יומא ב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' אשבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין ומתקינין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו שנאמר (ויקרא טז, ו) וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו אמרו לו אם כן אין לדבר סוף:
גמ' תנן התם בשבעת ימים קודם שריפת הפרה היו מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה ולשכת בית האבן היתה נקראת ולמה נקרא שמה לשכת בית האבן שכל מעשיה בכלי גללים בכלי אבנים ובכלי אדמה מאי טעמא כיון דטבול יום כשר בפרה דתנן גמטמאין היו הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי השמש היתה נעשית תקינו לה רבנן כלי גללים כלי אבנים וכלי אדמה דלא ליקבלו טומאה כי היכי דלא ליזלזלו בה מאי שנא צפונה מזרחה כיון דחטאת היא וחטאת טעונה צפונה וכתיב בה (במדבר יט, ד) אל נכח פני אהל מועד תקינו לה רבנן לשכה צפונה מזרחה כי היכי דלהוי לה היכירא מאי בירה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מקום היה בהר הבית ובירה שמו ור"ל אמר כל המקדש כולו קרוי בירה שנאמר (דברי הימים א כט, יט) הבירה אשר הכינותי מנא הני מילי א"ר מניומי בר חלקיה א"ר מחסיא בר אידי א"ר יוחנן אמר קרא (ויקרא ח, לד) כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם לעשות אלו מעשי פרה לכפר אלו מעשי יום הכפורים בשלמא כוליה קרא בפרה לא מתוקם לכפר כתיב ופרה לאו בת כפרה היא אלא אימא כוליה קרא ביום הכפורים כתיב אמרי יליף צוה צוה כתיב הכא צוה ה' לעשות וכתיב התם (במדבר יט, ב) זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר מה להלן פרה אף כאן פרה ומה כאן פרישה אף להלן פרישה
רש"י
[עריכה]
מתני' שבעת ימים קודם יוה"כ מפרישין כ"ג - שכל עבודת יוה"כ אינה כשירה אלא בו כדיליף בהוריות בפרק בתרא (דף יב:) דכתיב גבי יום הכפורים וכפר הכהן אשר ימשח אותו ובגמרא (דף ו.) מפרש למה מפרישין:
ללשכת פרהדרין - כך שמה ובגמרא מפרש למה נקראת כן:
ומתקינין לו - ומזמנין כהן אחר להיות כהן גדול תחתיו אם יארע בו פסול קרי או שאר טומאה המעכבין מלבוא למקדש:
ובעד ביתו - גבי יוה"כ כתיב באחרי מות:
א"כ - דחיישת למיתה:
אין לדבר סוף - שמא גם זו תמות:
גמ' שריפת הפרה - פרה אדומה:
שעל פני הבירה - לקמיה מפרש מאי בירה:
צפונה מזרחה - במקצוע מזרחית צפונית של עזרה היתה:
שכל מעשיה - של פרה:
כלי גללים - צפיעי בקר מפרש להו במנחות בפ' ר' ישמעאל (דף סט:):
כלי אדמה - שאין עשויין ככלי חרס בכבשן אלא מן האדמה היא שהוא כאבן רכה וחוקקין ממנה כלים:
מאי טעמא - תקינו לה כלים הללו:
דטבול יום - לקמן יליף בפרק טרף בקלפי (דף מג:) והזה הטהור כו':
כי היכי דלא ליזלזלו בה - לומר הואיל וטבול יום כשר בפרה אין צריך להיות זריזין בה בשמירת טהרה לכך עשו בה מעלות הרבה לטהרה וזו אחת מהן:
כיון דחטאת היא - חטאת נקראת שנאמר (במדבר יט, ט) למי נדה חטאת היא:
וחטאת טעונה צפון - חטאות הקריבות במזבח נשחטות בצפון ולא שזו טעונה צפון שהרי היא נשחטת בהר המשחה:
וכתיב - בפרה (במדבר יט, ד) אל נוכח פני אהל מועד בהזאת דמה שהוא עומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו של היכל שהוא בכותל מזרחי:
כי היכי דליהוי היכירא - לדעת שהופרש שם כדי להטיל עליו עבודת פרה הקרויה חטאת וטעונה מזרח וישים לב להיות זריז במעשיה וסדר עבודותיה:
הבירה אשר הכינותי - אשר זימנתי לה מקום גורן ארונה לבנותה בו ודוד קאמר ליה להאי קרא בדברי הימים:
מנא הני מילי - דבעי פרישה ליוה"כ ולפרה:
כאשר עשה - במלואים שצוה אותם לפרוש מביתם ז' ימים שנאמר (ויקרא ח לה) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה וגו' ובשמיני עבדו שנאמר (שם ט א) ויהי ביום השמיני קרא וגו' וכתיב קרב אל המזבח וגו' כאשר וגו' צוה לעשות לדורות לפרוש ז' לפני עבודת יום אחד:
דלפני עשייה - קיום המצוה:
תוספות
[עריכה]מתני' שבעת ימים קודם יוה"כ. יש מקומות ששונה המניין ברישא כמו בכאן ובבבא קמא (דף ב.) ארבעה אבות נזיקין ובפרק קמא דר"ה (דף ב.) ד' ראשי שנים ואיכא דוכתי דתני מניינא לבסוף לפני אידיהן של עובדי כוכבים ג' ימים ברפ"ק דמסכת ע"ג (דף ב.) ובפ"ק דקידושין (דף ב.) האשה נקנית בג' דרכים ושואלין ודורשין בהלכות (החג) לפני (החג) שלשים יום (פסחים דף ו.):
וחכ"א א"כ אין לדבר סוף. דאי איכא למיחש למיתה דחדא ניחוש אפילו למיתה דתרתי ותלת ואע"ג דבפ' ד' אחין (יבמות דף כו:) משמע לסתם מתני' דהתם דלמיתה דחד חיישינן לתרי לא חיישינן וסתם מתני' דהכא ס"ל דאי חיישינן לחדא ניחוש נמי לטובא י"ל דה"ק הכא נהי דחיישינן למיתה דחד לזמן מרובה כמו בההיא דפרק ד' אחין (ג"ז שם.) דילמא אדמייבם חד מיית אידך מכל מקום למיתה לזמן מועט כי הכא לא הוה לן למיחש אלא משום מעלה דכפרה חיישת לזמן מועט אם כן ניחוש אפילו לתרתי ותלת אי נמי התם חששא בעלמא הוא משום ביטול מצות יבמין וליכא איסורא כולי האי אבל הכא משום דכפרת כל ישראל תלוי בזה ניחוש אפילו לתרתי ותלת ואפילו לזמן מועט וא"כ אין לדבר סוף הלכך ליכא למעבד תקנתא להאי חששא וכי פריך בגמ' (לקמן דף יג.) מאי שנא דגבי טומאה דשכיח טפי ממיתה כדאמר בגמרא סגי לתקן לכהן אחר תחתיו והכא חיישינן לתרתי ותלת הוה מצי לשנויי כי האי גוונא ההיא חששא בעלמא היא ולא היה צריך להפריש אחר כי מסתמא ימצאו הרבה שיהו ראויין לעבודה אלא מעלה בעלמא הלכך סגי בחד אלא בלאו הכי משני שפיר:
להוציא מלבן של צדוקין. לאו בטומאה דאורייתא מטמו ליה דלא הוי מזלזלי בה כולי האי אדרבה אמרינן בפרק אין דורשין (חגיגה דף יח:) בגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת אלא כדתנן בפ"ג דמסכת פרה (מ"ח) סמכו ידיהם על ראשו ואומרים לו אישי כ"ג רד טבול אחת דמחמת שנוגעין בו חשבינן ליה כטמא טומאה דרבנן דאחיו הכהנים חשיבי כטמאים לגבי דידיה דבגדיהם מדרס לחטאת כדפרישית:
שכל מעשיה בכלי אבנים וכו' . דווקא באלו ז' ימים של שריפת הפרה אבל בשעת קידוש התנן בפ"ה דמס' פרה (מ"ה) בכל הכלים מקדשים ואפילו בכלי גללים כו' ואדרבה התם משמע דטפי פשיטא לו דבשאר כלים מקדשין מבכלי גללים וכלי גללים וכלי אבנים איצטריך ליה לאשמועינן דאע"ג דלאו כלים מיקרו לענין טומאה מ"מ הם כלים לענין קידוש וקרינן בהן מים חיים אל כלי:
ומאי שנא צפונה מזרחה. וא"ת אמאי לא היו מפרישין נמי כ"ג לפני יוה"כ ללשכה זו שעל פני הבירה וי"ל דלשכת פרה היו קורים לה לשכת בית אבן כי היכי דנהוי לה היכירא שכל מעשיה בכלי אבנים ואי הוו מפרשי נמי לההיא לשכה כ"ג לפני יוה"כ אז לא הוה ליה היכירא לפרה אי נמי י"ל משום דכ"ג ביוה"כ פרישתו לקדושה שכל עבודתו לפנים ולפני ולפנים היו מפרישים אותו ללשכת פרהדרין שבנויה בקדש אבל פרה שנעשית מחוץ בהר המשחה פרישתו ללשכה שעל פני הבירה שחוץ לעזרה:
אלא אימא כוליה קרא ביוה"כ כתיב. תימה לי מאי קא פריך דאי כוליה קרא ביוה"כ כתיב אם כן לעשות למה לי וי"ל דסלקא דעתך דמקשה דתרוייהו איצטריך ליוה"כ דאי לא כתב אלא לכפר הוה אמינא כפרה דקרבנות ואי לא כתב אלא לעשות ה"א זה פרה להכי כתב תרוייהו לאשמועינן דווקא יום הכפורים דכתיב ביה תרוייהו:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יומא/פרק א (עריכה)
א א מיי' פ"א מהל' יוה"כ הלכה ג', סמג עשין רט:
ב ב מיי' פ"ב מהלכות פרה הלכה א ב ג, סמג עשין רלג:
ג ג מיי' פ"א מהל' פרה הלכה י"ד:
ראשונים נוספים
שבעת ימים קודם ליום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין: פי' לפי שכל עבודות יום הכפורים אינן כשרות אלא בו לפיכך צריך להפרישו. ובגמרא מפרש מהיכן נפקא לן פרישה זו והתם נמי מפרש מביתו למה פורש. ולשכת פרהדרין זו היא במחנה שכינה לפנים משער ניקנור כדאיתא בגמ'. ומתקינין לו כהן אחר תחתיו כלומר מזמינין. ולא בעי הפרשה דאפי' למ"ד דהפרשה מדאורייתא ממלואים מצוה בעלמ' היא ולא מעכבא בעבודת יום הכפורים ומסתיין דנעביד מצוה זו לכהן גדול לחוד ובגמ' מפרש כהן שני זה במה מחנכין אותו.
שמא יארע בו פסול: פי' פסול קרי או שאר טומאו' המעכבו' אותו מלעבוד עבודה.
רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו: ובמסכת סוכה פרכינן מינה לאביי דאמר התם דר' יהודה לא חייש למיתה. ופרקינן דהכא חייש משום מעלה דכפרה ורבנן אפילו בהא לא חיישי למיתה.
אמרו לו א"כ אין לדבר סוף: פי' שמא תמות גם זו ובגמרא פרכי' רבנן נמי דחיישי לטומאה לימרו לנפשייהו דא"כ אין לדבר סוף ושמא יארע פסול אף בשני והתם מתרץ לה.
גמרא תנן התם בפ"ג דמסכת פרה שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה: יש מפרשי' דלהכי לא קתני כהן גדול כדקתני במתני' גבי יום הכפורים משום דסבי' ליה להאי תנא דשריפת הפרה כשרה בכהן הדיוט. ופלוגתא היא במסכת פרה ואית' נמי בסיפרי ונתתם אותה לאלעזר הכהן זאת לאלעזר שהיה סגן. ולדורות בכהן גדול דברי רבי מאיר ר' יוסי ור' שמעון אומרים זאת לאלעזר ולדורות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט וסתמא דהכא דלא כר' מאיר. ומיהו התם במסכת פרה קתני פרות שנעשו מימות משה ואילך כלם היו בכהנים גדולים ולפום פשטא אתיא כרבי מאיר והנכון דהא מתני' דשבעה ימים מפרישין כו' דברי הכל הוא ואפילו לר' מאיר ותנא לא בעי לאתויי נפשיה בפלוגתא וקתני כהן השורף את הפרה והאי לישנא משמע הראוי לשרוף את הפרה לכל חד וחד כדאית ליה ומודו ר' יוסי ורבי שמעון דאע"גב דלדורות כשרה בכהן הדיוט דמצוה בכהן גדול ולפיכך היו כל הפרות שבמקדש בכהנים גדולים:
שכל מעשיה בכלי גללים בכלי אבנים: פרש"י כלי גללים של צפיעי בקר ואיכ' דלא גרסי כלי אבנים ומפרשי שהוא בכלל כלי גללים כדכתי' נדבכין די אבן גלל וקשיא לן דהא אמרינן במס' שבת גבי שלש מדות בכלי חרס וכן במסכת נדה פ' בא סימן דכלי חרס שאינו נקוב במוציא משקה כשר למי חטאת והא כלי חרס מקבל טומאה הוא ויש מתרצים דהא דאמרינן דמעשיה של פרה בכלים שאין מקבלי' טומאה היינו קודם קדוש כי היכי דלא ליזלזלו בה כדאמרינן הכא אבל לאחר קדוש ליכא קפידא:
וקשה לתירוץ זה הא דתנן התם ומייתי' לה בפ"ק דחולין צלוחית שהניחה מכוסה ומצאה מגולה כו' ופרש"י ז"ל בפ"ק דחולין דההיא על כרחין קודם קדוש היא והא סתם צלוחית של חרס היא ומיהו ר"י ז"ל פי שם דההיא לאחר קדוש וכדפרשי' בדוכתה. וי"ל לדברי רש"י ז"ל דאפילו קודם קדוש לא הקפידו אלא בשאר כלים דפרה אבל בכלים דמימי חטאת כיון דלאחר קדוש ליכא קפידא הוא הדין לקודם קדוש שלא לערות מימי חטאת מכלי אל כלי. עוד כתבו בתוספות שלא הקפידו בכלים שאין מקבלין טומאה אלא בכלים שנשתמשו בלשכה בלבד וכדקתני שכל מעשיה בכלי גללים דמשמע מעשיה של לשכה וכיון דחזו דבמעשי הלשכה מחמירין כולי האי לא אתו לזלזולי בפרה כלל ונכון הוא אבל דעת רבותי והרמב"ן ז"ל כלישנא קמא:
כיון דטבול יום כשר בפרה: פי' מן התורה כי חכמים קבלו מפי השמועה שכל טהור הכתוב בפרשה היינו טהור למעשר דלא בעי הערב שמש והכי נמי אמרי' התם שכל הכלים שנותן לתוכן אפר הפרה טבולי יום היו.
דתנן מטמאין: כו' פי' דאע"גב דמדאורייתא אינה חובה שתהא בטבול יום חכמים קבעוה חובה מפני הצדוקי' כדמפרש ואזיל. והיינו דתנן מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה כו' והתם תנן כיצד מטמאי' אותו סמכו ידיהם עליו ואמרו לו אישי כהן גדול טבול אחת ירד וטבל עלה ונסתפג וכו' פי' שכל שבעת הימים לא היו אחיו הכהנים נוגעין בו כדתניא לקמן לפי שבגדי אוכלי הקדש מדרס לחטאת כדאיתא בפרק חומר בקדש:
לפיכך בשעת שריפתה היו נוגעין בו כדי לטמאו: ואף על גב דטומאה זו אינה אלא מדרבנן הא אית בה הכירא לצדוקין שיודעין היו דלדידן טהרת הקדש טומאה היא לפרה וכיון שרואין שאנו מצריכין אותו טבילה בלא הערב שמש הא איכא הכירא. וא"ת ולמאן דאמ' התם דטומאה דרבנן לא בעיא הערב שמש מאי הכירא איכא בהא. וי"ל דמודה הוא דאיכא טומאות חמורות דרבנן דבעו הערב שמש כגון צנורא של גוי וכדאמרינן לקמן מעשה בשמעון הצדיק שסיפר עם הגמון א' בשוק וניתזה צנורא מפיו על בגדיו ושמש ישבב אחיו תחתיו משום דהוה בעי הערב שמש ואע"גב דטומאת גוי אינה אלא מדרבנן שגזרו על הגוים שיהו כזבין לכל דבריהם ודכותה אמרינן הכא דטומאת אוכלי הקדש לחטאת עשאוה כטמא שרץ מפני מעלת חטאת והכין אית' פרק חומר בקדש.
ומאי שנא צפונה מזרחה כיון דחטאת הוא וחטאות טעונין צפון: פי' חטאת הקריבה בחוץ (נ"ל שצ"ל במזבח) טעונה צפון דאלו חטאת זו בהר המשחה נשחטת וכתי' בה בפרה אל נוכח פני אהל מועד פי' כי כשהיה מזה דמה בהר המשחה היה צריך שיהא רואה פתח קדש קדשים שהוא בכותל מזרח. וכדתנן כפתוה בחבל המגג ונתנוה על גבי מערכה ראשה לדרום ופניה למערב. שוחט בימינו ומקבל הדם בשמאלו פי' דאע"ג דשחיטתה בזר כשרה משום דשחיטה לאו עבוד' היה ומה שאין כן בשריפה דבעיא כהן. אפילו הכי כל שאפשר למעבד שחיטה בכהן טפי עדיף וכך מצותה ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית ז' פעמים כנגד בית קדשי הקדשים. ועל כל הזיה טובל אצבעו בדם. ושיירי הדם שבאצבעו פסולין להזיה ועל כל הזיה מקנח אצבעו בפרה כדאיתא בזבחים מ"מ שמעינן מהתם שהיה צריך לעשות ההזאות כנגד בית קדשי הקדשים שהוא במזרח ומשום הכי עבדינן לשכה זו צפונה מזרחה והקשו בתוספות בשלמ' מזרחה ניחא דתהוי ליה הכירא לעשות הזאותיו לכותל מזרח כדאמרן אלא צפונה למה לי שהרי אין בה שום מעשה בצפון ותירצו דכיון דחטאת קרייה רחמנא דיניה כדין חטאת שאם עשאה שלא לשמה פסולה ומשום הכי הויא לשכה בצפון שיהא זכור שצריך לכוין בה לשמה כדין חטאת הנשחטת בצפון ונכון הוא ומיהו רש"י ז"ל נשמר מזה שפי' כי היכי דליהוי ליה הכירא לדעת כי פרישה זו כדי להטיל עליו עבודת פרה הקרויה חטאת וטעונה מזרח וישים לבו להיות זריז במעשיה וסדר עבודתה ע"כ:
כאשר עשה ביום הזה וכו': גבי פרשת המילואים כתיב ומקרא מיותר הוא לדרשא.
בשלמא כולי קרא בפרה לא מתוקם לכפר כתיב ופרה לאו בר כפרה היא אלא אימא כולי קרא ביום הכפורים: וא"ת א"כ לעשות ולכפר למה לי. י"ל דכוליה חדא מלתא היא כלומר לעשות כפרה ואורחיה דקרא הוא.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/יומא (עריכה)
ולמה נקרא שמה בית אבן שכל מעשי' בכלי גללים ובכלי אבנים ובכלי אדמה פי' כל מעשי' של זו הלשכה שכל אותן שבעה הימים לא הי' משתמש הכהן אלא באלה שאינם מקבלין טומאה שאם הי' משתמש בכלים המקבלין טומאה שמא נטמאו במת ויטמאוהו טומאת שבעה וגם כשהיו מזין עליו לא היו ממלאים המים אלא בכלי אבנים כדתנן בפ"ב דפרה ומייתינן לה בסוכה בפ' הישן ומביאין שוורים ועל גביהם דלתות ותינוקת יושבין על גביהן וכוסות של אבן בידם כו' ודוקא לכהן זה היו עושין כל המעלה אבל כשהיו מזין על כל הטמאים היו מקדשין המים אפילו בכלים המקבלים טומאה כדתנן בפ' ה' דפרה שפופרת שחתכה לחטאת כו' ומייתי' לה בפ' חומר בקודש אלמא אע"ג דמקבלת טומא' היו מקדשין בה ותנן נמי התם בכל הכלים היו מקדשין אפי' בכלי גללים ובכלי גללים ובכלי אבנים ובכלי אדמה כו' מדקאמר אפי' באלו מכלל דכלים המקבלים יותר הם חשובים מאלה לקדש בהם הא למדת שלא היו מקדשים בכלי אבנים אלא באותם שבעת הימים לכהן השורף את הפרה ובפ"י דכלים פירשתי דכלי אבנים הן שאר אבנים שאין דרך העולם לעשות מהן כלים ומלאכתן דקה ונאה הן חשובין ומקבלין טומאה וכך אני אומר בכלי אדמה דדוקא טיט המיוחד ליוצרים ולעשות ממנו כלי חרס אותן הכלים מקבלין טומאה אבל עפר אחר שאינו מיוחד לכך אם גיבלו ועשה ממנו כלים אע"פ שהסיקן בכבשן הן כלי אדמה שאינן מקבלין טומאה מפני שאינן חשובין ויש מפרשין דכלי אדמה הן איתן שלא הוסקו וכלי חרס הן אותן שהוסקו בכבשן ולא יתכן זה הפתרון דהא בכלי חרס פלוגתא דר"מ ור' יהודא היא וחד מנייהו סבר דאע"ג דלא נצטרפו בכבשן מקבלין טומאה כדאמרי' ביו"ט בפ' המביא ואלו בכלי אדמה ליכא מאן דפליג דטהורין הן אליבא דכ"ע וקשיא לי לפתרונו מאי דתנן בפ"ג דכלים נר שניטל פיו טהור ושל אדמה שהוסק פיו בפתיל' טהור טעמא דהוסק פיו בפתילה שנפרך הא מקמי הכי מקבל טומא' אע"פ שהיא של אדמה ומוכיח מיכן שגם כלי אדמה אם היסקו מקבלי טומאה בכלי חרס אבל מיהו אינן חזקין כל כך בכלי חרס העושין מטיט היוצרים דנר של כלי חרס אע"פ שהוסק פיו בפתילה לא בטל מתורת כלי עד שינטל פיו ואין לו תקנה ופתרון המורה נ"ל עיקר שפי' כלי אדמה שאינן עשוין ככלי חרס בכבשן אלא מין אדמה היא שהיא כאבן רכה וחוקקין ממנה כלים זה נ"ל נכון אבל אדמה המגובלת במים ועשו ממנה כלים אם הוסקו בתנור אע"פ שאין חשובין ככלי חרס מקבלין טומא' הן:
מתוך: תוספות ישנים על הש"ס/יומא/פרק א (עריכה)
*) הערת המדפיס: זאת לדעת כי רוב ההגהות שהוגהו הנה בהת"י לקוחות מספר שיח יצחק [גם לפעמים התחלות הדבורים המה לא כפי נוסחתינו בגמ'. והמה כפי נוסחאות ד"י או כ"י]. שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין. כאן שונה מנין קודם המעשה וכן אומר (פסחים דף ב.) אור לי"ד בודקין ופעמים שונה המעשה קודם המנין (כתובות דף ב.) בתולה נשאת ליום ד' (קידושין דף ב.) האשה נקנית בשלש דרכים (ע"ז דף ב.) לפני אידיהן של נכרים ג' ימים והרבה כיוצא בהן התנא לא חש בה אלא שונה הרהוט בפיו:
ומתקינין לו כהן אחר תחתיו. להתקין לו בגדי זהב כמדתו כדאמרינן לקמן פ"ב (כג:) ובתמיד נשחט (דף סה:) כמדתו שלא יחסר ולא יותיר ולהזהירו לשמור עצמו בטהרה ודוקא מתקינין אבל לא היו מפרישין כדאמרינן בגמ' (דף ג:) דהפרשה לא מעכבא:
שמא תמות אשתו. ולשני לא היו מתקינין אשה אחרת דלא מעכבא ומ"מ הכא בראשון מצוה מן המובחר בעינן ואפילו מעכבא לכולי האי לא חיישינן שתמות אשת השני כי היכי דלא חיישינן בגמ' למיתת השניה:
וחכ"א אם כן אין לדבר סוף. בגמרא (דף יג.) דייק לימרו אינהו לנפשייהו:
מפרישין כהן השורף את הפרה. אומר רבינו הזקן דאין לדקדק מדקתני כהן השורף דמיירי בכהן הדיוט דהא הכי נמי אי הוה תני כהן העובד עבודה ביוה"כ לא היה מזכיר כהן גדול דמשמע שפיר כהן הידוע השורף או העובד ואפילו אם בכהן הדיוט מיירי לא קשיא לשמואל דלקמן פרק טרף בקלפי (דף מג.) מפיק מולקח הכהן מדמה באצבעו לאהדורי לאלעזר דאיכא למימר דסבר כי האי תנא דתניא בספרי ונתתם אותה אל אלעזר הכהן זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בכ"ג דברי ר"מ רבי יוסי ב"ר יהודה ורבי שמעון וראב"י אומרים זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט והא דאמרינן לקמן (דף מב:) חד לישנא דהיכא דבעי פרת משה אלעזר בעינן לדורות כ"ג היינו כר"מ מיהו בין למר ובין למר היו עושין אותה כהנים גדולים כדתנן שמעון הצדיק עשה שתים וכן כל אותם שעשו פרה היו כהנים גדולים וחשיב להן במס' פרה (פ"ג מ"ה) וזה היה כבודם ותניא נמי בתוספתא (פ"ב) בא לו ריב"ז ואמר לו אישי כ"ג כמה אתה נאה להיות כהן גדול והא דתניא בספרי ושרף את הפרה לעיניו שיהא אחר שורף והוא רואה משמע דזר כשר לשרוף היינו דלא כהני אמוראי דטרף בקלפי עי"ל שיהא כהן אחר שורף וכהן המפריש רואה. מ"ר:
מפרישין כהן השורף את הפרה. אבל שאר כהנים שהיו עסוקין באסיפת אפרה ובשאר עסקיה כדמשמע לקמן שהסגן היה מסייע לפרה לא היו מפרישין אותן ואפי' למאן דמפיק פרישה בפרה מקרא מוקמינן לקרא בעיקר מעשה הפרה היינו שריפה ולשמואל הוה ליה למינקט הכהן המקבל שהוא עיקר שהיה לדורות באלעזר אלא לפי שעיקרה לאפר שריפה נקט שורף אבל תימה לרב דאמר בפ' טרף בקלפי (שם) שחיטת פרה בזר פסולה ואיכא למאן דבעיא לדורות כ"ג אמאי לא נקט הכהן השוחט שהרי עיקר היא משריפה שהיא בכהן הדיוט לדורות לרב ואין להקשות דלנקטיה עם השורף הואיל וכהן חד הוא דעבד להן:
שכל מעשיה בכלי אבנים. יש פירוש מרבינו שלמה שכתוב בהן כגון קיבול דמה ואסיפת אפרה ולא דק דבפרה תנן צלוחית של מי חטאת וסתם צלוחית של חרס ותנן נמי (פרה פ"ה מ"ה) בכל מקדשין ועוד תנן (שם מ"ד) ומייתי לה בחגיגה (דף כג.) שפופרת שחתכה לחטאת ר"א אומר יטביל מיד רבי יהושע אומר יטמא ויטביל אלמא לא בעינן כלי גללים מדצריכה טבילה אלמא בת קבולי טומאה היא. עוד אמרינן בפ"ק דמנחות (דף ז:) גבי כהן המזה דם הפרה דמקנח אצבעו בשפת המזרק משמע דהוי כלי שרת דבשביל אותו הפעם לא הוי קרי ליה מזרק וכיון דהוי כלי שרת א"כ הוי של מתכת דקי"ל (לקמן דף לט.) דכלי שרת של עץ לא עבדינן. מיהו על ההיא דמנחות תימה דבספרי משמע שמצות קבלת דמה היה ביד ומפיק ליה מלוג של מצורע שהיה בידו וי"ל דפליגי אי נמי נראה לרב הארי"ה דההיא דספרי מיירי לענין הזאה באצבעו דלא ילפינן מהזאת אזוב שהוא בכלי ומפרש רבינו הזקן דקאי אהזאות שהיו מזין על הכהן באותה לשכה קודם שריפת הפרה וכן משמע לישנא דכל מעשיה דאלשכה קאי והכי תנן במס' פרה (פ"ג) א) הערת המדפיס: [לפנינו הגי' ומזין עליו כל ז' הימים מכל חטאות שהיו שם וכו']. אחד זה ואחד זה מזין עליו מכל חטאות שהיו שם כו' חצירות היו בנויות בירושלים ע"ג סלע ותחתיהן חלול מפני קבר התהום והתינוקות יושבין ע"ג וכוסות של אבן בידיהם כו' לא מצאו משבע עושין משש כו' משש חטאות היו מזין עליו:
בכלי גללים. צפיעי בקר כדפירש בקונטרס דאי כלי אבן כלי גללים בכלל כלי אבן הוי:
מטמאין היו הכהן השורף את הפרה. שהיו אחיו הכהנים נוגעין בו וע"י כך היה טמא כדתנן במסכת פרה (פ"ג מ"ח) סמכו ידיהם עליו ואמרו לו רד וטבול והך סמיכה נמי לטמאו וכן שנינו בתוספתא פ"ב מעשה בצדוקי אחד שהעריב שמשו לעשות את הפרה וידע בו ריב"ז וסמך שתי ידיו עליו ואמר לו אישי כ"ג מה אתה נאה להיות כ"ג רד וטבול אחת ירד וטבל ועלה ואמרינן נמי בירושלמי ולקמן (דף ח.) מה בין כהן גדול דיוה"כ לכהן השורף את הפרה זה פרישתו לקדושה ואחיו הכהנים נוגעים בו וזה פרישתו לטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעים בו וטעמא דמטמאין אותו בנגיעתן משום דבגדי אוכלי קודש מדרס לחטאת ואפילו שמרו עצמן על טהרת חטאת ואומר רבינו הזקן יכולים היו חכמים לעשותן כטמאים ויהיה הכירא בטבילתו לצדוקים כיון שהצריכוהו טבילה מחמת שעשאוהו כטמא מת ביום השביעי שלו שצריך הערב שמש וא"ת מ"ש בחגיגה (דף כג:) גבי שפופרת אמרינן שעשאוהו כטמא מת ביום שביעי שלו אע"פ שלא היו מטמאין אותו וכאן לא רצו לעשותו כטמא מת אלא ע"י סמיכת אחיו הכהנים י"ל דשאני התם כדמפרש דאיכא חשש משום צינורא דעם הארץ אבל כאן היה מוחזק טהור יותר משאר אחיו הכהנים שלא היו רשאין ליגע בו וא"ת למה לא היו נוגעים בו כל ששה ימים והא בלא"ה היו מטמאין אותו מפני הזאה שהיו מזין עליו דהא דמזה ומזין עליו טהור היינו כשצריך הזאה מן התורה אבל הכא משטהור הוא מן התורה הזאה מטמאתו וי"ל שעד הערב לא היה מקבל הזאה לפי שכל היום היה עובד עבודה כדלקמן בפירקין (דף יד:) ואם היו נוגעין בו שוב לא היה יכול לעבוד כיון דשוינהו רבנן כטומאה לגביה ואחר הזאה וטבילה נמי לא היו יכולין ליגע בו שא"כ היה צריך לחזור ולטבול קודם חשכה שטמאוהו ואפילו בין הזאה לטבילה נמי לא היו יכולין ליגע בו שלא יבואו ליגע בו קודם הזאה ואחר טבילה שאז היה טמא כדתנן סמכו ידיו עליו ואמרו לו רד טבול כו' קשה לי מירושלמי דריש מכילתין על אותה דמה בין כהן שהבאתי לעיל ששואל למה כאן נוגעין וכאן אין נוגעין ומשני שלא יטמאו אותו אחיו הכהנים ופריך בלא זה אינו טמא מחמת הזאותיו ומשני שלא יטמאו ממנו אחיו הכהנים והשתא תימה לי מאי פריך בלא כך אינו טמא מחמת הזאותיו לפי דמפרש שלא היה מקבל הזאה עד הערב ותו אין רשאין ליגע בו שלא יטמאוהו ונ"ל לפי מה שתירץ לעיל אתי שפיר וה"פ שלא יטמאו אותו אחיו הכהנים ולא יוכל לעבוד כל אותו היום ופריך בלא זה אינו טמא מחמת הזאתו וא"כ לכל הפחות לאחר הזאה יגעו בו ומשני שלא יטמאו אחיו הכהנים ולפי זה לא הוצרכנו למה שפירש לעיל שלא היו נוגעין בו אחר הזאה פן יבאו ליגע בו קודם הזאה אלא הטעם הוא כמו שתירץ בירושלמי שלא יטמאו אחיו הכהנים:
כי היכי דתיהוי ליה הכירא. שיזהר לעשות הזאותיה לשמה:
אימא כוליה קרא ביוה"כ הוא דכתיב. ולעשות הוא אורחיה דקרא כלומר לעשות פרישה בשביל יום כפרה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה