריך כל אחד לקדש את עצמו בבחינת קדושת עפר ארץ ישראל שם עיקר תחיית המתים שהוא ענוה אמתיית כנ"ל. ועל כן מדברים הפרשיות של תפילין מארץ ישראל כי שם עיקר תחיית המתים שהוא בחינת תפילין כנ"ל. ועל כן נקראת ארץ ישראל ארץ החיים. כי שם עיקר התחיה בחינת חיים נצחיים כנ"ל וזהו ארץ החיים היינו ששם הארץ והעפר דהיינו בחינת הענוה והשפלות בבחינת חיים, דהיינו ענוה אמתיית שהיא עיקר החיים מה שאין כן ארץ העמים הוא בחינת ארץ ועפר טמא ששם סטרא דמותא היינו בחינת ענוה פסולה שאינו חי חיים אמתיים על ידי העפר דהיינו השפלות. רק נופל על ידי זה עד לעפר ח"ו שזהו בחינת עצבות ועצלות בחינתונחש עפר לחמו וכנ"ל. כי עיקר מעלת הענוה שתהיה בבחינת חיים בחינת תחיית המתים שעיקרו בארץ ישראל שהיא ארץ החים וכנ"ל. על כן צריכין באמת לבקש הרבה הרבה מהם יתברך שיזכה לענוה אמתיית שהיא עיקר החיים של כל אבר כמבואר שם בסוף התורה הנ"ל:

אות יב

וזה בחינת מצות אכילת מצה ואיסור חמץ בפסח שנאמר בפרשת תפילין כמו שכתוב (שמות י"ג) שבעת ימים תאכל מצות וכו' מצות יאכל וכו' ולא יראה לך חמץ וכו'. כי צריכין לקדש את אכילתו מאד. כי עיקר המיתה נגזרה על ידי חטא האכילה דהיינו על ידי שאכל אדם הראשון מעץ הדעת ועיקר המיתה הוא בחינת התגברות הישות והגשמיות של החומר עד שנתעלם הענוה בבחינת מיתה כנ"ל. שעיקר החיים האמתיים היא הענוה של משה רבינו שבכל אבר ולהיפך המיתה היא התעלמות הענוה שהוא בחינת אין על ידי התגברות הישות של החומר שהוא בחינת גי אות וכנ"ל וגם בגשמיות עיקר המיתה על ידי התגברות הגוף על הנפש החומר על הצורה שהוא בחינת התגברות הישובת על האין עד שמוכרחת הנפש לצאת ולהתעלם בתכלית ההעלם, וכל זה נמשך על ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע. כי עיקר החיות נמשך להאדם על ידי האכילה כנראה בחוש. על כן צריכין שתהיה האכילה בקדושה על פי התורה. ואז נמשך על ידי האכילה החיות מהתורה שהוא בחינת חיים נצחיים של עולם הבא הוא ענוה אמתיית ועל כן באמת משה רבינו עליו השלום שזכה לענוה בתכלית השלימות בחיים חיותו. על כן לא היה צריך לאכילה כלל והיה הר ג' פעמים ארבעים יום לחם לא אכל וכו'. כי כל חיותו היה חיים אמתיים שהם חיים נצחיים של לעתיד שהם ענוה אמתיית וכנ"ל, אבל שאר בני העולם צריכין לאכול כי להמשיך חיות. ועיקר החיות הנמשך על ידי האכילה נמשך משורש החיים שהם חיים נצחיים של לעתיד שהם ענוה אמתיית שהוא בחינת אין. כי האכילה הוא שמכלה המאכל לגמרי ועל ידי זה מברר ממנו פנימיות חיותו שהם הנצוצות הקדושים שבתוכו שהם רוחנים לגמרי שהם בבחינת אין. כי באמת אין האדם ניזון מגשמיות המאכל כלל, כי הגשמיות נעשה ממנו פסולת גמור ונדחה לחוץ לגמרי. רק עיקר חיותו הוא מחיות המאכל שהוא בחינת אין בחינת ענוה שהוא בחינת חיים נצחיים שמשם שורש החיים. ומי שאוכל בבחינה זאת בלי שום תערובות פסולת בוודאי הוא חי לעולם בבחינת (בראשית ג') ואכל וחי לעולם שהם הצדיקים האמתים שהם חיים וקיימים תמיד לעולם ואינם מתים כלל כמו שאמרו רז"ל (תענית ה') יעקב אבינו לא מת וכו'. אבל על ידי חטא אדם הראשון נתערבו כל הדברים. ומחמת התערובות שיש בהאכילה. על כן אי אפשר ליזון מהחיות דקדושה שבו שהוא בחינת ענוה ואין כ"א על פי התורה קהקדושה שמבררת כל הדברים כמו שכתוב ותורתך בתוך מעי. ועל ידי ברכה תחלה וסוף. וגם על כל זה אי אפשר לחיות לעולם וצריכין למות כי אי אפשר לברר בשלימות בחייו כי אם על ידי שישוב אל העפר וכנ"ל. אבל על כל פנים בוודאי יש חילוק גדול בין האכילה. כי האכילה שהיא בקדושה על פי התורה היא עיקר החיים כי ממשיך החיות משרשו מבחינת ענוה שהיא בחינת חיים נצחיים וכנ"ל. וזה שהזהכיער אדמו"ר ז"ל לענין אכילה דייקא הענין בושה עיין שם מה שאמר על פסוק משם חפר אוכל (איוב ל"ט) שראוי שיהיה לאדם בושה להושיט המאכל לפיו וכו' עיין שם כי בוודאי צריכין להמשיך על עצמו בושה גדולה בשעת האכילה. כדי לזכות אז דייקא לחיים נצחיים שהוא ענוה שנמשך על ידי הבושה שהוא בחינת תשובה כמו שכתוב שם כדי להמשיך חיות דקדושה וכנ"ל. ועל כן הזהירה תורה ביותר שלא יבא לידי גסות על ידי האכילה כמו שכתוב (דברים ח') פן ת אכל ושבעת וכו' ורם לבבך וכו'. כי כשאינו אוכל בקדושה על פי התורה אזי אינו מעורר וממשיך חיים נצחים הנ"ל. רק חיותו הוא מהפסולת שהוא בחינת גי אות ורם לבב שהוא חיות דסטרא אחרא שהוא באמת מיתה. כי משם עיקר המיתה כנ"ל. שזהו בחינת (ברכות יח) רשעים בחייהם קרויים מתים על אכילה כזאת נאמר כי ביום אכלך ממנו מות צמות רחמנא ליצלן. ועל כן צריכין בשעת האכילה ליזהר ביותר להמשיך על עצמו בושה הנ"ל שעל ידי זה נחיה השפלות שהוא בחינת חיים נצחיים כנ"ל. כדי להמשיך על ידי האכילה חיים נצחיים האלה שהם חיים אמתיים שהם ענוה ושפלות כנ"ל (ועיין מזה בהלכות ערלה הלכה ב'). וזה בחינת אכילת מצה ואיסור חמץ בעת יציאת מצרים שהוא ביטול הגבולים והמצרים בחינת חיים נצחיים כנ"ל. כי חמץ יש בו אחיזת הגי אות ביותר. כי חמץ עולה בנפיחה שהוא בחינת גי אות שמעלה ומרומם עצמו על ידי רוח גבוה שבקרבו. ומחמת שבפסח עדיין קודם קבלת התורה אי אפשר להכניע הרוח גבוה הזה. כי עיקר ביטולו על ידי התורה שנמשכת על ידי איש אשר רוח בו שהוא בחינת רוח אלקים שהם התנוצצות המוחין בחינת (שמות ל"ד) ואמלא אותו רוח אלקים וכו' בחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ועל ידי זה מכניעים ומבטלין הגי אות שהוא רוח גבוה רוח רעה רוח שטות רוח הטומאה וזוכין לענוה אמתיית כמבואר בהתורה הנ"ל. שעל ידי חידושי תתורה שהם בחינת קבלת התורה נמשך בושה ונחיה השפלות והענוה וכו' כנ"ל. אבל בפסח בשעת יציאת מצרים שאס עדיין לא זכינו לקבלת התורה. על כן צריכין אז ליזהר מאד מחמץ שיש בו אחיזת הרוח והאויר של עולם הזה ביותר שעל ידי זה עולה בנפיחה. כי אז נאחז בהחמץ הרוח רעה הנ"ל שהוא רוח גבוה שהוא רוח הטומאה מחמת שעדיין לא קבלנו התורה שהיא הכנעתו כנ"ל. על כן צריכין לאכול מצה שהיא נאפת בחפזון קודם שמתחיל לשלוט ולהתאחז בהעיסה הרוח והאויר של זה העולם כי מצה נמשכת ממקום גבוה מאד מבחינת התנוצצות המוחין המאירין אז בליל שימורים בהארה גדולה מאד על ידי ראיית פני הצדיק לבד אף על פי שעדיין לא קבלנו ממנו התורה. כי עיקר יציאת מצרים היה בזכות ראיית פני הצדיק בחינת (שמות ד') וראך ושמח בלבו כנ"ל. וכן כל ישראל ראו פני משה והאמינו בו כמו שכתוב (שם) ויאמן העם כי עיקר הראיה הוא כשהוא באמת ובאמונה שאז נקרא ראיה כמו שאמר אדמו"ר ז"ל במקום אחר שהאמונה בחינת ראיה. כי כשרואה פני הצדיק ואינו מאמין אין זה נקרא ראיה כלל. כי באמת אינו רואה את הצדיק כלל מאחר שלפי דעתו אינו צדיק כי אינו מאמין בו נמצא שאינו רואה את הצדיק כלל. אבל ישראל ראו את משה והאמינו בו שזה עיקר ראיית פני הצדיק ועל ידי זה נמשך עליהם התנוצצות המוחין. ועל ידי זה נגאלו ממצרים בליל שמורים מאיר עליהם אז הארה גדולה משם שלא כסדר כידוע בכוונות. ומשם נמשך קדושת המצה של פסח שנמשך קדושת המוחין קודם קבלת התורה ומחמת זה אסור לאכול חמץ. כי להכניע ולברר רוח שבחמץ אי אפשר כי אם על ידי התורה כנ"ל ועל כן הותר החמץ אחר ששביעי של פסח שהוא קריעת ים סוף. כי בקריעת ים סוף התחיל להיות נמשך בחינת קבלת התורה ועל כן תיכף נצטוו כמה מצות ודינים כמו שכתוב (שם ט"ו) ם שם לו חוק ומשפט וכו' כי קריעת ים סוף עיקרו נמשך על ידי רוח אלקים הנ"ל. בחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים שהוא בחינת קבלת התורה. ועל כן באמת זכו אז כל אחד להשגות גדולות כמו שאמרו רז"ל (מכילתא בשלח פרק ג') ראתה שפחה על הים וכו' שכל זה נמשך מחמת שאז נבקעו מעינות החכמה של ימי התורה מבחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים שעל זה היה הנס של קריעת ים סוף גם בגשמיות שהיה על ידי הרוח כמו שכתוב (שם י"ד) ויולך ה' את הים ברוח קדים וכו' כמו שכתוב (שם ט"ו) נשפת ברוחך כסמו ים וכו' כי הכל היה על ידי רוח אלקים המרחף על פני המים. שעל ידי זה הוביש את הים לפני בני ישראל ואחר כך השיב המים על מצרים ועל ידי זה גילה לכל שהוא אדון יחיד מנהיג ומשגיח. כי המים מתנהגים רק ברוחו שהוא רוח אלקים המרחף על פני המים שהוא בחינת התורה שמנהגת ומקיימת כל הדברים. וברצונו הוא מנהיג הרוח לבקוע הים ולייבשו לפני ישראל ואחר כך להשיבו על מצרים נמצא שבקריעת ים סוף התחיל להיות נמשך בחינת קבלת התורה. על כן אז הותר החמץ. כי אז דייקא יכולין להכניע הרוח גבוהה ולברר רוח זה העולם הנאחז בחמץ לבררו מרוח גבוהה הזה ולזכות שתהיה האכילה בבחינת חיים אמתיים בבחינת ענוה שהוא עיקר החיים וכנ"ל. אבל בפסח קודם קבלת התורה שאי אפשר לבררו צריכין לאכול מצה לברוח מרוח זה העולם לגמרי שלא יתאחז בהאכילה וכנ"ל. ועל כן נזכר מצוה זאת של מצה בתפילין כי תפילין הם בבחינה זאת של מצה בתפילין כי תפילין הם בבחינה זאת להכניע סטרא דמותא שהוא בחינת חמץ כמובא ולהמשיך חיים נצחים שהוא בחינת ענוה שזהו בחינת מצה שהוא בחינת מוחין דגדלות כמובא שהם עיקר החיים. היינו גדלות המוחין דקדושה שהוא עיקר ענוה בחינת (מגילה ל"א) במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. ועל כן נקראת המצה לחם עוני דייקא בחינת הכנעה וענוה שהוא עיקר החיים שזהו בחינת מצה כנ"ל:

אות יג

וזה שאמרו רז"ל (שבת מ"ט) תפילין צריכין גוף נקי שלא יפיח בהן. כי הנפיחה הוא מפסולת המאכל שהוא בחינת גסות הרוח שהוא עבודה זרה שהוא קיא צואה ומשם יוצא הרוח של הנפיחה שכל זה היפך קדושת התפילין שהם בחינת רוח חיים אמתיים בחינת רוח אלקים שהוא ביאורי התורה שהוא בחינת ענוה אמתיית כנ"ל. וזה שהוכיח הנביא את חירם מלך צור על גודל גי אותו כמו שכתוב (ביחזקאל כ"ח) יען גבה לבך וכו'. ואמר לו אז בתוכחתו מלאכת תופיך ונקביך ביום הבראך כוננו ופיחרש רש"י אף על פי שנתתי לך הכבוד הזה יודע הייתי שתתגאה ועשיתי בך מלאכת תופים ונקבים המוציאין רוח כקול זמר כתוף. ובם היה לך להתבונן עד כאן לשון רש"י ז"ל. כי עיקר מלאכת תופים ונקבים שמשם רוח הנפיחה נמשך מגי אות שהוא רוח גבוהה קיא צואה עבודה זרה כנ"ל. והשם יתברך יצר את האדם בחכמה נפלאה שיהיה נעשה מהישות והפסולת סירחון וטינוף כזה ריח רע כזה כדי שהאדם יבין ויראה שפלותו אם יש לו במה להתג אות מאחר שיוצא ממנו סירחון כזה וכמו שפירש רש"י שם עוד בהענין הנ"ל על פסוק מלאכת תופיך הנ"ל. וזה לשונו בזאת השויתיך לו ולא באחרת ובך נסתכלתי ובראתי תופים ונקבים באדם הראשון. נמצא שעיקר ענין זה נמשך מגסות הרוח. על כן תפילין שהם ההיפך מז כנ"ל, על כן צריכין גוף נקי וכו' וכנ"ל. וזה שבסוף הנבואה הנ"ל על צור וצידון שמוכיח אותו על גאוה כמבואר שם בענין מסיים שם בישועת ישראל וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב ופירש רש"י כמו שנתנה ליעקב נחלה בלי מצרים היינו כנ"ל. כי בחינת נחלה בלי מצרים הוא בחינת חיים נצחיים בחינת תחיית המתים שהוא ענוה ושפלות היפך הגאוה. ועל כן נסמכו זה לזה וכנ"ל:

אות יד

וזה בחינת תפילין של ראש ומשם יוצא האור שהוא בחינת קשר של דל"ת שמחובר בשל ראש ואחר כך יוצא משם אור התפילין של יד. ומשם יוצא אור הקשר של יד שהוא יוד שצריך ליזהר שיהיה סמוך להתפילין ולא יזח משם כמבואר בכוונות רק שבהנחה צריך להניח תחלה השל יד וכו' כמו שכתוב שם בכוונות. כי תפילין של ראש שהם במצח כנגד הפנים זה בחינת אור הפנים היינו בחינת התנוצצות המוחין שמקבלין מהסתכלות פני הצדיק כנ"ל. ועל ידי זה מקבלין גדולה בחינת מלכו. כי המלכות מקושזר בהמוחין בבחינת מלך אסור ברהטים כמו שכתוב שם. וזה בחינת הקשר של ד' שמקושר בשל ראש זה בחינת מלך אסור ברהטים ברהיטי מוחין. כי המלכות בחינת ד' כידוע. כי קשר של ד' שבשל ראש זה בחינת מלכות משיח כידוע שזהוא כולל כל הגדולה והמלכות שמקבל כל אחד מהסתכלות פני הצדיק שהוא בחינת משה משיח. ועל ידי המלכות והגדולה שמקבל כל אחד כראוי לו, על ידי זה זוכין לחידושי וביאורי התורה. וזה בחינת התפילין של יד ששם יש פרשיות שהם מוחין גמורים זה בחינת ביאורי התורה בחינת באר הנ"ל. דהיינו באר חפרוה שרים כמו שכתוב שם. ועל כן תפילין של יד כנגד הלב בבחינת קשרם על לבך תמיד בחינת וידעת היום והשבות אל לבבך שהעיק לקשר הדעת אל הלב וזה נעשה על ידי ביאורי וחידושי התורה על ידי שמצמצמין התנוצצות המוחין בשכל גדול במלאכה גדולה בבחינת בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. עד שבונין מהם החידוש והביאור שמגלין. ועל כן של יד בבית אחד. כי כשרוצין להמשיך ביאורי התורה מהתנוצצות המוחין, עיקר החידוש והביאור הוא מה שמכניסין התנוצצות המוחין לתוך בית אחד. דהיינו לתוך דרוש אחד. כי דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר. והעיקר הביאור והדרוש הוא מה שמחברין חכמות התורה מכמה וכמה מקומות רחוקים ומחברין אותן יחד לתוך דרוש וביאור אחד שהוא בית אחד. כי בתחלה התנוצצות המוחין הם בהרבה בתים. כי כל מוח ומוח נמשך לתוך בית מיוחד שבכללם הם ד' בחינת ד' בתים של ראש. כי מגודל התנוצצותם והארתם אי אפשר לקבלם בבית אחד כי אם בארבע בתים אבל אחר כך כשמתצמצמים לבחינת המלכות והגדולה שמקבל כל אחד עד שזוכין על ידי זה לביאורי התורה אז מצמצמין אותן לתוך בית אחד לתוך דרוש אחד. כי זה עיקר ענין הביאור והדרוש כנ"ל. וזה בחינת בבית אחד יאכל שאי אפשר לאכול וליזון מחכמות התורה בבחינת אכלו רעים כי אם כשמכניסין המוחין לתוך בית אחד כנ"ל. שזהו בחינת תפילין של יד שהוא בחינת באר כנ"ל. שהוא בבית אחד כנ"ל. ועל ידי ביאורי התורה נמשך בושה גדולה כנ"ל. וזה בחינת יד כהה ששם הנחת תפלה של יד. יד כהה זה בחינת בושה שנכהה פניו מחמת בושה כמו שכתוב ולא כהה בם שנאמר על שלא גער בהם ולא ביישם על מעשיהם. וזה ופשתה כהה לא יכבנה שנאמר על הצדיקים שנקראים פשתה כהה על שם שהם ביישנים ומדת הבושה על פניהם. ועל ידי הבושה זוכין לחיים נצחיים הנ"ל דהיינו שנחיה הענוה וכו' כנ"ל. וזה בחינת קשר של יוד שמקושר בשל יד שהוא בחינת ענוה בחינת חיי עולם הבא כמבואר לעיל היטב עיין שם. ועל כן קוטשרין אותו בשמאל להכניע סטרא דמותא שנאחז בסטרא דשמאלא כידוע. כי זה עיקר תכלית כוונת התפילין להכניע ולבטל סטרא דמותא ולהעלות ממות לחיים דהיינו לזכות לבחינת חיים נצחיים שהוא בחינת ענוה וכנ"ל:

אות טו

ועל כן התפילין הם בחינת יראה כמו שאמרו רז"ל (ברכות ו'). כי על ידי התנוצצות המוחין שעל ידי זה מקבלין גדולה כל אחד כראוי שעל ידי זה זוכין לביאורי התורה. על ידי זה נמשך יראה גדולה כמו בשעת מתן תורה כמו שכתוב שם שכל זה הוא בחינת תפילין כנ"ל. ועל כן הוקשה כל התורה לתפילין כמו שכתוב (שמות י"ג) למען תהיה תורת ה' בפיך (עיין קידושין ל"ה). כי התפילין הם בחינת קבלת התורה בכל יום היינו בחינת ביאורי התורה שנמשכין מהתנוצצות המוחין שנמשכין מהסתכלות פני הצדיק וכו' כנ"ל. ועל כן הצדיקים והכשרים הנלוים אליהם הם בחינת התפילין של כל ישראל. כי הם הפאר של ישראל. כי הצדיק הוא פאר הדור שזהו בחינת תפילין שנקראין פאר (וכמבואר מזה בשיחתו הקדושה ז"ל מה שאמר על הגאון הצדיק הרב מברדיטשוב זצ"ל שהוא בחינת תפילין כי הוא פאר הדור עיין שם). וכל המקורבים להם הנלוים אליהם מקבלין עיקר ההתפארות מהם. וכן תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם וכו' וכו' כולם מקבלין ההתפארות מהם שהוא בחינת אור התפילין שנמשכין מהסתכלות פני הצדיק וכנ"ל. ומהם מקבלין כל ישראל אור קדושת התפילין בכל יום וכנ"ל:

אות טז

וזה בחינת תפילין דרש"י ותפילין דרבינו תם שהם מחמת ספק איך להניח הפרשיות בבתים. ובאמת שניהם אמת וצריכין שניהם. זה בחינת מה שכתוב שם בסוף התורה הנ"ל. שאמר אז אדמו"ר ז"ל אחר התורה הנ"ל שבאמת אין אנו יודעין מהו שפלות, כי בוודאי אין הכוונה להיות עצל ורוע מזל וכוט' דהיינו שלימזלניק וכו' עיין שם.. וצריכין לבקש הרבה מהשם יתברך לזכות לענוה אמתיית. ובענין זה יש הרבה לדבר וכבר מבואר מזה קצת לעיל ובמקום אחר. כי באמת מי שרוצה להיות יהודי באמת צריך להיות גבור חיל ולהיות חזק מאד שיהיה לו עזות דקדושה לעמוד כנגד כל מיני מונעים ומסיתים ומעכבים הן מניעות מבחוץ מבני אדם אחרים קרובים ורחחוקים. הן מניעות מצד עצמו מה שמחשבותיו מבלבלין אותו הרבה הרבה בכל יום ובכל עת ומחלישים דעתו הרבה ורוצים להפילו בכל עת וצריך להיות חזק הרבה לעמוד כנגד כולם על פי הדרכים והעצות והתחזקות הנאמרים בספריו הקדושים המשיבין את הנפש בשבעה משיבי טעם בכל מיני ירידות שבעולם רחמנא ליצלן. נמצא שצריכין עזות והתחזקות הרבה לבלי להניח את עצמו ליפול בשום אופן שום נפילה בעלמא ואפילו שלא להחליש דעתו רק להיות שמח בכל עת בחסדי ה' וטובו וכו' כמבואר במקום אחר הרבה. וזה בחינת ויגבה לבו בדרכי ה' שזה צריך כל אדם. ואף על פי כן גי אות וגסות הוא איסור גדול והוא תועבת ה' וכו'. על כן צריכין רק לבקש מהשם יתברך לזכות לענוה אמתיית כנ"ל. ששם הענוה והגדלות דקדושה הכל אחד לגמרי כמו שכתוב במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. וזה בחינת תפילין דרש"י ורבינו תם שהם מחמת ספק שאין יודעין מהו ענוה כנ"ל. כי תפילין דרש"י הם בחינת שם הוי' כסדר ששם החסדים יוצאין תחלה. ותפילין דרבינו תם הם בחינת שינוי צירוף הראשון של שם הוי' ששם הה' קודמת להו' שהוא בחינת גבורות קודמין לחסדים כמבואר בכוונות. היינו כי חדים וגבורות הם בחינת שורש הענוה והגדלות. כי ענוה זה בחינת אין בחינת חסדים. וגדלות זה בחינת דינים וגבורות בחינת ישות כמבואר במקום אחר. ובאמת בשרשם בקדושה שניהם צריכין כי שניהם אחד כנ"ל. אבל למטה יש ספק איזה בחינה צריכין להמשיך תחלה על עצמו. כי קשה לעמוד על הדבר כנ"ל. על כן צריכין להניח שניהם. כי באמת צריכין שניהם כנ"ל. וזהו (עיבורין צ"ה) מקום יש בראש להניח בו שני תפילין שמרמז על תפילין דרש"י ודרבינו תם כמובא. היינו שבאמת יש מקום בהראש והמוח להניח שני תפילין. היינו להמשיך על עצמו שני הבחינות הנ"ל. דהיינו להיות עניו באמת ולא יהיה בלבו שום צד גי אות וגסות כלל. ואף על פי כן יהיה איש חיל וגבור גדול ולא יהיה עצל ונבזה (שקורין שלימזלניק) כלל וכנ"ל שזהו בחינת שני התפילין דרש"י ודרבינו תם כנ"ל. על כן צריכין להניח שניהם דייקא וכנ"ל:

הלכות ברכת השחר

אות יז

וזה בחינת ברכת השחר. כי כשקמים מהשינה צריכין ליטול ידיו במים ולברך על נטילת ידים. כי התעוררות השינה זה בחינת תחיית המתים הנ"ל כמו שאנו מברכין על זה המחזיר נשמות לפגרים מתים. ועיקר תחיית המתים הוא שנחיה השפלות והענוה וכו' כנ"ל, שזה נמשך מביאורי התורה שנמשכין מהתנוצצות המוחין וכו' כנ"ל. וזהו בחינת המים של נטילה שצריכין ליטול ידיו בשחרית. זה בחינת מימי התורה שנמשכין מבחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים כמו שכתוב שם ומשם נמשכין אלו המים שבהם נוטלין ומטהרין הידיים מסטרא דמותא שנאחז בשעת שינה. כי על ידי המים שהם בחינת ביאורי התורה זוכין לתחיית המתים דהיינו שנחיה השפלות והענוה. נמצא שנתבטל על ידי זה סטרא דמותא. ועל כן צריכין לטהר בהם ידיו כשקמים מהשינה וכנ"ל:

אות יח

וזה בחינת ברכת אשר יצר שמברכין בבקר על הנקבים. כי גי אות דסבטרא אחרא הוא בחינעת עבודה זרה קיא צואה. כי נמשך מפסולת גמור של גשמיות העשיה שהוא מותרות גמור שזה בחינת גי אות הוא מותרות כמו שכתוב (תהלים ל"א) ומשלם על יתר עושה גאוה. וכמבואר לעיל שזהו בחינת מלאכת תופיך ונקביך ביום הבראך כוננו. על כן כשמתעוררים מהשינה שהוא בחינת תחיית המתים בחינת ענוה צריכין לברך אשר יצר על הנקבים מה שהשם יתברך מפליא לעשות ויצר את האדם בחכמה שיהיה לו כח לדחות הפסולת והמותרות שהם בחינת גאוה שזה הכח נמשך מהתנוצצצות המוחין שעל ידי זה מכניעין סטרא דמותא שהוא בחית גאוה. ועל כן מתחילין אשר יצר את האדם בחכמה. בחכמה דייקא כי היא חכמה גדולה לברר הטוב מתוך הפסולת שהוא חיי האדם שנמשך מחיים הנ"ל. ולדחות הפסולת לגמרי. ועל כן באמת מברכין על זה ומפליא לעשות. כי הוא פלא גדול מאד הפלא ופלא. וכמו כן צריך האדם להתחכם מאד בחכמה אמתיית לברר החיות שהוא הענוה האמתיית מתוך הגי אות הוא פסולת גמור שזהו בירור הטוב מתוך הרע שלא יהיה נכשל בענוה פסולה או בגי אות גמור ח"ו וכנ"ל. ועל כן יתרו שאמר למשה ואתה תחזה, שעל ידי זה נמשך בחינת תחיית המתים שהוא בחינת (דניאל י"ב) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו סופי תיבות יתרו כמו שכתוב שם. על כן היה נקרא בשם יתרו, כי זכה לתקן בחינת יתר שהוא בחינת מותרות שהוא בחינת יתר עושי גאוה כנ"ל. כי זכה לתקן זאת על ידי שיתר פרשה אחת בתורה שהוא ואתה תחזה שעל ידי זה עיקר תחיית המתים בחינת ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו סופי תיבות יתרו וכנ"ל. וזה בחינת ברכת אלקי נשמה שמסיימין המחזיר נשמות לפגרים מתים שמברכין על התעוררות השינה שהוא בחינת תחיית המתים וכנ"ל:

אות יט

וזה בחינת ברכת הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. כי לילה סטרא דמותא שלטא שנמשך מחטא אדם הראטשון מפגם הענוה וכנ"ל. ואור יום זה בחינת התעוררות השינה בחינת תחיית המתים שנחיה הענוה והשפלות כנ"ל. אבל צריכין הבחנה גדולה שלא יטעה בין יום ללילה שלא יהפוך האמת. כי צריכין לשמור את עצמו מענוה פסולה שלא יהיה עצל וכו' כנ"ל. וכן להיפך לפעמים נמצא אחד שמשתרר ומתגדל את עצמו על ישראל ואמר שכוונתו לשמים. ובאמת הוא נלכד בגי אות. על כן צריכין הבחנה להבחין בין יום ללילה בין אור לחשך בין מות לחיים. לידע איך להתנהג בזה באמת, וכמו שאמר אדמו"ר ז"ל שצריכין לבקש הרבה את השם יתברך על זה וכנ"ל:

אות כ

ועל כן קרח שפגם בגי אות כי כל מחלוקת שלו על משה ואהרן היה רק על ידי גודל גי אותו שהתקנא בגדולת אהרן ובנשיאת אליצפן וכו'. על כן אמר לו משה בקר ויודע ה' את אשר לו (במדבר ט"ז). ופירש רש"י גבולות חלק הקדוש ברוך הוא בעולמות יכולים אתם להפוך ערב לבקר וכו'. היינו שאמר לו שרוצה להפוך ערב לבקר. כי באמת כל מחלקותו הוא רק גי אות אבל קרח אמר שכוונתו לשמים. כי הפך האמת ואמר שמקנא קנאת ה' צב אות כמבואר בפרשה שאמר כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. כאלו הוא מקנא בשביל ישראל עם קדוש ואינו חושש על כבוד עצמו כלל. אדרבא אמר שמשה ואהרן הם גוונתים ח"ו וחפצים בכבוד והתנש אות כמו שכתוב ומדוע תתנשאו על קהל ה'. על כן אמר לו משה בקר ויודע ה' וכו'. היינו שבדברי כזב שלכם שאתם רוצים לרמות את ישראל אתם רוצים להפוך ערב לבקר וכנ"ל. וזהו שפירש רש"י שם שכמו שהבדיל ה' בין אור לחושך כך ויבדל אהרן להקדישו. כי קדושת אהרן נמשך מענוה אמתיית שהוא בחינת וראך ושמח בלבו וכנ"ל. שזהו בחינת הבדלה בין אור לחשך בין מות לחיים. כי ענוה אמתיית הוא בחינת חיים בחינת התעוררות השינה שהוא בחינת אור יום וכנ"ל:

אות כא

כי באמת עיקר המיתה נמשך מחמת שפגם אדם הראשון בחטא עץ הדעת טוב ורע שפגם בגי אות שמשם המיתה כנ"ל. ועיקר סטרא דמותא הוא שנפרדת הנפש מהגוף שזה נמשך מפגם הנ"ל. דהיינו שאין זוכין לענוה אמתיית שהיא עיקר החיים של כל האברים. היינו כי עיקר הענוה בשלימות הוא שיהיה אין ממש. ואף על פי כן יהיה חזק ואמיץ וגבור חיל מאד לעמוד כנגד כל המונעים מעבודת ה' בבחינת ויגבה לבו בדרכי ה' וכנ"ל. כי באמת בהשורש הכל אחד. כי ג אות דקדושה באמת הוא ענוה אמתיית בבחינת במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו וכנ"ל. ואם לא היה חוטא אדם הראשון היה זוכה לבחינה זאת בחיים חיותו והיה חי לעולם. כי עיקר החים הוא חיבור הנפש והגוף. ושורש הנפש והגוף נמשכים מבחינת ענוה וגי אות שבשרשם העליון שניהם אחד בחינת במקום גדולתו וכו' כנ"ל. כי הנפש היא בחינת אין בחינת ענוה. כי עיקר הנפש שהוא חיות האדם הוא החכמה בחינת (קהלת ז') החכמה תחיה בחינת (איוב ל"ב) ונשמת שדי תבינם כמו שאמר אדמו"ר ז"ל כמה פעמים. והחכמה היא בחינת אין כמו שכתוב והחכמה מאין תמצא והגוף שהוא ישות וגשמיות נמשך מבחינת גי אות וגדלות שמשם כל הישות שבעולם שהם בחינת הגדולה וריבוי. אבל בשורשם שניהם אחד. כי שורש הגדלות שמשם הישות הוא הענוה בבחינת בכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו וכנ"ל. רק שעתה אחר החטא אי אפשר לנו להשיג זאת בדעתנו. ועל כן מוכרח האדם למות שיפרד הנפש מהגוף וישוב העפר על הארץ כשהיה וכו' כדי שיזדכך בעפר כנ"ל. עד שיזכה לתחית המתים שאז יזכה לבחינה זאת בשלימות דהיינו שיזכה לענוה אמתיית שהיא החיים של כל האברים ששם הגי אות דקדושה והענוה הכל אחד כנ"ל. שזהו עיקר החיים באמת שיהיה גוף צח וזך מאד מאד שיהיה נכלל עם הנפש בתכלית האחדות. אבל אנו צריכין להמשיך על עצמינו בחינה זאת בכל יום. כי כל עבודתינו כל ימי חיינו הוא לזכות לתחית המתים שאז יהיה עיקר הקיבול שכר. על כן אנו צריכין להמשיך עלינו בחינה זאת בכל יום. וזה כל ענין ברכת השחר שמברכין בבקר על כל דבר ודבר בפרטיות שהוא פוקח עורים ומתיר אסורים וזוקף כפופים וכו'. כדי לעורר החיות של כל אבר ואבר על ידי הברכה שעיקר החיות הוא הענוה והשפלות של משה רבינו עליו השלום שמלובש בכל אבר ואבר כנ"ל. כי כל הברכות וההוד אות נמשכין מהצדיק האמת שעל ידו נמשכין חיים נצחיים הנ"ל. כי הוא מקור הברכה. כי עיקר החיים נצחיים הוא שאז נזכה תמיד להודות ולהלל ולברך לשמו הגדול והקדוש שזהו עיקר תכלית חיי עולם הבא כמו שכתוב בהתורה ימי חנוכה (בסימן ב' בלקוטי תנינא). ועל כן על ידי הברכות שאנו מברכין בבקר על חיות של כל האברים בפרטיות. על ידי זה אנו ממשיכין על עצמינו בחינת חיים נצחיים של לעתיד שהוא בחינת ענוה אמתיית של משה רבינו שמלובש בכל אבר ואבר שהוא עיקר החיות האמתי של כל אבר ואבר וכנ"ל. שעיקר החיות הוא לברך ולהודות לשמו יתברך תמיד כמו שכתוב (חבקוק ל"ב) חי חי הוא יודוך וכמו שכתוב (תהלים קט"ו) לא המתים יהללו י"ה שהם הרשעים שקרויים בחייהם מתים אבל שאני הני דאקרון חיים כמו שכתוב בזוהר הקדוש באדר"ז שעליהם נאמר ואנחנו נברך י"ה וכו'. וזהו שאומרים בבקר בברכת המחזיר נשמות וכו' כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך וכו'. כי זה עיקר חיות הנשמה שניתנה לאדם להודות ולהלל לשמו יתברך תמיד. כי זה עיקר החיים כנ"ל:

אות כב

וזה בחינת ברכת מלביש ערומים. כי עיקר תחיית המתים שאז יחיה חיים נצחיים יזכה כל אחד כפי הלבושים שזכה לתקן בחייו על ידי תורה ומעשים טובים שעל ידי זה נעשה בחינת חלוקא דרבנן שעל ידי זה יהיה עיקר הקיבול שכר כידוע. וזה בחינת (איוב ל"ח) תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש הנאמר על תחית המתים. היינו שיקומו ויתיצבו בתחיית המתים כמו לבוש היינו כמו שתיקון הלבושים שהוא בחינת חלוקי דרבנן וכנ"ל. כי קודם החטא לא היו צריכין ללבושים כלל. כי לא היה עדיין בושה כלל מחמת שלא נכשלו בשום חטא כמו שכתוב (בראשית ב') ויהיו שניהם ערומים וכו' ולא יתבוששו. אבל אחר שחטא אז נאמר (שם) ואירא כי ערום אנכי. יראה זו הבושה. כי אז נמשך בושה מאחר שכבר חטא ופגם. ואזי הבושה היא מידה טובה. כי זה עיקר התשובה כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל. וכמו שאמרו רז"ל (ברכות י"ב) העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו כל עונותיו. ומאחר שנמשך בושה חמל עליו השם יתברך ועשה לו כתנות עור וילבישם. כי הלבושים הם תיקון הבושה כי ר' יוחנן קרי למאני מכבדותא (שבת קי"ג). ועל כן עתה אחר החטא שכבר נגזר מיתה עיקר התיקון לזכות לתחיית המתים לבטל סטרא דמותא הוא על ידי הבושה שהוא עיקר התשובה שעל ידי זה יהיה עיקר תחיית המתים כמבואר בהתורה הנ"ל. ואז יחיה כל אחד חיי עולם הבא כפי תיקון הלבושים שתיקן בחייו שהם מכסים על הבושה וכנ"ל. מברכין מלביש ערומים. כי עיקר תחיית המתים הוא כפי בחינת תיקון הלבושים בבחינת תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש כנ"ל. כי תיקון הלבושים הוא בחינת תיקון הגי אות. היינו לבטל הגי אות מעצמו התלויים בלבושים שדרך האדם לבתג אות בהם ולהעלות הגי אות לשרשו לה' בבחינת (תהלים צ"ג) ה' מלך ג אות לבש וכו'. וזה בחינת טלית ותפילין. כי תפילין הם בחינת התנוצצות המוחין שעל ידי זה נמשך בושה וכו'. שעל ידי זה נמשכין חיים נצחיים כנ"ל. על כן מקדימין ללבוש טלית של מצוה שהוא מכסה על הבושה. כי לא היה כח לסבול הבושה וכמבואר שם בהתורה הנ"ל גודל הבושה שצריך האדם להתבייש אפילו לעשות מצוה וכו' עיין שם. על כן בחמלתו יתברך צוה עלינו לה קדם להתלבש בטלית של מצוה שהוא בחינת חלוקא דרבנן שהוא מכסה על הבושה. כי הבגדים הם תיקון הבושה כנ"ל. וזהו (שם ל"ו) מה יקר חסדך אלקים בני אדם בצל כנפך יחסיון. היינו מה מאד יקר חסדו יתברך שחמל עלינו ונתן לנו כנפי הטלית הקדוש לחסות ולהתחבא בצל כנפיו מגודל בשתינו וכלמתינו כנ"ל:

אות כג

וזה בחינת פורים שהוא להכניע ולהפיל את המן הרשע ימח שמו. כי המן בחינת גי אות כי היה מתגאה מאד ורצה שהכל יכרעו וישתחוו לו ובשביל זה התקנא במרדכי ועל כן עשה עצמו עבודה זרה. כי גי אות הוא עבודה זרה. ועל כן ביקש להשמיד להרוג ולאבד וכו'. כי עיקר סטרא דמותא נמשך מגי אות שהיא בחינת חטא אדם הראשון שעל ידי זה נגזר מיתה על העולם. ומשם נמשך קליפת המן ימח שמו כמו שאמרו רז"ל (חולין קל"ט) המן מן התורה מנין שנאמר המן העץ וכו'. ועל כן עיקר התגברותו היה על ידי שנהנו מסעודה של אותו רשע (עיין מגילה י"ב) כי פגם האכילה הוא פגם הגי אות שהוא בחינת מותרות ופסולת וכנ"ל וזהו על שהשתחוו לצלם שהוא עבודה זרה שהוא גם כן בחינת גי אות כנ"ל. וזהו שאמרו רז"ל (עיין מגילה ט"ו) בבבל נכשלו בנשים נכריות דהיינו פגם הברית. כי אי אפשר לזכות לענוה אמתיית כי אם על ידי שממשיכין על עצמו פרישות וקדושת הברית הנמשך מפרישות וקדושת משה כמו שכתוב שם עיין שם. ועיקר כח המן היה שהיה מזרע אגג שהחיה שאול כי חמל עליו. כי בזה פגם שאול בענוה פסולה שביטל עת עצמו נגד עצת דואג ולא התגבר את עצמו כגבור חיל לקיים דברי שמואל. ובזה פגם בענוה דהיינו שהיה לו ענוה פסולה כי פגם ענוה פסולה הוא בחינת פגם הגי אות. כי עיקר הענוה לזכות לענוה של משה שהיא בחינת חיים נצחיים בחינת החיות של כל האברים וכו' וכנ"ל. כי כשיש לו ענוה פסולה נותן כח להגי אות מאחר שמבטל עצמו נגד הבעלי גאוה הרוצים להרחיקו מדרכי אמת ומצדיקי אמת כמו שאול שביטל עצמו נגד דעת דואג לעבור על דברי שמואל הנביא. והחיה את אגג שממנו יצא המן שהוא בחינת גי אות. וזה שאמר שמואל לשאול כשהוכיחו על שהחיה את אגג הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה (שמואל א' ט"ו), היינו שהוכיחו ואמר לו שעיקר הפגם שלו בא על ידי ענוה פסולה שהקטין את עצמו במקום שאין צריכין להקטין את עצמו וכנ"ל, וכן בתחלת מלכותו פגם בזה כמו שכתוב (שם א' י') ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש שעל ידי זה לא נתקיימה מלכותו כמו שאמרו רז"ל (יומא כ"ב). ועל כן לא רצה מרדכי להשתחוות למהן. כי מרדכי היה עניו בשלימות. כי אף על פי שהיה בבחינת אין בעיני עצמו אף על פי כן לא רצה להכניע את עצמו נגד הבעלי גאוה שהם בחינת המן. וזה שאמר מרדכי שאינו רוצה להשתחוות להמן מחמת שגם זקינו בנימין לא השתחוה לעשו. כי איתא שיעקב אבינו אף על פי שנהג בחכמה גדולה נגד עשו. אף על פי כן שגה קצת בזה במה שהשתחווה לעשו. ועיקר הפגם היה בענין הנ"ל בענין פגם ענוה פסולה. כי יש בענין זה משקל גדול ודק מאד שצריכין להיות עניו מאד להיות בבחינת מה ואין ממש. ואף על פי כן יהיה גבור חיל וחזק מאד נגד כל הרשעים והמונעים. ועל כן דוד זכה למלוכה אחר שאול כי זכה לענוה בשלימות כי היה עדני' העצני כשהיה עוסק בתורה היה מתקשר כתולעתוכשיצא למלחמה היה מתקשה כעץ היינו עזות דקדושה וענוה שזה עיקר השלימות. ועל כן נקרא פורים על שם הור שהוא הגורל. ואיתא שפורים בבחינת יום כפורים. כי המן רצה לפגום בהגורל של יום הכפורים שאז נכנס הכהן גדול לפני ולפנים ששם עיקר הביטול. ועל כן הוזהר וכל אדם לא יהיה באהל מועד וכו'. כי נכנס לנקודת האבן שתיה שהוא בחינת סלע ישכון ויתלונן כמו שאמרו רז"ל שזהו בחינת ענוה הנ"ל. כמבואר בהתורה הנ"ל. על פסוק זה עיין שם. אבל הכהן גדול לא היה יכול ליכנוס לשם כי אם עלידי הגורל שנתן על שני השעירים גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. כי ביום הכפורים צריכין לתשובה שעל ידי זה זוכין לחיים נצחיים שהם בחינת ענוה כנ"ל. ועל ידיזה נתכפרין כל עונות שהם בחינת גי אות סטרא דמותא כמו שאמרו רז"ל (ראש השנה י"ז) ועובר על פשע לשארית למי שמשים עצמו כשריים. ועל כן היה צריך הכהן גדול ליכנוס לפני ולפנים שם עיקר הביטול כנ"ל. אבל כשרוצין לזכות לענוה צריכין ליזהר מענוה פסולה. דהיינו שלא יהיה עצל ורוע מזל וכו'. רק יהיה לו עזות דקדושה במקום שצריכין עזות אך יש בזה משקל גדול כנ"ל. ועל כן צריכין להתפלל הרבה להשם יתברך שהוא ברחמיו יורהו האמת לאמתו וכמבואר בהתורה הנ"ל. וזהו בחינת הגורל שהיה צריך להטיל על שני השעירי עיזים שהם שני מיני עזות. עזות דקדושה העולה לה' בחינת גורל אחד לה'. ועזות דסטרא אחרא שהוא בחינת גי אות עבודה זרה שמשם כל העונות שצריכין לטרדו ולגרשו לעזאזל בחינת וגורל אחד לעזאזל, כי אי אפשר לכוון נקודת אמת בזה כי אם על ידי גורך שהוא מאת ה' לבד כמו שכתוב אתה תומיך גורלי. כי רק השם יתברך צריך להיות בעזרו לכוון בזה נקודת האמת לאמתו וכמבואר בהתורה הנ"ל שאמר רבינו ז"ל שצריכין רק לבקש מהשם יתברך לזכות לענוה אמתיית וכו' עיין שם. וזה שאמרו רז"ל (יומא ס"ב) שני שעירי יום הכפור שוין בקומתן וכו'. היינו ששני מיני עזות הנ"ל שניהם נראין כשרוין בכל הבחינות. אך זה לה' וזה לעזאזל. כי זה כוונתו בעזותו לה' וזה להיפך. וצריכין לבקש הרבה מהשם יתברך שיזכהו לכוין האמת בזה שזהו בחינת גורל שהוא מאת ה' לבד. ובזאת יבא אהרן אל הקודש. כי אז זכה לבא פני ולפנים ששם עיקר הביטול. מאחר שזכה לענוה בשלימות שהוא עיקר החיים. כי ניצול מענוה פסולה על ידי הגורל כנ"ל. והמן ימח שמו שהוא בחינת גי אות רצה לפגום בזה הגורל. ועל כן הפיל פור הוא הגורל.ועל שם זה נקרא פורים על שם הפור. כי זכו להכניע ולהפיל את המן ולהמשיך קדושת יום הכפורים שהיא גורל דקדושה שעל ידי זה זוכין לענוה אמתיית כנ"ל. וזה בחינת מה שצריכין להתענות ביום הכפורים להכניע פגם הג אות שנמשך על ידי מותרות האכילה כנ"ל. ומחמת שביום הכפורים צריכין לכפר כל העונות שנמשך משם כנ"ל. כי כולם נמשכין מחטא אדם הראשון שהפגם שלו היה על ידי אכילה שאכל מעץ הדעת. על כן צריכין להתענות ביום הכפורים לתקן זאת ולזכות לתכלית הענוה והביטול על ידי הכהן גדול שנכנס לפני ולפנים לנקודת האבן שתיה וכנ"ל:

אות כד

וזה בחינת פרשת שקלים שקורין סמוך לפורים. ועל ידי זה היה הכנעת המן עמלק ימח שמו כמו שאמרו רז"ל (מגילה י"ג) רשע כבר קדמו שקליהם לשקליך וכו'. כי שקלים הם בחינת צדקה שנצטוו במחרת יום הכפורים ליתן לצורך המשכן שהוא בחינת הבית המקדש שהוא בחינת התנוצצות המוחין בחינת ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה וכו' ובכל מלאכה וכו' כמו שכתוב שם בהתורה כנ"ל. כי צדקה נדבת לב הוא בחינת אור הפנים בבחינת (תהלים י"ז) אני בצדק אחזה פניך. ועל כן בשבת פרשת שקלים מבקשין הרבה על אור הפנים כמו שכתוב כמה פעמים אור פניך עלינו אדון נשא וכו'. כי עיקר השקלים שהם בחינת צדקה לבנין המשכן הוא להמשיך אור הפנים שעל ידי זה התנוצצות המוחין שהם בחינת בנין המשכן והבית המקדש ועל כן עיקר אור הפנים היה מאיר בבית המקדש אשר בשביל זה נצטווניו לעלות לשם לרגל כדי לקבל אור הפנים כמו שכתוב (דברים ט"ז שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר.ה'. נמצא של ידי שקליהם נמשך בחינת אור הפנים שהוא בחינת הסתכלות פני הצדיק שעל ידי זה מתנוצצין המוחין שהם בחינת בנין הבית המקדש שעל ידי זה זוכין לכל הבחינה הנ"ל. עד שזוכין לבחינת תחיית המתים של כל האברים וכו' כנ"ל. ועל כן נקראים שקלים כי יש בזה משקל גדול כנ"ל. כי צריכין להיות עניו בתכלית הענוה להיות אין ממש בלי שום טעות ופניה כלל. ואף על פי כן יהיה חזק ואמיץ מאד ולבלי להניח להפיל את עצמו בשום דבר וכו'. וזה בחינת (שמות ל') מחצית השקל תרומה לה'. כי הוא בבחינת מחצית השקל כי הוא משקל גדול כמו המשקל שעומד במחציתו ובאמצע שאין יכולין להכריע לכאן ולכאן. ועל כן באמת נתקשה משה על השקלים עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא זה יתנו כמו שפירש רש"י. כי היה קשה לו מאד איך יכולין לזכות את כל ישראל לבא לזה להיות ענוים באמת בתכלית ואף על פי כן יהיה כל אחד חזר ואמיץ מאד בעזות דקדושה כראוי וכנ"ל. וזה בחינת מה שנצטוו בשקלים. (שמות ל') העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. דהיינו בחינת הנ"ל. שיזהר כל אחד שלא יבא לידי גי אות הוא רבוי וגדלות בחינת העשיר לא ירבה וכן להיפך שלא יבא לידי ענוה פסולה שהוא בחינת מוחין דקטנות ממש שזהו בחינת והדל לא ימעיט. כי דרך העשיר להתג אות כמו שכתוב (משלי י"ח) עשיר יענה עזות, וכמו שכתוב (ירמיה ט') אל יתהלל גבור ועשיר וכו' וכו'. נמצא שעשירות הוא מהדברים שדרך להתגדל בהם. ודלות ועניות הוא בבחינת ענוה כמו שאמר דוד (תהלים פ"ו) כי עני ואביון אנכי. וזה עיקר מצות צדקה שצריך העשיר לרחם על העני ולהשתתף בצערו וליתן לו די מחסרו אשר יחסר לו שזהו בחינת ענוה בשלימות. כי זה העשיר שאינו נותן צדקה זהו מחמת גסותו. שאינו נותן דעתו כלל על דחקות הני ועל רבוי עשירותו ואינו משים אל לבו כלל מדוע מגיע לו כל כך עשירות. וכלי כסף ומרגליות וכו'. והעני יש לו דחקות כזה ובביתו אין לחם ושמלה. כי אם היה משים לב לזה באמת בוודאי היה נותן לו בשפע גדול ובלב טוב, רק מחמת גסותו אינוף נותן לב לזה כלל.ונדמה לו כאלו מגיע לו כל מה שיש לו וחפץ עוד יותר ויותר. ונדמה לו שהעני הוא גזלן ורוצח מה שמבקש ממנו נדבה. על כן צריך כל אדם שחננו ה' באיזה עשירות בין רב בין מעט מכל שכן וכל שכן העשירים הגדולים שיש להם אלפים ורבבות ובתיהם מלאים כל טוב בגדים ותכשיטין ואבנים טובות ומרגליות שישימו אל לבם היטב שפלותם באמת. ויזכרו את עצמם היטב שיכול להיות שהעני הוא טוב וכשר יותר ממנו וישתתף עצמו בצערו של העני ודחקו. ואז בוודאי יתן צדקה בשתי ידים בהרחבה גדולה כפי ערכו ויותר. ועל כן על ידי צדקה זוכין לענוה (וכמו שכתוב בספר הא"ב). כי עיקר הצדקה הוא בבחינת ענוה כנ"ל. כי על ידי הצדקה מחיה את העני והאביון שהוא בבחינת ענוה כנ"ל. אבל הענוה של העני אינו בשלימות. כי מחמת גודל עניותו בא לידי ענוה פסולה שהוא נבזה ועצל וכו' ח"ו במקום שאין צריכין להקטין את עצמו וכנ"ל. אבל על ידי שהעשיר משפיע לו נדבת לבו ומחיה אותו על ידי זה מגביה את העני ומרים אותו מבחינת מוחין דקטנות שהיא ענוה פסולה. וכן העשיר שמגודל עשירותו היה יכול לבא לידי גי אות גמור. אבל על ידי שמחסר ממונו ונותן צדקה לעני. על ידי זה משפיל את עצמו וממעט גסותו. ועל ידי זה על ידי גודל המצוה של צדקה שקולה ככל התורה נתתקנין שניהם בחינת הענוה והגדלות שיהיו שניהם נכללים בקדושה. כי בשרשם שניהם אחד בבחינת במקום גדולתו וכו' כנ"ל. וכן אמר אדמו"ר ז"ל במקום אחר (סימן ב') שצדקה היא בבחינת זה ישפיל וזה ירים שהנותן משפיל את עצמו ומרים את העני היינו כנ"ל. שמתקן את עצמו ומוציא את עצמו מגי אות דסטרא אחרא על ידי שמשפיל את עצמו ונותן לבו על צרות העני ודחקותו ונותן לו ממונו וכן מתקן את העני על ידי שנותן לו שמרים אותו מבחינת מוחין דקטנות הוא בחינת ענוה פסולה כנ"ל. ועל ידי זה נכלל הענוה והגדלות דקדושה יחד כנ"ל. שזה עיקר שלימות הענוה בתכלית כנ"ל. וזה בחינת מצות שקלים שהואצדקה כנ"ל שעיקר המצוה לזכות על ידי זה לבחינת העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט שהעשיר לא ירבה היינו שלא יבא לידי גי אות שהוא בחינת רבוי והדל לא ימעיט שלא יבא לידי מוחין דקטנות וכנ"ל.וזה שנאמר בשקלים (שמות ל') ולא יהיה בהם נגף על ידי המנין שהוא בחינת רבוי שמשם אחיזת הגי אות שמשם עיקר סטרא דמותא שהוא היפך חיים נצחיים. אבל על ידי מצות שקלים הוא בחינת ענוה אמתיית על ידי זה יכולין למנות את ישראל ולא יהיה בהם נגף על ידי המנין שהוא בחינת רבוי כיאדרבא על ידי רבוי המנין זוכין לענוה יתירה יותר ויותר בבחינת במקום גדולתו שם את מוצא ענותנותו וכמבואר במקום אחר (בהמעשה של המלך על פסוק חזה ציון וכו') שדרך העניו שכל מה שמגדלין אותו יותר בא לענוה יתירה ביותר ועל כן מצוה גדולה שיתרבו ישראליותר ויותר. כי כל מה שנתרבין ישראל יותר ויותר אינם באים לידי גי אות על ידי זה ח"ו רק אדרבא כל מה שנתרבין יותר עובדין את השם יתברך ביותר ומכירין את בוראם ביותר. ועל ידי זה באין לידי ענוה יתירה כנ"ל. כי עליהם נאמר (דברים ז') כי אתם המעט וכו' שממעטין עצמן וכו' (חולין פ"ט) כנ"ל. וזה בחינת מצות שקלים שהוא בעת שרוצין למנות את ישראל שלא יתעורר על ידי המנין בחינת הנגף שהוא סטרא דמותא שנאחז ברבוי וגי אות רק אדרבא על ידי המנין יזכו לנשיאת ראש בחינת כי תשא את ראש בני ישראל. היינו התנוצצות המוחין שהוא בחינת ענוה אמתיית שהוא עיקר החיים בחינת תחיית המתים שכל זה זוכין על ידי השקלים שהם בחינת צדקה שעל ידי זה זוכין לאור הפנים שהוא התנוצצות המוחין שעל ידי זה זוכין לענוה אמתיית בשלימות ששם כל זה שנתגדלין ונתרבין יותר זוכין לענוה יתירה ביותר בבחינת במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו שזה עיקר החיים האמתיים והנצחיים של כל אבר ואבר וכנ"ל:

אות כה

וזה בחינת מרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור וכו'. על ידי זה ליהודים היתה אורה זוף תורה וכו' כמו שאמרו רז"ל (מגילה ט"ז), ומרדכי יצא וכו' בלבוש מלכות וכו' זה בחינת התגלות הארת פני הצדיק בכמה גונין ולבושין נהורין שזהו עיקר בחינת הסתכלות פני הצדיק. כי צריכין להשתדל להסתכל בו בעת יופיו והדרו בבחינת (ישעיה ל"ג) מלך ביפיו תחזינה עיניך כמבואר במקום אחר (סימן מ' בלקוטי תנינא) ועל ידי זה ליהודים היתה אורה זו תורה. כי עיקר התגלות ביאורי התורה הוא על ידי הארת פני הצדיק כמבואר בהתורה הנ"ל. וזהו ושמחה זה יום טוב כמו שדרשו שם במסכת מגילה כל המקרא הזה עיין שם. כי יום טוב כעיקר קדושתו מהצדיק. וכשמקבל קדושת יום טוב מקבל פני הצדיק. ועל כן חייב אדם להקביל פני רבו ברגל (סוכה כ"ה) כמבואר כל זה בהתורה כי אקח מועד (בסימן קל"ה) עיין שם. היינו כי אז נמשך עליהם קדושת הארת פני הצדיק שעל ידי זה עיקר קבלת התורה בחינת ליהודים היתה אורה זו תורה ושמחה זה יום טוב שהוא בחינת קבלת פני רבו שחייבים לקבל ביום טוב וכנה"ל. וזהו וששון זה מילה בחינת שמירת הברית שזוכין על ידי הצדיק שהוא בחינת משה שהיה פרוש בקדושה גדולה וכנ"ל בהתורה הנ"ל. וזהו ויקר אלו תפילין היינו כנ"ל. כי כל בחינת אלו כלולין בתפילין שהם בחינת חיים נצחיים שזוכין על ידי ראיית פני הצדיק כנ"ל:

אות כו

כי הסטרא אחרא שהיא זוהמת הנחש בחינת קליפת המן עמלק שמשם נמשך מדת הגי אות שבעולם הם מתגברים ביותר על זה להרחיק מהצדיק האמת שעל ידו זוכין לענוה אמתיית שהוא עיקר החיים נצחיים בחינת תחיית המתים. והם רוצים תמיד לעשות פירוד בין הדבקים להפריד המלכות שהיא צרורה ודבוקה תמדי בהמוחין בבחינת (שיר השירים ז') מלך אסור ברהטים. והם רוצים להפריד ח"ו בין המלכות ובין המוחין שזה עיקר בחינת פירוד בין קודשא בריך הוא ושכינתיה שהיא בחינת מלכות כידוע ומובן בכתבים. וכל התגברותם על ידי מדת הגי אות שמשם נמשך כל המחלוקת על צדיקי אמת ועל ידי זה הם מרחקים נפשות ישראל מלהתקרב לצדיקי אמת. ואז המוחין בהעלם והסתר כי אינם מתנוצצים כי אם על ידי ראיית פני הצדיק כנ"ל ואז המלכות ח"ו נפרדה מדודה שהם המוחין הקדושים. ועל ידי זה השכינה בגלות ח"ו וניטלה המלכות והממשלה מישראל וניתנה להעובדי כוכבים והרשעים שמקבלין המלכות ומושלין עלינו ח"ו שכל זה נמשך על ידי המחלוקת על צדיקי אמת שעל ידי זה פוגמין בכבודם שעל ידי זה עיקר הגלות כמו שכתוב (דברים הימים ב' ט"ז) ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים וכו'. וזהו בחינת לקיחת שרה לבית פרעה ולקיחת אסתר לבית אחשורוש כי שרה ואסתר הן בחינה אחת כמו שאמרו רז"ל (בראשית רבא פרשת נח) למה זכתה אסתר לקכ"ז מדינות וכו'. כי שרה ואסתר הם בחינת מלכות דקדושה שהסטרא אחרא התגברה ורצו להפריד שרה בחינת מלכות דקדושה מאברהם שהוא בחינת המוחין הקדושים וללקחה לבית פרעה הרשע. אבל ה' לא יעזבנה בידו אדרבא על ידי זה דייקא הכניעה אותו מאד בבחינת עת אשר שלט האדם באדם לרע לי כי הוציאה ממנו עשירות גדול לאברהם שהוא בחינת ניצוצות הקדושים והכניעה והפילה את פרעה מאד בבחינת (בראשית י"ב) וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים וכו'. ועל ידי זה היה כח למשה ולישראל להכות את פרעה אחר כך ולהוציא את ישראל מרשותו וכמובא. ואסתר מחמת שאז בתוקף הגלות התגברה הסטרא אחרא יותר ויותר. בפרט שהתגברה קליפת המן עמלק שכלול מכל העובדי כוכבים מכל הסטרא אחרא והקליפות על כן היה ההכרח שתלקח אסתר לבית המלך לגמרי ולא תחזור מיד. כי כל מה שהקליפה קשה וחזקה ביותר בהכרח שתרד הקדושה הגבוה לשם יותר ויותר ותהיה שם בגלות יותר עד שתתגבר בגודל כחה על ידי זה דייקא ותכניע אותה ותשפילה כמו שהפילה אסתר את המן הרשע ימח שמו וססייעתו דייקא על ידי זה שנלקחה לבית אחשורוש שכל זה הוא בחינת עת אשר שלט וכו' כנ"ל:

אות כז

וזה בחינת קריאת המגילה שהיא מצוה גדולה ורבה מאד ואמרו רז"ל (מגילה ג') מבטלין תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדן הכל מבטלין ובאין לשמוע מקרא מגילה. כי איתא בדבריו ז"ל (לקוטי א' סימן קצ"ב) שדיבור אמת של צדיק האמת הוא בחינת פניו ושכלו ונשמתו וכו'. ואיתא שם שבכל ספר של צדיק יש בו בחינת פניו וכו' עיין שם וזה בחינתמקרא מגילה שהוא בחינת הארת פני מרדכי ואסתר. כי הם דברי אמת שלהם כמו שכתוב (מגילת אסתר ט') דברי שלום ואמת כי כשקורין את המגילה ומפרסמין תוקף הנס שנעשה על ידי מרדכי ואסתר על ידי מעשיהם והנהגותיהם שנהגו אז בחכמה נפלאה ובצדקות נורא ובקדושה גדולה בזה מראין ומאירין אור פניהם הקדושים שהוא גנוז בתוך המגילה הקדושה שהוא ספר שלהם הקדוש על כן על ידי זה מאיר עלינו הארת פניהם הקדושים שעל ידי זה היה תוקף הנס כי עיקר הנס בכל שנה ושנה ובכל אדם ואדם הוא להכניע קליפת המן עמלק שהוא מדת הגי אות לבטל סטרא דמותא בחינת (שם ג') להשמיד להרוג וכו' שנמשך משם ולהמשיך בחינת חיים נצחיים שהוא בחינת ענוה אמתיית כנ"ל שכל זה זוכין על ידי ראיית פני הצדיק כנ"ל זהו בחינת מקרא מגילה כנ"ל ועל כן מבטלין תלמוד תורה בשביל זה. כי כל התורה נמשך רק על ידי ראיית פני הצדיק כנ"ל. על כן בוודאי כדאי לבטל תלמוד תורה בשבכיל זה היינו בשביל לר אות פני הצדיק שהוא בחינת מקרא מגילה כ"ל. וכן כהנים בעבודתם וכו'. כי כל בחינות אלו נמשכין מראיית פני הצדיק שהוא בחינת מקרא מגילה. כי כהנים בעבודתם כל קדושתם נמשך מאהרן הכהן שזכה לכהונה רק על ידי ראיית פני הצדיק בחינת וראך ושמח בלבו וכנ"ל. ולוים בדוכנם הם בחינת יראה כי לוי בחינת יראה כידוע שזה נמשך על ידי בחינת קבלת התורה שזוכין על ידי ראיית פני הצדיק בחינת ולבעבור תהיה יראתו על פניכם וכו' כנ"ל. וישראל במעמדן זה בחינתתחיית המתים שאז עיקר המעמד באמת. כי בעולם הזה אין מעמד מאחר שסופו לשכוב ולמות אבל תחיית המתים נקרא בשם עמידה בדברי רז"ל בכל מקום. וכמו שכתוב (דברים ל"א) הנך שוכב עם אבותיך וקם שנאמר על תחיית המתים כי אז עיקר הקיום והעמידה לנצח מאחר שלא יחזרו לשכוב על העפר עוד. כי צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להעמיד אינם חוזרים לעפרם. וזה בחינת ישראל במעמדן שהיו עוסקין בעת עבודת הכהנים בתורה כדי להמשיך בחינת תחיית המתים שנמשך על ידי המשכת התורה כנ"ל. וכולם מבטלין לשמוע מקרא מגילה שהואבחינת ראיית פני הצדיק שמשם נמשך כל זה כנ"ל:

אות כח

וזה בחינת שמחת פורים. וזה בחינת (מגילה ז') חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. כי בפורים שמפילין ומבטלין את הגי אות שהוא בחינת קליפת המן עמלק. ואז נחיה השפלות של משה רבינו עליו השלום שבכל אבר שהוא בחינת קדושת מרדכי שנתגלה אז בהארה גדולה ועצומה מאד אפילו בתוקף העשיה שעל ידי זה עיקר תוקף הנס. כי אם לאו היה כליה ח"ו כמבואר בכתבי האריז"ל. היינו בחינת הארת קדושת אור פני הצדיק שעל ידי זה נמשך בחינת ענוה בחינת חיים נצחיים שמבטל הגי אות שהוא בחינת המן שהוא בחינת סטרא דמותא כנ"ל. ועל כן אז השמחה גדולה מאד בבחינת שובע שמחות בחינת (תהלים ט"ז) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך. כי חיים נצחיים הנ"ל הם עצם השמחה נפלאה וכנ"ל. ועיקר הענוה הוא לזכות לתכלית הביטול באמת לבחינת ענוה של משה שהוא בחינת חיים של כל אבר עד שיוכל להגביה לבו בדרכי ה' ואף על פי כן יהיה עניו באמת כנ"ל. כי שם הכל אחד בבחינת במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. וזה בחינת חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. עד שיגיע לביטול כזה ששם אין חילוק בין ענוה לגדלות כי שניהם אחד בחינת במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כנ"ל כי ארור המן זה בחינת ביטול הגי אות שהוא בחינת המן כנ"ל. וברוך מרדכי זה בחינת לברך ולהאיר מדת הענוה שהוא בחינת מרדכי הצדיק שהוא בחינת משה וצריכין בפורים להתבסם כל כך עד שיגיע לשמחה כזאת שהוא בחינת חיים נצחיים הנ"ל שהוא בחינת תכלית הביטול ששם הגדלות והענוה שניהם אחד בחינת במקום גדולתו וכו' כנ"ל. וזה זוכין על ידי שתיית היין בפורים שהוא בחינת יין המשמח שהואט בבחינת תחיית המתים שאז נזכה לשתות מיין המשומר. כי יין יש בו שני בחינות כמו שאמרו רז"ל (יומא ע"ו). היינו כשאין זוכין לשתותו בקדודשה אזי נמשך סטרא דמותא ח"ו כמו שכתוב (משלי כ"ד) אל תרא יין כי יתאדם וכו' אחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפריש ופירש רש"י שמפרישו מן החיים. ועל כן היין מביא שינה שהוא אחד מששים במיתה. כי עיקר פגם עץ הדעת היה על ידי היין כמו שאמרו רז"ל (בראשית רבא פרק י"ט) סחטא ענבים ונתנה לו שעל ידי זה נמשך זוהמת הנחש ונגזר מיתה על העולם. אבל כל אחד צצריך לתקן חטא אדם הראשון ולהמשיך בחינת תחיית המתים, ואז היין בקדושה בבחינת התעוררות השינה בבחינת (שיר השירים ז') וחכך כיין הטוב וכו' דובב שפתי ישנים בבחינת (שבת ס"ז) חמרא וחיי לפום רבנן. כי נמשך על ידו בחינת שמחה שהוא עיקר החיים כנ"ל שזהו בחינת (תהלים ק"ד) ויין ישמח לבב. ועל כן בפורים שאז נמ שך הארת מרדכי שעל ידי זה נמשך בחינת תחיית המתים אז היין בקדושה בבחינת יין המשמח שהוא בחינתתחיית המתים שהוא בחינת תכלית הענוה והביטול שהוא בחינת עד דלא ידע כנ"ל:

אות כט

וזה בחינת שנסמך פסוק ויבא עמלק לפסוק ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין (שמות י"ז). כי הם פגמו בגיאו. כי כל המחלוקת שחלקו על משה הכל היה על ידי גי אות של דתן ואבירם שהתקנאו במשה וחלקו עליו עד שנמשכו אחריהם עוד כמה אנשים. כי זה שידע שפלותו וביטל את עצמו באמת נגד משה ואהרן בוודאי לא היה חולק עליו בכל מה שעבר עליו. ועל כן ברוב המחלוקת אמר משה ונחנו מה כי תלינו עלינו. היינו שביטל עצמו בתכלית הביטול להכניע מדת הגי אות שעל ידי זה הם רוצים לחלוק עליו כי הא בהא תלי'. כי על ידי שיש לו גי אות אינו תקרב להצדיק האמת ויש שמתגרה בו הגעל דבר עד שחולק עליו ועל ידי שאינו מקורב להצדיק מכל שכן כשח"ו חולק עליו על ידי זה מתגבר בו ביותר מדת הגי אות. כי עיקר ביטול הגי אות זוכין על ידי התקרבות להצדיק על ידי ראיית פניו הקדושים ונ"ל. ומחמת שהם פגמו אז בזה על כן נסו את ה' ונפלו לספיקות היש ה' בקרבם אם אין. ואיתא בזוהר הקדוש (פרשת בשלח ס"ד) שהיו מסופקים אם הבחינה הנקרא יש הוא בקרבם אם הבחינת הנקרא אין עיין שם היינו שהפגם שלהם היה שעשו פירוד בין גי אות דקדושה שהוא בחינת יש ובין ענוה שהוא בחינת אין. כי באמת שניהם אחד וזה עיקר תכלית שלימות הענוה בחינת במקום גדולתו וכו' כנ"ל. ומחמת שהם חלקו על משה ופגמו בענוה היה עיקר הפג שעשו פירוד הנ"ל. עד שנסתפקו איזה בחינה בקרבם. ועל ידי זה ויבא עמלק. כי עמלק הוא זוהמת הנחש שעיקר התגברותו על ידי פגם ענוה וכנ"ל. ועל כן היה עיקר הכנעתו על ידי יהושע כמו שכתוב ויאמר משה ליהושע צא הלחם בעמלק וכו'. כי יהושע היה תלמיד משה אשר לא ימוש מתוך האהל שהיה משתדל כל ימיו לר אות פני משה רבו בכל עת עד שזכה על ידי זה שיתנוצץ מוחו ולקבל כל התורה על ידי זה. אשר על ידי זה זוכין לענוה אמתיית שהוא הכנעת המן עמלק וכנ"ל:

אות ל

וזה בחינת סעוד פורים ומשלוח מנות בפורים כי צריכין לזכות על ידי בחינת הנ"ל לבושה עד שיתבייש להושיט המאכל לפיו בחינת משם חפר אוכל וכו' כמו שכתוב שם, אבל כשזוכין לבושה כזאת באמת שעל ידי זה זוכין לתשובה, על ידי זה נמשך חיים נצחים הנ"ל. ואזי השם יתברך מרחם עליו ומוחל עונותיו ומעביר חרפתו ובשתו כמו שכתוב (צפניה ג') ביום ההוא לא תבושי מכל עלילותיך וכו'. ואז השם יתברך בעצמו מבקש את ישראל שיאכלו וישתו ולא יתביישו עוד שזהו בחינת ההבטחה (יואל ב') ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם. וזה זוכין בפורים שאז זוכין להמשיך בחינת חיים נצחיים כנ"ל. וזה בחינת (שיר השירים ה') באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי. מורי עם בשמי זה בחינת מרדכי ואסתר. מורי זה בחינת מרדכי מר דרור. עם בשמי זה בחינת אסתר שנקראת הדסה. אכלתי יערי עם דבשי פירש רש"י שקיבל מה שאינו ראוי עם הראוי זה בחינת שמחת פורים שהשם יתברך מקבל באהבה כל מה שעושין ישראל מחמת שמחת פורים. אף על פי שיש בהם עניני צחוק ודרך שטות שנראה כאינו ראוי. אף על פי כן השם יבתרך מקבל הכל באהבה מחמת שעושין זאת מחמת שמחת פורים הגדולה מאד. ואז אומר השם יתברך (שם) אכלו רעים שתו ושכרו דודים. כי השם יתברך כביכול בעצמו מבקש את ישראל שיאכלו וישתו בשמחה ולא יתביישו עוד וכנ"ל. וזה בחינת מה שקודם פורים מתענין תנית אסתר. כי התענית בשביל תשובה. היינו שממשיכין על עצמן בושה הנ"ל עד שמתבישין להושיט המאכל לפיו כנ"ל. וזה בחינת התענית של כל הבעלי תשובה כי עיקר התשובה היא הבושה שאז מתביישין לאכול על כן מ תענין. וזה בחינת תענית אסתר קודם פורים. ועל ידי זה זוכין לתשובה שלימה שעל ידי זה זוכין לבחינת חיים נצחיים הנ"ל שהוא בחינת חיי עולם הבא שאז נאמר ואכלתם אכול ושבוע וכו' ולא יבושו עמי לעולם כנ"ל. וזה בחינת אכלו רעים וכו' כנ"ל. וזה בחינת משלוח מנות איש לרעהו. שאנו מדבקין במדותיו יתברך וממשיכין הארה זאת בפורים. דהיינו שכל אחד שולח לחבירו מנות ומאכלים לשמחו ולחזקו שיאכל וישתה סעודת פורים ולא יתבייש עוד. כי גם השם יבתרך מזהיר ומבקש אז את ישראל שיאכלו וישתו ולא יתביישו וכנ"ל. כי זה ידוע שכל מצוה ומצוה זאנו מעושין בכל זמן וזמן היא כפי ההארה שצריכין עתה להמשיך מלמעלה כפי הזמן כי באתערותא דלתתא וכו'. ועל כן בפורים על ידי מצות משלוח מנות שאחד שולח לחבירו שאיכל וישתה על ידי זה נמשך הארת פורים שהוא בחינת אכלו רעים השם יתברך מבקש את ישראל שיאכלו וישתו ולא יתביישו בחינת ואכלתם וכו' ולא יבושו עמי לעולם וכנ"ל. ומתנות לאביונים שהוא צדקה. כי צדקה בחינת שלימות הענוה בחינת אור הפנים וכו' וכמבואר היטב לעיל בענין פרשת שקלים שקורין קודם פורים:

אות לא

וזה בחינת פסח בחינת איסור חמץ ומצות אכילת מצה וכבר מבואר לעיל מזה עיין שם. ולבאר יותר. כי מבואר בכונות פסח ומובא בדברינו שכלל כונת פסח שהוא יציאת מצרים הוא שאז בשעת יציאת מצרים האיר השם יבתרך עלינו בחסדו אור גדול ונפלא מאד שלא בהדרגה שלא כסדר. ובלא זה לא היה אפשר להגאל מחמת שהיה נאחז בהם זוהמת מצרים מאד ועל יד אם היה הארת המוחין נכנסין כסדר כדרכן תמיד שנכנסין תחלה מוחין דקטנות ואחר כך מוחין דגדלות וכו' לא היה אפשר להגאל כלל. כי היו הקליפות נאחזין במוחיין דקטנות שמשם אחיזתם. כי היה זוהמת מצרים נאחז בהם הרבה. על כן לא היה אפשר להגאל כי אם על ידי שחמל עלינו השם יתברך והאיר עלינו בחסדו הגדול אור גדול ועצום מאד שלא בהדרגה וסדר. ועל ידי גודל האור הנפלא נגאלו מיד וכו'. זה כלל הכונות ועיין שם. ועל פי התורה הנ"ל נוכל לבאר מעט בחסדו הגדול יתברך. כי כבר ביארנו לעיל שיציאת מצרים הוא בחינת תחיית המתים הוא בחינת ענוה אמתיית שהיא חיי עולם הבא שהוא בחינת בלי גבול בחינת עונג שבת שהוא בחינת נחלה בלי מצרים היפך גלות מצרים שהוא בחינת מצרים וגבול וכו' כנ"ל. ועל כן היה פרעה בעל גאוה ביותר כמו שכתוב (יחזקאל כ"ט) אשר אמר לי יאורי ואני עשיתינו וכו'. ועל כן אמר (שמות ה') מי ה' וכו'. כי שם במצרים אחיזת הגאוה ביותר שהוא בחינת ישות בחינת מצרים שהם מצירים לישראל וכנ"ל. ועל כן לא היה אפשר להם להגאל כי אם על ידי בחינת תחיית המתים שהוא בחינת ענוה אמתיית שהוא חיי עולם הבא שהיא היפך הגאוה וכנ"ל. כי עיקר תכלית הגאולה הוא לעבוד אותו יתברך ולהכיר אותו יתברך שזה עיקר תכלית הגאולה כמו שכתוב (שם ג') בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים וכו'. ולהכיר אותו יתברך אי אפשר כי אם על ידי ענוה אמתיית שהוא בחינת בלי גבול שעל ידי זה יכולין להמשיך השגות אלקות שהם בחינת חיי עולם הבא שאלו החיים אמתיים ונצחיים שהם בחינת בלי גבול כנ"ל. וזה שאיתא בזוהר הקדוש מסטרא דיובלא דהיא בינה עלמא דאתי נפקו ישראל ממצרים. כי עיקר הגאולה היה מבחינת עולם הבא שהיא בחינת בינה וכו'. שהוא בחינת תחיית המתים שמשם כל הגאולות. כי הגלות בחינת מיתה והגאולה בחינת חיים בחינת תחיית המתים כמו שאנו אומרי בברכת אמת ואמונה שמדבר מגאולת מצרים, השם נפשנו בחיים וכו' וכמו שכתוב (יחזקאל ט"ז) ואראך מתבוססת בדמיך ואיתא שהוא בחינת מת בוססת ואמר לך בדמיך חיי וכו' היינו בחינת תחיית המתים. נמצא שעיקר הגאולה אי אפשר כי אם על ידי בחינת תחיית המתים שהוא בחינת ענוה אמתיית שנמשכת מבחינת מוחין דגדלות בבחינת במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. אבל לענוה אמתיית בחינת תחיית המתים אי אפשר לזכות כי אם על ידי קבלת התורה כמו שכתוב בהתורה הנ"ל שדייקא על ידי חידושי וביאורי התורה שהם בחינת מתן תורה זוכין ליראה זו הבושה עד שמתביישין אפילו לעשות מצוה וכו'. ואפילו להושיט המאכל לפיו. ועל ידי הבושה בחינת תשובה זוכין לחיים נצחיים של עולם הבא שהיא בחינת ענוה אמתיית וכו' כנ"ל. ואז בשעת יציאת מצרים עדיין לא זכינו לקבל את התורה. כי במצרים לא היה אפשר ליתן את התורה מתוקף זוהמת מצרים על כן היתה הגאולה קשה מאד מחמת שאי אפשר להגאל כי אם על ידי בחינת תחיית המתים ותחית המתים אי אפשר כי אם על ידי קבלת התורה. וקבלת התורה אי אפשר כי אם אחר יציאת מצרים. על כן באמת היה הדבר קשה וכבד מאד רק שהשם יתברך ברחמיו חמל עלינו והאיר הארה נפלאה שלא כסדר שזכו להתנוצצות מוחין גדולים מאד רק על ידי בחינת ראיית פני הצדיק שהוא משה רבינו עליו השלום. כי בשעת יציאת מצרים שעדיין לא קיבלו את התורה ממשה רק שקיבלו הארת הדעת והתנוצצות המוחין על ידי ראיית פניו הקדושים לבד. ועל ידי זה לבד דלג הקדוש ברוך הוא על הקץ וגאלם מיד אף על פי שלא זכו עדיין לקבל את התורה הנמשכת מראיית פני הצדיק שעל ידי זה עיקר הבושה והתשובה שעל ידי זה עיקר תחיית המתים שעל ידי זה עיקר הגאולה כנ"ל. אבל אז היה בלתי אפשר להמתין על זה כנ"ל. על כן האיר עליהם הארה נפלאה שלא כסדר שאף על פי שעדיין לא קיבלו את התורה אף על פי כן גאל אותם על ידי גודל ההארה העצומה שנמשך עליהם אז שלא כסדר שעל ידי זה המשיך עליהם הארה מבחינת תחיית המתים מבחינת חיי עולם הבא שעל ידי זה היתה הגאולה כנ"ל ועל כן אסור לאכול חמץ והוא בבל יראה ובל ימצא ומחויבים לאכול מצה. כי חמץ הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע ואי אפשר לבררו ולתקנו כי אם על ידי בחינת תיקון הברית שעל ידי זה עיקר קבלת התורה שנמשך מראיית פני הצדיק כמבואר בהתורה הנ"ל. כי חמץ בחינת מוחין דקטנות כמבואר בכוונות. ועתה בפסח בשעת יציאת מצרים צריכין לשמור עצמינו מאד ממוחין דקטנות שבהם אחיזת הסטרא אחרא כמו שכתוב שם בכונות. והענין על פי דרכינו. כי עיקר תיקון האכילה הוא על ידי קבלת התורה בבחינת ותורתך בתוך מעי כי על ידי קבלת התורה זוכין לבושה עד שמתביישין אפילו להושיט המאכל לפיו וכו'. ועל ידי זה זוכין לתחיה וכו' כנ"ל. שזה עיקר תיקון האכילה עיקר תיקון אכילת עץ הדעת טוב ורע שהביא מיתה לעולם. כי על ידי אכילה כזאת נמשך חיים נצחיים וכו' כנ"ל (וכמבואר לעיל מזה) עיין שם. ואז נתתקן החמץ. כי חמץ הוא באיחור זמן. היינו כשנותנין מים בעיסה ושוהה העיסה שיעור חימוץ עד שנאחז ושולט בו הרוח והאויר של העולם על ידי זה נתחמצה. ועל כן חמץ בפסח אסור ואיסורו חמור מאד כי אז עדיין לא נתתקנן ונזדכך הרוח והאויר מבחינת רוח רעה רוח גבוהה של פרעה ומצרים. ועל כן כשנאחז האויר והרוח בהעיסה אחר שנתנו עליה מים עד שנתחמצה אסורה באיסור חמור. כי נאחז בה הרבה הרוח גסה של זוהמת פרעה ומצרים הוא בחינת גסות הרוח בחינת אל אחר שהוא סטרא דמותא שהוא בחינת מחמצת תמן מת וכנ"ל. ועל כן עיקר האיסור אחר שנתנו מים בעיסה. כי הרוח שורה על פני המים ובקדושה שורה הרוח דקדושה בחינת רוחו של משיח על פני המים בבחינת ורוח אלים מרחפת על פני המים וכו' דא רוחו של משיח שמרחף על אנפי אורייתא שמשם כל החידושי תורה בחינת קבלת התורה כמבואר שם בהתורה הנ"ל. אבל במצרים שעדיין לא זכינו לקבלת התורה, על כן אז בפסח כשנאחז ח"ו הרוח שעל פני המים בהעיסה עד שנתחמצה כשנאחז בה הרוח רעה השורה על פני המים הרעים המים הזידונים שהם מיין מסאבין הנמשכין מפגם הברית שהוא היפך קבלת התורה. כי עיקר קבלת התורה על ידי פרישות וקדושת הברית שנמשך עליהם אז על ידי משה כמו שכתוב שם. ואזי בפסח שהחמץ פגום מאד כנ"ל אזי מתגברים על ידו ח"ו בחינת המוחין דקטנות שנאחז בהם הסטרא אחרא הבה שהוא פגם הענוה האמתיית שהיא עיקר החיים. ועל כן החמץ אסור עד שביעי של פסח שאז נתגלה בחינת קדושת יוסף שהוא בחינת קדושת הברית. ועל כן אז מתחיל להתמשך על ישראל בחינת קדושת קבלת התורה. ואזי אחר כך הותר החמץ. כי על ידי בחינת קבלת התורה נמשך בושה עד שמתביישין אפילו להושיט המאכל לפיו וכן אפילו לעשות מצוה מתביישין הרבה וכו' כנ"ל. ומשם נמשל תיקון החמץ. כי נתתקן רוח העולם על ידי התורה שהוא בחינת רוח אלקים המרחפת על פני המים דקדושה שמשם היה הנס של קריעת ים סוף. ואזי הרוח הנאחז בהמים שעל ידי העיסה מתחמצץ הוא מסטרא דקדושה כי נתברר על ידי התורה שהוא בחינת רוח אלקים המרחפת על פני המים כנ"ל. כי עיקר חימוץ העיסה שמטעים העיסה ביורת נמשך בשרשו שבקדושה מבחינת הבושה הנ"ל. מחמת שעיקר תיקון האכילה הוא על ידי בחינת קבלת התורה שעל ידי זה זוכין לבושה עד שמתביישין אפילו להושיט המאכל לפיו וכו' עד שזוכין לבחינת תחיית המתים וכו' כנ"ל. ומשם נמשך גם בגשמיות בחינת חימוץ העיסה שאין אוכלין תיכף העיסה רק מתינין מלוש בצק עד חומצתו. כי כן הדבר בקדושה שאי אפשר לאכול מיד. רק צריכין להמתין ולהתבייש הרבה קודם שאוכלין. ועל ידי זה נמשך בחינת תחיה בחינת רוח החיים השורה על פני המים דקדושה ועל ידי זה נתחמצה העיסה בקדושה על ידי רוח ומים דקדושה שנתבררו על ידי בחינת קבלת התורה וכנ"ל. אבל בשעת יציאת מצרים שלא זכינו עדיין לקבלת התורה אזי הרוח ומים הנאחזין בהעיסה עד שנתחמצה הם מתוקף הסטרא אחרא והקליפות מסטרא דמותא מבחינת גי אות שהוא רוח רעה רוח גבוהה כנ"ל ואזי אין נמשך חימוץ העיסה מבחינת בושה דקדוש הנ"ל. רק אדרבא נאחז שם בחינת מוחין דקטנות שבהם אחיזת סטרא אחרא ואזי נתעקם הלב ביותר מהשם יתברך. כי מוחין דקטנות אינם ענוה כלל רק מעקמין הלב מהשם יתברך. ומזה צריכין ליזהר מאד מאד בשעת יציאת מצרים. וכן כל אדם כשרוצה להתקרב להשם יתברך שהוא בחינת יציאת מצרים. כי באמת עיקר הגאולה היא רק בחסדו הגדול כנ"ל ולפעמים מתנכל הבעל דבר והסטרא אחרא ומעקם לבו בבחינת קטנות הנמשך ממוחין דקטנות ונדמה לו כאלו הוא ענוה. ורוצה לרחקו על ידי זה מהשם יתברך. דהיינו שאומר בלבו וכי ראוי אני שיעשה השם יתברך לי נסים כאלה הלא אני יודע חטאי ופשעי המרובים ומחמנת זה אינו מאמין בדברי הצדיק הרוצה לגאלו ולהשיבו באמת להשם יתברך. וכמו שמצינו כמה וכמה שנתרחקו על ידי זה מחמת שהם יודעים לכלוכם וטינופם בעונות רחמנא ליצלן אינם מאמינים בכח הצדיק בכח הצדיק שאפשר לגואלם. ובפרט כשבא עליהם איזה יסורים ומרירותומניעות בגוף ונפש וכו'. הם אומרים בנפזם הלא אני רואה שאין השם יתברך רוצה לקרבני כי בוודאי אי אפשר לקרב פגום כמוני. נמצא שבתחלה מתחיל הבעל דבר בדרכי הענוה. אבל הוא מהפך דברי אלקים חיים ורוצה להכשילו על ידי בחינת מוחין דקטנות לעקם לבו על ידי זה יותר מהשם יתברך כנ"ל. כי כך דרך הבעל דבר שמתלבש באיזה אמת לפנים ואחר כך מהפך השורה ח"ו. על כן צריכין להמשר מאד מזה שלא יפול ויתרחק על ידי ענוה רעה כזאת. כי באמת בוודאי צריך האדם לידע חסרונו שאינו ראוי לגאולה ולהתבייש בעצמו הרבה. אבל לא שיתרחק על ידי זה ח"ו רק אדרבא יאמר בלבו בוודאי אני רחוק מאד מאד מגאולה וישועה לפי מעשי הרעים אבל אני בטוח בחדו גדול והנפלא ובכח וזכות הצדיקי אמת שהשם יתברך יעזור לי ויעשה עמי חסד תמיד כאשר עד הנה עזרנו הרבה ואני מחויב להאמין בדברי הצדיקים שגילו לנו טובו וחסדו הגדול יתברך שבוודאי יגמור עמנו כרצונו ויגאלנו גאולה שלימה כאשר הבטיחנו אף על פי שאיני כדאי כלל. אבל בשעת יציאת מצרים שאז לא זכינו עדיין לקבלת התורה על כן אז צריכין שמירה ביותר מאלו הרעיונים שהם בחינת מוחין דקטנות הנאחזין בחמץ שבהם עיקר אחיזת הסטרא אחרא המעקמין הלב מהשם יתברך וכנ"ל. ועל כן הסימן של חמץ כל שהכסיפו פניו כמו שכתוב במשנה (פסחים מ"ה). הכסיפו פניו בחינת בושה שמשם נמשך החמץ כנ"ל ובכל השנה החמץ מתוקן על ידי בושה דקדושה שנמשך מקבלת התורה כנ"ל. אבל בשעת יציאת מצרים קודם קבלת התורה נאחז בהבושה מוחין דקטנות הנ"ל המעקמין את הלב מהשם יתברך. על כן אז החמץ אסור בבל יראה ובל ימצא כנ"ל. ובאמת עיקר כל הנסיונות שנסו אבותינו את הקדוש ברוך הוא נמשכו מבחינה זאת. כי דור דעה בוודאי האמינו בהשם יתברך שיכול להשפיע להם כל דבר. אך הבעל דבר עיקם לבם על ידי בחינת מוחין דקטנות עד שאמרו בלבם וכי אנו ראויים שיתן לנו לחם ומים במדבר בדרך נסים כאלה ובפרט בעת שראו שבאמת יש להם יסורים גדולים וחסרונות כגון כשהלכו ג' ימים בלי מים שאמרו הלא אנו רואים בעינינו שאין אנו ראויים לגאולה שלימה ומחמת זה נמצאו קצת שלא האמינו בדברי משה ואמרו המבלי אין וכו' ואמרו מי יתן מותנו בארץ מצרים וכו' מחמת שלגודל חסרונם שידעו בעצמם אמרו שאינם ראויים לנסים כאלה. ובאמת שגו בזה מאד. כי זהו קטנות דסטרא אחרא. כי בוודאי צריכין להכיר חסרונו ואף על פי כן יבטח בה' ובצדיקי האמת כי השם יתברך יעזור לו בחסדו הגדול וכנ"ל. וכן מבואר בילקוט ראובני על פסוק (שמות ו') ולא שמעו אל משה מקוצר רוח כלומר משום דחזו דלא הוי בהון עובדין דכשרין וטבין וכו' עיין שם. וכן מבואר עוד במקום אחר היינו כנ"ל. שעיקרר פגם האמונה שלהם היה מחמת ענוה פסולה הנ"ל שהוא בחינת מוחין דקטנות כנ"ל. ועל כן באו לפגם גדוטל כל כך שלא שמעו אל משה היינו כנ"ל:

(שייך לעיל) וזה שמפטירין בפסח בשבת חול המועד בתחיית המתים של יחזקאל, כי עיקר הגאולה בבחינת תחיית המתים כנ"ל:

אות לב

וזה בחינת ספירת העומר ושבועות שהוא מתן תורה. כי מבואר שם בהתורה הנ"ל שעל ידי בחינת רוח אלקים שמקבלין על ידי שרואין את עצמו עם הצדיק וכו'. על ידי זה זוכין להמשיך חידושי וביאורי התורה שהוא בחינת קבלת התורה וכו' עיין שם. אך כל זה אי אפשר לזכות כי אם על ידי הצדיק הגדול שהוא קדוש גדול מאד בקדושת הברית בבחינת קדושת ופרישות משה. וצריך כל אחד מישראל להמשיך על עצמו מקדושתו ופרישתו כמו בשעת מתן תורה שהמשיך על כולם בחינת פרישות כמו שכתוב (שמות י"ט) היו נכונים לשלשת ימים וכו'. ואז דייקא זוכין להמשיך כל אחד ביאור התורה כראוי שהוא בחינת קבלת התורה שעל ידי זה זוכין ליראה זו הבושה בחינת ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו וכו'. והבושה היא בחינת תשובה שהוא בחינת חיים נצחיים היינו שזוכין לחיים נצחיים של עולם הבא שהוא בחינת ענוה אמתיית שנחיה בחינת השפלות והענוה של משה שנעלם אצל כל אחד ואחד וכו' כמבואר שם היטב עיין שם. וכבר מבואר שעיקר גאולת מצרים וכן כל הגאולות אי אפשר כי אם על ידי בחינת תחיית המתים שזה אי אפשר כי אם על ידי קבלת התורה כנ"ל. ומחמת שבמצרים היה בלתי אפשר לקבל את התורה מריבוי זוהמתם, על כן היתה קשה הגאולה מאד רק שהשם יתברך בחמלתו ונפל אותיו הגדולים דלג על הקץ והאיר עליהם הארה עצומה שלא בהדרגה ושלא כסדר. דהיינו שאף על פי שלא זכו עדיין לתקון הברית כראוי ולא נטהרו עדיין מזוהמת מצרים ולא קיבלו את התרוה אף על פי כן האיר עליהם מוחיןגדולים מאד אף על פי שלא היו ראוים להם שעל ידי זה נגאלו. שזהו בחינת פסח שהוא לשון דילוג וקפיצה. דהיינו שהארת הדעת בא להם בהארה עצומה שלא בהדרגה וסדר. ועל כן אסור אז החמץ וכנ"ל. והנה אחר הפסח מתחילין תיכף להמשיך על עצמן המוחין והדעת בהדרגה ובמדה מיום אל יום על ידי מצות ספירת העומר כמבואר בכוונות. והעיקר כי אז בימי הספירה אנו מטהרין עצמינו מזוהמת וטומאת מצרים. וכמו כן ממשיכין על עצמן הארת הדעת והמוחין הקדושים בכל יום ויום בהדרגה ובמדה כפי הספירה עד שזוכין על ידי זה לקבל את התורה בשבועות שעל ידי זה נמשך יראה וכו' היינו כי עיקר זוהמת מצרים הוא פגם הברית כי הם מבני חם דמחמים גופי' דבר נש בעבירה. ועל כן היו שטופי זמה כידוע. וזה היה עיקר גלות מצרים שנזדככו שם כמו בכור הברזל כמו שכתוב ואוציא אתכם מכור הברזל. והכל היה לתקן נצוצי קרי של אדם הראשון כידוע. היינו שהוכרחו לבא בגלות המר של מצרים ושיעבור עליהם מה שעבר שרצו הסטרא אחרא והקליפות לבלוע אותם ח"ו בזוהמתם הגדולה. והם צעקו בכל פעם אל ה' עד שזכו לגאולה אף על פי שלא היו כדאי. וכן עובר על כל אדם. שכל ההרהורים והבלבולים העצומים והגדולים שעוברים עליו ורוצים לבלעו לגמרי ח"ו הכל לטובתו כדי שעל ידי זה דייקא יזדכך ויצטרף ויתלבן כמבואר בהתורה רציצא וכו' מהיכא נפיק רוחי' בהיינו דעאל וכו' עיין שם (לקוטי א' סימן כ"ז). על כן תיכף במחרתו של פסח שצריכין להתחיל לזכך עצמו מזוהמת מצרים ולהמשיך הדעת הקדוש על עצמו לזכות לקבלת התורה בשבועות. על כן צריכין להביא עומר שעורים ולהניפו ולהתחיל ימי הספירה מ אותו היום. כי עיקר הטהרה מזוהמת מצרים הוא לטהר עצמינו מפגם הברית שהוא פגם הדעת ולהמשיך על עצמינו קדושת ופרישות משה רבינו שהוא קדושת הדעת וכו' כנ"ל. וזה בחינת עומר שעורים. כי עיקר הטהרה מפגם הברית הוא על ידי טהרת המחשבה שכל אדם אפילו אם הוא כמו שהוא צריך לשמור את עצמו מעתה על כל פנים לבל תצא מחשבתו לחוץ כלל כי צריך לזכור היטב היטב ולידע שהמחשבה ביד האדם להטותה כרצונו. ואל כל אשר יחפוץ יטה אותה. ואפילו אם כבר הורגלה מחשבתו לצאת לחוץ הרבה, אף על פי כן בידו להטותה בכל פעם לדרך הישר. והוא כמו סוס שיצא מהדרך שיכולין לתופסו באפסר בעל כרחו להטותו לדרך הישר. כי אי אפשר שיהיו שני מחשבות יחד בשום אופן ועל כן אם יחשוב מחשבה אחרת לטוב בהכרח שתדחה מחשבתו החיצונה וכל הרהורין. כי אי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד בשום אופן כמבואר כל זה היטב בדברי רבינו ז"ל (בלקוטי תנינא סימן נ'). אבל צריכין לחזור זאת ולזכור זאת היטב היטב בכל פעם בכל יום ובעל עת. כי הרבה בני הנעורים נלכדו בזה שבאים למה שבאים רחמנא ליצלן מחמת שנדמה להם כאלו אין מחשבתם בידם ח"ו. ובאמת לא כן הוא כי המחשבה ביד האדם תמיד כנ"ל. וזה מרמז מצות ספירת העומר שהוא לטהר המחשבה שבמוח מפגם הברית ולהמשיך על עצמו קדושת הדעת וכו' כנ"ל. כי צריכין להביא עומר שעורים דייקא שהוא מאכל בהמה שהוא בחינת כח המדמה שמשם כל הבלבולים וכל ההרהורים וכל הדמינוות. ועל ידי מצות עומר שעורים מבררין המדמה ונמשך על האדם קדושה שיוכל להתחזק עצמו כנגד כל ההרהורים והדמיונות הבאין מכח המדמה כי באמת אפילו תוקף בלבול המדמה אפילו אם נתבלבל מאד מאד רחמנא ליצלן, אף על פי כן יכולין לבררו בקל בשב ואל תעשה. דהיינו שישמור את עצמו מעתה על כל פנים לתפוס מחשבתו לבל תצא לחוץ אפילו כחוט השערה. ואפילו אם לפעמים יוצאת לחוץ ח"ו ואפילו אם יוצאת כמו שיוצאת יתפוס אותה מיד שיזכור ויחזירנה אל מקומה למחשבה נקיה וכשרה. כי המחשבה ביד האדם תמיד כנ"ל. כי אי אפשר שיכנוס במוחו שני מחשבות בשום אופן כנ"ל וזה בחינת עומר שעורים היינו שבחינת שעורים שהוא בחינת כח המדמה כנ"ל שמשם כל הנסיונות הבאים על האדם כפי המחשבות שחושב. וכל אלו המחשבות הם בחינת שערות מותרי מוחין כידוע. וזה בחינת שעורים לשון שערות. וכל אלו השערות הם המותרי מוחין שמהם כל ההרהורים והבלבולים הבאין מהמדמה שהוא בחינת שעורים כולם הם בבחינת עומר ומדה. וזהו בחינת עומר שעורים שצריכין לידע שהמוח יש לו מדה וגבול. ואין יכול ליכנס בו יותר ממחשבה אחת בשום אופן כמו כלי שמחזקת מ דה אחת ויותר מזה אי אפשר ליכנוס בה כמו כן המוח הוא כלי שאי אפשר ליכנוס בו כי אם שערה אחת שהא מחשבה אחת ויותר מזה אי אפשר ליכנוס בו בבת אחת. כי אינו יכול לקבל כי אם מחשבה אחת. רק מחמת רהיטת המוחין כי המוח רץ מאד ואינו נח לעולם והוא כמו האינו נח (שקורין אום רוא שבזייגיר) על כן המחשבות רודפין מאד מחשבה אחר מחשבה מחמת זה טועים הרבה כאלו אין המחשבה בידם. אבל באמת לא כן הא כי אין יכול ליכנוס בהמחשבה ב' מחשבות ביחד. וכשיחשו מחשבה אחרת בוודאי תדחה המחשבה הראשונה בלי מלחמה רק בשב ואל תעשה. וזה בחינת עומר שעורים שהמחשבות שהם בחינת שערות הם במוח בבחינת עומר ומדה ואי אפשר ליכנוס שתי מחשבות בפעם אחת בשום אופן כנ"ל. וזה עיקר הטהרה מזוהמת מצרים שהוא להטהר מפגם הברית שבא על ידי פגם המחשבה כי עיקר הטהרה על ידי ששומרין המוח כחוט השערה לבל לצא חוץ לגבול.ואפילו אם כבר יצא כמו שיצא בקל יכולין להחזירו על ידי חוט השערה דהיינו על ידי ששומרין מעתה להתחיל לחשוב מחשבה אחרת. כי תיכף כשיתחיל כחוט השערה לחשוב מחשבה אחרת כשרה, תהיה נדחה המחשבה הראשונה ממילא כנ"ל. ועל כן מתחילין מיד לספור הימים לעומר. כי הימים הם החיות של האאדם. כי כל חיותו נכלל בימים ובזמן שהם כל ימי חייו. ועיקר החיות הוא החכמה שבמוח כמו שכתוב (קהלת ז') החכמה תחיה וכו' ועלכ ן בכל יום יש בו חכמה ושכל שהוא חיותו וכמבואר כל זה בדבריו ז"ל במקום אחר. על כן צריכין לספור הימים לעומר שתיכף כשבא היום צריכין לסופרו ולמנותו לעומר. לידע שהיום שהוא החיות שהוא החכמה שבמוח שמשם כל המחשבות הם בבחינת עומר ומדה בבחינת עומר שעורים שאין שני שערות שהם שני מחשבות יכולין ליכנוס בפעם אחת כמו שכתוב (איוב ל"ח) מי פלג לשטף תעלה וכו'. וזה שבע שבתות תמימות תהיינה שצריכין לספור מתחלת היום כדי שיהיו תמימות היינו שצריכין ליזהר מתחלת היום שיהיה תמים כולו על ידי שסופרו לעומר שעל ידי זה ממשיך על עצמו קדושת העומר והמה של המחשבה שעל ידי זה יכול לדחות כל המחשבות רעות כנ"ל שעל ידי זה עיקר קדושת המוחין שהם קדושת הברית שממשיכין בימי הספירה וכנ"ל. וצריכין ליזהר בזה מאד מתחלת היום לבלי להתחיל להניח לכנוס במוח מחשבה רעה ח"ו. ואם כבר נכנסה ח"ו ידחה אותה כנ"ל. וזה בחינת שבע שבתות תמימות וכו' כנ"ל:

אות לג

וזה שתלתה התורה מצות הספירה בשבת כמו שכתוב (ויקרא כ"ג) וספרתם לכם ממחרת השבת וכו' עד ממחרת השבת וכו' שבע שבתות תמימותוכו' כי עיקר כח קדושת הדעת והמחשבה שהוא בחינת מצות ספירה הוא נמשך משבת, כי ששת ימי המעשה הם ימי מלאכה כמו שכתוב (שמות כ') ששת ימים תעשה מלאכתך ויום השביעי שבת לה'. ועיקר המלאכה של האדם בזה העולם הוא בלרר בירורים. ועיקר כל הבירורים הם על ידי בירור המחשבה. דהיינו על ידי בחינת הנ"ל. על ידי ששומרין המחשבה כחוט השערה ממחשבות חוץ והרהורים שזהו עיקר בירור כל הנצוצות הקדושות בבחינת כולהו במחשבה איתברירו. וזה בחינת (שם ל"א) ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה שהם בחינת הד' מוחין כמבואר בהתורה הנ"ל. נמצא שקורא המוח הד' כל מלאכה. כי שם עיקר המלאכה והאומנות של האדם בזה העולם. כי כלל המוחין הם ג' שהם חכמה בינה דעת. אך לפעמים נקראים ד' מוחין מחמת הדעת כלול משתים שהם בחינת חסדים וגבורות. ואלו המוחין מבוארין בפסוק הנ"ל. ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה שהם חכמה ובינה.ובדעת ובכל מלאכה זה בחינת מוח הדעת שכלול משתים שזהו בחינת ובדעת שהוא בחינת החסדים שבדעת שהם בחינת דעת סתם כי הם עיקר הדעת. ובכל מלאכה זה בחינת המוח הרביעי שהוא מוח הגבורות שבדעת שהוא בחינת ובכל מלאכה. כי שם עיקר האומנות והמלאכה של כל אדם. כי זה ידוע שעיקר אחיזת הסטרא אחרא הוא בבחינת גבורות ודינים. ועל כן שם בבחינת מוח הגבורות שם נאחזים המחשבות זרות של הסטרא אחרא ששם עיקר הבירור ושם עיקר המלחמה, ועל כן נקראים ובכל מלאכה. כי שם עיקר המלאכה והאומנות של האדם להזהר במחשבתו לנקותה ולטהרה מפסולת. כמו הבעל מלאכה שמזכך ומטהר את הכלי וחותך ומנסר סביב הכלי כל המותרות והפסולת כדי להוציא כלי למעשהו. כמו כן צריכין לזכך את המחשבה ולגרש המותרות והפסולת שבמחשבה כדי שיהיה כלי מוכן לקבל נפש רוח ונשמה דקדושה וכו' כמו שמבקשין על זה בכמה תפלות. וזה בחינת כל מלאכת מעשה בראשית שהיו בשת ימי המעשה וכן כל המלאכות שהאדם עושה בכל יום מששת ימי המעשה. כי כולם הם בחינת בירורים לברר נצוצות מעמקי הקליפות כידוע ועיקר הבירור על ידי קדושת המחשבה, על ידי ששומר את המחשבה כחוט השערה. וזה עיקר מלאכתו של האדם בחינת "ואמלא אותו וכו' ובכל מלאכה" וכו'. וזה בחינת מה שכתוב ביוסף הצדיק כשבא לידי נסיון (בראשית לט) "ויבא הביתה לעשות מלאכתו". כי עיקר המלאכה והאומנות של האדם בזה העולם הוא לעמוד בנסיון. והעיקר בתאוה הזאת. והעיקר על ידי שמירת המחשבה כחוט השערה בכל פעם כנ"ל. ועיקר הכח להצליח במלאכתו בגשמיות ורוחניות בכל ששת ימי המעשה צריכין לקבל משבת קדש. כי מיני' מתברכין כל שיתא יומין. היינו כי שבת הוא בחינת שביתה ונייחא בחינת מנוחת המחשבה בחינת יישוב הדעת בחינת (תהלים כ"ג) על מי מנוחות ינהלנו. בחינת הצדיק האמת הזקן שבקדושה שדעתו מיושבת תמיד ואינו צריך עוד שום מלחמה עם המחשבות בחינת בסבי דעתא שקיט ושכיך. ומשם צריך כל אחד להמשיך על עצמו קדושת המחשבה לעמוד כנגד כל המחשבות רעות בשב ואל תעשה כי מי שמסתכל על הצדיק האמת. ואפילו אם אינו זוכה רק להסתכל בספריו הקדושים בעין האמת הוא יכול להביא התבוננות אמתי בלבו להמשיך על עצמו קדושת המחשבה על ידי עצותיו הקדושים שיזהר לקיימם באמת ובפשיטות עד שיזכה לבחינת קבלת התורה בשבועות שהוא להמשיך ביאורי התורה. שעל ידי זה יזכה לבחינת תחיית המתים בחייו וכנ"ל. וזה (ויקרא כ"ג) וספרתם לכם ממחרת השבת שהוא פסח שכל קדושתו נמשך רק מראיית פני הצדיק. כי אז לא קיבלו עדיין את התורה. ועל כן אז בפסח עיקר הקדושה עיקר התנוצצות המוחין הגדולים שקיבלו אז. הכל היה רק על ידי בחינת ראיית פני הצדיק וכנ"ל. ומשם מתחלת הספירה שהוא זיכוך וטהרת המוחין. עד ממחרת השבת השביעית שהוא שבועות שהוא קבלת התורה. כי על ידי זה זוכין לקבלת התורה בשבועות שהוא בחינת ביאורי וחידושי התורה שממשיכין בכח הצדיק וכנ"ל:

אות לד

וזה בחינת מה שהעומר היה מנופה בשלש עשרה נפה. כי צריכין לזכך ולטהר ולנפות את המוח בכמה וכמה בירורים עד שיזדכך היטב. וזיכוך המוח בשלימות נקרא בשם נפה. כמו שכתוב במשנה (אבות פרק ה') ארבע מדות ביושבים לפני חכמים ספוג ומשפך משמרת ונפה. נפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת ומבואר בפירוש רש"י ושאר מפרשים שבחינת נפה היא המעולה שבארבע מדות הנ"ל עיין שם כי זה העיקר לקלוט בהמוח את הטוב והזך שהוא בחינת סולת ולדחות השאר לחוץ. ועל כן היה מנופה בשלש עשרה נפה (מנחות ס"ו) כנגד שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם שהם כלל התורה שצריכין לקבל בשבועות על ידי מצות העומר. כי כל הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן הם בכל אדם ובכל זמן. כי עיקר התורה הוא המעשה כמו שכתוב (אבת פרק א') לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ועל כן צריכין למעשה דהיינו קיום התורה כל הי"ג מדות. כי צריכין כמה וכמה עצות לעמוד כנגד מה שצריכין לעמוד. וכל העצות האמתיות והתמימות שנמשכין מדברי הצדיקים האמתיים כולם כלולים בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן. שהם נמשכין מבחינת י"ג מדות של רחמים שהם בחינת תליסר תקונא דיקנא שגילה רבי שמעון בר יוחאי ז"ל שהם שערות קדושות דדיקנא ששם כולה רחמים וחסד והם כופין ומכניעין כל הדינים הנאחזין בשארי השערות. היינו שהשם יתברך משפיע עלינו על ידי הצדיקי אמת שהם בבחינת דיקנא קדישא בחינת זקן מלא רחמים הוא משפיע עלינו על ידם עצות קדושות ונפל אות הנמשכין משערות קדושות עליונות מבחינת שערות הזקן שאלו העצות כלולים בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן שעל ידם זוכין לאכפיא דינין שבשערות. דהיינו לגרש ולבער כל המחשבות רעות הנאחזין בהשערות להכניעם ולבטלם ולהכריח המוח שישוב למחשבות כשרות וטהורות על ידי כח השערות הקדושות של הדיקנא קדישא. שמשם כח כל העצות האמתיותוהתמימות לעמוד כנגדם בשב ואל תעשה וכנ"ל:

אות לה

וזה בחינת ל"ג בעמר, שהוא בחינת (בראשית לא נב) "עד הג"ל הזה", כמובא בכונות (עץ חיים שער ספירת העומר פרק ז'), היינו כי יעקב, שהוא בחינת קדושת כלל ישראל, צריך לעשות ג"ל ומצבה שיהיו מחיצות מפסיקות במוחו בפני המחשבות רעות והרהורים הבאים מהסטרא אחרא מבחינת לבן הארמי. כי הסטרא אחרא היא בחינת 'לבן הארמי', שבא ברמאות גדול ובתחבולות הרבה לתפסו במצודתם ח"ו, והעקר בענין המחשבות שבמוח שהם מתנכלים על האדם בכמה וכמה גנבות ורמאות וערמימיות, עד שפתאום יוצא מוחו חוץ לשיטין וחושב מחשבות חוץ מה שחושב, רחמנא לצלן, כאשר יודע האדם בנפשו, בפרט מי שהוא בעל מחשבה, שהוא מדה רעה מאד מאד, כי הוא מהכ"ד דברים המעכבים את התשובה, כמובא בשלחן ערוך (רי"ף יומא ו'. רמב"ם הלכות תשובה ד ה, רא"ש יומא ח' יח).

וכל אלו המחשבות רעות נקראים בחינת לבן הארמי 'שמלבן ברשע', כמו שכתוב במדרש (במ"ר, ז) שעל שם זה נקרא 'לבן', היינו שהוא מלבין הרשעות כל כך כאלו כבר נקבע בזה, כאלו אין שום דרך להמלט משם ח"ו, כאשר נדמה ח"ו, לבני הנעורים בפרט להבעלי מחשבות, שאי אפשר להם לעמד כנגד המחשבות רעות והרהורים רעים, אבל באמת לא כן הוא, כי המחשבה ביד האדם תמיד. ובחוט השערה יכול להנצל בשב ואל תעשה מכל מיני מחשבות רעות והרהורים על - ידי שיטה דעתו למחשבה כשרה וכנ"ל.

וזה בחינת יעקב שהולך בערמה עם לבן הארמי, כי "אחיו הוא ברמאות", כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה יג ב), היינו שבחינת 'יעקב', שהוא קדשת ישראל, בורח מ'לבן הארמי', דהיינו ממחשבות רעות, רק 'בשב ואל תעשה' בלי שום מלחמה. וזה בחינת (בראשית לא כ) "ויגנב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא". זהו בחינת מה שאמר רבנו ז"ל, שכשבורחין מהמחשבות רעות ילך לדרכו במה שהוא חושב מחשבות כשרות, ולא יסתכל לאחוריו כלל וכלל וכו', (כמו שכתוב בלקוטי א סימן עב). וזהו בחינת 'ויגנב יעקב וכו' על בלי הגיד לו' וכו', כי זה שטוען עם המחשבות זרות ונכנס עמהם בטוען ונטען ורוצה שיניחו אותו לצאת מהם, זהו כמו מי שמגיד להרודף שרוצה לברח ממנו ואזי הוא רודפו יותר, אבל באמת עקר העצה לברח מהם ולילך לדרכו ולבלי להסתכל לאחוריו כלל ולבלי לטען עמהם כלל, שזהו בחינת 'ויברח יעקב וכו' ויגנב יעקב את לב לבן הארמי', שהם המחשבות רעות, 'על בלי הגיד לו כי בורח הוא' שאינו מגיד להם שבורח מהם רק בורח לתומו לדרכו. ועל - ידי זה דיקא נצול מהם. גם 'ויגנב' וכו', מרמז שלפעמים מתגברים ההרהורים והמחשבות כל כך עד שקשה לברח מהם לתוך תורה ותפלה ודברים שבקדשה בשום אפן, וההכרח לעסק במילי דשטותא בעניני צחוק וכיוצא כדי לפקח דעתו לפי שעה עד יעבר זעם השטף של המחשבות, כי "אין היצר הרע מצוי אלא לשעתו" (ירושלמי סוטה ג' א), ואזי אין הסטרא אחרא מבינה כלל שהוא בורח מהם, מאחר שעוסק במילי דשטותא, וזהו בחינת 'ויגנב וכו' על בלי הגיד לו' וכו'.

אבל אחר כך רוצה הסטרא אחרא להתגבר עוד ולרדף אחר בחינת יעקב, שהוא בחינת "וירדף אחריו" הנאמר שם. ואז השם יתברך עומד בעזרו ומזהיר את בחינת לבן, "השמר לך מדבר עם יעקב מטוב" וכו' (בראשית לא כט). כי "טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים" (יבמות קג ב), היינו שהשם יתברך מרחם עליו מאחר שכבר סבל כל כך, והוא מזהיר הסטרא אחרא שיסורו ממנו ולא ידברו עמו מטוב וכו'. וזה בחינת עשית הגל שאמר יעקב לאחיו, "לקטו אבנים" וכו' (שם מו). "ויעשו גל", זה בחינת מה ששמעתי מפי אדמו"ר ז"ל, שכל מה שהאדם מנתק עצמו ממחשבות רעות למחשבות טובות, וכל העתקה והזזה ותנועה שהאדם מזיז ומניע ומעתיק עצמו מרע לטוב, הכל מתקבץ בעת הצרה והדחק ועוזר להאדם וכו', כמבאר בדבריו ז"ל (לקוטי תנינא סימן מח).

וזה בחינת 'לקטו אבנים', בחינת 'אבני קדש', שהם בחינת הנצוצות הקדושים המתבררים על - ידי כל הזזה ותנועה, מה שמנתקים עצמן מרע לטוב, כי הנצוצות הקדושים שנפלו הם בבחינת (איכה ד א) "תשתפכנה אבני קדש" כידוע. וברורם הוא בבחינת 'לקטו אבנים', ועקר ברורם ועליתם הוא על - ידי שמירת המחשבה בבחינת הנ"ל על - ידי שמנתק מחשבתו בכל פעם מרע לטוב. ואף - על - פי שיש להאדם יסורים גדולים מזה ונדמה לו שכבר קשה לו לעמד כנגדם מחמת שזה ימים רבים שיש לו יסורים מהם ועדין לא נשקט מהם, אבל צריך לידע כי אין שום תנועה טובה נאבדת כנ"ל.

וזה בחינת מה שאמר יעקב לאחיו, 'לקטו אבנים', שיקבצו וילקטו יחדיו כל ה'אבני קדש', שהם הנצוצות הקדושים שנתבררו על - ידי כל מה שהיו מנתקים עצמן בכל פעם ממחשבות רעות לטובות. ועל - ידי כל ההעתקות והזזות שנתקו עצמם מרע לטוב, ממחשבות רעות למחשבות טובות, שעל - ידי זה נתבררו נצוצות הקדושים, נעשה מהם ג"ל ומחצה להפסיק בינו לבין לבן, שהוא בחינת המחשבות רעות כנ"ל, רק יעמד על מקומו לעסק בתורה ותפלה וכו', כי כלם מתקבצים ועוזרים להאדם בעת הדחק כנ"ל, היינו בתקף התגברות הבעל דבר והסטרא אחרא, ח"ו, וזה בחינת הגל שנעשה בין יעקב ללבן.

וזה בחינת ל"ג בעמר, כי כל ימי הספירה מבררין ברורים על - ידי קדשת המחשבה בבחינת הנ"ל, שזה עקר קדשת ימי הספירה שהוא הכנה לקבלת התורה, לשמר מחשבתו אז ביותר מאד מאד, כי קדשת המחשבה היא עקר הקדשה ועקר ההכנה לקבלת התורה שתלויה בתקון הברית, שתלויה במחשבה וכנ"ל. וביום ל"ג בעמר כבר זוכין כלל ישראל לברר ברורין הרבה עד שנעשה בחינת 'הגל' הנ"ל, בחינת (בראשית לא נב) "עד הגל הזה" וכו', שמפסיק בין קדשת יעקב לבין טמאת המחשבות רעות של בחינת לבן הארמי וכנ"ל, כי עקר הברור הוא בבחינת הז' מדות שמהם כל המחשבות שבראש, שהם בחינת (שופטים טז יט) "שבע מחלפות ראשו", כי המחשבות חולפין ועוברין על האדם כפי המדות וכמבאר בסוף סימן כט (לקוטי א). אך עקר המדות הם חמש: מחסד עד הוד. ויסוד ומלכות הם בחינת כלליות וכלליות דכלליות, כמובא בכונות. נמצא, שביום חמישי משבוע חמישי שהוא ל"ג בעמר כבר נגמר הברור של בחינת 'הוד', הן בבחינת השבועות, הן בבחינת הימים. ועל - כן אז הוא 'הוד שבהוד', ששם נחשב כאלו נגמר הברור, מאחר שעקר המדות עד הוד כנ"ל.

ועל - כן אז נעשה בחינת 'הגל' הנ"ל, שהוא מפסיק במחשבה בין הקדשה והסטרא אחרא, שלא תקרב עוד בערמימותה ורמאותה להכניס מחשבות רעות ח"ו, בהמוח. וכל זה בכח הצדיקים הגדולים, שהם בחינת התנוצצות משיח, שזהו בחינת הרבי שמעון בר יוחאי זצ"ל שזכה להסתלק אז, כי הוא התחיל להמשיך תקוני דיקנא, שהם תקוני השערות הקדושות שמהם נמשכין עצות קדושות בלב לעמד כנגד המחשבות רעות, שהם בחינת שערות דסטרא אחרא בחינת 'עשו איש שעיר', כי בחוט השערה נצולין מהם, כנ"ל:

אות לו

וזה בחינת מה שהקדמונים נתנו סימן פ'ל"ג שביום שחל פ'ורים יהיה ל"ג בעמר, כמו שכתוב בשלחן ערוך (או"ח ריש סימן תכח), זה בחינת (איוב לח כה) "מי פלג לשטף תעלה" הנ"ל. כי המחשבות הם בחינת שערות ונקראים 'שטף', כמו שפרש רש"י שם, שכל שערה יש לה גומא בפני עצמה, ואלמלי שתי שערות יוצאות מגומא אחת, מחשיכין מאור עיניו של אדם. וכמו כן הוא במחשבות שבמח, שאי אפשר שיכנסו שתי מחשבות בפעם אחת בשום אפן כנ"ל, כי אין המוח מחזיק כי אם מחשבה אחת כנ"ל.

וזה בחינת פורים שנקרא על שם הפור, שממשיכין אז בחינת 'תקון הגורל' של הכהן גדול ביום הכפורים, כי 'פורים' בבחינת 'יום כפורים', כמו שכתוב בתקונים (תקון כ"א דף נ"ז:), כי פורים הוא הכנעת המן - עמלק, שהוא בחינת פגם הברית, בחינת (דברים כה יח) "אשר קרך בדרך", שעקר אחיזתו על - ידי פגם המחשבה שבראש ח"ו, בבחינת (במדבר כד כ) "ראשית גוים עמלק", כמבאר במקום אחר. ובפורים מכניעין אותו, כי נמשך אז בחינת 'תקון הפור', שהוא הגורל של יום הכפורים, שנתן הכהן גדול על שני השעירים, "גורל אחד ליקוק וגורל אחד לעזאזל" (ויקרא טז ח) שמרמז על בחינת הנ"ל, שכל הקדשה שהוא קדשת המחשבה תלויה בחוט השערה, כי השעירים מרמזים על השערות, בחינת (בראשית כז יא) "הן עשו אחי איש שעיר", אבל ביום הכפורים מבררים אותם על - ידי הגורל שמעלין שעיר אחד לה=' ושעיר אחד מגרשין לעזאזל, ובזה תלוי עקר תקון התשובה שצריכין להמשיך ביום הכפורים, שצריכין לזהר מאד במחשבתו כחוט השערה, כי המחשבות טובות ומחשבות רעות, שהם בחינת שערות, הם בבחינת שני השעירים שצריכין להעלות גורל אחד לה=' שהם המחשבות טובות, וגורל אחד לעזאזל שהם המחשבות רעות לגרשם ממנו לעזאזל ולא יבאו אליו עוד.

וזהו בחינת ל"ג בעמר שאז הוא בחינת תקון המחשבה שעוסקין בספירה כנ"ל, וזה בחינת 'פלג', בחינת 'מי פלג לשטף תעלה' וכנ"ל. ועל - כן נקראים השערות, שהם המחשבות "שטף", כי מחמת רדיפת המחשבה נדמה כאלו הם שוטפים ואי אפשר לעמד נגדם, אבל באמת כל מחשבה ומחשבה יוצאים בזה אחר זה מהמוח ואי אפשר לשני מחשבות שיהיו ביחד בשום אפן כנ"ל. ועל - כן תכף כשיתחיל כחוט השערה מחשבה אחרת יהיה נצול מהמחשבה רעה, רק שלא יטען עמה ולא יסתכל לאחריו כלל, רק יעשה עצמו כלא ידע בבחינת (בראשית לא כ) "ויגנב יעקב על בלי הגיד לו" וכנ"ל:

אות לז

ועל - ידי זה זוכין לשבועות, שהוא יום הבכורים, שאז קורין בודוי בכורים, "ארמי אובד אבי" וכו' (דברים כו ה), שהוא לבן הארמי שבקש לעקר את הכל על - ידי מחשבותיו הרעות (רש"י דברים כ"ו ה), כי עקר פגם הברית שהוא יסוד ועקר כל התורה, הוא על - ידי פגם המחשבות. ועל - ידי זה מודין ומשבחין להשם יתברך שהכניסנו בגלות מצרים, והוציאנו משם על - ידי כח הצדיק בחינת משה רבנו, שנותן עצות ומחזק לב ישראל בכל פעם לברח ולהמלט ממנו, אף אם כבר עבר מה שעבר. נמצא, ששבועות שהוא יום הבכורים, שהוא זמן מתן תורתנו, עקר קדשתו על - ידי הכנעת קלפת לבן הארמי. והארה זאת מתחיל בל"ג בעמר בבחינת 'עד הגל' הזה שנעשה בין יעקב ללבן וכנ"ל:

מתוך: ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות תפילין/הלכה ז (עריכה)

הלכה ז

אות א

על פי התורה בראשית לעיני כל ישראל (בלקוטי תנינא סימן ס"ז) עיין שם כל התורה מרישא לסיפא:

וזה בחינת תפילין. כי ענין תפילין מבואר שם כמו שכתוב שם על פסוק (שמות ל"א) ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה שהם בחינת ד' מוחין שנמשכין מהראש בית שזהו בחינת תפילין שהם בחינת ד' מוחין שממלאין את הבתים שזהו בחינת ראש בית שהראש מאיר לתוך הבית וכו' עיין שם. וכן כל הבחינות הנאמרים שם הם בחינת תפילין. כי מבואר שם שעיקר הוא הצדיק האמת שהוא בחינת צדיק יסוד עולם שהוא בחינת הפאר והחן והיופי של כל העולם וכו' והוא בחינת שם ה' כי שמו משותף בשמנו וכו'. ומשם נמשכין ד' מוחין מד' אותיות השם והם בחינת תלת גוונין דעינא ובת עין. ומשם נמשכין הד' יסודות שמהם כל המדות. וזה בחינת שבת שהוא בחינת שין בת תלת גוונין דעינא ובת עין. כי שבת שמא דקודשא בריך הוא והוא בחינת שם הצדיק בחינת אנת שבת דכולהו יומי והוא מאיר לבית המקדש. וכל זה הוא בחינת מאורי אור שכשהם מתגברין נכנעין מאורי אש. ואז יש בעל הבית להעולם בחינת בראשית ראש בית שהראש מאיר לבית שזהו בחינת תפילין כנ"ל. וכל מי שנכלל בזה הראש בית שנכלל בשמו הקדוש בהפאר והחן והיופי האמת שלו נפתחין עיניו ומתחיל להסתכל על עצמו איך הוא אוחז בכל המדות וכו' וכו. בל כשנתעלם זה האור שהוא אור הצדיק הנ"ל שהוא בחינת שם ה' וכל בחינות הנ"ל אזי מתגברין ח"ו המאורי אש וכו' שהם ההיפך מכל הנ"ל ומהם חורבן בית המקדש וכו'. והעבר עבר אך עתה שהשם יתברך מצפה בכל יום לשוב אצלינו. עיקר התיקון שנשוב אליו על ידי קימת חצות שצריכין להתעורר לפקח על תיקון נפשו ולקום בחצותלילה ולהתאבל מאד על חורבן בית המקדש והעיקר להתאבל ולבכות הרבה על פגם מעשיו שגרמו חורבן בית המקדש או עיכוב בניינו וכו' ועל ידי זה זוכה שיחזור ויתגלה אצלו ההעלמה הנ"ל ויאיר עליו כל הבחינות הנ"ל בחינת לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר פאר דייקא בחינת כלליות הגוונין הנ"ל בחינת שם ה' בחינת ד' מוחין הנ"ל שהם שורש ותיקון הד' יסודות וכו'. כי הכל נתהפך לטובה בבחינת פאר תחת אפר דייקא וכו' עיין שם היטב כל זה במקומו בסימן הנ"ל ובכמה מקומות בדברינו שדברנו בזה בחסדו יתברך ושים לבך לזה היטב עד שתבאו לידי מעשה לקום בחצות לילה להתאבל על מעשיך שמעכבים בנין בית המקדש שנחשב כאלו אתה מחריבו ומאריך הגלות כל כך עד שתתחיל להסתכל על עצמיך בעין האמת עד שיארו עליך כל התיקונים הנ"ל וכו' וכו':

אות ב

וכל זה הוא בחינת תפילין כי מובן בכוונות האר"י ז"ל שאור התפילין יוצא על ידי התיקונים הנעשין על ידי קימת חצות עיין שם היינו כנ"ל. כי על ידי הצדיקים והכשרים שקמים בחצות לילה ומתאבלין על חורבן בית המקדש על ידי זה חוזרין ונתתקנין כל הבחינות הנ"ל וחוזרים ומתגברים בחינת המאורי אור ומאיר אור הראש בית שהוא בחינת ד' מוחין בחינת פאר תלת גוונין דעינא וטבת עין שכל זה הוא בחינת שם ה' שהוא ד' אותיות וכו'. וכל זה הוא בחינת תפילין מוחלין כי תפילין הם בחינת שם ה' כמו שכתוב (דברים כ"ח) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ואמרו רז"ל (ברכות ו') אלו תפלין שבראש וכו' והם בחינת פאר כלליות הגוונין דעינא כי תפילין נקראים פאר כמו שכתוב (יחזקאל כ"ד) פארך חבוש עליך כמו שאמרו רז"ל (מו"ק ט"ו) והם בחינת גוונין דעינא בחינת ולטוטפת בין עיניך והם בחינת ראש בית בחינת הפרשיות שהם המוחין ממלאין את הבתים וכו' כנ"ל. וכל זה זוכין עכל ידי קימת חצות כנ"ל ואפילו מי שאינו זוכה לקום בחצות אף על פי כן כל אור קדושת התפילין מוחין של כל ישראל נמשכין על ידי הצדיקי אמת שהם בחינת ראש בית וכו' הנ"ל שאורם נמשך על כל ישראל על ידי הקמים בחצות וכמובן בכתבי האריז"ל. והוא על פי הדברים הנ"ל. כי עיקר הפאר והחן והיופי של ישראל בכלל ובפרט הם התפילין הקדושים שמניח כל אחד בכל יום שהם בחינת אור הפנים שאנו ממשיכין עלינו אור הדעת והתנוצצות המוחין האמתיים להכיר את בוראנו יתברך שמו. להיות נכלל בשם ה' ואנו מתפארין בו יתברך והוא מתאפר בנו שהם בחינת התפילין של השם יבתרך שמתעוררין כשאנו מתעטרין בעטרת תפארת התפילין שלנו. שאזי גם השם יתברך מניח תפילין שכתוב בהם התפארותו בנו בחינת (דברים ד') כי מי גוי גדול וכו' ומי גוי גדול וכו' כמו שאמרו רז"ל במסכת ברכות (דף ו') וכל זה זוכין על ידי הצדיק יסוד עולם שעל ידו כל התקרבות ישראל להשם יתברך וכנ"ל. אבל בעוונותינו הרבים הוא נעלם מאד כנ"ל. כי עכשיו על ידי חורבן בית המקדש ואריכת הגלות שמתפשט ומתגבר הסטרא אחרא מאד להעלים אור הצדיק שזהו בחינת קשה סילוקן של צדיקים כפלים כחורבן בית המקדש כמו שכתוב (ישעיה כ"ט) לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר וכו' כמו שאמרו רז"ל (עיין מדרש איכה פרק א') על כן עיקר התיקון על ידי קימת חצות כנ"ל. כי מי שרוצה לחוס על עצמו כשרואה עוצם מרירת גלות נפשו וכו' צריך לבכות מאד על עותם ההעלמה הזאת שנתתעלם אור הצדיקי אמת בעוונותינו הרבים ונתרבה המחלוקת מאד וכו' שזהו בחינת חבלי של משיח שהוא הקטגוריא שבין תלמיד חכם כמו שאמרו רז"ל (סוף כתובות) שעל ידי זה אריכת הגלות בעוונותינו הרבים. וזה עיקר חורבן בית המקדש וכנ"ל. וכל זה גורם כל אחד על ידי חטאיו וענותיו כי כל מה שמרבה לפגום ח"ו כן מתגבר ההעלמה ח"ו. ולהיפך כל מה שמשים אל לבו לבכות על זה ולשוב לבקש מהשם יתברך שיתקן כל זה על ידי זה מתגלה ההעלמה וזוכה שיאיר לו אור הצדיק שהיא בחינת הראש בית בחינת פאר וכו'. ועל ידי זה יוצאין בבקר אור התפילין וכו' וכנ"ל:

אות ג

וזה בחינת תפילי של ראש ותפילין של יד. כי מבואר שם שכלל כל התיקונים הנ"ל הוא להגביר בחינת מאורי אור על מאורי אש. כי מאורי אור הם בחינת שם ה' שהוא בחינת שם הצדיק וכו' ולהיפך מאורי אש הם ההיפך. כי הם בחינת ההעלמה. בחינת שם דסטרא אחרא שמתגבר להעלים שם ה' שמשותף בשם הצדיק וכו' כמו שכתוב שם עיין שם. ועל כן צריכי לר אות להגביר בחינת המאורי אור על המאורי אש. ומבואר ומובן שם שזה כלל כל עבודת האדם בזה העולם כי כלל האדם הוא ד' יסודות שמהם כל המדות טובות ורעות. ובשרשם הם כולם קדש בחינת ד' אותיות השם. אך למטה הם מעורבים טוב ורע וזה כל עבודת האדם ומלחמתו בזה העולם לשבר התאוות והמדות רעות הנמשכין מהרע שבד' יסודות ולהגביר הטוב שבד' יסודות עד שיהיו נכללין כל הד' יסודות בד' אותיות השם שהם בחינת מאורי אור בחינת מוחין וכו' כנ"ל. וכל זה זוכין על ידי שנכללין בהשם הטוב ובהפאר של הצדיק האמת שזה זוכין על ידי קימת חצות וכנ"ל. שעל ידי זהשכין עליו התנוצצות המוחין שהם בחינת מאורי אור וכו' בחינת תפילין כנ"ל. ואזי כשמתגברין בחינת המאורי אור על המאורי אש, אזי עיקר התיקון הוא שגם בחינת המאורי אש יתתקנו ויתהפכו ויכללו בתוך בחינת המאורי אור שזה עיקר התיקון. כי באמת גם המאורי אש מקבלין מהמאורי אור. ועל כן יש ד' גוונין באש כמו שכתוב בזוהר הקדוש. כי שרשם מד' גוונין הנ"ל. אך עיקר הפגם הוא כשמתגבר ח"ו הרע שבד' יסודות שהוא בחינת אש בחינת הרע שבמאורי אש הנ"ל שמשם כל התאוות ומדות רעות. כי כולם בחינת אש בחינת חמימות הלב הוא נור דלוק. וצריכין להתגבר עליו ולהכניעו על ידי המאורי אור שהוא בחינת שם הצדיק שמשם כח האש דקדושה ששורף ומבער האש הרע הזה בבחינת (יחזקאל ט"ו) מהאש יצאו והאש תכלם. היינו שבכח הצדיק זוכין להתגבר להפוך אש חמימותהלב אל הקדושה שזה עיקר השלימות כמו שכתוב במקום אחר (ליקוטי תנינא סימן מ"ט). היינו להתגבר על האש התאוות והמדות דסטרא אחרא רק להמשיך עצמו אל ההיפך לעורר לבו שיתלהב להשם יתברך ולתורתו ולעבודתו יתברך להתפלל וללמוד בהתלהבות אש דקדושה בבחינת (תהלים ל"ט) חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני בבחינת (שיר השירים ח') רשפיה רשפי אש שלהבת יה עד שיזכה שהמאורי אש יתהפכו ויכללו בשרשם העליון שבקדושה שהוא בחינת מאורי אור. וזה וזכין על ידי קימת חצות כנ"ל שעל ידי זה זוכין לפאר תחת אפר כנ"ל. היינו שבחינת אפר בחינת מ אורי אש יתהפך לבחינת פאר שהוא בחינת מאורי אור כנ"ל. היינו שהמאורי אש בעצמן יתתקנו ויתהפכו ויוכללו באש דקדושה ששרשו מהמאורי אור כנ"ל. וזהו בחינת תפילין של יד שמניחין תחלה ואחר כך תפילין של ראש כי תפילין של ראש ותפילין של יד בדרך כלל הם בחינת מאורי אור בעצמן שהם בחינת תפילין של ראש ותיקון המאורי אש כנ"ל שזהו בחינת תפילין של יד שזהו בחינת יום ולילה. צדיק וכנסת ישראל. כי תיקון בחינת המאורי אש כנ"ל זהו בחינת תיקון מדת לילה שאז בחינת שליטת המאורי אש כמו שכתוב (במדבר ט') ובערב יהיה וכו' כמראה אש וכו'. עד שזוכין שלילה כיום יאיר שגם המאורי אש יתתקנו ויוכללו בבחינת מאורי אור שזה זוכין על ידי הבכיה בחצות. שזהו בחינת אין הדין נמתק אלא בשרשו. כי על ידי הדמעות נפגמין ח"ו בחינת המאורי אורכמו שכתוב שם שזהו בחינת רחל מבכה על בניה שזה בחינת חורבן בית המקדש. ואזי דייקא על ידי הבכיה ממשיכין על עצמו קדושת הבית המקדש בחינת פאר הנ"ל ונתהפכין המאורי אש שמשם הדמעות וכו' נתהפך הכל לבחינת מאורי אור בבחינת (ישעיה ל"ח) ראיתי את דמעותיך. וכל זה הוא בחינת תפלה של יד שהיא בבחינת כנסת ישראל שתקון אור זה יוצא תחלה בבקר על ידי התיקון של קימת חצות. שעל ידי זה לילה כיום יאיר שמתהפכין בחינת המאורי אש ששולטין בלילה ונכללין באור יום שהוא בחינת מאורי אור. ועל כן תפלה של יד הוא כנגד הלב לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו. היינו כנ"ל להפוך כל חמימות האש שבלב לעבודתו יתברך שמו לחמימות והתלהבות דקדושה כנ"ל שזה בחינת התפילין של כלל ישראל שעוסקין עדיין במלחמה זאת לשכך ולבטל המדות ותאוות רעות שהם הרע שבד' יסודות ולברר הטוב שיהיה נכלל בהד' מוחין וכו' בבחינת מאורי אור וכל זה הוא בחינת תפלה של יד שהוא כנגד הלב. והוא בחינתיד כהה בחינת רחל (סבא משפטים דף צ"ה) עולימתא שפירתא דלית לה עיינין כי אם מה שמאירין לה מהמאורי אור על ידי הכובשין את יצרם וממשיכין כח הצדיק בחינת מאורי אור שעל ידי זה נמשכין המוחין בחינת אור העינים גם לשם לבחינת רחל וכו' כידוע ומובן כל זה. ואחר כך מניחין תפילין של ראש שהוא בחינת אור הצדיק בעצמו שהוא בחינת עצם המאורי אור בחינת עצם הפאר והתגלות הגוונין בחינת ראש בית וכו' כנ"ל:

אות ד

וזה בחינת בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת וכו'. בראשית ראש בית בחינת שם ה' וכו' שהוא שורש התפילין מוחין כנ"ל. שהם בחינת מאורי אור ותיקון המאורי אש שהם בחינת תפילין של יד ותפילין של ראש כנ"ל. וזהו בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. שמים וארץ הם בחינת צדיק וכנסת ישראל בחינת שורש מדת יום ומדת לילה שהם בחינת מ אורי אור ומאורי אש דקדושה כידוע ומובן כל זה שהם בחינת תפילין של יד ותפילין של ראש שנמשכין מבחינת הראש בית שהוא בחינת בראשית כנ"ל. וזהו והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום. בהו ובהו וחשך ותהום הם בחינת הרע שבד' יסודות שהם בחינת הרע שבמאורי אש שמשם כל הצרות וחורבן בית המקדש וכל אריכת הגלות שהוא על ידי שהתגברו הד' מלכיות דסטרא אחרא שהם בחינת תהו ובהו וכו'. כמו שדרשו רז"ל פסוק זה על הגליות של הד' מלכיות כמו שכתוב במדרש רבא תהו זה גלות בבל וכו'. והתיקון על ידי שממשיכין מהצדיק האמת קדושת התפילין שהם ד' פרשיות ד' מוחין בחינת מאורי אור שעל ידי זה זוכין להתגבר על הרע שבד' יחסודות שהם בחינת תהו ובהו וחשך ותהום שהם בחינת כלל כל התאוות ומדות רעות של האדם שממררין חיי האדם שעל ידי זה האדם כמו תועה במדבר ממש במקום תהו ובהו וחשך על פני תהום. כאשר יכול כל אחד להבין בעצמו. וכל זה אי אפשר לתקן כי אם על ידי הצדיק יסוד עולם שהוא בחינת רוחו של משיח. כי כל צדיק הוא בחינת משה משיח כמבואר כמה פעמים. וזהו ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ודרשו רז"ל (זוהר ויחי דף רמ) זה רוחו של משיח שמרחף על פני המים על אנפי אורייתא. היינו בחינת התורה שעוסקין בה היראים והכשרים שבדור שעיקר התיקון הוא עסק התורה בלילה בחצות כמו שאמרו רז"ל. היינו על ידי קימת חצות לבכות על חורבן בית המקדש ואחר כך מתנחמין בבחינת פאר תחת אפר ועוסקין בתורה להקים את השכינה מגלותה ושם רוחו של משיח מרחף בבחינתורוח אלהים מרחפת על פני המים כנ"ל. כי מים מרמזים על על ריבוי הדמעות שבוכין בחצות ומפרשין שיחתן לפני השם יתברך ושופכין לבן כמים בבחינת (איכה ב') שפכי כמים לבך נוכח פני ה'. בחינת (שם א') עיני עיני יורדה מים וכו'. וזהו (שם) כי רחק ממני מנחם שהוא הצדיק האמת שהוא מנחם הכל בבחינת (בראשית ה') זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו וכו'. היינו בחינתההעמה הנ"ל שנתעלם מאד אור הצדיק עד שהוא רחוק ממנו מאד בעונותינו הרבים. וזהו כי רחק ממני מנחם משיב נפשי שהוא הצדיק האמת שהוא מנחם ומשיב נפשי בשבעה משיבי טעם ובעונותינו נתעלם אתנו ורחוק מאתנו מאד ועל ידי זה היו בני שוממים כי גבר אויב. בני זה בחינת המעשים טובים של כל אחד מישראל שנקראים בנים. כי עיקר תולדותיהן של צדיקים הם מעשים טובים כמו שאמרו רז"ל. וזהו היו בני שוממים שעל ידי שרחק ממני מנחם שהוא אור הצדיק הנ"ל על ידי זה היו בני שוממים שאפילו מעט המעשים טובים שלנו הם שוממים ומבולבלים מאד. כי גבר אויב שהתגבר האויב והשונא הגדול שהוא היצר הרע שהוא בחינת הרע שבד' יסודות שקשה מאד להתגבר עליהם מחמת תוקף ההעלמה הנ"ל בחינת כי רחק ממני מנחם וכו' כנ"ל. ועל אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים וכו' כנ"ל. ועל ידי זה בעצמו שבוכה במר נפש על כל זה ושופך לבו כמים, על ידי זה זוכה לפי בחינתו שינחמו השם יתברך וימשיך עליו פאר תחת אפר עד שזוכה לעסוק בתורה שהיא בחינת מימי הדעת ושם רוחו של משיח מרחפת בבחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים וכנ"ל. ועל ידי זה ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור בחינת מאורי אור הנ"ל שנמשכין ומאירין על ידי זה כנ"ל. וזהו וירא אלקים את האור כי טוב ופירש רש"י ואין נאה לו שישתמש האור והחשך יחד על כן ויבדל אלקים בין האור ובין החושך וכו'. היינו בחינת סוד הבדלה. כי עיקר התגברות הרע שבמאורי אש שהם עיקר החשך הוא על ידי תערובות כשיונקים ח"ו יותר מדאי מהמאורי אור וכו' כידוע. אבל על ידי רוח אלקים הנ"ל שעל ידי זה התגברו מאורי אורבחינת יהי אור וכו' על ידי זה ויבדל שהבדיל בין האור ובין החשך בין מאורי אור ובין הרע שבמאורי אש. שזהו בחינת הבדלה במוצאי שבת שאז מברכין על האש להבדיל ולהפריש הרע שבמאורי אש עד שיוכללו המאורי אש במאורי אור על ידי הברכה בורא מאורי אש. וזהו ויקרא אלקים לאור יום וכו' ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כי על ידי ההבדלה שהבדיל החשך מן האור. הרע שבמאורי אש מן הטוב. על ידי זה נכלל מדת לילה במדת יום. ולילה כיום יאיר שזהו בחינת כלליות והתחברות תפלה של יד בתפלה של ראש שאסור להפריד ביניהם ח"ו בשום הפסד ושיחה כי צריכין לכוללם יחד שזהו בחינת ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וכנ"ל:

אות ה

וזה בחינת תפילין מן העור. לתקן ולברר בחינת כתנות עור שהם בחינת צפרנים כמו שאמרו רז"ל (בראשית רבא פרק כ"א) חלקים כצפורן הלבישן וכו' שזהו בחינת מה שמסתכלין על הצפרנים כשמברכין על האש במוצאי שבת בשעת הבדלה. כי שם צריכין עיקר ההבדלה והבירור לברר המאורי אש שהם בחינת צפרנים בחינת כתנות עור לברר הטוב מהרע עד שיתהפכו כתנות עור לבחינת כתנות אור באלף (שם) שהם בחינת מאורי אור. ועל כן כל תיקון התפילין הוא על ידי העור כי נכתבין על גבי העור. וגם הבתים ורצועות הם מן העור. כי עיקר תציקון התפילין להגביר בחינת המאורי אור על מאורי אש שהוא בחינת תיקון כתנות עור להפכם לבחינת כתנות אור בחינת מאורי אורי כנ"ל:

אות ו

וזה בחינת מה שהזהיר בכל הד' פרשיות של תפילין להגיד ולהודיע האמונה הקדושה לבנינו אחרינו. כמו שכתוב בפרשת קדש (שמות י"ג) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר וכו' וכן בפרשה שניה (שם) והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים ובפרשת שמע והיה אם שמע הזהיר ביותר (דברים ו') ושננתם לבניך וכו'. ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך וכו'. כי עיקר קדושת התפילין הוא להגדיל שם ה' שהוא בח ינת מאורי אור וכו' כנ"ל. ועיקר הגדלת שם ה' הוא שבכל דור ודור ידברו וישיחו בנפל אות נור אות גדולת מעשיו ונסיו ומופתיו שעשה עמנו מעולם ואשר הוא עושה עמנו בכל דור ולספר כל זאת לבנינו ולבני בנינו אחרינו מדור לדור לעולם בבחינת (שמות ג') זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור וכתיב (תהלים קל"ה) ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור. וכמו שכתוב (שם קמ"ה) דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו וכתיב (שם ק') הודו לו ברכו שמו כי טוב ה' לעולם חסדו ועד דור ודור אמונתו. כי בכל דור ודור חייב אדם לר אות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים וכו'. שזה עיקר בחינת נור אות קדושת התפילין שאנו מחוייבים להניח בכל יום ויום על הראש והזרוע כדי לזכור בכל יום היטב היטב במוחו ולבו כי ה' הוציא אותנו ממצרים בנסים נפלאים ונוראים כאלה כדי לגלות שמו ומלכותו וממשלתו בכל העולם כמו שכתוב (שמות ט') ולמען ספר שמי בכל הארץ. כי מכל זה מדברים ב' פרשיות הראשונות קדש והיה כי יביאך מענין יציאת מצרים. ואחר כך שמע והיה אם שמע לקבל עלינו עול מלכותו ואמונתו ועול מצות. וכל זה צריכים לקבל בכל יום מחדש ממש כמו שהזהיר (דברים ו') והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוץ היום על לבבך ודרשו רז"ל (ספרי שם) בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים כי מי שמשים לבו להתבונן על דרכי ה' והנהגותיו ונפל אותיו שעושה עמנו בכל דור חסדים נפלאים ונוראים על ידי הצדיקי אמת שמודיעים לנו אלקותו יתברך בחידושי תורתם שמחדשים בדרכים נפלאים בכל דור ובריבוי הנסים והטובות והנפל אות שעושה עם כל אחד בפרטיות כמו שאומרים ג' פעמים בכל יום ועל נסיך שבכל יום עמנו ועלנפל אותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובקר וצהרים וכו'. הוא יכול לקיים באמת מה שהזהירו רז"ל בכל דור ודור חייב אדם לר אות את עצמו כאלה הוא יצא ממצרים. וחובה על כל אחד לשיח ולספר בזה כל ימיו כמו שכתוב (תהלים ק"ה) שיחו בכל נפל אותיו ולספר ולהודיע זאת לבנינו ולבני בנינו מדור לדור לעולם כמו שכתוב (דברים ד') והודעתם לבניך ולבני בניך וכמו שכתוב (תהלים ע"ח) לא נכחד מבניהם לדור אחרון מספרים תהלות ה' ועזוזו ונפל אותיו אשר עשה ויקם עדות ביעקב וכו' אשר צוה את אבותינו להודיעם לבניהם למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם וכו'. וכל זה הוא בחינת תפילין שהם בחינת שם ה' שנמשך על ידי הצדיק האמת שהוא בחינת הפאר והחן והיופי של כל העולם שאנו ממשיכין עלינו הפאר הקדוש הזה שהוא בחינת שם ה' על ידי התפילין הקדושים כנ"ל. וזה הפאר וההידור נמשך מדור לדור בבחינת (ישעיה מ"א) קורא הדורות מראש שכל הדורות נמשכין מזה הראש בית. וכן פירש שם הדורות בחינת הידור האתרוג. והשני הפרישוים אחד. כי הידור האתרוג שהוא בחינת כנסת ישראל שהוא בחינת כבוד הדר מלכותו צריכין לספר בכל דור ודור ולהודיע זאת מדור לדור כמו שכתוב שם בתהלה לדוד בכל המזמור דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך וכו'. עד להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו וכו':

אות ז

ועל כן אי אפשר לידע ולהודיע ולהגדיל שם ה' כי אם על ידי הצדיק האמת כי הצדיק האמת הוא בחינת צדיק יסוד עולם שעיקר גדולתו הוא על ידי שמירת הברית בתכלית הקדושה שאין קדושה אחריה כמו שכתוב בזוהר הקדוש צדיק הוא מאן דנטיר ברית ומשם בבחינת ברית יוצאין כל הדורות. אבל את זה לעומת זה עשר אלקים. כי הסטרא אחרא והקליפה שנמשך מזוהמת הנחש מתגברת שם דייקא ביותר. ועל כן זעירין אינון זוכין לקדושת הברית בשלימות. כי אפילו הכשרים אינם זוכין לקדושה זאת כראוי. אך אף על פי כן אשרי למי שאינו פוגם על כל פנים גמים גמורים ח"ו. אבל בעוונותינו הרבים שכיח הרבה מה ששכיח שפוגמים מאד וכו' רחמנא ליצלן כידוע בדורות הללו. ומשם כל הערבוביא שבעולם שאין יודעין היכן הצדיקי אמת וכו'.וזה בחינת מלחמת עמלק שבכל דור כי עמלק הוא זוהמת הנחש שכלול מכל הרעות שבכל הד' יסודות הם בחינת כלל כל הגליות בבחינת (במדבר כ"ד) ראשית גוים עמלק והוא מעולם רצועהמרדות לישראל. כי בכל דור ודור הוא אורב על הכלל ועל הפרט כל יום כי הוא השטן הוא סמסית וכו'. כי בתחלה מסית את כל אחד בתאוותיו ומדותיו הרעים למה שמסיתו ומחטיאו בנעוריו ובילדותו בפגם הברית כמו שמחטיאו ואחר כך מסיתו לרדוף אחר גדולות היות להוט אחר הממון וכו' ולרדוף אחר הכבוד וכו'. כי כל הקנאה והתאוה והכבוד וכו' וכל במדות רעות הכל נמשך מקליפת עמלק. ולא די לו בכל זה. אף גם עושה ערבוביה גדולה עד שנעשה קטגוריא גדולה בין התלמידי חכמים ומרבה ומגדיל השקר בעולם עד שמכניס דעות זרות וכפירות הרבה בעולם ומקים מהם ראשים שאומרים שרוצים בתקנת ישראל וכו' כידוע כל ה. ואיא פשר להאריך בזה כאן. וכל זה הוא בחינת מלחמת עמלק שבכל דור וכל עיקר קנאתו והתגרותו של קליפת עמלק הוא להעלים ולהסתיר אור הצדיקי אמת שהם בחינת שם ה'. ועל כן נשבע השם יתברך שאין שמו שלם עד שימחה זכר עמלק כמו שאמרו רז"ל (ומובא בפירוש רש"י). כי השם יתברך בעצמו כביכול צרך ללחום עמו בכל דור ודור כמו שכתוב (שמות י"ז) מלחמה לה' בעמלק מדור דור. כי על זה עיקר התגברותו שרוצה להעלים אור הצדיק הוא בחינת שם ה' שלא להודיעו ח"ו מדור לדור ורוצה להתגבר בכל זה על ידי פגם הברית שממשיך בזוהמתו שמשם המשכת הדורות על כן סובר שיוכל להעלים השם הקדוש על ידי זה. אבל איש בער לא ידע שהצדיק האמת קידש את עצמו בקדושת הברית בקדושה נוראה כל כך עד שקדושתו עולה על הכל כי על ידי תוקף קדושתו המשיך דעת עליון ונשגב כזה שאי אפשר להעלימו בשום אופן. שעל ידי זה הכל יכולין להמשיך הדעת הקדוש האמתי מדור לדור. כי הוא דעת התורה הקדושה שקבלנו על ידי משה רבינו עליו השלום שהבטיח לו השם יתברך (שמות י"ט) וגם בך יאמינו לעולם. שכל הצדיקים הממשיכין חידושי תורה על פי הדעת הקדוש הזה לחזק ולקיים בלב כל ישראל עצות עמוקות אמתיים לקיים על ידי זה את כל דברי התורה הזאת. אי אפשר להעלים אורם בשום אופן כי שפת אמת תכון לעד.וגם כי כל ישראל הם בכלל שומרי הברית על ידי מצות מילה הקדושה כמו שמעתי מפיו הקדוש. כי כל זה הוא בחינת מצות מילה שהוא לחתוך ולהעביר הערלה שהיא בחינת קליפת עמלק. וזה בחינת חיתוך ופריעה שהם כנגד תרין עננין שמכסיין על עינא שהם רומטי רבתא ורומי זררתא שמשם חורבן בית המקדש שמזה התחיל התורה בראשית הנ"ל ותרין עננין אלו הם בחינת קליפת עמלק שחופין על הברית קד שמעבירין אותם על ידי מצות חיתוך ופריעה:

אות ח

וזה בחינת השם שנותנין להתינוק בשעת המילה. כי על ידי שחותכין ומעבירין הערלה שהיא בחינת קליפת עמלק שהיא בחינת ההעלמה וההסתרה הנ"ל שעל ידה היה נעלם ונסתר אור הצדיק יסוד עולם וכו' כנ"ל. ועכשיו שהעבירו וביטלו ההעלמה אזי חוזר ונתגלה בחינת שם ה' שהוא בחינת אור הצדיק וכו' כנ"ל ומשם נמשך שם התינוק הנימול שנקרא בשם ישראל בשם שמברכין אותו. כי כל שמות בני ישראל הם בחינת שם ה' שם הצדיק כי שמו משותף בשמנו. ועל כן אברהם אבינו שהוא ראש לנימולים כשצוה אותו השם יתברך על המילה. אז הגדיל שמו כמו שכתוב (בראשית י"ז) אני הנה בריתי אתך וכו' ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם היינו כנ"ל. כי מצות מילה שעל ידה מבטלין בחינת ההעלמה הנ"ל על ידי זה נגדל שם הצדיק בחינת ולא יקרא עוד את שמך אברהם כי אם אברהם היינו שהגדיל שמו שהוא בחינת הגדלת שם ה' כנ"ל שזה זוכין על ידי שביטלו ההעלמה על ידי מצות מילה כנ"ל. ומשם ממשיכין שהתינוק הנימול שיהיה נקרא בשם ישראל שהוא בחינת שם ה' שם הצדיק שנגדל עתה על ידי מצו מילה כ"ל:

אות ט

וכל זה הוא בחינת פורים ופרשת זכור שקורין מלפניו הוא הכנעת קליפת עמלק שהוא עיקר קליפת הערלה החופה על ברית קדש שמשם עיקר ההעלמה שהמתגר תמיד להעלים אור הצדיק יסוד עולם על ידי פגם הברית הוא בחינת ערלה כנ"ל שזהו בחינת אשר קרך בדרך שהוא בחינת פגם הברית כמובא. והוא מתגבר על חלושי כח להפרידם ח"ו מהצדיק האמת בבחינת (דברים כ"ה) ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים. שהם החלושי כח שבישראל שרוצה להתגבר עליהם ביותר בתקף ההעלמה ולהפרידם לגמרי ח"ו מהצדיק האמת שמשם כל חיותם ותקותם לנצח. וזה בחינת המן ימח שמו שרצה להתגבר בעת שנלקחה אסתר למשכב הערל כי סבר שאשה יראת ה' נכבשה תחתם, כי כל המאורי אש יניקתם מבחינת אשרה וכו' כידוע. על כן שם עיקר המלחמה. אבל בתוקף קדושתו של מרדכי וגם אסתר היתה צדקת גדולה שמר אותה שלא תהיה נלכדת ביניהם כמו שכתוב בת"ז בגין דאח נטיר לה. אדרבא הוציאה מביניהם כל ניצוצות הקדושה בבחינת (קהלת ח') עת אשר שלט האדם באדם לרע לו וכו' שזהו בחינת מה שכתוב לעיל שבשורש הקדושה נכללין המאורי אש בבחינת מאורי אור כנ"ל. אבל המן סבר שעכשיו יתגבר על ידי זה שעל ידי שנלקחה אסתר וכו' יהיה לו כח להגביר מ אד את המאורי אש עד שיכלה וישרוף ח"ו הכל שזהו בחינת מה שרצה להשמיד להרוג ולאבד וכו'. והעיקר על ידי שנכשלו בבבל בנשים הנכריות בפגם הברית כל כך שעל ידי זה מתגבר ההעלמה וההסתרה כנ"ל. כי מתגברין מאורי אש כנ"ל ומגודל התגברותם אז רצה לכלות לגמרי ח"ו. ובאמת היתה אז עת צרה גדולה וכו' כמובא. אבל הכנעתו ומפלתו היה על ידי מרדכי שיצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה וילבש שק ואפר וכן בכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יוצע לרבים (אסתר ד') שכל זה הוא בחינת הבכיה וההספד של חצות הנ"ל שעיקר הבכיה וההספד הוא על העלמה הנ"ל שעל ידי זה עיקר חורבן בית המקדש כנ"ל. כי גם אז עיקר התגרות המן וחחלותיו היה על שראה שרוצים לחזור ולבנות את הבית המקדש כמו שאמרו רז"ל. ומחמת זה התגרו בהם להגביר ח"ו המאורי אש על ידי הפגמים הנ"ל לכלותם לגמרי ח"ו. אבל מרדכי וישראל המשכיו תיקון הנ"ל של בחינת חצות הנ"ל על האבילות והבכיה וההספד שבכו והספידו על הצרה הגדולה הזאת שהוא בחינת הספד על העלמת הצדיק וכו'. וזהו בחינת שק ואפר אפר דייקא שבכו והתפלשו באפר על שראו תוקף התגברו המאורי אש שהם בחינת אפר כנ"ל, ועל ידי זה באמת זכו אחר כך שנתהפך מהיפך אל היפך בבחינת לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר, פאר תחת אפר דייקא בחינת שנתהפכו המאורי אש בחינת אפר שיניקתם מבחינת אשה אסתר ונכללו בשורש קדושתם בבחינת פאר ויופי והידור הצדיק שהוא בחינת מאורי אור שזהו בחינת (שם ח') ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור וכו' שכל זה הוא בחינת פאר ויופי והידור הצדיק האמת בחינת כלליות הגוונין שהם בחינת תכלת וחור וכו' ותכריך בוץ וארגמן וכו'. כי התגברו בחסדו בחינת המאורי אור מאד בבחינת פאר תחת אפר כנ"ל, כי מרדכי הוא בחינת הרא בית הנ"ל. בחינת (שמות ל') ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור שהוא בחינת מרדכי מן התורה כמו שאמרו רז"ל (מגילה י'). כי הראש דקדושה בחינת מוחין הנ"ל הם בחינת בשמים בחינת ריח טוב שהוא חיות הנשמה שהיא בחינת המוחין בחינת (איוב ל"ב) ונשמת שדי תבינם. ועל כן על ידי הבשמים ראש האלו נמשח המשכן וכל כליו ונתקדשו בקדושתם. כי כל קדושת המשכן והבית המקדש הוא על ידי הצדיק הראש בית הנ"ל שהוא בחינת שבת שמאיר לבית המקדש וכמבואר בהתורה הנ"ל:

אות י

וזהו ליהודים היתה אורה וששמחה וששון ויקר שהם בחינת פאר כלליות הגוונין בחינת ד' מוחין שמשם כל השמחות בבחינת (תהלים פ"ט) בשמך יגילון כל היום וכו' כי תפארת עוזמו אתה וכו'. וזהו בחינת מהש דרשו רז"ל (מגילה ט"ז) אורה זו תורה בחינת קדושת המוחין הנ"ל הם בחינת קדושת התורה. כי כל חכמות המוחין הוא רק חכמת התורה ולא שום חכמה אחרת ח"ו כמו שכתוב אני חכמה וכו' לי בינה וכו'. וזהו (שם) ושמחה זה יום טוב שאז מאיר אור הפנים שבשביל זה נצטוו לעלות לרגל ביום טוב כמו שכתוב (שמות כ"ג) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך לקבל אור הפנים המאיר בבית המקדש שהוא בחינת פאר הנ"ל שהוא עיקר קדושת הבית המקדש כנ"ל. וזהו (שם) וששון זו מילה היינו הכנעת וביטול ההעלמה הנ"ל על ידי העברת הערלה שהיא בחינת קליפת עמלק שחותכין ומעבירין אותה על ידי מצות מילה כנ"ל וזהו (שם) ויקר אלו תפילין כי כל זה הוא בחינת תפילין כנ"ל:

אות יא

ועיין בהלכות שבת הלכה ד' שם מבואר גם כן ענין פרשת זכור וכו' על פי התורה הזאת. אך התורה היא ארוכה מארץ מדה וכו'. ומה שחסר זה גילה זה וכו'. ועדיין צריכין למודעי.כי עדיין יש בזה הרבה לדבר ולבאר בבחינת הנגלות לנו ולבנינו וכו'. מלבד הנסתרות לה' אלקינו שיש בזה שהוא סתום ונעלם מעין כל. השם יתברך יאיר עיניו בתורתו תמיד אמן כן יהי רצון:

אות יב

והנה על פי כל הנ"ל מבואר שתפילין הם בחינת פאר בחינת מוחין המאירין לבית המקדש שזוה בחינת שבת כנ"ל ועתה ממילא מובן מה ששבת לאו זמן תפילין. כי בשבת מאירין המוחין בחינת פאר הנ"ל בחינת אור הצדיק וכו' ממילא על ידי קדושת עיצומו של יום שהוא שבת שהוא בחינת אור הצדיק וכו' כנ"ל וכן יום טוב גם כן מאיר בו אור הפנים שהוא בחינת פאר כנ"ל על ידי קדושת יום טוב בעצמו ועל כן הוא גם כן לאו זמן תפילין וכנ"ל:

אות יג

וזהו שכתב בזוהר הקדוש פרשת חיי שרה שרזא דתפילין הוא כי הם בבחינת ועשו לי מקדש וכו' וכמו שכתוב שם כגוונא דמקדש דכתיב ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה. ועלייהו דיורא דמלכא בארבא אתוון. וכהן גדול לבא ומוחא עלייהו מדורין דקודשא בריך הוא בארבא פרשיין וכו' עיין שם. כי על פי כל הנ"ל מבואר שתפילין הם בחינת שבת בחינת אור הצדיק שהוא בחינת המוחין המאירין לבית המקדש, היינו ככל דברי הזוהר הנ"ל שתפילין הם בבחינת ועשו לי מקדש כנ"ל: