ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות תפילין/הלכה ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הלכה ו[עריכה]

אות א[עריכה]

על פי התורה חיים נצחיים בל"ת (סימן ע"ב) עיין שם היטב כל התורה כולה מראשה לסופה. והכלל שעל ידי הראיה לבד שרואין פני הצדיק מתנוצץ מוחו. ועל ידי זה מקבל גדולה בחינת מלכות כל אחד לפי מדריגתו בבחינת (שמות י"ח) שרי אלפים שרי מ אות שרי חמישם שרי עשרות. כי הגדולה והמלכות תלויה בהתנוצצות המוחין בבחינת מלך אסור ברהטים ברהיטי מוחין שבחינת המלכות והגדולה אסור ומקושר ברהיטי מוחין וכו'. והתנוצצות המוחין זה בחינת בנין בית המקדש שהוא הדעת כמו שאמרו רז"ל (ברכות ל"ג) וכו'. וזה בחינת (משלי כ"ב) חזית איש מהיר במלאכתו וכו'. ואזי כשמקבל כל אחד גדולה ומלכות כפי מדריגת מוחו על ידי המנהיג האמת בחינת משה וכו' על ידי בחינת ואתה תחזה וכו' ושמת עליהם שרי אלפים וכו' אזי יודע כל אחד לחדש חידושי וביאורי התורה כפי מדריגתו. על ידי רוח אלקים שמקבל מבחינת משה שהוא המנהיג הכולל שהוא חכם הכולל רוח הכולל. כי הוא איש אשר רוח אלקים בו וכו'. שמאיר בכל אחד רוח אלקים שהוא בחינת התנוצצות המוחין בחינת (שמות ל"א) ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעתובכל מלאכה וכו' שעל ידי זה מחדשין בתורה בבחינת (בראשית א') ורוח אלקים מרחפת וכו'. אבל זה המנהיג צריך שיהיה פרוש וקדוש גדול בקדושת הברית וכו' ולהמשיך גם על כל אחד מישראל בחינת קדושת הברית ופרישות וכו'. ועל ידי זה נמשך יראה שהוא הבושה כמו בשעת מתן תרוה וכו'. כי צריכין להתבייש אפילו לעשות מצוה וכו', והבושה הוא בחינת תשובה ועל ידי תשובה זוכים לחיים בחינת חיים נצחיים היינו שנחיה וקם בתחיה ענוה והשפלות של משה רבינו עליו השלום שמלובש אצל כל אחד מישראל בכל אבר ואבר שזה עיקר תחית המתים שהשפלות והענוה של כל אחד יהיה נחיה ויקום בתחיה ויחיה חיים נצחיים שהם כל שעשוע עולם הבא בחינת עונג שבת בחינת טועמיה חיים זכו בחינת נחלה בלי מצרים. כי תענוג עולם הבא הוא בלתי גבול ואי אפשר לקבלו ולציירו בהגוף שהוא בגבול רק כשהוא אין ממש דהיינו שזוכה לענוה אמתיית של משה רבינו שזה בחינת תחית המתים כי השפלות והענוה של משה רבינו מלובש אצל כל אחד מישראל בכל אבר ואבר. אבל זאת הענוה היא בבחינת מיתה אצלו. כי אינו מרגיש הענוה המלובשת אצלו. אבל על ידי הסתכלות פני הצ דיק שעל ידי זה מתנוצץ מחו וזוכה לקבל גדולה בחינת מלכות. ועל ידי זה זוכה לחדש בתורה כראוי לו לפי מדריגתו ועל ידי זה נופל עליו יראה זו הבושה כמו בשעת מתן תורה. והבושה היא תשובה שהיא בחינת חיים בחינת (יחזקאל י"ח)והשיבו וחייו. ועל ידי זה נחיה אצלו וקם בתחיה השפלות והענוה של משה רבינו שהיה אצלו בבחינת מיתה ועכשיו נחיה וקם בבחינת תחית המתים בבחינת (ישעיה כ"ו) הקיצו וררננו שוכני עפר וכו' וכו' עיין שם כל זה היטב:

אות ב[עריכה]

וזה בחינת תפילין. כי תפילין הם התנוצצות המוחין כידוע וכמבואר בדבריו ז"ל במקום אחר (סימן ל"ח). שעל ידי זה זוכין לגדולה בחינת מלכות בבחינת מלך אסור ברהטים. ברהיטי מוחין שזהו כל בחינת תפילין כמבואר בדברי רז"ל שמקרא זה נאמר על תפילין שהם בחינת רהיטי מוחין התנוצצות המוחין שבהם אסור וקשור וצרור בחינת המלכות שזהו בחינת והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים שנאמר על מלכות דוד שהיא קשורה וצרורה בצרור החיים שהם התפילין שזהו בחינת קשר של תפילין כמבואר במקום אחר (סימן נ"ד). היינו שהשם יתברך ברחמיו צונו להניח תפילין בכל יום שהם התנוצצות המוחין שהם בחינת אור הפנים כדי להמשיך עלינו על ידי זה קדושת אור פני הצדיקים האמתיים שעל ידי הסתכלותם עיקר התנוצצות המוחין עד שזוכין לכל הבחינות הנ"ל עד שזוכין לחיים נצחיים שהם ענוה ושפלות אמתי של משה רבינו שהם בחינת תחית המתים וכנ"ל. וכל זה מקבלין על ידי הסתכלות פני הצדיקים. אבל לאו כל אדם זוכה לזה. כי לאו כל אדם זוכה לידע היכן משה שרוי היכן אהרן שרוי. היינו שהרוב אינם יודעים היכן הם הצדיקים האמתיים הגדולים במעלה הזאת שיכולין על ידי הסתכלותם לבד לזכות את ישראל בכל הבחינות הנ"ל. עד שיזכה לבחינת תחיית המתים שהוא חיים נצחיים שהוא עיקר האושר והמקוה עיקר התכלית האמתי עיקר תקוותינו לנצח. ואפילו מי שזוכה לזה להתקרב לזה הצדיק ולהסתכל בו ולהתעדן באור פניו הקדושים בוודאי גם הוא אי אפשר שיסתכל בו בכל יום ובכל עת ובכל שעה. על כן השם יתברך ברחמיו חמל עלינו ונתן לנו מצוה הקדושה והנוראה הזאת להניח תפילין בכל יום. כי התפילין הם קדושים בקדושה גדולה כל כך. שעל ידי זה יכול כל אחד מישראל להמשיך על עצמו קדושת התנוצצות המוחין הנמשכין מהסתכלות פני הצדיקים. כי תפילין הם אור הפנים כנ"ל. ועל כן אמרו רז"ל (מנחות מ) המניח תפילין זוכה לחיים כמו שכתוב (ישעיה ל"ח) ה' עליהם יחיו. היינו בחינת חיים נצחיים הנ"ל שהם בחינת תחיית המתים שהוא בחינת ענוה ושפלות אמתי של משה רבינו כנ"ל וזה בחינת השמחה של תפילין כמו שאמרו רז"ל (ברכות) דהוי חדי כולה יומא ואמר תפילין קא מנחנא. כי חיים הנ"ל הם עיקר השמחה הנצחיית כמו שכתוב (תהלים ט"ז) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך. שזה זוכין על ידי תפילין שהם בחינת אור הפנים כנ"ל. וזה בחינת קשר של יוד שהזהירו רז"ל מאד שלא יתרחק ח"ו מן התפילין כי יוד הוא בחינת עולם הבא כמו שאמרו רז"ל (מנחות כ"ט) היינו בחינת חיים נצחיים של עולם הבא שהוא ענוה ושפלות אמתי שזהו גם כן בחינת יוד שהוא קטנה שב אותיות. היינו בחינת ענוה אמתיית. וזה שאמרו רז"ל שהעולם הבא נברא ביוד על שם שהצדיקים שיהיו אז מועטים ולכאורה תמוה הלא כל ישראל יהיו שם כמו שאמרו רז"ל (אבות א') כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאטמר (ישעיה ס') ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ וכו'. אך מה שאמרו נרז"ל שהצדיקים שיהיו שם הם מועטים הוא בבחינת מה שאמרו רז"ל על פסוק (דברים ז') כי אתם המעט מכל העמים ופירש רש"י על ענוה ושפלות שאתם ממעטים עצמיכם וזה שהצדיקים שיהיו שם בעולם הבא הם מועטים. מועטים ודאי כי לא יהיה שם רק מי שהוא בבחינת כי אתם המעט מכל העמים. דהיינו שהוא ממעט ומקטין עצמו. כי חיים נצחיים של עולם הבא אין מי שיוכל לקבל כי אם השפלות והענוה של כל אחד וכו' וכנ"ל:

אות ג[עריכה]

וזה שהפליגו רז"ל (ראש השנה י"ז) בעונש מי שאינו מניח תפילין וקראו אותו פושעי ףישראל בגופו שהוא קרקפתא דלא מנח תפילין שהוא נידון במיתה עולמית היינו כנ"ל. כי אי אפשר לזכות לחיי עולם שהם חיי עולם בא כי אם על ידי תפילין כנ"ל:

אות ד[עריכה]

ועל כן שבת לאו זמן תפילין. כי שבת הוא בעצמו בחינת חיי עולם הבא בחינת חיים נצחיים הנ"ל. בבחינת טועמיה חיים זכו כמו שכתוב בהתורה הנ"ל בתחלתה. על כן בוודאי אין צריכין אז תפלין להכניע סטרא דמותא להמשיך חיים נצחיים. כי קדושת שבת בעצמו הוא בחינת חיים נצחיים כנ"ל. וכן ביום טוב וחול המועד אסור להניח תפילין כי הם בעצמם אותכמו שאמרו רז"ל (מנחות ל"ו). כי הם כולם מקבלים קדושת שבת קדש שהוא תחלה למקראי קדש. שכל הימים טובים מקראי קדש מקבלים קדושתם משבת. על כן אין שייך בהם הנחת תפילין כנ"ל. כי כל הימים טובים הם זכר ליצירת מצרים. ועיקר התפילין הם בחינת זכירת יציאת מצרים שהם הפרשיות של תפילין שנזכר בהם הרבה יציאת מצרים. כי עיקר התפילין הם לזכות לחיים נצחיים חיי עולם הבא כנ"ל שהם בחינת נחלה בלי מצרים בלי גבול כמבואר שם בהתורה הנ"ל בתחלתה עיין שם. וזה עיקר בחינת יציאת מצרים שאז זכינו לקבל את התורה שעל ידי זה נזכה לחיי עולם הבא לבחינת נחלה בלי מצרים בלי גבול היפך בחינת מצרים שנקרא על שם זה מצרים לשון מצרים וגבול. כי כל מקום הרחוק מהקדושה ביותר הוא בבחינת גשמיות ביותר ויש שם בחינת מצרים וגבול ביותר. ועל כן כל הגליות מכונים על שם מ צרים על שם שהם מצירים לישראל כמו שאמרו רז"ל. כי עיקר כל הגליות הוא גלות הנפש מה שמונעים את ישראל מכמה מצות וקדושת ישראל על ידי מרירת הגלות בגשמיות ורוחניות וכל מה שרחוקים מהקדושה, כן הוא בבחינת גבול ומיצר ביותר. ועל כן נקראים הגליות על שם מצרים לשון מיצר וגבול כי הם מצירים לישראל לכובשם ח"ו בבחינת מיצר וגבול היפך נחלה בלי מצרים הנ"ל. וזה בחינת (איכה א') כל רודפיה השיגוה בין המצרים וכנ"ל. אבל על ידי מצות תפילין אנו ממשיכין על עצמינו בחינת קדושת יציאת מצרים שהוא בחינת קדושת הגאולה העתידה שיגאלנו השם יתברך מכל הגליות כמו שכתוב (מיכה ז') כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפל אות כי אנו ממשיכין עלינו על ידי התפילין קדושת אור פני הצדיקים האמתיים שעל ידי זה זוכין לנחלה בלי מצרים שזהו בחינת יציאת מצרים שנזכר בתפילין וכנ"ל. ועל כן בכל הימים טובים שהם בעצמם זכר ליציאת מצרים בוודאי אין להניח בהם תפילין. כי זוכין לבחינת יציאת מצרים שהוא בחינת נחלה בלי מצרים שהוא חיים נצחיים של עולם הבא. זוכין לזה על ידי קדושת הימים טובים בעצמן שהם עצמן אות. כי הם בעצמן בבחינת יציאת מצרים וכנ"ל. ועל כן הוא איסור להניח בהם תפילין. ועל כן איתא בזוהר הקדוש שחייב מיתה המניח בהם תפילין. כי עיקר התפילין הוא להכניע סטרא דמותא ששולט בימי החול. שעל ידי זה אין מרגישין השפלות והענוה של משה רבינו שבכל אבר שהוא בבחינת מיתה אצלו מחמת שאז יש אחיזה לסטרא דמותא שהמשיך אדם הראשון על ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע שעיקר הפגם היה על ידי גדלות כמו שכתוב (בראשית ג') והייתם כאלקים יוצרי עולמות כמותו וכו' כמו שאמרו רז"ל (בראשית רבא פרק י"ט). היינו שהנחש הכניס בהם קנאה וגדלות להתקנא בו יתברך ולהתאוות להתגדל כמותו לברוא עולמות כמותו. ועל ידי זה נתגרש מגן עדן ונגזר עליו מיתה לדורות. כי אם לא היה חוטא היה זוכה בגופו לחיות חיים נצחיים הנ"ל. היינו שהיה זוכה בעודו בגופו בחיים חיותו היה זוכה להענוה של משה רבינו באמת בכל האברים שהם חיים נצחיים, ולא היה צריך למות כלל. אבל מחמת שפגם בזה כנ"ל על ידי זה נתגרש מגן עדן (שם) וישכן וכו' את הכרובים וכו' לשמור את דרך עץ החיים. על כן עתה אי אפשר להאדם לזכות בשלימות בתכלית לבחינת חיים נצחיים הנ"ל. כי אם על ידי המיתה שבהכרח שימות תחלה וישוב אל העפר כשהיה כמו שכתוב (שם) כי עפר אתה ואל עפר תשוב. היינו שאי אפשר לו לזכות לענוה אמתיית שהוא בחינת עפר כי אם על ידי המיתה שישוב את העפר ממש. ואז יתבלה בעפר לגמרי ויתבלה זוהמת הגוף שהוא בחינת גשמיית וישוב לעפר. ואז דייקא יזכה אחר כך לפי מעשיו לקום בתחית המתים שיהיה נחיה שפלותו האמתי ויחיה חיים נצחיים וכנ"ל.ואפילו הצדיקים הגדולים מאד. ואפילו משה רבינו בעצמו הוכרח למות אף על פי שזכה בחיים חיותו לענוה אמתיות אבל הוכרח למות בשביל טובת ישראל כדי שיכול להקיץ ולעורר ולהקים בתחיה כל ישראל שמלובש בהם ענוונתתו שהוא בבחינת מיתה אצלם שצריכין להחיותם בבחינת תחית המתים וכנ"ל. ובשביל זה הוכרח משה למות כמובא בדברי רז"ל (א"ר פ' ל') המשל למי שאבד וכו'. ועל כן עיקר התפילין הם בימי החול ששולט אז ל"ט מלאכות זוהמת הנחש שהוא סטרא דמותא. על כן אי אפשר להכניעם כי אם על ידי קדושת התפילין הקדושים שהם בחינת חיים נצחיים היפך סטרא דמותא. אבל בשת ויום טוב וחול המועד שהם עצמם אות. כי מאיר בעצמם ממילא קדושת שבת שהוא חיי עולם הבא חיים נצחיים הנ"ל. על כן בוודאי אסור להניח בהם תפילין וחייב מיתה המניח בהם תפילין. כי מראה כאלו יש בהם שליטה ח"ו לסטרא דמותא עד שצריך להניח תפילין ועל כן חייב מיתה. כי באמת באלו הימים נכנע סטרא דמותא על ידי קדושת עיצומו של יום כנ"ל:

אות ה[עריכה]

ועל כן אבל אסור להניח תפילין ביום הראשון. כי מחמת האבילות שהתגבר אז סטרא דמותא ח"ו. על כן אי אפשר אז להכניעה על ידי הנחת תפילין. ועל כן אסור אז להניח תפילין ועל כן צריך האבל לישב על הארץ להמתיק הדין בשרשו להשפיל עצמו עד לעפר ממש. כדי להמשיך על עצמו חיים נצחיים שהם בחינת ענוה אמתיית שמשים עצמו כעפר בחינת הקיצו ורננו שוכני עפר. כי באמת מי שמבטל עצמו בתכלית עד שזוכה לחיים הנ"ל באמת שהם ענוה אמתיית הוא אינו צריך להשפיל עצמו לעפר ממש. אדרא הוא יכול למלוך ולהשתרר ולהתפאר עצמו בכל מיני התפארות. ואף על פי כן הוא עניו באמת. כמו שמצינו בגדולי הצדיקים שהתפארו את עצמם בכמה התפארות. כמו רבי שמעון בר יוחאי שאמר באידרא אסהדנא עלי וכו'. וכן אמר ראיתי בני עליה וכו'. אם שנים הם אני וכו' (סוכה מה). וכן בכמה וכמה גדולי התנאים ואמוראים שהיו מתפארים עצמם בכמה התפארות (עיין סוף סוטה). ולכאורה נדמה שהוא נגד דרכי הענוה. אאבל באמת זהו עיקר תכלית שלימות הענוה האמתיית כאשר שמעתי והבנתי ממנו ז"ל. כי עיקר הנוה שיוכל לכתוב על עצמו והאיש משה עניו מאד וכו' כמובא בדברינו במקום אחר וכמרומז בסוף התורה הנ"ל. שאין שלימות הענוה להיות עצל וכו' (שקורין שלימזלניק) וכו' עיין שם. וזה בחינת (שיר השירים א') שחורה אני ונאוה שנאמר בשבח הצדיקים הענוים באמת שהם בבחינת יוד שהוא עולם הבא שאין בה ציור כלל. רק שחרות כמובא בזוהר הקדוש. וזהו שחורה אני ונאוה שאני שחור בתכלית השחרות כמו יוד הקטנה שב אותיות שאין בה רק שחרות היינו בחינת ענוה בתכלית שמחזיק עצמו בתכלית תכלית השחרות. ואף על פי כן ונאוה. ואף על פי כן נאה הוא מאד. כי הוא זוכה לביטול כל ההרגשות עד שיכול להתפאר בנוי ויופי שלו. כי זה עיקר שלימות הענוה כנ"ל. אבל לאו כל אדם זוכה לזה בשלימות בפרט בעת שיש שליטה ח"ו לסטרא דמותא דהיינו בעת האבילות ח"ו על כן אז עיקר ההמתקה על ידי ישיבה לארץ ממש. ועל ידי זה ממשיך על עצמו חיים נצחיים שנמשך מבחינת עפר מבחינת ענוה אמתיית. ועל ידי זה מכניע ומבטל סטרא דמותא שלא תשלוט עליו. וזהו בעצמו תקון הקבורה בעפר כמו שכתוב (קהלת י"ב) וישוב העפר על הארץ כשהיה. ואז והרוח תשוב אל האלקים. כי מחמת חטא אדם הראשון מחמת חטאי הדורות אי אפשר לזכות לחיים נצחים כנ"ל שהם ענוה אמתיית. כי אם על ידי שישוב אל העפר ממש ויתבלה זוהמתו בעפר. בעפר דייקא שהוא בחינת ענוה שמשים עצמו כעפר. ואז יזכה לקום בתחיה לחיות חיים נצחיים והעיקר כפי מה שזכה להשים עצמו כעפר בחייו בבחינת הקיצו ורננו שוכני עפר מי שנעשה שכן לעפר בחיו וכנ"ל:

אות ו[עריכה]

ועל כן עיקר אור התפילין יוצאין על ידי התעוררות השינה בחצות לילה לעסוק בתורה כמובא בכתבי האריז"ל באריכות שמשם יוצאין אור התפילין עיין שם. כי שינה אחד מששים במיתה. ועל ידי התעוררות השינה מכניעין סטרא דמותא וממשיכין על עצמו אור הפנים על ידי שמתאבלין על חורבן בית המקדש שהם עיקר אור פני ה' כמו שכתוב (דברים ט"ז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' וכו. ועל ידי שמתאבלין על חורבנות זוכין להמשיך על עצמו קדושת בנינו כמו שאמרו רז"ל (תענית ל') כל המתאבל על ירושלים זוכה וכו', ועל ידי זה ממשיך על עצמו בחינת התנוצצות המוחין שהוא בחינת בנין בית המקדש כנ"ל בהתורה הנ"ל. ואחר כך עוסקין בתורה. כי משם נמשך ביאורי התורה כנ"ל, ועל ידי זה יוצאין אור התפילין שהם בחינת חיים נצחיים שכלולין מכל הבחינות הנ"ל כנ"ל:

אות ז[עריכה]

ועל כן עיקר התפילין תלויים בעינים כמו שכתוב (דברים ו') והיו לטוטפות בין עיניך. כי עיקר התפילין נמשכין על ידי הסתכלות העינים על ידי שזוכין לר אות את עצמו עם הצדיקים האמתיים כנ"ל:

אות ח[עריכה]

וזה בחינת שם שדי של תפילין. כי שדי על שם שיש די באלקותו לכל בריה שזהו היפך הגדלות כמבואר בהתורה אני ה' הוא שמי עיין שם. ולהמתיק הענין יותר. כי באמת תכלית האדם שיבא לתכלית הביטול באמת עד שיהיה אין ממש. דהיינו שיזכה לשבר הגדלות לגמרי עד שיזכה לענוה אמתיית של משה רבינו עליו השלום שמלובש בכל אבר ואבר. ואז זוכה לחיות חיים נצחיים להיות נכלל בו יתברך להתענג על ה' שהוא האושר המקווה אשר עין לא ראתה וכו. וזהו בחינת שדי שיש די באלקותו לכל בריה. היינו שאינך צריך עוד שום דבר אחר. כי אינך צריך שיהיה לך שום תענוג ואחיזה באיזה גשמיות וישות כאלו צריך לך עוד ח"ו איזה דבר אחר חוץ מאלקותו ח"ו. חלילה לך מזה. כי באמת יש די באלקותו לכל בריה. ואינך צריך עוד שום דבר אחר כלל. כי מי שיש לו עדיין איזה אחיזה באיזה גסות שהוא בחינת גשמיות וישות שהוא רחוק מהשם יתברך. כי תועבת ה' כל גבה לב נמצא נחשב כאלו בוחר לו איזה דבר אחר חוץ מאלקותו יתברך ועל כן באמת אמרו רז"ל (סוטה ד') כל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה ועל כן ההיפך מזה שהוא ענוה אמתיית הוא בחינת שם שדי שיש די באלקותו לכל בריה. כי כשאין בו שום גסות.והוא מבטל כל ההרגשות בתכלית הביטל כאלו הוא אין ממש ואין לו שם תענוג וחיות כי אם חיות השם יתברך בעצמו וזה די לו ואין צריך יותר. כי יש די באלקותו לכל בריה שיש די עונג ושמחה וחיות אמתי ונצחי באלקותו לבד יתברך ואין צריכין שום דבר אחר כלל. רק להיות אין ממש. ולהתענג על ה' לבד כנ"ל. אשרי הזוכה לזה. וזה בחינת (תהלים ל"ד) בה' תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו. שדוד המלך עליו השלום התפאר בה' תתהלל נפשי שאין לי שום שבח והילול כי אם בה' לבד כנ"ל. וזהו ישמעו ענוים וישמחו. כי זה אין זוכין כי אם ענוים באמת שהם זוכין לחיים נצחיים הוא בחינת שובע שמחות כמו שכתוב (שם ט"ז) תודיעני אורח חייםשובע שמחות את פניך וכו' שזהו בחניתתפילין שהם אור הפנים כנ"ל. שזהוב חינת שדי של תפילין שיש די באלקותו לכל בריה ואין צריכין דבר אחר כלל וכנ"ל. וזהו שיש די באלקותו לכל בריה. היינו שכל בריה שבגעולם עיקר סוף תכליתה האחרון לבא לזה שלא יהיה לה שום תאוה ותענוג וחיות אחר כי אם באלקותו לבד. כי יש די באלקותו לכל בריה. כי כל בריה שבעולם יש לה די ועונג לחיות באלקותו יתברך לבד וכנ"ל. וכבר מרומז מענין זה בסוף התורה אמר ר' עקיבא (בסימן נ"א) שאף על פי שתכלית עולם הבא לכלול בו יתברך שיהיה נכלל אחר הבריאה בקודם הבריאה שזהו בחינת עין לא ראתה וכו'. שלא יהיה עין שיראה כי יוכלל הכל בבחינת קודם הבריאה. אף על פי כן יהיה חילוקים רבים בין כל אחד ואחד שכל אחד יקבל שכרו כפי עבודתו ולפום צערא אגרא. אך אי אפשר להבין זאת כלל כמו שכתוב שם עיין שם. וזהו שיש די באלקותו לכל בריה שאף על פי שבוודאי יהיה חילוקים גדולים בענין זה שהוא להתענג על ה' לבד כנ"ל. אף על פי כן אפיל הבריאה הפחותה שבפחותים יש לה די באלקותו לבד. כי עונג וחיות ידיעות וכלליות באלקותו יתברך שתרגיש הבריאה הפחותה שבפחותים יש בו די והותר לחיות חיים נצחיים לעולם ועד. כי אף על פי שבוודאי לא יזכה הקטן במעלה לידע ולחיות חים נצחיים כמו הצדיק הגדול ויהיה חילוקים לאין מספר בין מדריגת כל אחד ואחד. אף על פי כן אפילו החיות והעונג שיקבל הקטן שבקטנים מאלקותו יתברך לבד בלי שום דבר אחר יהיה בו די והותר לחיות לעולם ועד. כי יש די באלקותו לכל בריה אפילו להקטן שבקטנים וכנ"ל. והעיקר מי שחותר ומשתדל לזכות לזה בחיים חיותו. ועל זאת יתפלל כל החפץ בחיים אמתיים שיזכה לבא לזה בחייו שיהיה לו די באלקותו לבד ולא ירצה שום דבר אחר רק השם יתברך ותורתו ומצותיו שהם אחדותו יתברך. אשרי המשתדל עד שזוכה לזה. וזה בחינת (מלאכי ג') והריקותי לכם ברכה עד בלי די. ודרשו רז"ל (תענית ט') עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. וקשה לי תמיד מה ברכה היא זאת שיצטרכו שפתותיכם לבלות מלומר די. אך באמת קבלת שכר הצדיקים והכשרים יש בו מדריגות למעלה ממדריגות גבוה מעל גבוה עד אין חקר. ועל כן אף על פי שבסוף יזכה כל בריה לזה שיהיה לו די באלקותו לבד כנ"ל. שזהו בחינת שם שדי כנ"ל. אבל מעלה יתירה יזכו ישראל שיגיעו לביטול כזה עד שיפסקו מלומר די. כי די הוא בחינת צמצום. ומי שישאר בו עוד איזה בחינת צמצום אף על פי שיזדכך בתכלית הזיכוך יאמר די כי בוודאי יהיה לו די באלקותו לבד וכנ"ל. אבל ישראל ממשלותיו יעלו למעלה למעלה מזה שהשם יתברך יריק להם ברכה עד בלי די עד שיבלו שפתותיהם מלומר די שישפיע להם כל כך ברכה וטוב ועונג שהשגות אלקותו יתברך עד שיגיעו לביטול עליון כזה עד ששפתותיהם שהם כלי הדיבור יבלו ויתבטלו ולא יאמרו עוד די. כי יעלו למעלה למעלה מכל הצמצומים הקדושים שבעולם. ועל זה נאמר (ישעיה ס"ד) עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. ואי אפשר לדבר יותר בזה כלל. רק כל חד כפום מה דמשער בלבי' יוכל להתנוצץ לו מעט מעלת הצדיקים והכשרים הנלוים להם אשרי כל חוסי בם:

אות ט[עריכה]

וזה בחינת (שמות י"ג) קדש לי כל בכור וכו' שהיא פרשה ראשונה של תפילין, וכן פרשת שניה והיה כי יביאך מדבר מקדושת בכורים. כי קדושת בכורים הוא בחינת קדושת הברית על ידי שמקדשין ההולדה הראשונה ונותנין אותה לכהן כי כל בחינת הנ"ל שזוכין על ידי ראיית הצדיק לבחינות תחית המתים שהוא ענוה אמתיית העיקר על ידי קדושת הברית של הצדיק האמת שהוא ממשיך בחינת קדושתו ופרישתו על כל ישראל כמו בשעת מתן תורה כמו שכתוב בהותרה הנ"ל. ועיקר קדושת הבכורים הוא ליתנם לכהן. כי קדושת הכהונה התחילה מאהרן שזכה לזה על ידי ראיית פני הצדיק משה אחיו באמת בלי קנאה רק בענוה אמתיית. ועל ידי זה דייקא זכה למעלה גדולה ונוראה כזאת שהוא כתר הכהונה שיהיה הוא ובניו כהנים לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו. כי בזה שראה וקיבל פני משה אחיו בשמחה בזה היה תלוי כל יציאת מצרים וקבלת התורה. על כן זכה על ידי זה לכהונה. וכמבואר בפרשה של שליחות משה להוציא ישראל ממצרים שמיאן משה בשליחותו כמה פעמים. כי לא רצה ליטול גדולה על אחיו אהרן כמו שדרשו רז"ל (תנחומא שמות כ"ז) עד שאמר לו השם יתברך (שמות ד') הלא אהרן אחיך הלוי וכו' הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו ועל ידי זה זכה לכהונה כמו שאמרו רז"ל (שבת קל"ט) שבזכות זה זכה לחשן המשפט הנתון על הלב. נמצא שעיקר הכהונה זכה אהרן על ידי וראך וכו' וזהו וראך דייקא. שעל ידי שיראה אותך ויקבל פניך ושמח בלבו שזה בחינת חיים נצחיים שהוא ענוה אמתיית זוכין על ידי ראיית פני הצדיקים שם עיקר השמחה כנ"ל. בחינת תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך בחינת ישמעו ענוים וישמחו. על ידי זה תוציא את ישראל ממצרים שהוא בחינת ביטול המצרים והגבולים שהם בחינת ג אות כנ"ל. ועל כן זכה לכהונה לעבוד עבודתו בבית המקדש ששם עיקר התנוצצות המוחין שהם מלאכת המשכן והבית המקדש בחינת חזית איש מהיר במלאכתו. מהיר דייקא בחינת הכהנים העובדים בבית המקדש שהם מהירים וזריזים בעבודתם בחינת (שבת כ') כהנים זריזים הן. ועל כן פרשיות התפילין מדברים מקדושת הבכור שהוא בחינת קדושת הכהן כי עיקר הכהונה נמשכת מראיית פני הצדיק מבחינת וראך ושמח בבו שמשם עיקר קדושת התפילין כנ"ל:

אות י[עריכה]

ועל כן עיקר תחיית המתים יהיה על ידי זרע אהרן הכהן כמו שאמרו רז"ל (סוף סוטה) ותחיית המתים בא על ידיע אליה זכור לטוב. אליהו זה פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. כי תחיית המתים שהוא ענוה אמתיית נמשך על ידי קדושת אהרן שזכה לכהונה על ידי ראיית פני הצדיק באמת בשמחה שעל ידי זה עיקר תחיית המתים כנ"ל:

אות יא[עריכה]

וזה שמסיימת פרשה אחרונה שבתפילין בענין תחיית המתים שהם חי ארוכים חיים נצחיים כמו שכתוב (דברים י"א) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם וכו' ודרשו רז"ל (סנהדרין צ') לענין תחיית המתים כמו שכתוב לכם לא כתיב אלא להם מכאן לתחיית המתים מן התור היינו כנ"ל. כי עיקר התפילין שהם אור הפנים הוא לזכות לתחיית המתים שהוא ענוה אמתיית בחינת הקיצו ורננו שוכני עפר כנ"ל. ועל כן מדברים כל הפרשיות של תפילין מארץ ישראל כי עיקר תחיית המתים יהיה בארץ ישראל כמו שאמרו רז"ל (כתובות קי"א) וזהו למען ירבו ימיכם וכו'. על האדמה דיקא שהוא ארץ ישראל ששם עיקר תחיית המתים. כי תחיית המתים הוא ענוה אמתיית שמשים עצמו כעפר וכאדמה בחינת הקיצו ורננו שוכני עפר מי שנעשה שכן לעפר בחייו. וזה זוכין דייקא על ידי עפר ארץ ישראל. כי אף על פי שבחינת עפר הוא מעלה גדולה דהיינו לשום עצמו כעפר להיות עניו באמת שהוא גדול מהכל. כי ענוה גדולה מכולם אף על פי כן כבר מבואר בהתורה הנ"ל שאף על פי כן אסור להיות עצל (ושלימזלניק) וכו'. כי הענוה הוא עיקר החיות וכו'. כי יש להיפך _ בחינת עפר דסטרא אחרא שעיקר אחיזת הסטרא אחרא ונשיכת הנחש הוא שם שהוא בחינת ונחש עפר לחמו שהוא בחינת עצבות ועצלות כמו שכתוב במקום אחר שהוא היפך מבחינת חזית איש מהיר במלאכתו. וזה בחינת עפר של חוץ לארץ שהוא עפר טמא כמו שאמרו רז"ל שבזמן שישראל שרויין על אדמתן אסור לכהן לצאת לחוץ לארץ מחשש ריבוי המתים הנקברים שם כי שם נאחז ביותר סטרא דמותא שהוא בחינת עצבות עצלות שהוא בחינת ענוה פסולה שבאמת היא בחינת גדלות. ועל כן צריך כל אחד לקדש את עצמו בבחינת קדושת עפר ארץ ישראל שם עיקר תחיית המתים שהוא ענוה אמתיית כנ"ל. ועל כן מדברים הפרשיות של תפילין מארץ ישראל כי שם עיקר תחיית המתים שהוא בחינת תפילין כנ"ל. ועל כן נקראת ארץ ישראל ארץ החיים. כי שם עיקר התחיה בחינת חיים נצחיים כנ"ל וזהו ארץ החיים היינו ששם הארץ והעפר דהיינו בחינת הענוה והשפלות בבחינת חיים, דהיינו ענוה אמתיית שהיא עיקר החיים מה שאין כן ארץ העמים הוא בחינת ארץ ועפר טמא ששם סטרא דמותא היינו בחינת ענוה פסולה שאינו חי חיים אמתיים על ידי העפר דהיינו השפלות. רק נופל על ידי זה עד לעפר ח"ו שזהו בחינת עצבות ועצלות בחינתונחש עפר לחמו וכנ"ל. כי עיקר מעלת הענוה שתהיה בבחינת חיים בחינת תחיית המתים שעיקרו בארץ ישראל שהיא ארץ החים וכנ"ל. על כן צריכין באמת לבקש הרבה הרבה מהם יתברך שיזכה לענוה אמתיית שהיא עיקר החיים של כל אבר כמבואר שם בסוף התורה הנ"ל:

אות יב[עריכה]

וזה בחינת מצות אכילת מצה ואיסור חמץ בפסח שנאמר בפרשת תפילין כמו שכתוב (שמות י"ג) שבעת ימים תאכל מצות וכו' מצות יאכל וכו' ולא יראה לך חמץ וכו'. כי צריכין לקדש את אכילתו מאד. כי עיקר המיתה נגזרה על ידי חטא האכילה דהיינו על ידי שאכל אדם הראשון מעץ הדעת ועיקר המיתה הוא בחינת התגברות הישות והגשמיות של החומר עד שנתעלם הענוה בבחינת מיתה כנ"ל. שעיקר החיים האמתיים היא הענוה של משה רבינו שבכל אבר ולהיפך המיתה היא התעלמות הענוה שהוא בחינת אין על ידי התגברות הישות של החומר שהוא בחינת גי אות וכנ"ל וגם בגשמיות עיקר המיתה על ידי התגברות הגוף על הנפש החומר על הצורה שהוא בחינת התגברות הישובת על האין עד שמוכרחת הנפש לצאת ולהתעלם בתכלית ההעלם, וכל זה נמשך על ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע. כי עיקר החיות נמשך להאדם על ידי האכילה כנראה בחוש. על כן צריכין שתהיה האכילה בקדושה על פי התורה. ואז נמשך על ידי האכילה החיות מהתורה שהוא בחינת חיים נצחיים של עולם הבא הוא ענוה אמתיית ועל כן באמת משה רבינו עליו השלום שזכה לענוה בתכלית השלימות בחיים חיותו. על כן לא היה צריך לאכילה כלל והיה הר ג' פעמים ארבעים יום לחם לא אכל וכו'. כי כל חיותו היה חיים אמתיים שהם חיים נצחיים של לעתיד שהם ענוה אמתיית וכנ"ל, אבל שאר בני העולם צריכין לאכול כי להמשיך חיות. ועיקר החיות הנמשך על ידי האכילה נמשך משורש החיים שהם חיים נצחיים של לעתיד שהם ענוה אמתיית שהוא בחינת אין. כי האכילה הוא שמכלה המאכל לגמרי ועל ידי זה מברר ממנו פנימיות חיותו שהם הנצוצות הקדושים שבתוכו שהם רוחנים לגמרי שהם בבחינת אין. כי באמת אין האדם ניזון מגשמיות המאכל כלל, כי הגשמיות נעשה ממנו פסולת גמור ונדחה לחוץ לגמרי. רק עיקר חיותו הוא מחיות המאכל שהוא בחינת אין בחינת ענוה שהוא בחינת חיים נצחיים שמשם שורש החיים. ומי שאוכל בבחינה זאת בלי שום תערובות פסולת בוודאי הוא חי לעולם בבחינת (בראשית ג') ואכל וחי לעולם שהם הצדיקים האמתים שהם חיים וקיימים תמיד לעולם ואינם מתים כלל כמו שאמרו רז"ל (תענית ה') יעקב אבינו לא מת וכו'. אבל על ידי חטא אדם הראשון נתערבו כל הדברים. ומחמת התערובות שיש בהאכילה. על כן אי אפשר ליזון מהחיות דקדושה שבו שהוא בחינת ענוה ואין כ"א על פי התורה קהקדושה שמבררת כל הדברים כמו שכתוב ותורתך בתוך מעי. ועל ידי ברכה תחלה וסוף. וגם על כל זה אי אפשר לחיות לעולם וצריכין למות כי אי אפשר לברר בשלימות בחייו כי אם על ידי שישוב אל העפר וכנ"ל. אבל על כל פנים בוודאי יש חילוק גדול בין האכילה. כי האכילה שהיא בקדושה על פי התורה היא עיקר החיים כי ממשיך החיות משרשו מבחינת ענוה שהיא בחינת חיים נצחיים וכנ"ל. וזה שהזהכיער אדמו"ר ז"ל לענין אכילה דייקא הענין בושה עיין שם מה שאמר על פסוק משם חפר אוכל (איוב ל"ט) שראוי שיהיה לאדם בושה להושיט המאכל לפיו וכו' עיין שם כי בוודאי צריכין להמשיך על עצמו בושה גדולה בשעת האכילה. כדי לזכות אז דייקא לחיים נצחיים שהוא ענוה שנמשך על ידי הבושה שהוא בחינת תשובה כמו שכתוב שם כדי להמשיך חיות דקדושה וכנ"ל. ועל כן הזהירה תורה ביותר שלא יבא לידי גסות על ידי האכילה כמו שכתוב (דברים ח') פן ת אכל ושבעת וכו' ורם לבבך וכו'. כי כשאינו אוכל בקדושה על פי התורה אזי אינו מעורר וממשיך חיים נצחים הנ"ל. רק חיותו הוא מהפסולת שהוא בחינת גי אות ורם לבב שהוא חיות דסטרא אחרא שהוא באמת מיתה. כי משם עיקר המיתה כנ"ל. שזהו בחינת (ברכות יח) רשעים בחייהם קרויים מתים על אכילה כזאת נאמר כי ביום אכלך ממנו מות צמות רחמנא ליצלן. ועל כן צריכין בשעת האכילה ליזהר ביותר להמשיך על עצמו בושה הנ"ל שעל ידי זה נחיה השפלות שהוא בחינת חיים נצחיים כנ"ל. כדי להמשיך על ידי האכילה חיים נצחיים האלה שהם חיים אמתיים שהם ענוה ושפלות כנ"ל (ועיין מזה בהלכות ערלה הלכה ב'). וזה בחינת אכילת מצה ואיסור חמץ בעת יציאת מצרים שהוא ביטול הגבולים והמצרים בחינת חיים נצחיים כנ"ל. כי חמץ יש בו אחיזת הגי אות ביותר. כי חמץ עולה בנפיחה שהוא בחינת גי אות שמעלה ומרומם עצמו על ידי רוח גבוה שבקרבו. ומחמת שבפסח עדיין קודם קבלת התורה אי אפשר להכניע הרוח גבוה הזה. כי עיקר ביטולו על ידי התורה שנמשכת על ידי איש אשר רוח בו שהוא בחינת רוח אלקים שהם התנוצצות המוחין בחינת (שמות ל"ד) ואמלא אותו רוח אלקים וכו' בחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ועל ידי זה מכניעים ומבטלין הגי אות שהוא רוח גבוה רוח רעה רוח שטות רוח הטומאה וזוכין לענוה אמתיית כמבואר בהתורה הנ"ל. שעל ידי חידושי תתורה שהם בחינת קבלת התורה נמשך בושה ונחיה השפלות והענוה וכו' כנ"ל. אבל בפסח בשעת יציאת מצרים שאס עדיין לא זכינו לקבלת התורה. על כן צריכין אז ליזהר מאד מחמץ שיש בו אחיזת הרוח והאויר של עולם הזה ביותר שעל ידי זה עולה בנפיחה. כי אז נאחז בהחמץ הרוח רעה הנ"ל שהוא רוח גבוה שהוא רוח הטומאה מחמת שעדיין לא קבלנו התורה שהיא הכנעתו כנ"ל. על כן צריכין לאכול מצה שהיא נאפת בחפזון קודם שמתחיל לשלוט ולהתאחז בהעיסה הרוח והאויר של זה העולם כי מצה נמשכת ממקום גבוה מאד מבחינת התנוצצות המוחין המאירין אז בליל שימורים בהארה גדולה מאד על ידי ראיית פני הצדיק לבד אף על פי שעדיין לא קבלנו ממנו התורה. כי עיקר יציאת מצרים היה בזכות ראיית פני הצדיק בחינת (שמות ד') וראך ושמח בלבו כנ"ל. וכן כל ישראל ראו פני משה והאמינו בו כמו שכתוב (שם) ויאמן העם כי עיקר הראיה הוא כשהוא באמת ובאמונה שאז נקרא ראיה כמו שאמר אדמו"ר ז"ל במקום אחר שהאמונה בחינת ראיה. כי כשרואה פני הצדיק ואינו מאמין אין זה נקרא ראיה כלל. כי באמת אינו רואה את הצדיק כלל מאחר שלפי דעתו אינו צדיק כי אינו מאמין בו נמצא שאינו רואה את הצדיק כלל. אבל ישראל ראו את משה והאמינו בו שזה עיקר ראיית פני הצדיק ועל ידי זה נמשך עליהם התנוצצות המוחין. ועל ידי זה נגאלו ממצרים בליל שמורים מאיר עליהם אז הארה גדולה משם שלא כסדר כידוע בכוונות. ומשם נמשך קדושת המצה של פסח שנמשך קדושת המוחין קודם קבלת התורה ומחמת זה אסור לאכול חמץ. כי להכניע ולברר רוח שבחמץ אי אפשר כי אם על ידי התורה כנ"ל ועל כן הותר החמץ אחר ששביעי של פסח שהוא קריעת ים סוף. כי בקריעת ים סוף התחיל להיות נמשך בחינת קבלת התורה ועל כן תיכף נצטוו כמה מצות ודינים כמו שכתוב (שם ט"ו) ם שם לו חוק ומשפט וכו' כי קריעת ים סוף עיקרו נמשך על ידי רוח אלקים הנ"ל. בחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים שהוא בחינת קבלת התורה. ועל כן באמת זכו אז כל אחד להשגות גדולות כמו שאמרו רז"ל (מכילתא בשלח פרק ג') ראתה שפחה על הים וכו' שכל זה נמשך מחמת שאז נבקעו מעינות החכמה של ימי התורה מבחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים שעל זה היה הנס של קריעת ים סוף גם בגשמיות שהיה על ידי הרוח כמו שכתוב (שם י"ד) ויולך ה' את הים ברוח קדים וכו' כמו שכתוב (שם ט"ו) נשפת ברוחך כסמו ים וכו' כי הכל היה על ידי רוח אלקים המרחף על פני המים. שעל ידי זה הוביש את הים לפני בני ישראל ואחר כך השיב המים על מצרים ועל ידי זה גילה לכל שהוא אדון יחיד מנהיג ומשגיח. כי המים מתנהגים רק ברוחו שהוא רוח אלקים המרחף על פני המים שהוא בחינת התורה שמנהגת ומקיימת כל הדברים. וברצונו הוא מנהיג הרוח לבקוע הים ולייבשו לפני ישראל ואחר כך להשיבו על מצרים נמצא שבקריעת ים סוף התחיל להיות נמשך בחינת קבלת התורה. על כן אז הותר החמץ. כי אז דייקא יכולין להכניע הרוח גבוהה ולברר רוח זה העולם הנאחז בחמץ לבררו מרוח גבוהה הזה ולזכות שתהיה האכילה בבחינת חיים אמתיים בבחינת ענוה שהוא עיקר החיים וכנ"ל. אבל בפסח קודם קבלת התורה שאי אפשר לבררו צריכין לאכול מצה לברוח מרוח זה העולם לגמרי שלא יתאחז בהאכילה וכנ"ל. ועל כן נזכר מצוה זאת של מצה בתפילין כי תפילין הם בבחינה זאת של מצה בתפילין כי תפילין הם בבחינה זאת להכניע סטרא דמותא שהוא בחינת חמץ כמובא ולהמשיך חיים נצחים שהוא בחינת ענוה שזהו בחינת מצה שהוא בחינת מוחין דגדלות כמובא שהם עיקר החיים. היינו גדלות המוחין דקדושה שהוא עיקר ענוה בחינת (מגילה ל"א) במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. ועל כן נקראת המצה לחם עוני דייקא בחינת הכנעה וענוה שהוא עיקר החיים שזהו בחינת מצה כנ"ל:

אות יג[עריכה]

וזה שאמרו רז"ל (שבת מ"ט) תפילין צריכין גוף נקי שלא יפיח בהן. כי הנפיחה הוא מפסולת המאכל שהוא בחינת גסות הרוח שהוא עבודה זרה שהוא קיא צואה ומשם יוצא הרוח של הנפיחה שכל זה היפך קדושת התפילין שהם בחינת רוח חיים אמתיים בחינת רוח אלקים שהוא ביאורי התורה שהוא בחינת ענוה אמתיית כנ"ל. וזה שהוכיח הנביא את חירם מלך צור על גודל גי אותו כמו שכתוב (ביחזקאל כ"ח) יען גבה לבך וכו'. ואמר לו אז בתוכחתו מלאכת תופיך ונקביך ביום הבראך כוננו ופיחרש רש"י אף על פי שנתתי לך הכבוד הזה יודע הייתי שתתגאה ועשיתי בך מלאכת תופים ונקבים המוציאין רוח כקול זמר כתוף. ובם היה לך להתבונן עד כאן לשון רש"י ז"ל. כי עיקר מלאכת תופים ונקבים שמשם רוח הנפיחה נמשך מגי אות שהוא רוח גבוהה קיא צואה עבודה זרה כנ"ל. והשם יתברך יצר את האדם בחכמה נפלאה שיהיה נעשה מהישות והפסולת סירחון וטינוף כזה ריח רע כזה כדי שהאדם יבין ויראה שפלותו אם יש לו במה להתג אות מאחר שיוצא ממנו סירחון כזה וכמו שפירש רש"י שם עוד בהענין הנ"ל על פסוק מלאכת תופיך הנ"ל. וזה לשונו בזאת השויתיך לו ולא באחרת ובך נסתכלתי ובראתי תופים ונקבים באדם הראשון. נמצא שעיקר ענין זה נמשך מגסות הרוח. על כן תפילין שהם ההיפך מז כנ"ל, על כן צריכין גוף נקי וכו' וכנ"ל. וזה שבסוף הנבואה הנ"ל על צור וצידון שמוכיח אותו על גאוה כמבואר שם בענין מסיים שם בישועת ישראל וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב ופירש רש"י כמו שנתנה ליעקב נחלה בלי מצרים היינו כנ"ל. כי בחינת נחלה בלי מצרים הוא בחינת חיים נצחיים בחינת תחיית המתים שהוא ענוה ושפלות היפך הגאוה. ועל כן נסמכו זה לזה וכנ"ל:

אות יד[עריכה]

וזה בחינת תפילין של ראש ומשם יוצא האור שהוא בחינת קשר של דל"ת שמחובר בשל ראש ואחר כך יוצא משם אור התפילין של יד. ומשם יוצא אור הקשר של יד שהוא יוד שצריך ליזהר שיהיה סמוך להתפילין ולא יזח משם כמבואר בכוונות רק שבהנחה צריך להניח תחלה השל יד וכו' כמו שכתוב שם בכוונות. כי תפילין של ראש שהם במצח כנגד הפנים זה בחינת אור הפנים היינו בחינת התנוצצות המוחין שמקבלין מהסתכלות פני הצדיק כנ"ל. ועל ידי זה מקבלין גדולה בחינת מלכו. כי המלכות מקושזר בהמוחין בבחינת מלך אסור ברהטים כמו שכתוב שם. וזה בחינת הקשר של ד' שמקושר בשל ראש זה בחינת מלך אסור ברהטים ברהיטי מוחין. כי המלכות בחינת ד' כידוע. כי קשר של ד' שבשל ראש זה בחינת מלכות משיח כידוע שזהוא כולל כל הגדולה והמלכות שמקבל כל אחד מהסתכלות פני הצדיק שהוא בחינת משה משיח. ועל ידי המלכות והגדולה שמקבל כל אחד כראוי לו, על ידי זה זוכין לחידושי וביאורי התורה. וזה בחינת התפילין של יד ששם יש פרשיות שהם מוחין גמורים זה בחינת ביאורי התורה בחינת באר הנ"ל. דהיינו באר חפרוה שרים כמו שכתוב שם. ועל כן תפילין של יד כנגד הלב בבחינת קשרם על לבך תמיד בחינת וידעת היום והשבות אל לבבך שהעיק לקשר הדעת אל הלב וזה נעשה על ידי ביאורי וחידושי התורה על ידי שמצמצמין התנוצצות המוחין בשכל גדול במלאכה גדולה בבחינת בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. עד שבונין מהם החידוש והביאור שמגלין. ועל כן של יד בבית אחד. כי כשרוצין להמשיך ביאורי התורה מהתנוצצות המוחין, עיקר החידוש והביאור הוא מה שמכניסין התנוצצות המוחין לתוך בית אחד. דהיינו לתוך דרוש אחד. כי דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר. והעיקר הביאור והדרוש הוא מה שמחברין חכמות התורה מכמה וכמה מקומות רחוקים ומחברין אותן יחד לתוך דרוש וביאור אחד שהוא בית אחד. כי בתחלה התנוצצות המוחין הם בהרבה בתים. כי כל מוח ומוח נמשך לתוך בית מיוחד שבכללם הם ד' בחינת ד' בתים של ראש. כי מגודל התנוצצותם והארתם אי אפשר לקבלם בבית אחד כי אם בארבע בתים אבל אחר כך כשמתצמצמים לבחינת המלכות והגדולה שמקבל כל אחד עד שזוכין על ידי זה לביאורי התורה אז מצמצמין אותן לתוך בית אחד לתוך דרוש אחד. כי זה עיקר ענין הביאור והדרוש כנ"ל. וזה בחינת בבית אחד יאכל שאי אפשר לאכול וליזון מחכמות התורה בבחינת אכלו רעים כי אם כשמכניסין המוחין לתוך בית אחד כנ"ל. שזהו בחינת תפילין של יד שהוא בחינת באר כנ"ל. שהוא בבית אחד כנ"ל. ועל ידי ביאורי התורה נמשך בושה גדולה כנ"ל. וזה בחינת יד כהה ששם הנחת תפלה של יד. יד כהה זה בחינת בושה שנכהה פניו מחמת בושה כמו שכתוב ולא כהה בם שנאמר על שלא גער בהם ולא ביישם על מעשיהם. וזה ופשתה כהה לא יכבנה שנאמר על הצדיקים שנקראים פשתה כהה על שם שהם ביישנים ומדת הבושה על פניהם. ועל ידי הבושה זוכין לחיים נצחיים הנ"ל דהיינו שנחיה הענוה וכו' כנ"ל. וזה בחינת קשר של יוד שמקושר בשל יד שהוא בחינת ענוה בחינת חיי עולם הבא כמבואר לעיל היטב עיין שם. ועל כן קוטשרין אותו בשמאל להכניע סטרא דמותא שנאחז בסטרא דשמאלא כידוע. כי זה עיקר תכלית כוונת התפילין להכניע ולבטל סטרא דמותא ולהעלות ממות לחיים דהיינו לזכות לבחינת חיים נצחיים שהוא בחינת ענוה וכנ"ל:

אות טו[עריכה]

ועל כן התפילין הם בחינת יראה כמו שאמרו רז"ל (ברכות ו'). כי על ידי התנוצצות המוחין שעל ידי זה מקבלין גדולה כל אחד כראוי שעל ידי זה זוכין לביאורי התורה. על ידי זה נמשך יראה גדולה כמו בשעת מתן תורה כמו שכתוב שם שכל זה הוא בחינת תפילין כנ"ל. ועל כן הוקשה כל התורה לתפילין כמו שכתוב (שמות י"ג) למען תהיה תורת ה' בפיך (עיין קידושין ל"ה). כי התפילין הם בחינת קבלת התורה בכל יום היינו בחינת ביאורי התורה שנמשכין מהתנוצצות המוחין שנמשכין מהסתכלות פני הצדיק וכו' כנ"ל. ועל כן הצדיקים והכשרים הנלוים אליהם הם בחינת התפילין של כל ישראל. כי הם הפאר של ישראל. כי הצדיק הוא פאר הדור שזהו בחינת תפילין שנקראין פאר (וכמבואר מזה בשיחתו הקדושה ז"ל מה שאמר על הגאון הצדיק הרב מברדיטשוב זצ"ל שהוא בחינת תפילין כי הוא פאר הדור עיין שם). וכל המקורבים להם הנלוים אליהם מקבלין עיקר ההתפארות מהם. וכן תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם וכו' וכו' כולם מקבלין ההתפארות מהם שהוא בחינת אור התפילין שנמשכין מהסתכלות פני הצדיק וכנ"ל. ומהם מקבלין כל ישראל אור קדושת התפילין בכל יום וכנ"ל:

אות טז[עריכה]

וזה בחינת תפילין דרש"י ותפילין דרבינו תם שהם מחמת ספק איך להניח הפרשיות בבתים. ובאמת שניהם אמת וצריכין שניהם. זה בחינת מה שכתוב שם בסוף התורה הנ"ל. שאמר אז אדמו"ר ז"ל אחר התורה הנ"ל שבאמת אין אנו יודעין מהו שפלות, כי בוודאי אין הכוונה להיות עצל ורוע מזל וכוט' דהיינו שלימזלניק וכו' עיין שם.. וצריכין לבקש הרבה מהשם יתברך לזכות לענוה אמתיית. ובענין זה יש הרבה לדבר וכבר מבואר מזה קצת לעיל ובמקום אחר. כי באמת מי שרוצה להיות יהודי באמת צריך להיות גבור חיל ולהיות חזק מאד שיהיה לו עזות דקדושה לעמוד כנגד כל מיני מונעים ומסיתים ומעכבים הן מניעות מבחוץ מבני אדם אחרים קרובים ורחחוקים. הן מניעות מצד עצמו מה שמחשבותיו מבלבלין אותו הרבה הרבה בכל יום ובכל עת ומחלישים דעתו הרבה ורוצים להפילו בכל עת וצריך להיות חזק הרבה לעמוד כנגד כולם על פי הדרכים והעצות והתחזקות הנאמרים בספריו הקדושים המשיבין את הנפש בשבעה משיבי טעם בכל מיני ירידות שבעולם רחמנא ליצלן. נמצא שצריכין עזות והתחזקות הרבה לבלי להניח את עצמו ליפול בשום אופן שום נפילה בעלמא ואפילו שלא להחליש דעתו רק להיות שמח בכל עת בחסדי ה' וטובו וכו' כמבואר במקום אחר הרבה. וזה בחינת ויגבה לבו בדרכי ה' שזה צריך כל אדם. ואף על פי כן גי אות וגסות הוא איסור גדול והוא תועבת ה' וכו'. על כן צריכין רק לבקש מהשם יתברך לזכות לענוה אמתיית כנ"ל. ששם הענוה והגדלות דקדושה הכל אחד לגמרי כמו שכתוב במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. וזה בחינת תפילין דרש"י ורבינו תם שהם מחמת ספק שאין יודעין מהו ענוה כנ"ל. כי תפילין דרש"י הם בחינת שם הוי' כסדר ששם החסדים יוצאין תחלה. ותפילין דרבינו תם הם בחינת שינוי צירוף הראשון של שם הוי' ששם הה' קודמת להו' שהוא בחינת גבורות קודמין לחסדים כמבואר בכוונות. היינו כי חדים וגבורות הם בחינת שורש הענוה והגדלות. כי ענוה זה בחינת אין בחינת חסדים. וגדלות זה בחינת דינים וגבורות בחינת ישות כמבואר במקום אחר. ובאמת בשרשם בקדושה שניהם צריכין כי שניהם אחד כנ"ל. אבל למטה יש ספק איזה בחינה צריכין להמשיך תחלה על עצמו. כי קשה לעמוד על הדבר כנ"ל. על כן צריכין להניח שניהם. כי באמת צריכין שניהם כנ"ל. וזהו (עיבורין צ"ה) מקום יש בראש להניח בו שני תפילין שמרמז על תפילין דרש"י ודרבינו תם כמובא. היינו שבאמת יש מקום בהראש והמוח להניח שני תפילין. היינו להמשיך על עצמו שני הבחינות הנ"ל. דהיינו להיות עניו באמת ולא יהיה בלבו שום צד גי אות וגסות כלל. ואף על פי כן יהיה איש חיל וגבור גדול ולא יהיה עצל ונבזה (שקורין שלימזלניק) כלל וכנ"ל שזהו בחינת שני התפילין דרש"י ודרבינו תם כנ"ל. על כן צריכין להניח שניהם דייקא וכנ"ל:

הלכות ברכת השחר

אות יז[עריכה]

וזה בחינת ברכת השחר. כי כשקמים מהשינה צריכין ליטול ידיו במים ולברך על נטילת ידים. כי התעוררות השינה זה בחינת תחיית המתים הנ"ל כמו שאנו מברכין על זה המחזיר נשמות לפגרים מתים. ועיקר תחיית המתים הוא שנחיה השפלות והענוה וכו' כנ"ל, שזה נמשך מביאורי התורה שנמשכין מהתנוצצות המוחין וכו' כנ"ל. וזהו בחינת המים של נטילה שצריכין ליטול ידיו בשחרית. זה בחינת מימי התורה שנמשכין מבחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים כמו שכתוב שם ומשם נמשכין אלו המים שבהם נוטלין ומטהרין הידיים מסטרא דמותא שנאחז בשעת שינה. כי על ידי המים שהם בחינת ביאורי התורה זוכין לתחיית המתים דהיינו שנחיה השפלות והענוה. נמצא שנתבטל על ידי זה סטרא דמותא. ועל כן צריכין לטהר בהם ידיו כשקמים מהשינה וכנ"ל:

אות יח[עריכה]

וזה בחינת ברכת אשר יצר שמברכין בבקר על הנקבים. כי גי אות דסבטרא אחרא הוא בחינעת עבודה זרה קיא צואה. כי נמשך מפסולת גמור של גשמיות העשיה שהוא מותרות גמור שזה בחינת גי אות הוא מותרות כמו שכתוב (תהלים ל"א) ומשלם על יתר עושה גאוה. וכמבואר לעיל שזהו בחינת מלאכת תופיך ונקביך ביום הבראך כוננו. על כן כשמתעוררים מהשינה שהוא בחינת תחיית המתים בחינת ענוה צריכין לברך אשר יצר על הנקבים מה שהשם יתברך מפליא לעשות ויצר את האדם בחכמה שיהיה לו כח לדחות הפסולת והמותרות שהם בחינת גאוה שזה הכח נמשך מהתנוצצצות המוחין שעל ידי זה מכניעין סטרא דמותא שהוא בחית גאוה. ועל כן מתחילין אשר יצר את האדם בחכמה. בחכמה דייקא כי היא חכמה גדולה לברר הטוב מתוך הפסולת שהוא חיי האדם שנמשך מחיים הנ"ל. ולדחות הפסולת לגמרי. ועל כן באמת מברכין על זה ומפליא לעשות. כי הוא פלא גדול מאד הפלא ופלא. וכמו כן צריך האדם להתחכם מאד בחכמה אמתיית לברר החיות שהוא הענוה האמתיית מתוך הגי אות הוא פסולת גמור שזהו בירור הטוב מתוך הרע שלא יהיה נכשל בענוה פסולה או בגי אות גמור ח"ו וכנ"ל. ועל כן יתרו שאמר למשה ואתה תחזה, שעל ידי זה נמשך בחינת תחיית המתים שהוא בחינת (דניאל י"ב) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו סופי תיבות יתרו כמו שכתוב שם. על כן היה נקרא בשם יתרו, כי זכה לתקן בחינת יתר שהוא בחינת מותרות שהוא בחינת יתר עושי גאוה כנ"ל. כי זכה לתקן זאת על ידי שיתר פרשה אחת בתורה שהוא ואתה תחזה שעל ידי זה עיקר תחיית המתים בחינת ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו סופי תיבות יתרו וכנ"ל. וזה בחינת ברכת אלקי נשמה שמסיימין המחזיר נשמות לפגרים מתים שמברכין על התעוררות השינה שהוא בחינת תחיית המתים וכנ"ל:

אות יט[עריכה]

וזה בחינת ברכת הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. כי לילה סטרא דמותא שלטא שנמשך מחטא אדם הראטשון מפגם הענוה וכנ"ל. ואור יום זה בחינת התעוררות השינה בחינת תחיית המתים שנחיה הענוה והשפלות כנ"ל. אבל צריכין הבחנה גדולה שלא יטעה בין יום ללילה שלא יהפוך האמת. כי צריכין לשמור את עצמו מענוה פסולה שלא יהיה עצל וכו' כנ"ל. וכן להיפך לפעמים נמצא אחד שמשתרר ומתגדל את עצמו על ישראל ואמר שכוונתו לשמים. ובאמת הוא נלכד בגי אות. על כן צריכין הבחנה להבחין בין יום ללילה בין אור לחשך בין מות לחיים. לידע איך להתנהג בזה באמת, וכמו שאמר אדמו"ר ז"ל שצריכין לבקש הרבה את השם יתברך על זה וכנ"ל:

אות כ[עריכה]

ועל כן קרח שפגם בגי אות כי כל מחלוקת שלו על משה ואהרן היה רק על ידי גודל גי אותו שהתקנא בגדולת אהרן ובנשיאת אליצפן וכו'. על כן אמר לו משה בקר ויודע ה' את אשר לו (במדבר ט"ז). ופירש רש"י גבולות חלק הקדוש ברוך הוא בעולמות יכולים אתם להפוך ערב לבקר וכו'. היינו שאמר לו שרוצה להפוך ערב לבקר. כי באמת כל מחלקותו הוא רק גי אות אבל קרח אמר שכוונתו לשמים. כי הפך האמת ואמר שמקנא קנאת ה' צב אות כמבואר בפרשה שאמר כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. כאלו הוא מקנא בשביל ישראל עם קדוש ואינו חושש על כבוד עצמו כלל. אדרבא אמר שמשה ואהרן הם גוונתים ח"ו וחפצים בכבוד והתנש אות כמו שכתוב ומדוע תתנשאו על קהל ה'. על כן אמר לו משה בקר ויודע ה' וכו'. היינו שבדברי כזב שלכם שאתם רוצים לרמות את ישראל אתם רוצים להפוך ערב לבקר וכנ"ל. וזהו שפירש רש"י שם שכמו שהבדיל ה' בין אור לחושך כך ויבדל אהרן להקדישו. כי קדושת אהרן נמשך מענוה אמתיית שהוא בחינת וראך ושמח בלבו וכנ"ל. שזהו בחינת הבדלה בין אור לחשך בין מות לחיים. כי ענוה אמתיית הוא בחינת חיים בחינת התעוררות השינה שהוא בחינת אור יום וכנ"ל:

אות כא[עריכה]

כי באמת עיקר המיתה נמשך מחמת שפגם אדם הראשון בחטא עץ הדעת טוב ורע שפגם בגי אות שמשם המיתה כנ"ל. ועיקר סטרא דמותא הוא שנפרדת הנפש מהגוף שזה נמשך מפגם הנ"ל. דהיינו שאין זוכין לענוה אמתיית שהיא עיקר החיים של כל האברים. היינו כי עיקר הענוה בשלימות הוא שיהיה אין ממש. ואף על פי כן יהיה חזק ואמיץ וגבור חיל מאד לעמוד כנגד כל המונעים מעבודת ה' בבחינת ויגבה לבו בדרכי ה' וכנ"ל. כי באמת בהשורש הכל אחד. כי ג אות דקדושה באמת הוא ענוה אמתיית בבחינת במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו וכנ"ל. ואם לא היה חוטא אדם הראשון היה זוכה לבחינה זאת בחיים חיותו והיה חי לעולם. כי עיקר החים הוא חיבור הנפש והגוף. ושורש הנפש והגוף נמשכים מבחינת ענוה וגי אות שבשרשם העליון שניהם אחד בחינת במקום גדולתו וכו' כנ"ל. כי הנפש היא בחינת אין בחינת ענוה. כי עיקר הנפש שהוא חיות האדם הוא החכמה בחינת (קהלת ז') החכמה תחיה בחינת (איוב ל"ב) ונשמת שדי תבינם כמו שאמר אדמו"ר ז"ל כמה פעמים. והחכמה היא בחינת אין כמו שכתוב והחכמה מאין תמצא והגוף שהוא ישות וגשמיות נמשך מבחינת גי אות וגדלות שמשם כל הישות שבעולם שהם בחינת הגדולה וריבוי. אבל בשורשם שניהם אחד. כי שורש הגדלות שמשם הישות הוא הענוה בבחינת בכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו וכנ"ל. רק שעתה אחר החטא אי אפשר לנו להשיג זאת בדעתנו. ועל כן מוכרח האדם למות שיפרד הנפש מהגוף וישוב העפר על הארץ כשהיה וכו' כדי שיזדכך בעפר כנ"ל. עד שיזכה לתחית המתים שאז יזכה לבחינה זאת בשלימות דהיינו שיזכה לענוה אמתיית שהיא החיים של כל האברים ששם הגי אות דקדושה והענוה הכל אחד כנ"ל. שזהו עיקר החיים באמת שיהיה גוף צח וזך מאד מאד שיהיה נכלל עם הנפש בתכלית האחדות. אבל אנו צריכין להמשיך על עצמינו בחינה זאת בכל יום. כי כל עבודתינו כל ימי חיינו הוא לזכות לתחית המתים שאז יהיה עיקר הקיבול שכר. על כן אנו צריכין להמשיך עלינו בחינה זאת בכל יום. וזה כל ענין ברכת השחר שמברכין בבקר על כל דבר ודבר בפרטיות שהוא פוקח עורים ומתיר אסורים וזוקף כפופים וכו'. כדי לעורר החיות של כל אבר ואבר על ידי הברכה שעיקר החיות הוא הענוה והשפלות של משה רבינו עליו השלום שמלובש בכל אבר ואבר כנ"ל. כי כל הברכות וההוד אות נמשכין מהצדיק האמת שעל ידו נמשכין חיים נצחיים הנ"ל. כי הוא מקור הברכה. כי עיקר החיים נצחיים הוא שאז נזכה תמיד להודות ולהלל ולברך לשמו הגדול והקדוש שזהו עיקר תכלית חיי עולם הבא כמו שכתוב בהתורה ימי חנוכה (בסימן ב' בלקוטי תנינא). ועל כן על ידי הברכות שאנו מברכין בבקר על חיות של כל האברים בפרטיות. על ידי זה אנו ממשיכין על עצמינו בחינת חיים נצחיים של לעתיד שהוא בחינת ענוה אמתיית של משה רבינו שמלובש בכל אבר ואבר שהוא עיקר החיות האמתי של כל אבר ואבר וכנ"ל. שעיקר החיות הוא לברך ולהודות לשמו יתברך תמיד כמו שכתוב (חבקוק ל"ב) חי חי הוא יודוך וכמו שכתוב (תהלים קט"ו) לא המתים יהללו י"ה שהם הרשעים שקרויים בחייהם מתים אבל שאני הני דאקרון חיים כמו שכתוב בזוהר הקדוש באדר"ז שעליהם נאמר ואנחנו נברך י"ה וכו'. וזהו שאומרים בבקר בברכת המחזיר נשמות וכו' כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך וכו'. כי זה עיקר חיות הנשמה שניתנה לאדם להודות ולהלל לשמו יתברך תמיד. כי זה עיקר החיים כנ"ל:

אות כב[עריכה]

וזה בחינת ברכת מלביש ערומים. כי עיקר תחיית המתים שאז יחיה חיים נצחיים יזכה כל אחד כפי הלבושים שזכה לתקן בחייו על ידי תורה ומעשים טובים שעל ידי זה נעשה בחינת חלוקא דרבנן שעל ידי זה יהיה עיקר הקיבול שכר כידוע. וזה בחינת (איוב ל"ח) תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש הנאמר על תחית המתים. היינו שיקומו ויתיצבו בתחיית המתים כמו לבוש היינו כמו שתיקון הלבושים שהוא בחינת חלוקי דרבנן וכנ"ל. כי קודם החטא לא היו צריכין ללבושים כלל. כי לא היה עדיין בושה כלל מחמת שלא נכשלו בשום חטא כמו שכתוב (בראשית ב') ויהיו שניהם ערומים וכו' ולא יתבוששו. אבל אחר שחטא אז נאמר (שם) ואירא כי ערום אנכי. יראה זו הבושה. כי אז נמשך בושה מאחר שכבר חטא ופגם. ואזי הבושה היא מידה טובה. כי זה עיקר התשובה כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל. וכמו שאמרו רז"ל (ברכות י"ב) העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו כל עונותיו. ומאחר שנמשך בושה חמל עליו השם יתברך ועשה לו כתנות עור וילבישם. כי הלבושים הם תיקון הבושה כי ר' יוחנן קרי למאני מכבדותא (שבת קי"ג). ועל כן עתה אחר החטא שכבר נגזר מיתה עיקר התיקון לזכות לתחיית המתים לבטל סטרא דמותא הוא על ידי הבושה שהוא עיקר התשובה שעל ידי זה יהיה עיקר תחיית המתים כמבואר בהתורה הנ"ל. ואז יחיה כל אחד חיי עולם הבא כפי תיקון הלבושים שתיקן בחייו שהם מכסים על הבושה וכנ"ל. מברכין מלביש ערומים. כי עיקר תחיית המתים הוא כפי בחינת תיקון הלבושים בבחינת תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש כנ"ל. כי תיקון הלבושים הוא בחינת תיקון הגי אות. היינו לבטל הגי אות מעצמו התלויים בלבושים שדרך האדם לבתג אות בהם ולהעלות הגי אות לשרשו לה' בבחינת (תהלים צ"ג) ה' מלך ג אות לבש וכו'. וזה בחינת טלית ותפילין. כי תפילין הם בחינת התנוצצות המוחין שעל ידי זה נמשך בושה וכו'. שעל ידי זה נמשכין חיים נצחיים כנ"ל. על כן מקדימין ללבוש טלית של מצוה שהוא מכסה על הבושה. כי לא היה כח לסבול הבושה וכמבואר שם בהתורה הנ"ל גודל הבושה שצריך האדם להתבייש אפילו לעשות מצוה וכו' עיין שם. על כן בחמלתו יתברך צוה עלינו לה קדם להתלבש בטלית של מצוה שהוא בחינת חלוקא דרבנן שהוא מכסה על הבושה. כי הבגדים הם תיקון הבושה כנ"ל. וזהו (שם ל"ו) מה יקר חסדך אלקים בני אדם בצל כנפך יחסיון. היינו מה מאד יקר חסדו יתברך שחמל עלינו ונתן לנו כנפי הטלית הקדוש לחסות ולהתחבא בצל כנפיו מגודל בשתינו וכלמתינו כנ"ל:

אות כג[עריכה]

וזה בחינת פורים שהוא להכניע ולהפיל את המן הרשע ימח שמו. כי המן בחינת גי אות כי היה מתגאה מאד ורצה שהכל יכרעו וישתחוו לו ובשביל זה התקנא במרדכי ועל כן עשה עצמו עבודה זרה. כי גי אות הוא עבודה זרה. ועל כן ביקש להשמיד להרוג ולאבד וכו'. כי עיקר סטרא דמותא נמשך מגי אות שהיא בחינת חטא אדם הראשון שעל ידי זה נגזר מיתה על העולם. ומשם נמשך קליפת המן ימח שמו כמו שאמרו רז"ל (חולין קל"ט) המן מן התורה מנין שנאמר המן העץ וכו'. ועל כן עיקר התגברותו היה על ידי שנהנו מסעודה של אותו רשע (עיין מגילה י"ב) כי פגם האכילה הוא פגם הגי אות שהוא בחינת מותרות ופסולת וכנ"ל וזהו על שהשתחוו לצלם שהוא עבודה זרה שהוא גם כן בחינת גי אות כנ"ל. וזהו שאמרו רז"ל (עיין מגילה ט"ו) בבבל נכשלו בנשים נכריות דהיינו פגם הברית. כי אי אפשר לזכות לענוה אמתיית כי אם על ידי שממשיכין על עצמו פרישות וקדושת הברית הנמשך מפרישות וקדושת משה כמו שכתוב שם עיין שם. ועיקר כח המן היה שהיה מזרע אגג שהחיה שאול כי חמל עליו. כי בזה פגם שאול בענוה פסולה שביטל עת עצמו נגד עצת דואג ולא התגבר את עצמו כגבור חיל לקיים דברי שמואל. ובזה פגם בענוה דהיינו שהיה לו ענוה פסולה כי פגם ענוה פסולה הוא בחינת פגם הגי אות. כי עיקר הענוה לזכות לענוה של משה שהיא בחינת חיים נצחיים בחינת החיות של כל האברים וכו' וכנ"ל. כי כשיש לו ענוה פסולה נותן כח להגי אות מאחר שמבטל עצמו נגד הבעלי גאוה הרוצים להרחיקו מדרכי אמת ומצדיקי אמת כמו שאול שביטל עצמו נגד דעת דואג לעבור על דברי שמואל הנביא. והחיה את אגג שממנו יצא המן שהוא בחינת גי אות. וזה שאמר שמואל לשאול כשהוכיחו על שהחיה את אגג הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה (שמואל א' ט"ו), היינו שהוכיחו ואמר לו שעיקר הפגם שלו בא על ידי ענוה פסולה שהקטין את עצמו במקום שאין צריכין להקטין את עצמו וכנ"ל, וכן בתחלת מלכותו פגם בזה כמו שכתוב (שם א' י') ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש שעל ידי זה לא נתקיימה מלכותו כמו שאמרו רז"ל (יומא כ"ב). ועל כן לא רצה מרדכי להשתחוות למהן. כי מרדכי היה עניו בשלימות. כי אף על פי שהיה בבחינת אין בעיני עצמו אף על פי כן לא רצה להכניע את עצמו נגד הבעלי גאוה שהם בחינת המן. וזה שאמר מרדכי שאינו רוצה להשתחוות להמן מחמת שגם זקינו בנימין לא השתחוה לעשו. כי איתא שיעקב אבינו אף על פי שנהג בחכמה גדולה נגד עשו. אף על פי כן שגה קצת בזה במה שהשתחווה לעשו. ועיקר הפגם היה בענין הנ"ל בענין פגם ענוה פסולה. כי יש בענין זה משקל גדול ודק מאד שצריכין להיות עניו מאד להיות בבחינת מה ואין ממש. ואף על פי כן יהיה גבור חיל וחזק מאד נגד כל הרשעים והמונעים. ועל כן דוד זכה למלוכה אחר שאול כי זכה לענוה בשלימות כי היה עדני' העצני כשהיה עוסק בתורה היה מתקשר כתולעתוכשיצא למלחמה היה מתקשה כעץ היינו עזות דקדושה וענוה שזה עיקר השלימות. ועל כן נקרא פורים על שם הור שהוא הגורל. ואיתא שפורים בבחינת יום כפורים. כי המן רצה לפגום בהגורל של יום הכפורים שאז נכנס הכהן גדול לפני ולפנים ששם עיקר הביטול. ועל כן הוזהר וכל אדם לא יהיה באהל מועד וכו'. כי נכנס לנקודת האבן שתיה שהוא בחינת סלע ישכון ויתלונן כמו שאמרו רז"ל שזהו בחינת ענוה הנ"ל. כמבואר בהתורה הנ"ל. על פסוק זה עיין שם. אבל הכהן גדול לא היה יכול ליכנוס לשם כי אם עלידי הגורל שנתן על שני השעירים גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. כי ביום הכפורים צריכין לתשובה שעל ידי זה זוכין לחיים נצחיים שהם בחינת ענוה כנ"ל. ועל ידיזה נתכפרין כל עונות שהם בחינת גי אות סטרא דמותא כמו שאמרו רז"ל (ראש השנה י"ז) ועובר על פשע לשארית למי שמשים עצמו כשריים. ועל כן היה צריך הכהן גדול ליכנוס לפני ולפנים שם עיקר הביטול כנ"ל. אבל כשרוצין לזכות לענוה צריכין ליזהר מענוה פסולה. דהיינו שלא יהיה עצל ורוע מזל וכו'. רק יהיה לו עזות דקדושה במקום שצריכין עזות אך יש בזה משקל גדול כנ"ל. ועל כן צריכין להתפלל הרבה להשם יתברך שהוא ברחמיו יורהו האמת לאמתו וכמבואר בהתורה הנ"ל. וזהו בחינת הגורל שהיה צריך להטיל על שני השעירי עיזים שהם שני מיני עזות. עזות דקדושה העולה לה' בחינת גורל אחד לה'. ועזות דסטרא אחרא שהוא בחינת גי אות עבודה זרה שמשם כל העונות שצריכין לטרדו ולגרשו לעזאזל בחינת וגורל אחד לעזאזל, כי אי אפשר לכוון נקודת אמת בזה כי אם על ידי גורך שהוא מאת ה' לבד כמו שכתוב אתה תומיך גורלי. כי רק השם יתברך צריך להיות בעזרו לכוון בזה נקודת האמת לאמתו וכמבואר בהתורה הנ"ל שאמר רבינו ז"ל שצריכין רק לבקש מהשם יתברך לזכות לענוה אמתיית וכו' עיין שם. וזה שאמרו רז"ל (יומא ס"ב) שני שעירי יום הכפור שוין בקומתן וכו'. היינו ששני מיני עזות הנ"ל שניהם נראין כשרוין בכל הבחינות. אך זה לה' וזה לעזאזל. כי זה כוונתו בעזותו לה' וזה להיפך. וצריכין לבקש הרבה מהשם יתברך שיזכהו לכוין האמת בזה שזהו בחינת גורל שהוא מאת ה' לבד. ובזאת יבא אהרן אל הקודש. כי אז זכה לבא פני ולפנים ששם עיקר הביטול. מאחר שזכה לענוה בשלימות שהוא עיקר החיים. כי ניצול מענוה פסולה על ידי הגורל כנ"ל. והמן ימח שמו שהוא בחינת גי אות רצה לפגום בזה הגורל. ועל כן הפיל פור הוא הגורל.ועל שם זה נקרא פורים על שם הפור. כי זכו להכניע ולהפיל את המן ולהמשיך קדושת יום הכפורים שהיא גורל דקדושה שעל ידי זה זוכין לענוה אמתיית כנ"ל. וזה בחינת מה שצריכין להתענות ביום הכפורים להכניע פגם הג אות שנמשך על ידי מותרות האכילה כנ"ל. ומחמת שביום הכפורים צריכין לכפר כל העונות שנמשך משם כנ"ל. כי כולם נמשכין מחטא אדם הראשון שהפגם שלו היה על ידי אכילה שאכל מעץ הדעת. על כן צריכין להתענות ביום הכפורים לתקן זאת ולזכות לתכלית הענוה והביטול על ידי הכהן גדול שנכנס לפני ולפנים לנקודת האבן שתיה וכנ"ל:

אות כד[עריכה]

וזה בחינת פרשת שקלים שקורין סמוך לפורים. ועל ידי זה היה הכנעת המן עמלק ימח שמו כמו שאמרו רז"ל (מגילה י"ג) רשע כבר קדמו שקליהם לשקליך וכו'. כי שקלים הם בחינת צדקה שנצטוו במחרת יום הכפורים ליתן לצורך המשכן שהוא בחינת הבית המקדש שהוא בחינת התנוצצות המוחין בחינת ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה וכו' ובכל מלאכה וכו' כמו שכתוב שם בהתורה כנ"ל. כי צדקה נדבת לב הוא בחינת אור הפנים בבחינת (תהלים י"ז) אני בצדק אחזה פניך. ועל כן בשבת פרשת שקלים מבקשין הרבה על אור הפנים כמו שכתוב כמה פעמים אור פניך עלינו אדון נשא וכו'. כי עיקר השקלים שהם בחינת צדקה לבנין המשכן הוא להמשיך אור הפנים שעל ידי זה התנוצצות המוחין שהם בחינת בנין המשכן והבית המקדש ועל כן עיקר אור הפנים היה מאיר בבית המקדש אשר בשביל זה נצטווניו לעלות לשם לרגל כדי לקבל אור הפנים כמו שכתוב (דברים ט"ז שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר.ה'. נמצא של ידי שקליהם נמשך בחינת אור הפנים שהוא בחינת הסתכלות פני הצדיק שעל ידי זה מתנוצצין המוחין שהם בחינת בנין הבית המקדש שעל ידי זה זוכין לכל הבחינה הנ"ל. עד שזוכין לבחינת תחיית המתים של כל האברים וכו' כנ"ל. ועל כן נקראים שקלים כי יש בזה משקל גדול כנ"ל. כי צריכין להיות עניו בתכלית הענוה להיות אין ממש בלי שום טעות ופניה כלל. ואף על פי כן יהיה חזק ואמיץ מאד ולבלי להניח להפיל את עצמו בשום דבר וכו'. וזה בחינת (שמות ל') מחצית השקל תרומה לה'. כי הוא בבחינת מחצית השקל כי הוא משקל גדול כמו המשקל שעומד במחציתו ובאמצע שאין יכולין להכריע לכאן ולכאן. ועל כן באמת נתקשה משה על השקלים עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא זה יתנו כמו שפירש רש"י. כי היה קשה לו מאד איך יכולין לזכות את כל ישראל לבא לזה להיות ענוים באמת בתכלית ואף על פי כן יהיה כל אחד חזר ואמיץ מאד בעזות דקדושה כראוי וכנ"ל. וזה בחינת מה שנצטוו בשקלים. (שמות ל') העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. דהיינו בחינת הנ"ל. שיזהר כל אחד שלא יבא לידי גי אות הוא רבוי וגדלות בחינת העשיר לא ירבה וכן להיפך שלא יבא לידי ענוה פסולה שהוא בחינת מוחין דקטנות ממש שזהו בחינת והדל לא ימעיט. כי דרך העשיר להתג אות כמו שכתוב (משלי י"ח) עשיר יענה עזות, וכמו שכתוב (ירמיה ט') אל יתהלל גבור ועשיר וכו' וכו'. נמצא שעשירות הוא מהדברים שדרך להתגדל בהם. ודלות ועניות הוא בבחינת ענוה כמו שאמר דוד (תהלים פ"ו) כי עני ואביון אנכי. וזה עיקר מצות צדקה שצריך העשיר לרחם על העני ולהשתתף בצערו וליתן לו די מחסרו אשר יחסר לו שזהו בחינת ענוה בשלימות. כי זה העשיר שאינו נותן צדקה זהו מחמת גסותו. שאינו נותן דעתו כלל על דחקות הני ועל רבוי עשירותו ואינו משים אל לבו כלל מדוע מגיע לו כל כך עשירות. וכלי כסף ומרגליות וכו'. והעני יש לו דחקות כזה ובביתו אין לחם ושמלה. כי אם היה משים לב לזה באמת בוודאי היה נותן לו בשפע גדול ובלב טוב, רק מחמת גסותו אינוף נותן לב לזה כלל.ונדמה לו כאלו מגיע לו כל מה שיש לו וחפץ עוד יותר ויותר. ונדמה לו שהעני הוא גזלן ורוצח מה שמבקש ממנו נדבה. על כן צריך כל אדם שחננו ה' באיזה עשירות בין רב בין מעט מכל שכן וכל שכן העשירים הגדולים שיש להם אלפים ורבבות ובתיהם מלאים כל טוב בגדים ותכשיטין ואבנים טובות ומרגליות שישימו אל לבם היטב שפלותם באמת. ויזכרו את עצמם היטב שיכול להיות שהעני הוא טוב וכשר יותר ממנו וישתתף עצמו בצערו של העני ודחקו. ואז בוודאי יתן צדקה בשתי ידים בהרחבה גדולה כפי ערכו ויותר. ועל כן על ידי צדקה זוכין לענוה (וכמו שכתוב בספר הא"ב). כי עיקר הצדקה הוא בבחינת ענוה כנ"ל. כי על ידי הצדקה מחיה את העני והאביון שהוא בבחינת ענוה כנ"ל. אבל הענוה של העני אינו בשלימות. כי מחמת גודל עניותו בא לידי ענוה פסולה שהוא נבזה ועצל וכו' ח"ו במקום שאין צריכין להקטין את עצמו וכנ"ל. אבל על ידי שהעשיר משפיע לו נדבת לבו ומחיה אותו על ידי זה מגביה את העני ומרים אותו מבחינת מוחין דקטנות שהיא ענוה פסולה. וכן העשיר שמגודל עשירותו היה יכול לבא לידי גי אות גמור. אבל על ידי שמחסר ממונו ונותן צדקה לעני. על ידי זה משפיל את עצמו וממעט גסותו. ועל ידי זה על ידי גודל המצוה של צדקה שקולה ככל התורה נתתקנין שניהם בחינת הענוה והגדלות שיהיו שניהם נכללים בקדושה. כי בשרשם שניהם אחד בבחינת במקום גדולתו וכו' כנ"ל. וכן אמר אדמו"ר ז"ל במקום אחר (סימן ב') שצדקה היא בבחינת זה ישפיל וזה ירים שהנותן משפיל את עצמו ומרים את העני היינו כנ"ל. שמתקן את עצמו ומוציא את עצמו מגי אות דסטרא אחרא על ידי שמשפיל את עצמו ונותן לבו על צרות העני ודחקותו ונותן לו ממונו וכן מתקן את העני על ידי שנותן לו שמרים אותו מבחינת מוחין דקטנות הוא בחינת ענוה פסולה כנ"ל. ועל ידי זה נכלל הענוה והגדלות דקדושה יחד כנ"ל. שזה עיקר שלימות הענוה בתכלית כנ"ל. וזה בחינת מצות שקלים שהואצדקה כנ"ל שעיקר המצוה לזכות על ידי זה לבחינת העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט שהעשיר לא ירבה היינו שלא יבא לידי גי אות שהוא בחינת רבוי והדל לא ימעיט שלא יבא לידי מוחין דקטנות וכנ"ל.וזה שנאמר בשקלים (שמות ל') ולא יהיה בהם נגף על ידי המנין שהוא בחינת רבוי שמשם אחיזת הגי אות שמשם עיקר סטרא דמותא שהוא היפך חיים נצחיים. אבל על ידי מצות שקלים הוא בחינת ענוה אמתיית על ידי זה יכולין למנות את ישראל ולא יהיה בהם נגף על ידי המנין שהוא בחינת רבוי כיאדרבא על ידי רבוי המנין זוכין לענוה יתירה יותר ויותר בבחינת במקום גדולתו שם את מוצא ענותנותו וכמבואר במקום אחר (בהמעשה של המלך על פסוק חזה ציון וכו') שדרך העניו שכל מה שמגדלין אותו יותר בא לענוה יתירה ביותר ועל כן מצוה גדולה שיתרבו ישראליותר ויותר. כי כל מה שנתרבין ישראל יותר ויותר אינם באים לידי גי אות על ידי זה ח"ו רק אדרבא כל מה שנתרבין יותר עובדין את השם יתברך ביותר ומכירין את בוראם ביותר. ועל ידי זה באין לידי ענוה יתירה כנ"ל. כי עליהם נאמר (דברים ז') כי אתם המעט וכו' שממעטין עצמן וכו' (חולין פ"ט) כנ"ל. וזה בחינת מצות שקלים שהוא בעת שרוצין למנות את ישראל שלא יתעורר על ידי המנין בחינת הנגף שהוא סטרא דמותא שנאחז ברבוי וגי אות רק אדרבא על ידי המנין יזכו לנשיאת ראש בחינת כי תשא את ראש בני ישראל. היינו התנוצצות המוחין שהוא בחינת ענוה אמתיית שהוא עיקר החיים בחינת תחיית המתים שכל זה זוכין על ידי השקלים שהם בחינת צדקה שעל ידי זה זוכין לאור הפנים שהוא התנוצצות המוחין שעל ידי זה זוכין לענוה אמתיית בשלימות ששם כל זה שנתגדלין ונתרבין יותר זוכין לענוה יתירה ביותר בבחינת במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו שזה עיקר החיים האמתיים והנצחיים של כל אבר ואבר וכנ"ל:

אות כה[עריכה]

וזה בחינת מרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור וכו'. על ידי זה ליהודים היתה אורה זוף תורה וכו' כמו שאמרו רז"ל (מגילה ט"ז), ומרדכי יצא וכו' בלבוש מלכות וכו' זה בחינת התגלות הארת פני הצדיק בכמה גונין ולבושין נהורין שזהו עיקר בחינת הסתכלות פני הצדיק. כי צריכין להשתדל להסתכל בו בעת יופיו והדרו בבחינת (ישעיה ל"ג) מלך ביפיו תחזינה עיניך כמבואר במקום אחר (סימן מ' בלקוטי תנינא) ועל ידי זה ליהודים היתה אורה זו תורה. כי עיקר התגלות ביאורי התורה הוא על ידי הארת פני הצדיק כמבואר בהתורה הנ"ל. וזהו ושמחה זה יום טוב כמו שדרשו שם במסכת מגילה כל המקרא הזה עיין שם. כי יום טוב כעיקר קדושתו מהצדיק. וכשמקבל קדושת יום טוב מקבל פני הצדיק. ועל כן חייב אדם להקביל פני רבו ברגל (סוכה כ"ה) כמבואר כל זה בהתורה כי אקח מועד (בסימן קל"ה) עיין שם. היינו כי אז נמשך עליהם קדושת הארת פני הצדיק שעל ידי זה עיקר קבלת התורה בחינת ליהודים היתה אורה זו תורה ושמחה זה יום טוב שהוא בחינת קבלת פני רבו שחייבים לקבל ביום טוב וכנה"ל. וזהו וששון זה מילה בחינת שמירת הברית שזוכין על ידי הצדיק שהוא בחינת משה שהיה פרוש בקדושה גדולה וכנ"ל בהתורה הנ"ל. וזהו ויקר אלו תפילין היינו כנ"ל. כי כל בחינת אלו כלולין בתפילין שהם בחינת חיים נצחיים שזוכין על ידי ראיית פני הצדיק כנ"ל:

אות כו[עריכה]

כי הסטרא אחרא שהיא זוהמת הנחש בחינת קליפת המן עמלק שמשם נמשך מדת הגי אות שבעולם הם מתגברים ביותר על זה להרחיק מהצדיק האמת שעל ידו זוכין לענוה אמתיית שהוא עיקר החיים נצחיים בחינת תחיית המתים. והם רוצים תמיד לעשות פירוד בין הדבקים להפריד המלכות שהיא צרורה ודבוקה תמדי בהמוחין בבחינת (שיר השירים ז') מלך אסור ברהטים. והם רוצים להפריד ח"ו בין המלכות ובין המוחין שזה עיקר בחינת פירוד בין קודשא בריך הוא ושכינתיה שהיא בחינת מלכות כידוע ומובן בכתבים. וכל התגברותם על ידי מדת הגי אות שמשם נמשך כל המחלוקת על צדיקי אמת ועל ידי זה הם מרחקים נפשות ישראל מלהתקרב לצדיקי אמת. ואז המוחין בהעלם והסתר כי אינם מתנוצצים כי אם על ידי ראיית פני הצדיק כנ"ל ואז המלכות ח"ו נפרדה מדודה שהם המוחין הקדושים. ועל ידי זה השכינה בגלות ח"ו וניטלה המלכות והממשלה מישראל וניתנה להעובדי כוכבים והרשעים שמקבלין המלכות ומושלין עלינו ח"ו שכל זה נמשך על ידי המחלוקת על צדיקי אמת שעל ידי זה פוגמין בכבודם שעל ידי זה עיקר הגלות כמו שכתוב (דברים הימים ב' ט"ז) ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים וכו'. וזהו בחינת לקיחת שרה לבית פרעה ולקיחת אסתר לבית אחשורוש כי שרה ואסתר הן בחינה אחת כמו שאמרו רז"ל (בראשית רבא פרשת נח) למה זכתה אסתר לקכ"ז מדינות וכו'. כי שרה ואסתר הם בחינת מלכות דקדושה שהסטרא אחרא התגברה ורצו להפריד שרה בחינת מלכות דקדושה מאברהם שהוא בחינת המוחין הקדושים וללקחה לבית פרעה הרשע. אבל ה' לא יעזבנה בידו אדרבא על ידי זה דייקא הכניעה אותו מאד בבחינת עת אשר שלט האדם באדם לרע לי כי הוציאה ממנו עשירות גדול לאברהם שהוא בחינת ניצוצות הקדושים והכניעה והפילה את פרעה מאד בבחינת (בראשית י"ב) וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים וכו'. ועל ידי זה היה כח למשה ולישראל להכות את פרעה אחר כך ולהוציא את ישראל מרשותו וכמובא. ואסתר מחמת שאז בתוקף הגלות התגברה הסטרא אחרא יותר ויותר. בפרט שהתגברה קליפת המן עמלק שכלול מכל העובדי כוכבים מכל הסטרא אחרא והקליפות על כן היה ההכרח שתלקח אסתר לבית המלך לגמרי ולא תחזור מיד. כי כל מה שהקליפה קשה וחזקה ביותר בהכרח שתרד הקדושה הגבוה לשם יותר ויותר ותהיה שם בגלות יותר עד שתתגבר בגודל כחה על ידי זה דייקא ותכניע אותה ותשפילה כמו שהפילה אסתר את המן הרשע ימח שמו וססייעתו דייקא על ידי זה שנלקחה לבית אחשורוש שכל זה הוא בחינת עת אשר שלט וכו' כנ"ל:

אות כז[עריכה]

וזה בחינת קריאת המגילה שהיא מצוה גדולה ורבה מאד ואמרו רז"ל (מגילה ג') מבטלין תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדן הכל מבטלין ובאין לשמוע מקרא מגילה. כי איתא בדבריו ז"ל (לקוטי א' סימן קצ"ב) שדיבור אמת של צדיק האמת הוא בחינת פניו ושכלו ונשמתו וכו'. ואיתא שם שבכל ספר של צדיק יש בו בחינת פניו וכו' עיין שם וזה בחינתמקרא מגילה שהוא בחינת הארת פני מרדכי ואסתר. כי הם דברי אמת שלהם כמו שכתוב (מגילת אסתר ט') דברי שלום ואמת כי כשקורין את המגילה ומפרסמין תוקף הנס שנעשה על ידי מרדכי ואסתר על ידי מעשיהם והנהגותיהם שנהגו אז בחכמה נפלאה ובצדקות נורא ובקדושה גדולה בזה מראין ומאירין אור פניהם הקדושים שהוא גנוז בתוך המגילה הקדושה שהוא ספר שלהם הקדוש על כן על ידי זה מאיר עלינו הארת פניהם הקדושים שעל ידי זה היה תוקף הנס כי עיקר הנס בכל שנה ושנה ובכל אדם ואדם הוא להכניע קליפת המן עמלק שהוא מדת הגי אות לבטל סטרא דמותא בחינת (שם ג') להשמיד להרוג וכו' שנמשך משם ולהמשיך בחינת חיים נצחיים שהוא בחינת ענוה אמתיית כנ"ל שכל זה זוכין על ידי ראיית פני הצדיק כנ"ל זהו בחינת מקרא מגילה כנ"ל ועל כן מבטלין תלמוד תורה בשביל זה. כי כל התורה נמשך רק על ידי ראיית פני הצדיק כנ"ל. על כן בוודאי כדאי לבטל תלמוד תורה בשבכיל זה היינו בשביל לר אות פני הצדיק שהוא בחינת מקרא מגילה כ"ל. וכן כהנים בעבודתם וכו'. כי כל בחינות אלו נמשכין מראיית פני הצדיק שהוא בחינת מקרא מגילה. כי כהנים בעבודתם כל קדושתם נמשך מאהרן הכהן שזכה לכהונה רק על ידי ראיית פני הצדיק בחינת וראך ושמח בלבו וכנ"ל. ולוים בדוכנם הם בחינת יראה כי לוי בחינת יראה כידוע שזה נמשך על ידי בחינת קבלת התורה שזוכין על ידי ראיית פני הצדיק בחינת ולבעבור תהיה יראתו על פניכם וכו' כנ"ל. וישראל במעמדן זה בחינתתחיית המתים שאז עיקר המעמד באמת. כי בעולם הזה אין מעמד מאחר שסופו לשכוב ולמות אבל תחיית המתים נקרא בשם עמידה בדברי רז"ל בכל מקום. וכמו שכתוב (דברים ל"א) הנך שוכב עם אבותיך וקם שנאמר על תחיית המתים כי אז עיקר הקיום והעמידה לנצח מאחר שלא יחזרו לשכוב על העפר עוד. כי צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להעמיד אינם חוזרים לעפרם. וזה בחינת ישראל במעמדן שהיו עוסקין בעת עבודת הכהנים בתורה כדי להמשיך בחינת תחיית המתים שנמשך על ידי המשכת התורה כנ"ל. וכולם מבטלין לשמוע מקרא מגילה שהואבחינת ראיית פני הצדיק שמשם נמשך כל זה כנ"ל:

אות כח[עריכה]

וזה בחינת שמחת פורים. וזה בחינת (מגילה ז') חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. כי בפורים שמפילין ומבטלין את הגי אות שהוא בחינת קליפת המן עמלק. ואז נחיה השפלות של משה רבינו עליו השלום שבכל אבר שהוא בחינת קדושת מרדכי שנתגלה אז בהארה גדולה ועצומה מאד אפילו בתוקף העשיה שעל ידי זה עיקר תוקף הנס. כי אם לאו היה כליה ח"ו כמבואר בכתבי האריז"ל. היינו בחינת הארת קדושת אור פני הצדיק שעל ידי זה נמשך בחינת ענוה בחינת חיים נצחיים שמבטל הגי אות שהוא בחינת המן שהוא בחינת סטרא דמותא כנ"ל. ועל כן אז השמחה גדולה מאד בבחינת שובע שמחות בחינת (תהלים ט"ז) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך. כי חיים נצחיים הנ"ל הם עצם השמחה נפלאה וכנ"ל. ועיקר הענוה הוא לזכות לתכלית הביטול באמת לבחינת ענוה של משה שהוא בחינת חיים של כל אבר עד שיוכל להגביה לבו בדרכי ה' ואף על פי כן יהיה עניו באמת כנ"ל. כי שם הכל אחד בבחינת במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. וזה בחינת חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. עד שיגיע לביטול כזה ששם אין חילוק בין ענוה לגדלות כי שניהם אחד בחינת במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כנ"ל כי ארור המן זה בחינת ביטול הגי אות שהוא בחינת המן כנ"ל. וברוך מרדכי זה בחינת לברך ולהאיר מדת הענוה שהוא בחינת מרדכי הצדיק שהוא בחינת משה וצריכין בפורים להתבסם כל כך עד שיגיע לשמחה כזאת שהוא בחינת חיים נצחיים הנ"ל שהוא בחינת תכלית הביטול ששם הגדלות והענוה שניהם אחד בחינת במקום גדולתו וכו' כנ"ל. וזה זוכין על ידי שתיית היין בפורים שהוא בחינת יין המשמח שהואט בבחינת תחיית המתים שאז נזכה לשתות מיין המשומר. כי יין יש בו שני בחינות כמו שאמרו רז"ל (יומא ע"ו). היינו כשאין זוכין לשתותו בקדודשה אזי נמשך סטרא דמותא ח"ו כמו שכתוב (משלי כ"ד) אל תרא יין כי יתאדם וכו' אחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפריש ופירש רש"י שמפרישו מן החיים. ועל כן היין מביא שינה שהוא אחד מששים במיתה. כי עיקר פגם עץ הדעת היה על ידי היין כמו שאמרו רז"ל (בראשית רבא פרק י"ט) סחטא ענבים ונתנה לו שעל ידי זה נמשך זוהמת הנחש ונגזר מיתה על העולם. אבל כל אחד צצריך לתקן חטא אדם הראשון ולהמשיך בחינת תחיית המתים, ואז היין בקדושה בבחינת התעוררות השינה בבחינת (שיר השירים ז') וחכך כיין הטוב וכו' דובב שפתי ישנים בבחינת (שבת ס"ז) חמרא וחיי לפום רבנן. כי נמשך על ידו בחינת שמחה שהוא עיקר החיים כנ"ל שזהו בחינת (תהלים ק"ד) ויין ישמח לבב. ועל כן בפורים שאז נמ שך הארת מרדכי שעל ידי זה נמשך בחינת תחיית המתים אז היין בקדושה בבחינת יין המשמח שהוא בחינתתחיית המתים שהוא בחינת תכלית הענוה והביטול שהוא בחינת עד דלא ידע כנ"ל:

אות כט[עריכה]

וזה בחינת שנסמך פסוק ויבא עמלק לפסוק ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין (שמות י"ז). כי הם פגמו בגיאו. כי כל המףחלוקת שחלקו על משה הכל היה על ידי גי אות של דתן ואבירם שהתקנאו במשה וחלקו עליו עד שנמשכו אחריהם עוד כמה אנשים. כי זה שידע שפלותו וביטל את עצמו באמת נגד משה ואהרן בוודאי לא היה חולק עליו בכל מה שעבר עליו. ועל כן ברוב המחלוקת אמר משה ונחנו מה כי תלינו עלינו. היינו שביטל עצמו בתכלית הביטול להכניע מדת הגי אות שעל ידי זה הם רוצים לחלוק עליו כי הא בהא תלי'. כי על ידי שיש לו גי אות אינו תקרב להצדיק האמת ויש שמתגרה בו הגעל דבר עד שחולק עליו ועל ידי שאינו מקורב להצדיק מכל שכן כשח"ו חולק עליו על ידי זה מתגבר בו ביותר מדת הגי אות. כי עיקר ביטול הגי אות זוכין על ידי התקרבות להצדיק על ידי ראיית פניו הקדושים ונ"ל. ומחמת שהם פגמו אז בזה על כן נסו את ה' ונפלו לספיקות היש ה' בקרבם אם אין. ואיתא בזוהר הקדוש (פרשת בשלח ס"ד) שהיו מסופקים אם הבחינה הנקרא יש הוא בקרבם אם הבחינת הנקרא אין עיין שם היינו שהפגם שלהם היה שעשו פירוד בין גי אות דקדושה שהוא בחינת יש ובין ענוה שהוא בחינת אין. כי באמת שניהם אחד וזה עיקר תכלית שלימות הענוה בחינת במקום גדולתו וכו' כנ"ל. ומחמת שהם חלקו על משה ופגמו בענוה היה עיקר הפג שעשו פירוד הנ"ל. עד שנסתפקו איזה בחינה בקרבם. ועל ידי זה ויבא עמלק. כי עמלק הוא זוהמת הנחש שעיקר התגברותו על ידי פגם ענוה וכנ"ל. ועל כן היה עיקר הכנעתו על ידי יהושע כמו שכתוב ויאמר משה ליהושע צא הלחם בעמלק וכו'. כי יהושע היה תלמיד משה אשר לא ימוש מתוך האהל שהיה משתדל כל ימיו לר אות פני משה רבו בכל עת עד שזכה על ידי זה שיתנוצץ מוחו ולקבל כל התורה על ידי זה. אשר על ידי זה זוכין לענוה אמתיית שהוא הכנעת המן עמלק וכנ"ל:

אות ל[עריכה]

וזה בחינת סעוד פורים ומשלוח מנות בפורים כי צריכין לזכות על ידי בחינת הנ"ל לבושה עד שיתבייש להושיט המאכל לפיו בחינת משם חפר אוכל וכו' כמו שכתוב שם, אבל כשזוכין לבושה כזאת באמת שעל ידי זה זוכין לתשובה, על ידי זה נמשך חיים נצחים הנ"ל. ואזי השם יתברך מרחם עליו ומוחל עונותיו ומעביר חרפתו ובשתו כמו שכתוב (צפניה ג') ביום ההוא לא תבושי מכל עלילותיך וכו'. ואז השם יתברך בעצמו מבקש את ישראל שיאכלו וישתו ולא יתביישו עוד שזהו בחינת ההבטחה (יואל ב') ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם. וזה זוכין בפורים שאז זוכין להמשיך בחינת חיים נצחיים כנ"ל. וזה בחינת (שיר השירים ה') באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי. מורי עם בשמי זה בחינת מרדכי ואסתר. מורי זה בחינת מרדכי מר דרור. עם בשמי זה בחינת אסתר שנקראת הדסה. אכלתי יערי עם דבשי פירש רש"י שקיבל מה שאינו ראוי עם הראוי זה בחינת שמחת פורים שהשם יתברך מקבל באהבה כל מה שעושין ישראל מחמת שמחת פורים. אף על פי שיש בהם עניני צחוק ודרך שטות שנראה כאינו ראוי. אף על פי כן השם יבתרך מקבל הכל באהבה מחמת שעושין זאת מחמת שמחת פורים הגדולה מאד. ואז אומר השם יתברך (שם) אכלו רעים שתו ושכרו דודים. כי השם יתברך כביכול בעצמו מבקש את ישראל שיאכלו וישתו בשמחה ולא יתביישו עוד וכנ"ל. וזה בחינת מה שקודם פורים מתענין תנית אסתר. כי התענית בשביל תשובה. היינו שממשיכין על עצמן בושה הנ"ל עד שמתבישין להושיט המאכל לפיו כנ"ל. וזה בחינת התענית של כל הבעלי תשובה כי עיקר התשובה היא הבושה שאז מתביישין לאכול על כן מ תענין. וזה בחינת תענית אסתר קודם פורים. ועל ידי זה זוכין לתשובה שלימה שעל ידי זה זוכין לבחינת חיים נצחיים הנ"ל שהוא בחינת חיי עולם הבא שאז נאמר ואכלתם אכול ושבוע וכו' ולא יבושו עמי לעולם כנ"ל. וזה בחינת אכלו רעים וכו' כנ"ל. וזה בחינת משלוח מנות איש לרעהו. שאנו מדבקין במדותיו יתברך וממשיכין הארה זאת בפורים. דהיינו שכל אחד שולח לחבירו מנות ומאכלים לשמחו ולחזקו שיאכל וישתה סעודת פורים ולא יתבייש עוד. כי גם השם יבתרך מזהיר ומבקש אז את ישראל שיאכלו וישתו ולא יתביישו וכנ"ל. כי זה ידוע שכל מצוה ומצוה זאנו מעושין בכל זמן וזמן היא כפי ההארה שצריכין עתה להמשיך מלמעלה כפי הזמן כי באתערותא דלתתא וכו'. ועל כן בפורים על ידי מצות משלוח מנות שאחד שולח לחבירו שאיכל וישתה על ידי זה נמשך הארת פורים שהוא בחינת אכלו רעים השם יתברך מבקש את ישראל שיאכלו וישתו ולא יתביישו בחינת ואכלתם וכו' ולא יבושו עמי לעולם וכנ"ל. ומתנות לאביונים שהוא צדקה. כי צדקה בחינת שלימות הענוה בחינת אור הפנים וכו' וכמבואר היטב לעיל בענין פרשת שקלים שקורין קודם פורים:

אות לא[עריכה]

וזה בחינת פסח בחינת איסור חמץ ומצות אכילת מצה וכבר מבואר לעיל מזה עיין שם. ולבאר יותר. כי מבואר בכונות פסח וןמובא בלדברינו שכלל כונת פסח שהוא יציאת מצרים הוא שאז בשעת יציאת מצרים האיר השם יבתרך עלינו בחסדו אור גדול ונפלא מאד שלא בהדרגה שלא כסדר. ובלא זה לא היה אפשר להגאל מחמת שהיה נאחז בהם זוהמת מצרים מאד ועל יד אם היה הארת המוחין נכנסין כסדר כדרכן תמיד שנכנסין תחלה מוחין דקטנות ואחר כך מוחין דגדלות וכו' לא היה אפשר להגאל כלל. כי היו הקליפות נאחזין במוחיין דקטנות שמשם אחיזתם. כי היה זוהמת מצרים נאחז בהם הרבה. על כן לא היה אפשר להגאל כי אם על ידי שחמל עלינו השם יתברך והאיר עלינו בחסדו הגדול אור גדול ועצום מאד שלא בהדרגה וסדר. ועל ידי גודל האור הנפלא נגאלו מיד וכו'. זה כלל הכונות ועיין שם. ועל פי התורה הנ"ל נוכל לבאר מעט בחסדו הגדול יתברך. כי כבר ביארנו לעיל שיציאת מצרים הוא בחינת תחיית המתים הוא בחינת ענוה אמתיית שהיא חיי עולם הבא שהוא בחינת בלי גבול בחינת עונג שבת שהוא בחינת נחלה בלי מצרים היפך גלות מצרים שהוא בחינת מצרים וגבול וכו' כנ"ל. ועל כן היה פרעה בעל גאוה ביותר כמו שכתוב (יחזקאל כ"ט) אשר אמר לי יאורי ואני עשיתינו וכו'. ועל כן אמר (שמות ה') מי ה' וכו'. כי שם במצרים אחיזת הגאוה ביותר שהוא בחינת ישות בחינת מצרים שהם מצירים לישראל וכנ"ל. ועל כן לא היה אפשר להם להגאל כי אם על ידי בחינת תחיית המתים שהוא בחינת ענוה אמתיית שהוא חיי עולם הבא שהיא היפך הגאוה וכנ"ל. כי עיקר תכלית הגאולה הוא לעבוד אותו יתברך ולהכיר אותו יתברך שזה עיקר תכלית הגאולה כמו שכתוב (שם ג') בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים וכו'. ולהכיר אותו יתברך אי אפשר כי אם על ידי ענוה אמתיית שהוא בחינת בלי גבול שעל ידי זה יכולין להמשיך השגות אלקות שהם בחינת חיי עולם הבא שאלו החיים אמתיים ונצחיים שהם בחינת בלי גבול כנ"ל. וזה שאיתא בזוהר הקדוש מסטרא דיובלא דהיא בינה עלמא דאתי נפקו ישראל ממצרים. כי עיקר הגאולה היה מבחינת עולם הבא שהיא בחינת בינה וכו'. שהוא בחינת תחיית המתים שמשם כל הגאולות. כי הגלות בחינת מיתה והגאולה בחינת חיים בחינת תחיית המתים כמו שאנו אומרי בברכת אמת ואמונה שמדבר מגאולת מצרים, השם נפשנו בחיים וכו' וכמו שכתוב (יחזקאל ט"ז) ואראך מתבוססת בדמיך ואיתא שהוא בחינת מת בוססת ואמר לך בדמיך חיי וכו' היינו בחינת תחיית המתים. נמצא שעיקר הגאולה אי אפשר כי אם על ידי בחינת תחיית המתים שהוא בחינת ענוה אמתיית שנמשכת מבחינת מוחין דגדלות בבחינת במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. אבל לענוה אמתיית בחינת תחיית המתים אי אפשר לזכות כי אם על ידי קבלת התורה כמו שכתוב בהתורה הנ"ל שדייקא על ידי חידושי וביאורי התורה שהם בחינת מתן תורה זוכין ליראה זו הבושה עד שמתביישין אפילו לעשות מצוה וכו'. ואפילו להושיט המאכל לפיו. ועל ידי הבושה בחינת תשובה זוכין לחיים נצחיים של עולם הבא שהיא בחינת ענוה אמתיית וכו' כנ"ל. ואז בשעת יציאת מצרים עדיין לא זכינו לקבל את התורה. כי במצרים לא היה אפשר ליתן את התורה מתוקף זוהמת מצרים על כן היתה הגאולה קשה מאד מחמת שאי אפשר להגאל כי אם על ידי בחינת תחיית המתים ותחית המתים אי אפשר כי אם על ידי קבלת התורה. וקבלת התורה אי אפשר כי אם אחר יציאת מצרים. על כן באמת היה הדבר קשה וכבד מאד רק שהשם יתברך ברחמיו חמל עלינו והאיר הארה נפלאה שלא כסדר שזכו להתנוצצות מוחין גדולים מאד רק על ידי בחינת ראיית פני הצדיק שהוא משה רבינו עליו השלום. כי בשעת יציאת מצרים שעדיין לא קיבלו את התורה ממשה רק שקיבלו הארת הדעת והתנוצצות המוחין על ידי ראיית פניו הקדושים לבד. ועל ידי זה לבד דלג הקדוש ברוך הוא על הקץ וגאלם מיד אף על פי שלא זכו עדיין לקבל את התורה הנמשכת מראיית פני הצדיק שעל ידי זה עיקר הבושה והתשובה שעל ידי זה עיקר תחיית המתים שעל ידי זה עיקר הגאולה כנ"ל. אבל אז היה בלתי אפשר להמתין על זה כנ"ל. על כן האיר עליהם הארה נפלאה שלא כסדר שאף על פי שעדיין לא קיבלו את התורה אף על פי כן גאל אותם על ידי גודל ההארה העצומה שנמשך עליהם אז שלא כסדר שעל ידי זה המשיך עליהם הארה מבחינת תחיית המתים מבחינת חיי עולם הבא שעל ידי זה היתה הגאולה כנ"ל ועל כן אסור לאכול חמץ והוא בבל יראה ובל ימצא ומחויבים לאכול מצה. כי חמץ הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע ואי אפשר לבררו ולתקנו כי אם על ידי בחינת תיקון הברית שעל ידי זה עיקר קבלת התורה שנמשך מראיית פני הצדיק כמבואר בהתורה הנ"ל. כי חמץ בחינת מוחין דקטנות כמבואר בכוונות. ועתה בפסח בשעת יציאת מצרים צריכין לשמור עצמינו מאד ממוחין דקטנות שבהם אחיזת הסטרא אחרא כמו שכתוב שם בכונות. והענין על פי דרכינו. כי עיקר תיקון האכילה הוא על ידי קבלת התורה בבחינת ותורתך בתוך מעי כי על ידי קבלת התורה זוכין לבושה עד שמתביישין אפילו להושיט המאכל לפיו וכו'. ועל ידי זה זוכין לתחיה וכו' כנ"ל. שזה עיקר תיקון האכילה עיקר תיקון אכילת עץ הדעת טוב ורע שהביא מיתה לעולם. כי על ידי אכילה כזאת נמשך חיים נצחיים וכו' כנ"ל (וכמבואר לעיל מזה) עיין שם. ואז נתתקן החמץ. כי חמץ הוא באיחור זמן. היינו כשנותנין מים בעיסה ושוהה העיסה שיעור חימוץ עד שנאחז ושולט בו הרוח והאויר של העולם על ידי זה נתחמצה. ועל כן חמץ בפסח אסור ואיסורו חמור מאד כי אז עדיין לא נתתקנן ונזדכך הרוח והאויר מבחינת רוח רעה רוח גבוהה של פרעה ומצרים. ועל כן כשנאחז האויר והרוח בהעיסה אחר שנתנו עליה מים עד שנתחמצה אסורה באיסור חמור. כי נאחז בה הרבה הרוח גסה של זוהמת פרעה ומצרים הוא בחינת גסות הרוח בחינת אל אחר שהוא סטרא דמותא שהוא בחינת מחמצת תמן מת וכנ"ל. ועל כן עיקר האיסור אחר שנתנו מים בעיסה. כי הרוח שורה על פני המים ובקדושה שורה הרוח דקדושה בחינת רוחו של משיח על פני המים בבחינת ורוח אלים מרחפת על פני המים וכו' דא רוחו של משיח שמרחף על אנפי אורייתא שמשם כל החידושי תורה בחינת קבלת התורה כמבואר שם בהתורה הנ"ל. אבל במצרים שעדיין לא זכינו לקבלת התורה, על כן אז בפסח כשנאחז ח"ו הרוח שעל פני המים בהעיסה עד שנתחמצה כשנאחז בה הרוח רעה השורה על פני המים הרעים המים הזידונים שהם מיין מסאבין הנמשכין מפגם הברית שהוא היפך קבלת התורה. כי עיקר קבלת התורה על ידי פרישות וקדושת הברית שנמשך עליהם אז על ידי משה כמו שכתוב שם. ואזי בפסח שהחמץ פגום מאד כנ"ל אזי מתגברים על ידו ח"ו בחינת המוחין דקטנות שנאחז בהם הסטרא אחרא הבה שהוא פגם הענוה האמתיית שהיא עיקר החיים. ועל כן החמץ אסור עד שביעי של פסח שאז נתגלה בחינת קדושת יוסף שהוא בחינת קדושת הברית. ועל כן אז מתחיל להתמשך על ישראל בחינת קדושת קבלת התורה. ואזי אחר כך הותר החמץ. כי על ידי בחינת קבלת התורה נמשך בושה עד שמתביישין אפילו להושיט המאכל לפיו וכן אפילו לעשות מצוה מתביישין הרבה וכו' כנ"ל. ומשם נמשל תיקון החמץ. כי נתתקן רוח העולם על ידי התורה שהוא בחינת רוח אלקים המרחפת על פני המים דקדושה שמשם היה הנס של קריעת ים סוף. ואזי הרוח הנאחז בהמים שעל ידי העיסה מתחמצץ הוא מסטרא דקדושה כי נתברר על ידי התורה שהוא בחינת רוח אלקים המרחפת על פני המים כנ"ל. כי עיקר חימוץ העיסה שמטעים העיסה ביורת נמשך בשרשו שבקדושה מבחינת הבושה הנ"ל. מחמת שעיקר תיקון האכילה הוא על ידי בחינת קבלת התורה שעל ידי זה זוכין לבושה עד שמתביישין אפילו להושיט המאכל לפיו וכו' עד שזוכין לבחינת תחיית המתים וכו' כנ"ל. ומשם נמשך גם בגשמיות בחינת חימוץ העיסה שאין אוכלין תיכף העיסה רק מתינין מלוש בצק עד חומצתו. כי כן הדבר בקדושה שאי אפשר לאכול מיד. רק צריכין להמתין ולהתבייש הרבה קודם שאוכלין. ועל ידי זה נמשך בחינת תחיה בחינת רוח החיים השורה על פני המים דקדושה ועל ידי זה נתחמצה העיסה בקדושה על ידי רוח ומים דקדושה שנתבררו על ידי בחינת קבלת התורה וכנ"ל. אבל בשעת יציאת מצרים שלא זכינו עדיין לקבלת התורה אזי הרוח ומים הנאחזין בהעיסה עד שנתחמצה הם מתוקף הסטרא אחרא והקליפות מסטרא דמותא מבחינת גי אות שהוא רוח רעה רוח גבוהה כנ"ל ואזי אין נמשך חימוץ העיסה מבחינת בושה דקדוש הנ"ל. רק אדרבא נאחז שם בחינת מוחין דקטנות שבהם אחיזת סטרא אחרא ואזי נתעקם הלב ביותר מהשם יתברך. כי מוחין דקטנות אינם ענוה כלל רק מעקמין הלב מהשם יתברך. ומזה צריכין ליזהר מאד מאד בשעת יציאת מצרים. וכן כל אדם כשרוצה להתקרב להשם יתברך שהוא בחינת יציאת מצרים. כי באמת עיקר הגאולה היא רק בחסדו הגדול כנ"ל ולפעמים מתנכל הבעל דבר והסטרא אחרא ומעקם לבו בבחינת קטנות הנמשך ממוחין דקטנות ונדמה לו כאלו הוא ענוה. ורוצה לרחקו על ידי זה מהשם יתברך. דהיינו שאומר בלבו וכי ראוי אני שיעשה השם יתברך לי נסים כאלה הלא אני יודע חטאי ופשעי המרובים ומחמנת זה אינו מאמין בדברי הצדיק הרוצה לגאלו ולהשיבו באמת להשם יתברך. וכמו שמצינו כמה וכמה שנתרחקו על ידי זה מחמת שהם יודעים לכלוכם וטינופם בעונות רחמנא ליצלן אינם מאמינים בכח הצדיק בכח הצדיק שאפשר לגואלם. ובפרט כשבא עליהם איזה יסורים ומרירותומניעות בגוף ונפש וכו'. הם אומרים בנפזם הלא אני רואה שאין השם יתברך רוצה לקרבני כי בוודאי אי אפשר לקרב פגום כמוני. נמצא שבתחלה מתחיל הבעל דבר בדרכי הענוה. אבל הוא מהפך דברי אלקים חיים ורוצה להכשילו על ידי בחינת מוחין דקטנות לעקם לבו על ידי זה יותר מהשם יתברך כנ"ל. כי כך דרך הבעל דבר שמתלבש באיזה אמת לפנים ואחר כך מהפך השורה ח"ו. על כן צריכין להמשר מאד מזה שלא יפול ויתרחק על ידי ענוה רעה כזאת. כי באמת בוודאי צריך האדם לידע חסרונו שאינו ראוי לגאולה ולהתבייש בעצמו הרבה. אבל לא שיתרחק על ידי זה ח"ו רק אדרבא יאמר בלבו בוודאי אני רחוק מאד מאד מגאולה וישועה לפי מעשי הרעים אבל אני בטוח בחדו גדול והנפלא ובכח וזכות הצדיקי אמת שהשם יתברך יעזור לי ויעשה עמי חסד תמיד כאשר עד הנה עזרנו הרבה ואני מחויב להאמין בדברי הצדיקים שגילו לנו טובו וחסדו הגדול יתברך שבוודאי יגמור עמנו כרצונו ויגאלנו גאולה שלימה כאשר הבטיחנו אף על פי שאיני כדאי כלל. אבל בשעת יציאת מצרים שאז לא זכינו עדיין לקבלת התורה על כן אז צריכין שמירה ביותר מאלו הרעיונים שהם בחינת מוחין דקטנות הנאחזין בחמץ שבהם עיקר אחיזת הסטרא אחרא המעקמין הלב מהשם יתברך וכנ"ל. ועל כן הסימן של חמץ כל שהכסיפו פניו כמו שכתוב במשנה (פסחים מ"ה). הכסיפו פניו בחינת בושה שמשם נמשך החמץ כנ"ל ובכל השנה החמץ מתוקן על ידי בושה דקדושה שנמשך מקבלת התורה כנ"ל. אבל בשעת יציאת מצרים קודם קבלת התורה נאחז בהבושה מוחין דקטנות הנ"ל המעקמין את הלב מהשם יתברך. על כן אז החמץ אסור בבל יראה ובל ימצא כנ"ל. ובאמת עיקר כל הנסיונות שנסו אבותינו את הקדוש ברוך הוא נמשכו מבחינה זאת. כי דור דעה בוודאי האמינו בהשם יתברך שיכול להשפיע להם כל דבר. אך הבעל דבר עיקם לבם על ידי בחינת מוחין דקטנות עד שאמרו בלבם וכי אנו ראויים שיתן לנו לחם ומים במדבר בדרך נסים כאלה ובפרט בעת שראו שבאמת יש להם יסורים גדולים וחסרונות כגון כשהלכו ג' ימים בלי מים שאמרו הלא אנו רואים בעינינו שאין אנו ראויים לגאולה שלימה ומחמת זה נמצאו קצת שלא האמינו בדברי משה ואמרו המבלי אין וכו' ואמרו מי יתן מותנו בארץ מצרים וכו' מחמת שלגודל חסרונם שידעו בעצמם אמרו שאינם ראויים לנסים כאלה. ובאמת שגו בזה מאד. כי זהו קטנות דסטרא אחרא. כי בוודאי צריכין להכיר חסרונו ואף על פי כן יבטח בה' ובצדיקי האמת כי השם יתברך יעזור לו בחסדו הגדול וכנ"ל. וכן מבואר בילקוט ראובני על פסוק (שמות ו') ולא שמעו אל משה מקוצר רוח כלומר משום דחזו דלא הוי בהון עובדין דכשרין וטבין וכו' עיין שם. וכן מבואר עוד במקום אחר היינו כנ"ל. שעיקרר פגם האמונה שלהם היה מחמת ענוה פסולה הנ"ל שהוא בחינת מוחין דקטנות כנ"ל. ועל כן באו לפגם גדוטל כל כך שלא שמעו אל משה היינו כנ"ל:

(שייך לעיל) וזה שמפטירין בפסח בשבת חול המועד בתחיית המתים של יחזקאל, כי עיקר הגאולה בבחינת תחיית המתים כנ"ל:

אות לב[עריכה]

וזה בחינת ספירת העומר ושבועות שהוא מתן תורה. כי מבואר שם בהתורה הנ"ל שעל ידי בחינת רוח אלקים שמקבלין על ידי שרואין את עצמו עם הצדיק וכו'. על ידי זה זוכין להמשיך חידושי וביאורי התורה שהוא בחינת קבלת התורה וכו' עיין שם. אך כל זה אי אפשר לזכות כי אם על ידי הצדיק הגדול שהוא קדוש גדול מאד בקדושת הברית בבחינת קדושת ופרישות משה. וצריך כל אחד מישראל להמשיך על עצמו מקדושתו ופרישתו כמו בשעת מתן תורה שהמשיך על כולם בחינת פרישות כמו שכתוב (שמות י"ט) היו נכונים לשלשת ימים וכו'. ואז דייקא זוכין להמשיך כל אחד ביאור התורה כראוי שהוא בחינת קבלת התורה שעל ידי זה זוכין ליראה זו הבושה בחינת ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו וכו'. והבושה היא בחינת תשובה שהוא בחינת חיים נצחיים היינו שזוכין לחיים נצחיים של עולם הבא שהוא בחינת ענוה אמתיית שנחיה בחינת השפלות והענוה של משה שנעלם אצל כל אחד ואחד וכו' כמבואר שם היטב עיין שם. וכבר מבואר שעיקר גאולת מצרים וכן כל הגאולות אי אפשר כי אם על ידי בחינת תחיית המתים שזה אי אפשר כי אם על ידי קבלת התורה כנ"ל. ומחמת שבמצרים היה בלתי אפשר לקבל את התורה מריבוי זוהמתם, על כן היתה קשה הגאולה מאד רק שהשם יתברך בחמלתו ונפל אותיו הגדולים דלג על הקץ והאיר עליהם הארה עצומה שלא בהדרגה ושלא כסדר. דהיינו שאף על פי שלא זכו עדיין לתקון הברית כראוי ולא נטהרו עדיין מזוהמת מצרים ולא קיבלו את התרוה אף על פי כן האיר עליהם מוחיןגדולים מאד אף על פי שלא היו ראוים להם שעל ידי זה נגאלו. שזהו בחינת פסח שהוא לשון דילוג וקפיצה. דהיינו שהארת הדעת בא להם בהארה עצומה שלא בהדרגה וסדר. ועל כן אסור אז החמץ וכנ"ל. והנה אחר הפסח מתחילין תיכף להמשיך על עצמן המוחין והדעת בהדרגה ובמדה מיום אל יום על ידי מצות ספירת העומר כמבואר בכוונות. והעיקר כי אז בימי הספירה אנו מטהרין עצמינו מזוהמת וטומאת מצרים. וכמו כן ממשיכין על עצמן הארת הדעת והמוחין הקדושים בכל יום ויום בהדרגה ובמדה כפי הספירה עד שזוכין על ידי זה לקבל את התורה בשבועות שעל ידי זה נמשך יראה וכו' היינו כי עיקר זוהמת מצרים הוא פגם הברית כי הם מבני חם דמחמים גופי' דבר נש בעבירה. ועל כן היו שטופי זמה כידוע. וזה היה עיקר גלות מצרים שנזדככו שם כמו בכור הברזל כמו שכתוב ואוציא אתכם מכור הברזל. והכל היה לתקן נצוצי קרי של אדם הראשון כידוע. היינו שהוכרחו לבא בגלות המר של מצרים ושיעבור עליהם מה שעבר שרצו הסטרא אחרא והקליפות לבלוע אותם ח"ו בזוהמתם הגדולה. והם צעקו בכל פעם אל ה' עד שזכו לגאולה אף על פי שלא היו כדאי. וכן עובר על כל אדם. שכל ההרהורים והבלבולים העצומים והגדולים שעוברים עליו ורוצים לבלעו לגמרי ח"ו הכל לטובתו כדי שעל ידי זה דייקא יזדכך ויצטרף ויתלבן כמבואר בהתורה רציצא וכו' מהיכא נפיק רוחי' בהיינו דעאל וכו' עיין שם (לקוטי א' סימן כ"ז). על כן תיכף במחרתו של פסח שצריכין להתחיל לזכך עצמו מזוהמת מצרים ולהמשיך הדעת הקדוש על עצמו לזכות לקבלת התורה בשבועות. על כן צריכין להביא עומר שעורים ולהניפו ולהתחיל ימי הספירה מ אותו היום. כי עיקר הטהרה מזוהמת מצרים הוא לטהר עצמינו מפגם הברית שהוא פגם הדעת ולהמשיך על עצמינו קדושת ופרישות משה רבינו שהוא קדושת הדעת וכו' כנ"ל. וזה בחינת עומר שעורים. כי עיקר הטהרה מפגם הברית הוא על ידי טהרת המחשבה שכל אדם אפילו אם הוא כמו שהוא צריך לשמור את עצמו מעתה על כל פנים לבל תצא מחשבתו לחוץ כלל כי צריך לזכור היטב היטב ולידע שהמחשבה ביד האדם להטותה כרצונו. ואל כל אשר יחפוץ יטה אותה. ואפילו אם כבר הורגלה מחשבתו לצאת לחוץ הרבה, אף על פי כן בידו להטותה בכל פעם לדרך הישר. והוא כמו סוס שיצא מהדרך שיכולין לתופסו באפסר בעל כרחו להטותו לדרך הישר. כי אי אפשר שיהיו שני מחשבות יחד בשום אופן ועל כן אם יחשוב מחשבה אחרת לטוב בהכרח שתדחה מחשבתו החיצונה וכל הרהורין. כי אי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד בשום אופן כמבואר כל זה היטב בדברי רבינו ז"ל (בלקוטי תנינא סימן נ'). אבל צריכין לחזור זאת ולזכור זאת היטב היטב בכל פעם בכל יום ובעל עת. כי הרבה בני הנעורים נלכדו בזה שבאים למה שבאים רחמנא ליצלן מחמת שנדמה להם כאלו אין מחשבתם בידם ח"ו. ובאמת לא כן הוא כי המחשבה ביד האדם תמיד כנ"ל. וזה מרמז מצות ספירת העומר שהוא לטהר המחשבה שבמוח מפגם הברית ולהמשיך על עצמו קדושת הדעת וכו' כנ"ל. כי צריכין להביא עומר שעורים דייקא שהוא מאכל בהמה שהוא בחינת כח המדמה שמשם כל הבלבולים וכל ההרהורים וכל הדמינוות. ועל ידי מצות עומר שעורים מבררין המדמה ונמשך על האדם קדושה שיוכל להתחזק עצמו כנגד כל ההרהורים והדמיונות הבאין מכח המדמה כי באמת אפילו תוקף בלבול המדמה אפילו אם נתבלבל מאד מאד רחמנא ליצלן, אף על פי כן יכולין לבררו בקל בשב ואל תעשה. דהיינו שישמור את עצמו מעתה על כל פנים לתפוס מחשבתו לבל תצא לחוץ אפילו כחוט השערה. ואפילו אם לפעמים יוצאת לחוץ ח"ו ואפילו אם יוצאת כמו שיוצאת יתפוס אותה מיד שיזכור ויחזירנה אל מקומה למחשבה נקיה וכשרה. כי המחשבה ביד האדם תמיד כנ"ל. כי אי אפשר שיכנוס במוחו שני מחשבות בשום אופן כנ"ל וזה בחינת עומר שעורים היינו שבחינת שעורים שהוא בחינת כח המדמה כנ"ל שמשם כל הנסיונות הבאים על האדם כפי המחשבות שחושב. וכל אלו המחשבות הם בחינת שערות מותרי מוחין כידוע. וזה בחינת שעורים לשון שערות. וכל אלו השערות הם המותרי מוחין שמהם כל ההרהורים והבלבולים הבאין מהמדמה שהוא בחינת שעורים כולם הם בבחינת עומר ומדה. וזהו בחינת עומר שעורים שצריכין לידע שהמוח יש לו מדה וגבול. ואין יכול ליכנס בו יותר ממחשבה אחת בשום אופן כמו כלי שמחזקת מ דה אחת ויותר מזה אי אפשר ליכנוס בה כמו כן המוח הוא כלי שאי אפשר ליכנוס בו כי אם שערה אחת שהא מחשבה אחת ויותר מזה אי אפשר ליכנוס בו בבת אחת. כי אינו יכול לקבל כי אם מחשבה אחת. רק מחמת רהיטת המוחין כי המוח רץ מאד ואינו נח לעולם והוא כמו האינו נח (שקורין אום רוא שבזייגיר) על כן המחשבות רודפין מאד מחשבה אחר מחשבה מחמת זה טועים הרבה כאלו אין המחשבה בידם. אבל באמת לא כן הא כי אין יכול ליכנוס בהמחשבה ב' מחשבות ביחד. וכשיחשו מחשבה אחרת בוודאי תדחה המחשבה הראשונה בלי מלחמה רק בשב ואל תעשה. וזה בחינת עומר שעורים שהמחשבות שהם בחינת שערות הם במוח בבחינת עומר ומדה ואי אפשר ליכנוס שתי מחשבות בפעם אחת בשום אופן כנ"ל. וזה עיקר הטהרה מזוהמת מצרים שהוא להטהר מפגם הברית שבא על ידי פגם המחשבה כי עיקר הטהרה על ידי ששומרין המוח כחוט השערה לבל לצא חוץ לגבול.ואפילו אם כבר יצא כמו שיצא בקל יכולין להחזירו על ידי חוט השערה דהיינו על ידי ששומרין מעתה להתחיל לחשוב מחשבה אחרת. כי תיכף כשיתחיל כחוט השערה לחשוב מחשבה אחרת כשרה, תהיה נדחה המחשבה הראשונה ממילא כנ"ל. ועל כן מתחילין מיד לספור הימים לעומר. כי הימים הם החיות של האאדם. כי כל חיותו נכלל בימים ובזמן שהם כל ימי חייו. ועיקר החיות הוא החכמה שבמוח כמו שכתוב (קהלת ז') החכמה תחיה וכו' ועלכ ן בכל יום יש בו חכמה ושכל שהוא חיותו וכמבואר כל זה בדבריו ז"ל במקום אחר. על כן צריכין לספור הימים לעומר שתיכף כשבא היום צריכין לסופרו ולמנותו לעומר. לידע שהיום שהוא החיות שהוא החכמה שבמוח שמשם כל המחשבות הם בבחינת עומר ומדה בבחינת עומר שעורים שאין שני שערות שהם שני מחשבות יכולין ליכנוס בפעם אחת כמו שכתוב (איוב ל"ח) מי פלג לשטף תעלה וכו'. וזה שבע שבתות תמימות תהיינה שצריכין לספור מתחלת היום כדי שיהיו תמימות היינו שצריכין ליזהר מתחלת היום שיהיה תמים כולו על ידי שסופרו לעומר שעל ידי זה ממשיך על עצמו קדושת העומר והמה של המחשבה שעל ידי זה יכול לדחות כל המחשבות רעות כנ"ל שעל ידי זה עיקר קדושת המוחין שהם קדושת הברית שממשיכין בימי הספירה וכנ"ל. וצריכין ליזהר בזה מאד מתחלת היום לבלי להתחיל להניח לכנוס במוח מחשבה רעה ח"ו. ואם כבר נכנסה ח"ו ידחה אותה כנ"ל. וזה בחינת שבע שבתות תמימות וכו' כנ"ל:

אות לג[עריכה]

וזה שתלתה התורה מצות הספירה בשבת כמו שכתוב (ויקרא כ"ג) וספרתם לכם ממחרת השבת וכו' עד ממחרת השבת וכו' שבע שבתות תמימותוכו' כי עיקר כח קדושת הדעת והמחשבה שהוא בחינת מצות ספירה הוא נמשך משבת, כי ששת ימי המעשה הם ימי מלאכה כמו שכתוב (שמות כ') ששת ימים תעשה מלאכתך ויום השביעי שבת לה'. ועיקר המלאכה של האדם בזה העולם הוא בלרר בירורים. ועיקר כל הבירורים הם על ידי בירור המחשבה. דהיינו על ידי בחינת הנ"ל. על ידי ששומרין המחשבה כחוט השערה ממחשבות חוץ והרהורים שזהו עיקר בירור כל הנצוצות הקדושות בבחינת כולהו במחשבה איתברירו. וזה בחינת (שם ל"א) ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה שהם בחינת הד' מוחין כמבואר בהתורה הנ"ל. נמצא שקורא המוח הד' כל מלאכה. כי שם עיקר המלאכה והאומנות של האדם בזה העולם. כי כלל המוחין הם ג' שהם חכמה בינה דעת. אך לפעמים נקראים ד' מוחין מחמת הדעת כלול משתים שהם בחינת חסדים וגבורות. ואלו המוחין מבוארין בפסוק הנ"ל. ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה שהם חכמה ובינה.ובדעת ובכל מלאכה זה בחינת מוח הדעת שכלול משתים שזהו בחינת ובדעת שהוא בחינת החסדים שבדעת שהם בחינת דעת סתם כי הם עיקר הדעת. ובכל מלאכה זה בחינת המוח הרביעי שהוא מוח הגבורות שבדעת שהוא בחינת ובכל מלאכה. כי שם עיקר האומנות והמלאכה של כל אדם. כי זה ידוע שעיקר אחיזת הסטרא אחרא הוא בבחינת גבורות ודינים. ועל כן שם בבחינת מוח הגבורות שם נאחזים המחשבות זרות של הסטרא אחרא ששם עיקר הבירור ושם עיקר המלחמה, ועל כן נקראים ובכל מלאכה. כי שם עיקר המלאכה והאומנות של האדם להזהר במחשבתו לנקותה ולטהרה מפסולת. כמו הבעל מלאכה שמזכך ומטהר את הכלי וחותך ומנסר סביב הכלי כל המותרות והפסולת כדי להוציא כלי למעשהו. כמו כן צריכין לזכך את המחשבה ולגרש המותרות והפסולת שבמחשבה כדי שיהיה כלי מוכן לקבל נפש רוח ונשמה דקדושה וכו' כמו שמבקשין על זה בכמה תפלות. וזה בחינת כל מלאכת מעשה בראשית שהיו בשת ימי המעשה וכן כל המלאכות שהאדם עושה בכל יום מששת ימי המעשה. כי כולם הם בחינת בירורים לברר נצוצות מעמקי הקליפות כידוע ועיקר הבירור על ידי קדושת המחשבה, על ידי ששומר את המחשבה כחוט השערה. וזה עיקר מלאכתו של האדם בחינת "ואמלא אותו וכו' ובכל מלאכה" וכו'. וזה בחינת מה שכתוב ביוסף הצדיק כשבא לידי נסיון (בראשית לט) "ויבא הביתה לעשות מלאכתו". כי עיקר המלאכה והאומנות של האדם בזה העולם הוא לעמוד בנסיון. והעיקר בתאוה הזאת. והעיקר על ידי שמירת המחשבה כחוט השערה בכל פעם כנ"ל. ועיקר הכח להצליח במלאכתו בגשמיות ורוחניות בכל ששת ימי המעשה צריכין לקבל משבת קדש. כי מיני' מתברכין כל שיתא יומין. היינו כי שבת הוא בחינת שביתה ונייחא בחינת מנוחת המחשבה בחינת יישוב הדעת בחינת (תהלים כ"ג) על מי מנוחות ינהלנו. בחינת הצדיק האמת הזקן שבקדושה שדעתו מיושבת תמיד ואינו צריך עוד שום מלחמה עם המחשבות בחינת בסבי דעתא שקיט ושכיך. ומשם צריך כל אחד להמשיך על עצמו קדושת המחשבה לעמוד כנגד כל המחשבות רעות בשב ואל תעשה כי מי שמסתכל על הצדיק האמת. ואפילו אם אינו זוכה רק להסתכל בספריו הקדושים בעין האמת הוא יכול להביא התבוננות אמתי בלבו להמשיך על עצמו קדושת המחשבה על ידי עצותיו הקדושים שיזהר לקיימם באמת ובפשיטות עד שיזכה לבחינת קבלת התורה בשבועות שהוא להמשיך ביאורי התורה. שעל ידי זה יזכה לבחינת תחיית המתים בחייו וכנ"ל. וזה (ויקרא כ"ג) וספרתם לכם ממחרת השבת שהוא פסח שכל קדושתו נמשך רק מראיית פני הצדיק. כי אז לא קיבלו עדיין את התורה. ועל כן אז בפסח עיקר הקדושה עיקר התנוצצות המוחין הגדולים שקיבלו אז. הכל היה רק על ידי בחינת ראיית פני הצדיק וכנ"ל. ומשם מתחלת הספירה שהוא זיכוך וטהרת המוחין. עד ממחרת השבת השביעית שהוא שבועות שהוא קבלת התורה. כי על ידי זה זוכין לקבלת התורה בשבועות שהוא בחינת ביאורי וחידושי התורה שממשיכין בכח הצדיק וכנ"ל:

אות לד[עריכה]

וזה בחינת מה שהעומר היה מנופה בשלש עשרה נפה. כי צריכין לזכך ולטהר ולנפות את המוח בכמה וכמה בירורים עד שיזדכך היטב. וזיכוך המוח בשלימות נקרא בשם נפה. כמו שכתוב במשנה (אבות פרק ה') ארבע מדות ביושבים לפני חכמים ספוג ומשפך משמרת ונפה. נפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת ומבואר בפירוש רש"י ושאר מפרשים שבחינת נפה היא המעולה שבארבע מדות הנ"ל עיין שם כי זה העיקר לקלוט בהמוח את הטוב והזך שהוא בחינת סולת ולדחות השאר לחוץ. ועל כן היה מנופה בשלש עשרה נפה (מנחות ס"ו) כנגד שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם שהם כלל התורה שצריכין לקבל בשבועות על ידי מצות העומר. כי כל הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן הם בכל אדם ובכל זמן. כי עיקר התורה הוא המעשה כמו שכתוב (אבת פרק א') לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ועל כן צריכין למעשה דהיינו קיום התורה כל הי"ג מדות. כי צריכין כמה וכמה עצות לעמוד כנגד מה שצריכין לעמוד. וכל העצות האמתיות והתמימות שנמשכין מדברי הצדיקים האמתיים כולם כלולים בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן. שהם נמשכין מבחינת י"ג מדות של רחמים שהם בחינת תליסר תקונא דיקנא שגילה רבי שמעון בר יוחאי ז"ל שהם שערות קדושות דדיקנא ששם כולה רחמים וחסד והם כופין ומכניעין כל הדינים הנאחזין בשארי השערות. היינו שהשם יתברך משפיע עלינו על ידי הצדיקי אמת שהם בבחינת דיקנא קדישא בחינת זקן מלא רחמים הוא משפיע עלינו על ידם עצות קדושות ונפל אות הנמשכין משערות קדושות עליונות מבחינת שערות הזקן שאלו העצות כלולים בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן שעל ידם זוכין לאכפיא דינין שבשערות. דהיינו לגרש ולבער כל המחשבות רעות הנאחזין בהשערות להכניעם ולבטלם ולהכריח המוח שישוב למחשבות כשרות וטהורות על ידי כח השערות הקדושות של הדיקנא קדישא. שמשם כח כל העצות האמתיותוהתמימות לעמוד כנגדם בשב ואל תעשה וכנ"ל:

אות לה[עריכה]

וזה בחינת ל"ג בעמר, שהוא בחינת (בראשית לא נב) "עד הג"ל הזה", כמובא בכונות (עץ חיים שער ספירת העומר פרק ז'), היינו כי יעקב, שהוא בחינת קדושת כלל ישראל, צריך לעשות ג"ל ומצבה שיהיו מחיצות מפסיקות במוחו בפני המחשבות רעות והרהורים הבאים מהסטרא אחרא מבחינת לבן הארמי. כי הסטרא אחרא היא בחינת 'לבן הארמי', שבא ברמאות גדול ובתחבולות הרבה לתפסו במצודתם ח"ו, והעקר בענין המחשבות שבמוח שהם מתנכלים על האדם בכמה וכמה גנבות ורמאות וערמימיות, עד שפתאום יוצא מוחו חוץ לשיטין וחושב מחשבות חוץ מה שחושב, רחמנא לצלן, כאשר יודע האדם בנפשו, בפרט מי שהוא בעל מחשבה, שהוא מדה רעה מאד מאד, כי הוא מהכ"ד דברים המעכבים את התשובה, כמובא בשלחן ערוך (רי"ף יומא ו'. רמב"ם הלכות תשובה ד ה, רא"ש יומא ח' יח).

וכל אלו המחשבות רעות נקראים בחינת לבן הארמי 'שמלבן ברשע', כמו שכתוב במדרש (במ"ר, ז) שעל שם זה נקרא 'לבן', היינו שהוא מלבין הרשעות כל כך כאלו כבר נקבע בזה, כאלו אין שום דרך להמלט משם ח"ו, כאשר נדמה ח"ו, לבני הנעורים בפרט להבעלי מחשבות, שאי אפשר להם לעמד כנגד המחשבות רעות והרהורים רעים, אבל באמת לא כן הוא, כי המחשבה ביד האדם תמיד. ובחוט השערה יכול להנצל בשב ואל תעשה מכל מיני מחשבות רעות והרהורים על - ידי שיטה דעתו למחשבה כשרה וכנ"ל.

וזה בחינת יעקב שהולך בערמה עם לבן הארמי, כי "אחיו הוא ברמאות", כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה יג ב), היינו שבחינת 'יעקב', שהוא קדשת ישראל, בורח מ'לבן הארמי', דהיינו ממחשבות רעות, רק 'בשב ואל תעשה' בלי שום מלחמה. וזה בחינת (בראשית לא כ) "ויגנב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא". זהו בחינת מה שאמר רבנו ז"ל, שכשבורחין מהמחשבות רעות ילך לדרכו במה שהוא חושב מחשבות כשרות, ולא יסתכל לאחוריו כלל וכלל וכו', (כמו שכתוב בלקוטי א סימן עב). וזהו בחינת 'ויגנב יעקב וכו' על בלי הגיד לו' וכו', כי זה שטוען עם המחשבות זרות ונכנס עמהם בטוען ונטען ורוצה שיניחו אותו לצאת מהם, זהו כמו מי שמגיד להרודף שרוצה לברח ממנו ואזי הוא רודפו יותר, אבל באמת עקר העצה לברח מהם ולילך לדרכו ולבלי להסתכל לאחוריו כלל ולבלי לטען עמהם כלל, שזהו בחינת 'ויברח יעקב וכו' ויגנב יעקב את לב לבן הארמי', שהם המחשבות רעות, 'על בלי הגיד לו כי בורח הוא' שאינו מגיד להם שבורח מהם רק בורח לתומו לדרכו. ועל - ידי זה דיקא נצול מהם. גם 'ויגנב' וכו', מרמז שלפעמים מתגברים ההרהורים והמחשבות כל כך עד שקשה לברח מהם לתוך תורה ותפלה ודברים שבקדשה בשום אפן, וההכרח לעסק במילי דשטותא בעניני צחוק וכיוצא כדי לפקח דעתו לפי שעה עד יעבר זעם השטף של המחשבות, כי "אין היצר הרע מצוי אלא לשעתו" (ירושלמי סוטה ג' א), ואזי אין הסטרא אחרא מבינה כלל שהוא בורח מהם, מאחר שעוסק במילי דשטותא, וזהו בחינת 'ויגנב וכו' על בלי הגיד לו' וכו'.

אבל אחר כך רוצה הסטרא אחרא להתגבר עוד ולרדף אחר בחינת יעקב, שהוא בחינת "וירדף אחריו" הנאמר שם. ואז השם יתברך עומד בעזרו ומזהיר את בחינת לבן, "השמר לך מדבר עם יעקב מטוב" וכו' (בראשית לא כט). כי "טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים" (יבמות קג ב), היינו שהשם יתברך מרחם עליו מאחר שכבר סבל כל כך, והוא מזהיר הסטרא אחרא שיסורו ממנו ולא ידברו עמו מטוב וכו'. וזה בחינת עשית הגל שאמר יעקב לאחיו, "לקטו אבנים" וכו' (שם מו). "ויעשו גל", זה בחינת מה ששמעתי מפי אדמו"ר ז"ל, שכל מה שהאדם מנתק עצמו ממחשבות רעות למחשבות טובות, וכל העתקה והזזה ותנועה שהאדם מזיז ומניע ומעתיק עצמו מרע לטוב, הכל מתקבץ בעת הצרה והדחק ועוזר להאדם וכו', כמבאר בדבריו ז"ל (לקוטי תנינא סימן מח).

וזה בחינת 'לקטו אבנים', בחינת 'אבני קדש', שהם בחינת הנצוצות הקדושים המתבררים על - ידי כל הזזה ותנועה, מה שמנתקים עצמן מרע לטוב, כי הנצוצות הקדושים שנפלו הם בבחינת (איכה ד א) "תשתפכנה אבני קדש" כידוע. וברורם הוא בבחינת 'לקטו אבנים', ועקר ברורם ועליתם הוא על - ידי שמירת המחשבה בבחינת הנ"ל על - ידי שמנתק מחשבתו בכל פעם מרע לטוב. ואף - על - פי שיש להאדם יסורים גדולים מזה ונדמה לו שכבר קשה לו לעמד כנגדם מחמת שזה ימים רבים שיש לו יסורים מהם ועדין לא נשקט מהם, אבל צריך לידע כי אין שום תנועה טובה נאבדת כנ"ל.

וזה בחינת מה שאמר יעקב לאחיו, 'לקטו אבנים', שיקבצו וילקטו יחדיו כל ה'אבני קדש', שהם הנצוצות הקדושים שנתבררו על - ידי כל מה שהיו מנתקים עצמן בכל פעם ממחשבות רעות לטובות. ועל - ידי כל ההעתקות והזזות שנתקו עצמם מרע לטוב, ממחשבות רעות למחשבות טובות, שעל - ידי זה נתבררו נצוצות הקדושים, נעשה מהם ג"ל ומחצה להפסיק בינו לבין לבן, שהוא בחינת המחשבות רעות כנ"ל, רק יעמד על מקומו לעסק בתורה ותפלה וכו', כי כלם מתקבצים ועוזרים להאדם בעת הדחק כנ"ל, היינו בתקף התגברות הבעל דבר והסטרא אחרא, ח"ו, וזה בחינת הגל שנעשה בין יעקב ללבן.

וזה בחינת ל"ג בעמר, כי כל ימי הספירה מבררין ברורים על - ידי קדשת המחשבה בבחינת הנ"ל, שזה עקר קדשת ימי הספירה שהוא הכנה לקבלת התורה, לשמר מחשבתו אז ביותר מאד מאד, כי קדשת המחשבה היא עקר הקדשה ועקר ההכנה לקבלת התורה שתלויה בתקון הברית, שתלויה במחשבה וכנ"ל. וביום ל"ג בעמר כבר זוכין כלל ישראל לברר ברורין הרבה עד שנעשה בחינת 'הגל' הנ"ל, בחינת (בראשית לא נב) "עד הגל הזה" וכו', שמפסיק בין קדשת יעקב לבין טמאת המחשבות רעות של בחינת לבן הארמי וכנ"ל, כי עקר הברור הוא בבחינת הז' מדות שמהם כל המחשבות שבראש, שהם בחינת (שופטים טז יט) "שבע מחלפות ראשו", כי המחשבות חולפין ועוברין על האדם כפי המדות וכמבאר בסוף סימן כט (לקוטי א). אך עקר המדות הם חמש: מחסד עד הוד. ויסוד ומלכות הם בחינת כלליות וכלליות דכלליות, כמובא בכונות. נמצא, שביום חמישי משבוע חמישי שהוא ל"ג בעמר כבר נגמר הברור של בחינת 'הוד', הן בבחינת השבועות, הן בבחינת הימים. ועל - כן אז הוא 'הוד שבהוד', ששם נחשב כאלו נגמר הברור, מאחר שעקר המדות עד הוד כנ"ל.

ועל - כן אז נעשה בחינת 'הגל' הנ"ל, שהוא מפסיק במחשבה בין הקדשה והסטרא אחרא, שלא תקרב עוד בערמימותה ורמאותה להכניס מחשבות רעות ח"ו, בהמוח. וכל זה בכח הצדיקים הגדולים, שהם בחינת התנוצצות משיח, שזהו בחינת הרבי שמעון בר יוחאי זצ"ל שזכה להסתלק אז, כי הוא התחיל להמשיך תקוני דיקנא, שהם תקוני השערות הקדושות שמהם נמשכין עצות קדושות בלב לעמד כנגד המחשבות רעות, שהם בחינת שערות דסטרא אחרא בחינת 'עשו איש שעיר', כי בחוט השערה נצולין מהם, כנ"ל:

אות לו[עריכה]

וזה בחינת מה שהקדמונים נתנו סימן פ'ל"ג שביום שחל פ'ורים יהיה ל"ג בעמר, כמו שכתוב בשלחן ערוך (או"ח ריש סימן תכח), זה בחינת (איוב לח כה) "מי פלג לשטף תעלה" הנ"ל. כי המחשבות הם בחינת שערות ונקראים 'שטף', כמו שפרש רש"י שם, שכל שערה יש לה גומא בפני עצמה, ואלמלי שתי שערות יוצאות מגומא אחת, מחשיכין מאור עיניו של אדם. וכמו כן הוא במחשבות שבמח, שאי אפשר שיכנסו שתי מחשבות בפעם אחת בשום אפן כנ"ל, כי אין המוח מחזיק כי אם מחשבה אחת כנ"ל.

וזה בחינת פורים שנקרא על שם הפור, שממשיכין אז בחינת 'תקון הגורל' של הכהן גדול ביום הכפורים, כי 'פורים' בבחינת 'יום כפורים', כמו שכתוב בתקונים (תקון כ"א דף נ"ז:), כי פורים הוא הכנעת המן - עמלק, שהוא בחינת פגם הברית, בחינת (דברים כה יח) "אשר קרך בדרך", שעקר אחיזתו על - ידי פגם המחשבה שבראש ח"ו, בבחינת (במדבר כד כ) "ראשית גוים עמלק", כמבאר במקום אחר. ובפורים מכניעין אותו, כי נמשך אז בחינת 'תקון הפור', שהוא הגורל של יום הכפורים, שנתן הכהן גדול על שני השעירים, "גורל אחד ליקוק וגורל אחד לעזאזל" (ויקרא טז ח) שמרמז על בחינת הנ"ל, שכל הקדשה שהוא קדשת המחשבה תלויה בחוט השערה, כי השעירים מרמזים על השערות, בחינת (בראשית כז יא) "הן עשו אחי איש שעיר", אבל ביום הכפורים מבררים אותם על - ידי הגורל שמעלין שעיר אחד לה=' ושעיר אחד מגרשין לעזאזל, ובזה תלוי עקר תקון התשובה שצריכין להמשיך ביום הכפורים, שצריכין לזהר מאד במחשבתו כחוט השערה, כי המחשבות טובות ומחשבות רעות, שהם בחינת שערות, הם בבחינת שני השעירים שצריכין להעלות גורל אחד לה=' שהם המחשבות טובות, וגורל אחד לעזאזל שהם המחשבות רעות לגרשם ממנו לעזאזל ולא יבאו אליו עוד.

וזהו בחינת ל"ג בעמר שאז הוא בחינת תקון המחשבה שעוסקין בספירה כנ"ל, וזה בחינת 'פלג', בחינת 'מי פלג לשטף תעלה' וכנ"ל. ועל - כן נקראים השערות, שהם המחשבות "שטף", כי מחמת רדיפת המחשבה נדמה כאלו הם שוטפים ואי אפשר לעמד נגדם, אבל באמת כל מחשבה ומחשבה יוצאים בזה אחר זה מהמוח ואי אפשר לשני מחשבות שיהיו ביחד בשום אפן כנ"ל. ועל - כן תכף כשיתחיל כחוט השערה מחשבה אחרת יהיה נצול מהמחשבה רעה, רק שלא יטען עמה ולא יסתכל לאחריו כלל, רק יעשה עצמו כלא ידע בבחינת (בראשית לא כ) "ויגנב יעקב על בלי הגיד לו" וכנ"ל:

אות לז[עריכה]

ועל - ידי זה זוכין לשבועות, שהוא יום הבכורים, שאז קורין בודוי בכורים, "ארמי אובד אבי" וכו' (דברים כו ה), שהוא לבן הארמי שבקש לעקר את הכל על - ידי מחשבותיו הרעות (רש"י דברים כ"ו ה), כי עקר פגם הברית שהוא יסוד ועקר כל התורה, הוא על - ידי פגם המחשבות. ועל - ידי זה מודין ומשבחין להשם יתברך שהכניסנו בגלות מצרים, והוציאנו משם על - ידי כח הצדיק בחינת משה רבנו, שנותן עצות ומחזק לב ישראל בכל פעם לברח ולהמלט ממנו, אף אם כבר עבר מה שעבר. נמצא, ששבועות שהוא יום הבכורים, שהוא זמן מתן תורתנו, עקר קדשתו על - ידי הכנעת קלפת לבן הארמי. והארה זאת מתחיל בל"ג בעמר בבחינת 'עד הגל' הזה שנעשה בין יעקב ללבן וכנ"ל: