טור אורח חיים סג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן סג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות קריאת שמע

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

וקורא אותה בין מהלך בין עומד בין יושב, חוץ מפרקדן פירוש ששוכב על גביו, והרמב"ם ז"ל כתב: בין שפניו למעלה או פניו טוחות בקרקע לא יקרא, ואפילו אינו ממש על גביו אלא מוטה על צדו לא יקרא, מפני שנראה כמקבל עול מלכות דרך גאוה. ואם הוא שמן ובעל בשר ואינו יכול להתהפך על צדו או מפני אונס אחר, מטה מעט על צדו וקורא.

כתב רב עמרם מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד, לא יאות עביד ונקרא עבריינא וצריך לגעור בו, שמצותה מיושב. ומיהו אם קורא מהלך, צריך לעמוד בפסוק ראשון. ובעל הלכות גדולות כתב שצריך לעמוד עד על לבבך, וכ"כ הראב"ד.

ועיקר מקום הכוונה הוא פסוק ראשון^ב, הילכך אם אחר שקרא פסוק ראשון נרדם ולא יכול לקרות בכוונה יצא.

הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו, ואם עשה כן עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב. ולא בכולה אלא בפרק ראשון בלבד, אף על גב דלא בעינן כוונה אלא בפסוק ראשון, הנך אסרינן להו בכל הפרק, משום שנראה כקורא דרך עראי וכתיב ודברת בם ודרשינן עשה אותן קבע.

וכן הא דאמרינן האומנין עוסקין במלאכתן וקורין אפילו בראש שורות הבנין ובראש האילן ואין צריכין ליבטל, דוקא מפרק ראשון ואילך, אבל בפרק ראשון צריכים ליבטל ממלאכתן ולקרות מהאי טעמא שלא יהא כקורא דרך עראי, אבל אין צריכין לירד לא הן ולא בעל הבית, אלא יכולין לקרות למעלה, רק שיתבטלו בפרק ראשון ממלאכתן.

ירושלמי: הכתף אף על פי שמשאו על כתפו קורא את שמע, אבל לא יתחיל בשעה שטוען ולא בשעה שפורק מפני שאין לבו מיושב.

בית יוסף

וקורא אותה בין מהלך בין עומד בין יושב — בפרק קמא דברכות (דף י:) תנן: בית שמאי אומרים, בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו, שנאמר: "בשכבך ובקומך". ובית הלל אומרים: כל אדם קורין כדרכן, שנאמר: "ובלכתך בדרך"; אם כן למה נאמר "בשכבך ובקומך"? בשעה שדרך בני אדם שוכבין ובשעה שדרך בני אדם עומדין. ופירש רש"י: כדרכן – או בקימה או בשכיבה או בישיבה או מהלך. ותנן תו (שם): אמר רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך, והטיתי לקרות כדברי בית שמאי, וסכנתי בעצמי מפני הלסטים. אמרו לו: כדאי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי בית הלל:

ומה שכתב: חוץ מפרקדן — מימרא דרב יוסף בריש פרק ב דברכות (דף יג:), ופירש רש"י: שוכב על גבו ופניו למעלה. והרמב"ם הל' ק"ש ב,ב נראה שמפרש, שבין פניו למעלה בין פניו למטה נקרא פרקדן:

ומה שכתב: ואפילו אינו ממש על גביו אלא מוטה על צדו לא יקרא וכו', ואם הוא שמן ובעל בשר וכו' — (שם): פרקדן לא יקרא את שמע, מיקרי הוא דלא ליקרי, הא מיגנא שפיר דמי? והא רבי יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד? אמרי: מיגנא כי מצלי שפיר דמי; מיקרי אף על גב דמצלי נמי אסור. והא רבי יוחנן מצלי וקרי? שאני ר' יוחנן דבעל בשר הוה. ופירש רש"י: מיגנא. לישן: כי מצלי שפיר דמי. כשהוא מוטה על צדו מעט שפיר דמי, אבל מיקרי קריאת שמע אפילו מצלי נמי אסור, שמקבל עליו מלכות שמים דרך שררה וגאוה. ובפרק מי שמתו (דף כד:), אהא דתניא: שנים שהיו ישנים בטלית אחת, זה מחזיר פניו לכאן וקורא, כתב ה"ר יונה: ואיכא למידק, דהיכי אמרינן: מחזיר פניו וקורא? והיאך יכול לקרות קריאת שמע והוא שוכב מוטה על צדו? דהא אמרינן: מיקרי אף על גב דמצלי אסור. ומאי דאמרינן: מטין וקורין, זהו במיושב, אבל בהטייה בשכיבה לא אמרו. והיכי אמרינן הכא דשרי? ואית דאמרי, דכי אמרינן: מיקרי אף על גב דמצלי אסור, זהו בהטייה כמו פרקדן, ששוכב על קדקדו ומוטה מעט; אבל זה שמוטה על צדו לגמרי מותר. והנכון יותר לתרץ, דכיון דחזינן דהיכא דאיכא טירחא שרי, כדאמרינן: ר' יוחנן מצלי וקרי משום דהוה בעל בשר והוה ליה טירחא, הכא נמי התירו לו בהטייה משום דהוה ליה טירחא, כיון שפשט את בגדיו, לחזור וללבשן, עכ"ל. אבל הרמב"ם כתב: כל אדם קורין כדרכן, בין עומדין בין מהלכין בין שוכבין בין רוכבין על גבי בהמה. ואסור לקרות קריאת שמע והוא מוטל ופניו טוחות בקרקע, או מושלך על גבו ופניו למעלה, אבל קורא הוא והוא שוכב על צדו. ואם היה בעל בשר הרבה ואינו יכול להתהפך על צדו, או שהיה חולה, נוטה מעט לצדו וקורא. נראה שדעתו לומר, דכי אמרינן: מיקרי אף על גב דמצלי אסור, היינו בפרקדן המוטה מעט, אבל מוטה על צדו לגמרי מותר לקרות את שמע, וכסברת אית דאמרי שכתבו תלמידי ה"ר יונה. וכך נראה מדברי רש"י, וכך נוטים דברי רבינו:

כתב רב עמרם מי שרוצה להחמיר לעמוד וכו' — טעמו^א, משום דאם ביום הוא, עובר על דברי בית הלל ונראה שעושה כדברי בית שמאי, שאמר "בבקר יעמדו". ואם בלילה הוא, אף כדברי בית שמאי לא עשה.

ומה שכתב: ונקרא עבריינא — הוא מדאמרינן בפרק כירה (דף מ.), מאן דעבר אדרבנן שרו למיקריה עבריינא.

ומה שכתב: שמצותה מיושב — נראה לי שהכי קאמר: שמצותה אף מיושב, כלומר: ולא כדאמרי בית שמאי דביום אין מצותה אלא מעומד^(א):

ומיהו אם קורא מהלך עומד בפסוק ראשון — אין לפרש דקאי למאי דסמיך ליה, והכי קאמר: אף על פי שמי שרוצה לעמוד כשהוא יושב לא יאות עביד, מכל מקום אם קורא מהלך צריך לעמוד; דלעמוד דרישא הוא לאפוקי מיושב, והאי לעמוד אינו אלא לאפוקי מהלך, כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא. אלא נראה דארישא קאי, שכתב שקורא אותה מהלך, ומשום הכי כתב דמכל מקום צריך לעמוד בפסוק ראשון. ולפי מה שפירשתי שמצוותה אף מיושב, איפשר דלמאי דסמיך ליה קאי, דמשמע שמצוותה בין יושב בין עומד, בכל עניין שיזדמן לו אינו יכול לשנות, משום הכי כתב: ומיהו אם קורא מהלך צריך לעמוד:

והא דצריך לעמוד, איתא בריש פרק היה קורא (דף יג:), אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה: עד "על לבבך" בעמידה, מכאן ואילך לא; ורבי יוחנן אמר: כל הפרשה כולה בעמידה. וכתבו הרי"ף והרא"ש: בירושלמי מפרש, לא שאם היה יושב עומד, אלא אם היה מהלך עומד, וכן משמע מפירוש רש"י, וכן כתבו התוס'. וכתבו, דאף על גב דבית הלל אמרי: "כל אדם קורא כדרכו", מכל מקום מצוה מן המובחר לעמוד כשהוא מהלך, לפי שאינו מיושב כל כך ואין יכול לכוין כשהוא מהלך כמו עומד. וכתב הרי"ף דלית הילכתא לא כרב נתן ולא כרבי יוחנן, דקיימא לן הלכה כרבא דהוא בתרא, דפסק הלכה כרבי מאיר דלא צריך כוונה אלא בפסוק ראשון בלבד; הילכך אין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון בלבד, וכן פסק הרמב"ם וכן פסקו התוספות, וכתבו דהכי איתא בתנחומא:

ובעל הלכות גדולות כתב שצריך לעמוד עד על לבבך וכן כתב הראב"ד — אחר שכתב הרא"ש דברי הרי"ף, כתב: והראב"ד כתב משום גאון, דמהלך צריך לעמוד עד "על לבבך", כדאמרינן בפרק קמא דיומא (דף יט:), דבפרק ראשון אין לו לרמוז בעיניו. וכן כתב הרי"ף לקמן, דאסור לרמוז בכל הפרק משום דחשיב קריאת עראי, וכן נמי צריך עמידה, משום דלא ליחשב קריאת עראי. והא דלא בעי עמידה בכל הפרשה, משום דפסוק דבתריה כתיב "ובלכתך בדרך", אומר דקורא במהלך, עכ"ל. וכיון שהרי"ף והרמב"ם והתוספות הסכימו דאין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון, הכי נקטינן:

ועיקר מקום הכוונה הוא פסוק ראשון — כבר נתבאר בסמוך.

ומה שכתב: הילכך אם אחר שקרא פסוק ראשון נרדם וכו' — בריש פרק היה קורא (דף יג:), אמר "שמע ישראל וכו' ה' אחד" ונאנס בשינה, יצא. אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: בפסוקא קמא צערן, טפי לא תצערן. וכתב הרא"ש: הא דקאמר "נאנס בשינה", רוצה לומר שהוא מדומדם ואינו יכול לקרות בכוונה מכאן ואילך. וכן הא דאמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: בפסוקא קמא צערן, כלומר: הקיצני משינתי עד שאוכל לכוון, טפי לא תצערן, אף אם אקרא בלא כוונה לא תצערן להקיצני, דמילתא דפשיטא היא שצריך לקרות כולה. וכן כתב הרב רבינו יונה, וכתב שכן דעת רבינו האיי ז"ל. והרמב"ם בפרק ב' העתיק לשון הגמרא, כמנהגו, ואין בדבריו הכרע. ומכל מקום ממה שכתב אחר כך בפרק הנזכר (פ"ב מהל' קריאת שמע הי"ב): קראה מתנמנם יצא, ובלבד שיהא ער בפסוק ראשון. נראה שמה שכתב בראש הפרק (שם הלכה ג): היה ישן, מצערין אותו ומעירין אותו עד שיקרא פסוק ראשון, היינו שיקרא פסוק ראשון והוא ער ממש ולא מתנמנם. ומה שכתב: ומכאן ואילך אם אנסתו שינה אין מצערין אותו, היינו לומר שאין מצערים אותו כדי שיקרא והוא ער ממש, שאף על פי שהוא קורא מתנמנם – יצא, אבל אם לא קרא השאר כלל, ודאי לא יצא:

כתב הרמב"ם: הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון, שהוא "שמע ישראל", לא יצא ידי חובתו; והשאר, אם לא כיון לבו – יצא, אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות, עד כאן. וכתב הרשב"א בפרק היה קורא, דלכולי עלמא פסוק ראשון צריך כוונה, ואפילו בדיעבד. ואפילו למאן דאמר מצות אין צריכות כוונה, דהתם בכוונה לצאת הדברים אמורים, אבל צריך כוונת עניין, כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים, כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב, וכעניין שאמרו גם כן בברכה ראשונה של תפילה בשילהי פרק אין עומדין (דף לד:). והטעם, שבשאר מצוות שהן מצוות עשייה, כל שעשה מצותו, אף על פי שלא נתכוון לה הרי קיים מצות עשייתו, אלא שאין זה מן המובחר; וכל שכן שיצא אם כיון לצאת, אף על פי שהרהר באמצע המצוות. אבל אלו שהן קבלת מלכות או סידור שבחים, אינו בדין שיהא לבבו פונה לדברים אחרים. וזו היא שחילקו בין ברכה ראשונה לשאר הברכות, או בין פסוק ראשון לשאר, שאם הדברים תלויים במצוות צריכות כוונה או אין צריכות, מה לי ברכה ראשונה מה לי שאר ברכות? עכ"ל:

הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו וכו' — בסוף פרק קמא דיומא (דף יט.), ואוקימנא דהיינו בפרק א' דווקא. ובפרק היה קורא (דף טז.) רמי ליה רב מרי ברה דבת שמואל לרבא, "תנן: האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך, אלמא לא בעי כוונה, ורמינהו: הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו"? ומשני, "הכי אמר רב ששת: והוא שבטלים ממלאכתן וקורין. והתניא, בית הלל אומרים: עוסקין במלאכתן? לא קשיא, כאן בפרק א' כאן בפרק ב'". וכתב הרי"ף: האי פירוקא לדברי ר' יוחנן הוא, דסבירא ליה דבעי כוונה בכוליה פרק א'; אבל לרבא, לאו משום דבעי כוונה בכוליה פרק א' הוא דאמרינן דבטילין ממלאכתן, אלא משום דלא לישוו לה עראי הוא, כי הא דגרסינן בפרק קמא דיומא: הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו וכו', ואוקימנא בפרק א', ופרשי לה משום דקא משוי לה עראי. הכא נמי, אי לא בטיל ליה ממלאכה, קא משוי לה עראי. וכן כתב הרא"ש ז"ל. וכתב הרשב"א בשם הרי"ץ גיאות דטעמא, משום דכיון דעוסק במלאכתו, אם אי אתה מצריכו כל כך נמצאת מצוה קלה עליו, הילכך בטל ממלאכתו עד סוף פרק א', ואחר כך יחזור למלאכתו. ורמיזה וקריצה כעסק מלאכה דמי, וכן כתב הרמב"ם ז"ל, ודלא כדמשמע מדברי התוס', דלרבא דקיימא לן כוותיה אינן צריכין ליבטל ממלאכתן אלא בפסוק ראשון:

ומה שכתב: אבל אין צריכים לירד לא הן ולא בעל הבית — כלומר, אף על גב דלגבי תפילה יש חילוק בינם לבעל הבית, שהם אינם צריכים לירד, ובעל הבית צריך לירד כמו שיתבאר בסימן צ', לגבי קריאת שמע אין חילוק ביניהם; דמדמפליג בריש פרק היה קורא בין בעל הבית לאומנין בתפילה ולא מפליג בקריאת שמע, שמע מינה דלקריאת שמע דינם שוה:

וכתב ה"ר יונה, דמהכא שמעינן דמפרק ראשון ואילך אינו אלא מדרבנן, דאם איתא שהוא מן התורה, הוה ליה למיחש דלא לישוו עראי לכל הפרקים, כי היכי דחיישינן בפרק א'. והביא עוד ראיות לדבר. ומתוך מה שנתבאר בסימן זה נראה שפסוק ראשון בלבד הוי דאורייתא, ומה שהחמירו בפרק א' יותר מבשאר פרקים, מפני שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, וכדאמר ר' יהושע בן קרחה (דף יג.), למה קדמה פרשת שמע לפרשת והיה אם שמע:

ירושלמי, הכתף אף על פי שמשאו על כתפו וכו' — בפרק היה קורא:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

וקורא אותה בין מהלך בין עומד בין יושב בפ' היה קורא (דף יג) ת"ר ב"ה אומרים עומדים וקורין יושבין וקורין מטין וקורין הולכין בדרך וקורין עוסקין במלאכתן וקורין ורבינו הזכיר כאן מהלך עומד ויושב דהוי מילתא דפסיקא אבל מטין ועוסקין במלאכתן לאו מילתא דפסיקא היא דבמטין איכא לאפלוגי בין מוטה מעט למוטה לגמרי על צדו וכן בעוסקין במלאכתן איכא לאפלוגי בין פרק ראשון לפרק שני כמ"ש בסמוך:

ומ"ש חוץ מפרקדן וכו' מימרא דרב יוסף ר"פ היה קורא ומסיק בגמ' דאפי' מוטה מעט אסור לקרות ק"ש לפי שמקבל עליו עול מלכות שמים דרך שררה וגאוה וכתב הרמב"ם אבל קורא הוא והוא שוכב על צדו עכ"ל וטעמו דהוא ז"ל מפרש מטין וקורין בשוכב על צדו כדרך בני אדם ואין זה דרך גאוה כמו פרקדן או מוטה מעט על צדו וכ"כ רבינו ואם הוא שמן ובעל בשר ואינו יכול להתהפך על צדו וכו' אלמא דמתהפך על צדו אינו דרך גאוה ושרי:

כתב ר"ע מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד לא יאות עביד וכו' פי' בק"ש של שחרית רוצה להחמיר לעמוד דסובר כיון דלב"ה יכול לקרות יושב או עומד ולב"ש אינו קורא אלא עומד א"כ אחמיר ואקרא מעומד לא יאות עביד משום דעובר על דברי ב"ה דהא דאמרי ב"ה דקורא עומד ה"מ היכא דעומד ואתא מעיקרא אבל היכא דעד השתא הוה יושב והשתא בשעה שקורא ק"ש רוצה לעמוד אסור לב"ה ונקרא עבריינא דעובר על דברי ב"ה דהלכתא כוותייהו ותלמוד ערוך הוא בהך ברייתא שהבאתי בעובדא דר' ישמעאל ור"א בן עזריה שהיו מסובין במקום אחד והיה ר"י מוטה וראב"ע זקוף כיון שהגיע זמן ק"ש של ערבית הטה ר"א וזקף ר"י א"ל ראב"ע לר"י אני הייתי משבח ומקלס מעשיך שהיית מוטה כשהגיע זמן ק"ש והייתי ג"כ מוטה ואתה נזקפת פי' היה מוכיחו לר"י כיון דהיה מוטה ה"ל לקרות מוטה דכך אמרו ב"ה מטין וקורין והא דהיה הוא מוטה עכשיו אע"פ שהיה זקוף מעיקרא ולא היה קורא זקוף כמ"ש ב"ה עומדין וקורין היינו משום דקס"ד דראב"ע דב"ה הכי ס"ל דיכול לקרות מוטה אע"פ שהיה זקוף תחלה והשיב לו ר"י דליתא דכי קאמרי ב"ה מטין וקורין ה"מ דמוטה ואתא מעיקרא אבל הכא כיון דעד השתא הוית זקוף והשתא מוטה אסור לב"ה ולפיכך מה שאני נזקפתי שלא כדין שהרי הייתי מוטה מעיקרא מוכרח הייתי לכך כדי להראות לתלמידים דאין הלכה כב"ש דאם לא נזקפתי עכשיו היו התלמידים סבורים כיון שאתה היית זקוף וכשהגיע זמן ק"ש דערבית הטית כדברי ב"ש א"כ ודאי דהלכה כב"ש ויקבעו כך הלכה לפיכך נזקפתי אני להודיע דאין הלכה כב"ש דבערב יטו ויקראו שמעינן מהכא דלב"ה בערבית אם היה זקוף אסור לו להטות וה"ה בשחרית אם היה מוטה או יושב אסור לו לעמוד ואם עבר נקרא עבריינא שעובר על דברי חכמים ומ"ש שמצותה מיושב פי' כיון שהוא יושב מעיקרא מצותה לקרותה מיושב לב"ה ואסור לו לעמוד דלא כדקס"ד דראב"ע אלא כדהשיב לו רבי ישמעאל וקיבלה מיניה וכדפי':

ומ"ש ומיהו אם קורא מהלך וכו' כלומר בהא מודו ב"ה היכא דהיה מהלך מעיקרא ואתא והגיע זמן ק"ש דשחרית דצריך לעמוד בפסוק ראשון ולא משום דרשת ב"ש דבבקר יעמדו מדכתיב ובקומך אלא משום שאינו מיושב כ"כ כשמהלך ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כמו כשהוא עומד ובפסוק ראשון הוא עיקר הכוונה שאם לא כיון לא יצא וצריך לחזור ולקרות ולפי זה נלפע"ד דלאחר שעמד עד שקרא פסוק ראשון או עד על לבבך אסור לו לעמוד יותר אלא יקרא מכאן ואילך דרך הלוכו שאם יעמוד יותר נראה שעושה כב"ש דבבקר יעמדו והכי משמע מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ב מי שהיה מהלך על רגליו עומד בפסוק ראשון והשאר קורא והוא מהלך עכ"ל דלא היה צ"ל אלא עומד בפסוק ראשון ותו לא אלא אתא ללמד דאסור לו לעמוד כל הפרשה דנראה דעושה כב"ש ולכך צריך הוא לקרות השאר כשהוא מהלך גם יש ללמוד מדבריו דדוקא במהלך על רגליו צריך הוא לעמוד בפסוק ראשון כדי שיהא קורא שמע בכוונה אבל במהלך על הבהמה או יושב בקרון יכול לכוין היטב ואינו צריך לעמוד דלכוונת פסוק ראשון בלחוד לא אמרינן רוכב כמהלך דמי:

ומ"ש ובה"ג כתב שצריך לעמוד עד על לבבך וכ"כ הראב"ד בר"פ היה קורא פסק הרי"ף הלכה כרבא דהוא בתרא דפסק הלכה כר"מ דלא צריך כוונה אלא בפסוק ראשון בלבד דלא כר' יוחנן דאמר כל הפרשה כולה בעמידה ולית הילכתא נמי כרב נתן דאמר עד על לבבך בעמידה וכתב עוד הרי"ף דמאן דפסק כרב נתן לאו פסקא מעליא הוא דכי היכי דדחו דברי רבא דברי ר"י הכי נמי דחו דברי ר"נ עכ"ל ולפעד"נ טעמייהו דבה"ג והראב"ד דפסקו כר"נ משום דקאמר מילתא מציעתא דהשתא ר' יוחנן קאי כוותיה דר"נ דצריך לעמוד על כל פנים עד על לבבך דלא כרבא דא"צ אלא פסוק ראשון בעמידה ורבא קאי כוותיה דר"נ דלא צריך לעמוד אחר על לבבך דלא כר"י דמצריך עד סוף כל הפרשה בעמידה וכיוצא בזה כתב הר"ן בפ' המדיר גבי המדיר את אשתו שלא תתקשט כו' שזאת היא דעת הרמב"ם שפסק לשם כרב יהודה משום דאמר מילתא מציעתא ע"ש כנ"ל והרא"ש כתב טעם אחר וז"ל כיון דאסור לרמוז בכל הפרק משום דחשיב קריאת עראי כן נמי צריך עמידה משום דלא ליחשב עראי והא דלא בעי עמידה בכל הפרשה משום דבפסוק דבתריה כתיב ובלכתך בדרך אומר דקורא במהלך עכ"ל משמע דס"ל להרא"ש כבה"ג והראב"ד וכן נראה דעת רבינו ונלפע"ד דהכי נקטינן לחומרא כהני גאונים והרב ב"י נמשך לשיטתו לפסוק כהרי"ף והרמב"ם דסגי בפסוק ראשון ולא נראה לי להקל כל כך ותו דהא בהגהת מיימוני ריש פרק שני דהלכות ק"ש כתב דיש שפסקו שצריך לעמוד כל הפרשה כר' יוחנן אם כן יש לנו לתפוס מילתא מציעתא בין האמוראים ובין הפוסקים:

ומ"ש ועיקר מקום הכוונה וכו' ה"א בר"פ היה קורא דס"ל לרב ולרב נחמן ולרב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא ונראה דכל הני אמוראי ס"ל כרבא אבל לר' נתן צריך כוונה עד על לבבך ורבינו דכתב ועיקר מקום הכוונה הוא פסוק ראשון וכו' נקט הכי לסברא הראשונה דבמהלך צריך לעמוד בפסוק ראשון דממילא למאן דפסק במהלך צריך לעמוד עד על לבבך בנרדם נמי צריך שיהא ער ממש עד על לבבך: הב"י כתב ע"ש הרמב"ם והרשב"א דאם לא כיוון בפסוק ראשון לא יצא י"ח ק"ש וצריך לחזור ולקרות ק"ש בכוונה והאריך בזה ופשוט הוא מדקא"ל רב פפא לאביי בפ' אין עומדין דילמא מעיקרא לא כוין דעתיה וכו' הארכתי בו בסי' ס"א ס"ז: עוד כ' ב"י דבנרדם נמי לא יצא עד שיקראנה כולה אלא דבפסוק ראשון מצערין אותו כדי שיקרא והוא ער ממש וגם זה פשוט. ובסמוך כתבתי דכל הני דינים שכתבו הפוסקים דצריך כוונה בפסוק ראשון וכו' למ"ד עד על לבבך צריך כוונה ג"כ עד על לבבך והכי נקטינן דלא כהש"ע דמיקל דלא צריך כוונה אלא בפסוק ראשון בלחוד:

הקורא את שמע לא ירמוז וכו' וכן הא דאמרינן האומנין עד ממלאכתן כל זה ממה שפי' הרי"ף בהך סוגיא דפרק היה קורא (דף י"ו) דמסיק תלמודא דצריכין לבטל ממלאכתן בפרשה ראשונה דלכ"ע היא אפילו לרבא דלא בעי כוונה אלא בפסוק ראשון אפ"ה כדי שלא יהא כקורא דרך עראי צריכין ליבטל ממלאכתן כל פרק ראשון אבל התוס' והגהת מיימונית ע"ש ר"י וראבי"ה גם בעל המאור והרמב"ן שם בס' המלחמות כתבו דלרבא לא צריכין ליבטל אלא בפסוק ראשון בלבד אבל אחר פסוק ראשון עוסקין במלאכתן וקורין דאין המלאכה כקורץ בשפתיו ורומז בעיניו דאסור בפרשה הראשונה אלא דהרמב"ן כתב בסוף דבריו וז"ל אלא שכיון שהרי"ף ז"ל השוה המדות אנן בהדי תרגומא דסבי למה לן גבי פועלים נמי לא אמרינן להו לשווייה נפשייהו ולא אותי קראת יעקב וכו' עכ"ל והכי נקטינן דכולה פרשה צריכין ליבטל ממלאכתן וקורין כהרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורבינו:

דרכי משה

(א) ובהגהת מיימוני פרק ב' משמע דטוב יותר מיושב ממעומד: