התורה והמצוה על שמות יב ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות יב ו:

כח. והיה לכם למשמרת. השמירה היא שמעמידים שומר סביב הדבר לבל יקרב אליו רע, ובא גם על הסיגים שעושים סביב הצוה בל יפגע במצוה עצמה, כמו שאמרו ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי [ספרא אחרי קנא , אמור פב, יבמות דף כ] ופה בא על בקור המומים ד"י קודם שבזה שומר בל יקריב בעל מום ולמד מזה לתמיד שגם שם כתיב לשון שמירה, ומה שאמרו אין פוחתין מששה טלאים (ערכין יג, מנחות מט). אמנם מה שאמרו והיה לכם למשמרת להוציא פסח דורות תמוה, שכבר למד לה למעלה ( בא יד) ממה שנאמר בעשור לחדש הזה ואל"פ שמוציא בקור, וכבר שאלו זה בגמררא פסחים (דף צו) ומסיק ההוא הזה בא להוציא פסח שני, ועין מה שאמרתי בפירוש ויקרא ( ויקרא כג ) .

כט. ושחטו אותו. ריב"ק למד מזה ששלוחו כמותו, ור' יונתן סבירא ליה שמלמד שכל ישראל יוצאים בפסח אחד ואי אפשר ללמוד שליחות, דשאני התם דאית ליה, שותפות בהדיה. והוא למד שליחות מן ויקחו להם איש שה , וכי כולם לוקחים (כנ"ל בא טו). ובמכילתא נדפס מאמר ר' יונתן שלא במקומו וחסרו שמות התנאים. וכאן הם דברי ריב"ק כמו שנאמר בקדושין (דף מ"ב-מ"ג) עיי"ש ולמעלה סי' הנ"ל.

ל. ושחטו אותו. מצד הסברא יש להסתפק אם דוחה שבת. בצד אחד יש לומר שאפילו בשבת דיש קל וחומר מתמיד שאין ענוש כרת ודוחה את השבת, כל שכן פסח שענוש כרת. ובצד אחד יש לדחות הקל וחומר, דמה לתמיד שכן תדיר וכליל כמו שכתבו בפסחים (דף סו). ולמד ר' יאשיה מן במועדו, ור' יונתן השיב לו, שמלשון במועדו אין הוכחה לזה, וזה מבואר כמו שאמרו התוס' פסחים [שם ד"ה מה] שפליגי תנאי ביה אם יש ללמוד מלשון במועדו שדוחה שבת.

וכבר בארתי בפירוש הספרא ( אחרי נז ) שעל מלת עת כולי עלמא מודו שאפילו בשבת, כמה שנאמר עתי- ואפילו בשבת. ועל מלת מועד יש פלוגתא דתנאי ע"ש הטעם. ואז אמר לו ר' יאשיה שאף לדבריו יש ללמוד בגזירה שוה, מועדו מועדו מתמיד. שמועדו שגבי תמיד מיותר, שידעינן שדוחה שבת ,דכתיב וביום השבת שני כבשים וכתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד .

והנה דברי ר' יאשיה מוסדים ביסוד מוסד, שמה שנאמר ויעשו את הפסח במועדו, נאמר בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, ואז חל ערב פסח בשבת כמו שאמרו בסדר עולם ובספרא (פ' שמיני) שהראשון לחדש ניסן נטל עשר עטרות שהיה ראשון למעשה בראשית. ומשמע דאין חולק על זה, כי בגמ' שבת (דף פו) מקשה מברייתא זאת, ומאמר זה כדמותו כצלמו נמצא בספרי פ' בהעלותך ( בהעלותך יד ) ופ' פנחס ( פינחס כו ).

לא. ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. התבאר אצלי שיש הבדל בין קהל ישראל ובין עדת ישראל. שעדת ישראל מציין את הסנהדרין [כמו שאמרנו באילת השחר כלל רסז רסח ] . וכן יש הבדל בין שם ישראל ובין שם קהל ישראל. שקהל הם הנקהלים ביחד על ידי קול קריאה. ובהבנה המדויקת שם ישראל כולל כלל העם גם הפחותים, ושם קהל ישראל מציין המכובדים שנקראים ביחיד להקהל עיין מה שאמרו באחרי ( אחרי מד ) . ועל זה אמרו שהפסח נשחט בג' כתות כמו שאמרו בפסחים (דף סד). וסתם עדה היא עשרה וכן סתם קהל וסתם ישראל ועל זה מספקא ליה שם אם צריך שלשים בבת אחת.

לב. בין הערבים . כבר הזכרתי בפי' הספרא ( אמור קמט ) שעל בין הערביים יש ד' פירושים. רש"י פי' משש ולמעלה ופי' בין הערבים -שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה. עריבת היום בהתחלת שבע ועריבת הלילה משתחשך. וכ"כ הרד"ק בשרשיו. ודעת הראב"ע שהוא בין ביאת השמש ובין ביאת אורו, שהוא קרוב משעה ושליש שעה קודם הלילה. ודעת הפרחון שהוא בתשע שעות שהוא ממוצע בין שש ובין ערב ממש. והוא כמו שרצה ריב"ל לפרש בפסחים (דף נח) חלקהו לשני ערבים. ועוד דעת בן בתירא בזבחים (דף יא) שזמנו של פסח כל היום שפירוש בין הערבים בין ערב של אתמול ובין ערב של היום.

עוד בארתי ששם ערב כשבא מגביל אל שם בוקר הוא מחצות היום ואילך. וכשבא מגביל אל שם יום הוא בלילה ממש. ובפ' ראה אומר, שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים ובשלת ואכלת , ופירושו שבערב תזבח, היינו בערב המגביל אל שם בקר- רצה לומר אחר חצות היום. וכבא השמש ובשלת, ומועד צאתך ממצרים ואכלת, ופי' כבא השמש - בתחלת שקיעה. וכמו שאמרו ויהי השמש לבא, ויהי השמש באה. שפי' ויהי השמש לבא, בתחלת שקיעה. כמו שאמרנו בפירושי שם.

ופי' מועד צאתך ממצרים, הוא בלילה כמו שאמרו בברכות (דף ט') עמ"ש הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה- מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב. על פי זה אמר במכילתא שאם יכתב בין הערבים לבד יש לפרש עם דמדומי חמה, היינו בבקר עם הנץ החמה כפי' בן בתירא דזמן שחיטת הפסח כל היום. ולכן אמר שם תזבח את הפסח בערב, וידעינן שזמן הזביחה היא אחר חצות היום. ואם יכתב בערב לבד, נאמר שפי' בערב משתחשך [כשם ערב המגביל אל יום]. לכן אמר כבא השמש ובשלת. שיכול לבשל כבא השמש, ואם מבשל כבא השמש כבר שחט קודם לכן, וידעינן שפי' בערב אחר חצות היום. ועדיין יש לטעות שכבא השמש ובשלת ואכלת, רצה לומר שגם האכילה תהיה תיכף כבא השמש, לכן אמר - מועד צאתך ממצרים, שזה היה בלילה. ועל זה אמרו הפסיק הענין, ובשלת, ואכלת משחשכה. רוצה לומר, צריך להפסיק ולחלק המאמר. כבא השמש ובשלת, ומועד צאתך ממצרים ואכלת. שלא תאכל עד הערב לא קודם לכן.

והנה, בברכות (דף ט) בפלוגתת ראב"ע ורבנן, אמר דראב"ע שסבירא ליה דאכילת פסחים עד חצות סבירא ליה דמה שאמרו ואכלתם אותו בחפזון הוא חפזון דמצרים. וחכמים שאומרים עד עלות השחר סבירא ליה מאי חפזון- חפזון דישראל. ונראה שראב"ע שסבר שפי' חפזון, חפזון דמצרים, סבירא ליה כרבי, שמה שנאמר מועד צאתך ממצרים, הוא מו' שעות ולמעלה, שמה שנאמר ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' היינו בעצומו של יום. ואם כן חפזון דישראל לא היה בבקר רק בחצות היום. ומוכרח שפי' חפזון חפזון דמצרים. וע"כ תראה שרבי, שפי' פה שמועד צאתך ממצרים הוא בחצות היום הולך בשיטתו שסתם (בברכות דף ט פסחים קכ וזבחים נז) כראב"ע דאכילת פסחים עד חצות, ואם כן לרבי צריך לפרש שהכל קאי על זביחת הפסח שהיה בערב. ולדעת שאין פי' משתחשך, הוסיף כבא השמש, ולדעת שאין פי' כבא השמש בעת השקיעה- הוסיף מועד צאתך ממצרים שהוא בחצות היום. וידעינן שמה שנאמר בערב הוא בחצות היום, שאז מתחיל השמש לבא ולנטות למערב ואז יצאו ממצרים.

ור' נתן אומר, שמן בין הערבים עצמו ידעינן שהוא מחצות היום שאז ינטו צללי ערב. וכן סבירא ליה לר' שמעון בר יוחאי, רק שמפרש הכתוב בערב כבא השמש מועד צאתך, שרוצה לומר שי"ל ג' זמנים. מועד צאתך, שהוא בחצי היום הוא על הזביחה וכבא השמש, שהיא תחלת השקיעה מוסב על ובשלת. ובערב, שהוא בצאת הכוכבים מוסב על ואכלת. ולא בא המאמר מסודר, שהיה לו לומר מועד צאתך ממצרים כבא השמש בערב תזבח ובשלת ואכלת. ועל זה אמר בא הכתוב להשית ראשון אחרון. ובן בתירא לשיטתו במשנה דזבחים (דף יב), לשיטת ר' אושעיא שם שמכשיר בפסח ששחטו בי"ד שחרית לשמו וכדמפרש עולא בריה דרב אלעאי בין שני ערבים, ועל זה אמר בין הערבים בין שני ערבים שחטהו, היינו בין ערב השייך לי"ד שהיה פסול לשחיטה ובין ערב השייך לט"ו שכשר לאכילה.

<< · התורה והמצוה על שמות · יב · ו · >>


קיצור דרך: mlbim-jm-12-06