התורה והמצוה על שמות יב ג
<< | התורה והמצוה על שמות • פרק י"ב • פסוק ג' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כד • כה • כט • ל • לא • לג • לד • לה • מ • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כׇּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃
פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות יב ג:
יא. דברו אל כל עדת ישראל. כבר התבאר ( ויקרא רמא ) ששם עדת ישראל הונח בעצם על סנהדרי גדולה, ור' יאשיה לשיטתו שפירש לקמן ( בא עג ) על מה שאמר ויקרא משה לכל זקני ישראל - שעשאם בית דין. ואז"ל שעשאם בית דין על משיכת הצאן, רק שאז צוה אותם על קדוש החודש ועבור שנים, וזה מסר לעדת ישראל שהם הסנהדרין. כמו שלמד זה בסנהדרין (דף יא) ממה שאמרו לשכנו תדרשו, ומצות לקיחה מבעשור, צוה אל כל ישראל.
יב. דברו אל כל עדת ישראל. זה נמצא ג' פעמים: א] פה, ב] פרשת שמיני, דברו אל כל עדת ישראל, זאת החיה וכו' ג] בפ' זבין.
והתורה בארה שרק משה היה המדבר כמו שכתוב ואתה דבר אל בני ישראל, אך את שבתותי תשמרו (שמות לא יג'). שמלת ואתה הנוסף על הפעל בא למעט שלא ידבר על ידי שליח, כמו שאמרו במכילתא שם.
ופירש ר' ישמעאל מה שאמרו פה- דברו, בלשון רבים, הגם שרק משה דבר כמו שאמר ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם. כי אהרן היה אז הראש בית דין שאמר מקודש ושמע באימה דברי משה, ומעלה עליו כאילו שומע מפי הקב"ה ומדבר. ור' אחא ב"ר יאשיה מפרש מה שאמר בפרשת זאת החיה, דברו בלשון רבים, כי שם כתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם .
ופרשו בספרא שפי' שיאמר לאלעזר ואיתמר [שנזכרו שם מקודם ,עיין מה שפרשנו שם], שהם ידברו אל בני ישראל. ורצה לומר שהם חורו הדינים לפני ישראל במעמד משה כמו שפרשו בעירובין (דף ט') "כיצד סדר משנה? וכו' ". ופה לא נסתלק משה עד שחזרו הדברים בפניו. וזהו שאמרו 'היה אהרן מימינו ואלעזר וכו '. [ומבואר שזה היה אחר שמת נדב ואביהוא, וזה כמו שאמרו שקאי על פ' זאת החיה]. ורשב"י מפרש, מה שאמר דברו בפ' זבים, ששם לא צוה לאלעזר ואיתמר רק למשה ואהרן ומשה כבד לאהרן שידבר, ואהרן חלק כבוד למשה ודבר משה לבדו.
יג. דברו אל כל עדת ישראל . לכאורה יש לפרש דברו בעשור, שבעשור דברו אל בני ישראל, שכן מורה האתנחתא שמוסב למעלה. אך שהלא מה שאמרו דברו אל כל עדת ישראל שפירשו הסנהדרין (כנ"ל בא יא) הוא מצד מצות קדוש החדש ועבור שנים שצריך להעשות על ידי הסנהדרין כנ"ל. ואם כן, בודאי היה הדבור בכח. וזהו שאמרו, תלמוד לומר החדש הזה דברו.
והנה, מה שאמר בעשור לחדש ויקחו , אינו מעכב כמו שמסיק בסוף דבריו שגם י"ד כשר ללקיחה. ופי' בעשור ויקחו, שלא יקחו קודם. אולם הלא יש לפרש שמה שאמר בעשור ויקחו, היינו שלא יקחו אחר כך, אבל קודם העשור יוכל לקחת. ומוכיח זה ר' אחא בר"א ממה שהעמיד האתנחתא על בעשור לחדש הזה, שפי' שעקר הדבור יתחיל בעשור, שהגם שהיה הצווי תיכף לא היה כשר ללקיחה ולא חל הדבור עד יום העשור.
וזהו שאמר, דברו אל כל עדת ישראל להפסיק הענין. רצה לומר שבא טעם מפסיק על בעשור לחדש הזה, להורות שלא חל הדבור קודם לכן. ור' יוסי הגלילי למד, שמה שאמר ושחטו אותו בארבעה עשר זה מעכב לכולי עלמא, דהא כתיב והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום שלא ישחטו קודם לכן, שאם כן תעקר כתוב מפורש. ועוד למד מקל וחומר, שגם אח"כ כשר ללקיחה. ויש ראיה לזה ממה שאמר ויקחו, ולא כתב ולקחו. מזה מבואר שהוא פעולה בלתי נגמרת רק נמשכת על פי הכלל שיסדתי בספר התורה והמצוה תזריע ( תזריע ו ) ובאילת השחר ( כלל מ"ב ) עי"ש.
יד. בעשור לחדש הזה . כבר התבאר בס' התו"ה צו ( צו כג) שכנוי הרומז הזה, מורה תמיד נרמז קרוב שהוא לפנינו, וכל מקום שבא על נרמז בלתי קרוב, דרשוהו חז"ל למעוט. ודרש במכילתא מובא פסחים (דף צו) שבא להוציא פסח דורות וכן תרגם יונתן בעשרא לירחא הדין זמנא קבוע בהדא ומנא ולא לדריא.
טו. ויקחו להם איש . כבר בארתי ( ויקרא יט) שכל מקום שדבר הכתוב בלשון כזה שבא שם הכללות בלשון יחיד והפעל בלשון רבים, מורה שבא הצווי אל הרבים ואל היחיד כאחד. שאם היה אומר ויקחו להם שה לבית אבות, היה הצווי על כל הבית אב שיקחו כאחד, ואם היה אומר ויקח איש שה לבית אבות, לא היה הצווי רק על איש אחד מכל בית אב שיקח בשביל כולם. אבל כשאמר ויקחו להם איש, בא החיוב שכולם יקחו על ידי איש אחד, והוא שליח כולם. ובבחינה זו הגם שאחד הוא הלוקח דינו כאלו כולם לוקחים כי שלוחו ושל אדם כמותו. ומכאן למד לכל מקום ששלוחו של אדם כמותו.
ומבואר בקידושין (דף מא),שזה לר' יונתן, דסבירא ליה שמה שאמר, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל , מלמד שכל ישראל יוצאים בפסח אחד. ואי אפשר ללמוד משם שליחות, דשאני התם דאית ליה שותפות בגויה, אבל ר' יהושע בן קרחה, שסבירא ליה דאין כל ישראל יוצאים בפסח אחד למד שליחות מן ושחטו אותו. וסבירא ליה, שמה שאמר ויקחו להם איש שה, מלמד שאיש זובח ואין קטן זובח. ור' יונתן למד זה, מן איש לפי אכלו, וסבר דאין שוחטין את הפסח על היחיד. וריב"ק סבירא ליה שוחטין את הפסח על היחיד. והמכילתא לקמן ( בא כט ) הביא דרשת ריב"ק מן ושחטו אותו. וצ"ל כאן מכאן אמרו שלוחו של אדם כמותו דברי ר' יונתן.
טז. ויקחו שה . שה כולל טלה וגדי,וכן שם צאן כולל שניהם. רק שם צאן בא על המין או על הרבוי, יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן (ישעיה ו'). ולא בא על היחיד כמה שאמר ושה אחת מן הצאן (יחזקאל מה) ארבע צאן תחת השה (שמות כא). ועל כן אמר לקמן משכו וקחו לכם צאן, רצה לומר צאן הרבה, ופה רצה לומר שה אחת לבית אב.
יז. שה לבית אבות שה לבית . הבית אב כולל תחתיו כמה משפחות. הבית אב הוא השורש הראשון והמשפחות הם הענפים המסתעפים ממנו, כמו שאמרו פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם, ויהיו אלה בני לוי וגו', גרשון וקהת ומררי, ואלה שמות בני גרשון למשפחותם לבני ושמעי וגו' לגרשון משפחת הלבני ומשפחת השמעי וגו'. ונשיא בית אב לגרשוני וכו' (במדבר ג'). מבואר, שגרשון היה הבית אב ותחתיו שתי משפחות. וכן קהת היה הבית אב, ותחתיו ארבע משפחות. והבית הוא למטה מן המשפחה, כמו שכתוב והיה השבט אשר ילכדנו ה' יקרב למשפחות והמשפחה לבתים והבתים לגברים (יהושע ז).
אולם, לפעמים תחשב המשפחה כבית אב לערך המשפחה אשר תחתיה וכמשפחה בערך הבית אב אשר לפניה, כמו (במדבר כו) למכיר משפחת המכירי ומכיר הוליד את גלעד, לגלעד משפחת הגלעדי, אלה בני גלעד איעזר משפחת האיעזרי , נמצא מכיר משפחה בערך מנשה ובית אב בערך איעזר. ומטעם זה, קרא לגרשון קהת ומררי, פעם בשם בתי אבות (במדבר ג יז) ופעם בשם משפחות (שם כו נז), כי הכל לפי הענין. שלמעלה חלק את גרשון קהת ומררי לשלש מחלקות בענין נשיאת כלי המשכן, שכל אחד היה לו פקודה אחרת. ולענין זה קראם בתי אבות. אבל בפרשת פנחס, חלק י"ב שבטי י-ה לבתי אבות, והיה לוי הבית אב ובניו הם משפחות.
ותראה שבמספר הראשון בפ' במדבר אמר תמיד שאו את ראש וכו' למשפחותם לבית אבותם, שכן אמר בכל השבטים, לבד במספר בני לוי - אמר פקד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם. כי מספר ישראל היה לגלגלותם כמבואר שם, ואם כן התחילו מן הגברים וכל אחד התיחס ממטה למעלה למשפחה הקרובה ואחר כך למשפחה העליונה עד הבית אב הראשון. והיו תחלה למשפחותם ואחר כך לבית אבותם, כמו שכתוב ויתילדו על משפחותם לבית אבותם. אבל בבני לוי, שרצה להגביל חלוקה בין שלושת בניו, התחיל מראש היחוס והלך למטה, כמו שאמר ויהיו אלה בני לוי וגו' גרשון וקהת ומררי, ובני קהת למשפחותם. והיו תחלה לבית אבותם ואח"כ למשפחותם. וכשבא למנות בני לוי, שמנאם מלמטה למעלה אמר ( במדבר ד ) ,למשפחותם לבית אבותם.
ומה שאמר פה שה לבית אבות שה לבית, מבואר ואינו מדבר בבית אב העליון, שתחת הבית אב העליון הוא המשפחה לא הבית כנ"ל, רק שמדבר בבית אב האמצעי שהוא המשפחה שתחתיו הוא הבית. וזהו שאמרו במכילתא, אין לבית אבות אלא למשפחות שנאמר, לבית אבותם למשפחותם. ומבאר שמה שמודיע זאת, כי אם יאמר ויקחו להם שה, הוי אמינא שה אחד לכולם [רצה לומר לכל ישראל]. [ויותר נראה להגיה, יכול שה לכל אחד? רצה לומר שאם יכתוב ויקחו להם איש שה, הוי אמינא שכל איש ואיש יקח שה לכן אמר שדי בשה לכל הבית אב] ובזה יש לטעות, שאם יש עשר משפחות לבית אב [רצה לומר משפחות תחתונות שהם בתים], יהיה די בשה אחד לכולם תלמוד לומר שה לבית. ועל כן אמר אחר כך, משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם והמשפחה כולל משפחה הגבוהה ומשפחה הנמוכה.
<< · התורה והמצוה על שמות · יב · ג · >>
קיצור דרך: mlbim-jm-12-03