התורה והמצוה על שמות יב טז
<< | התורה והמצוה על שמות • פרק י"ב • פסוק ט"ז | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כד • כה • כט • ל • לא • לג • לד • לה • מ • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כׇּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכׇל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃
פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות יב טז:
נט. וביום הראשון מקרא קדש וכו' . פי' שיקדשהו במאכל ובמשתה וכו'. וכמו שאמרו בספרא אמור ( אמור קפו ) ומוכיח שגם חולו של מועד קרוי מקרא קודש ממה שנאמר בפרשת אמור (כג לו) אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש , שקאי גם על ימי חולו של מועד עיי"ש.
ולאסור מלאכה בחולו של מועד למד ר' יאשיה ממה שכתוב בפרשת משפטים ופ' תשא, את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות , ששבעת ימים מוסב גם למעלה כי אכילת מצה שבעת ימים כבר נאמרה בפרשת בא. ור' יונתן למדו מקל וחומר וממה שקרוי מקרא קדש. נראה שר' יונתן סבירא ליה כדעת ר' אליעזר בספרא אמור ( אמור קעו ) שמקרא קדש מציין איסור מלאכה, רק שזה אינו רק עשה, לכן הוסיף דין קל וחומר.
וכבר כתב ההמ"ג דאף על גב דאין עונשין מן הדין היכי שיש עשה וקל וחומר עונשים מן הדין. וכבר בארתי בסוף שמיני, שיש בזה פלוגתא דתנאי. דבספרא שמיני ( שמיני סט) למד לא תעשה על אכילת חיות טמאות מקל וחומר ומלאו הבא מכלל עשה וזה כדעת ההמ"ג כמו שאמרו שם. וסבירא ליה דמה שנאמר להבדיל בין החיה הנאכלת וכו', היינו בין טרפה כשרה ובין טרפה פסולה, דסבירא ליה טרפה חיה [כמו שאמרו בסוף שמיני ( שמיני קעד )] וזה דעת ר' יונתן. ור' יאשיה סבירא ליה שמה שאמור בין החיה הנאכלת, בא לתת אזהרה לחיה, ולא סבירא ליה כסברת ההמ"ג.
וכן יש לפרש דסבירא ליה כר' עקיבא בספרא אמור ( אמור קעז), שמקרא קדש אינו מציין איסור מלאכה, ולכן למד ממה שכתוב את חג המצות תשמור. דכל מקום שנאמר השמר הוא לא תעשה, וכל מימרא זו מובאת בחגיגה (דף יח). ואחר מימרא וו מביא מימרא אחרת לאיסור מלאכה בחולו של מועד מועתק מספרא אמור ( אמור קפז ) ושבצתי אותה בפירושי שם ( אמור קפז ) תפוחי זהב במשכיות כסף.
ס. כל מלאכה לא יעשה בהם . הנוסחה שהעתקתי נמצא ברמב"ן ובאר שהוא אסמכתא.
וכבר בארתי ענין האסמכתות, שמפני שאין כח ביד חכמים לגזור על דבר שהיתרו מפורש בתורה, כשרצו לגזור על השבותין חתרו להראות שגזרתם אינו כנגד דבר המפורש בתורה להיתר. ומצאו סמך שיסכים הכתוב עם דבריהם דרך אסמכתא. על פי זה, ממה שמצאו שפה כתיב לא יעשה בנפעל, שמורה העשיה על ידי אחרים, מצאו סמך שלא יצוה לאחר לעשות מלאכה.
ועל הישראל אין צריך לומר זה, כי הישראל מצווה מעצמו ואין שליח לדבר עבירה. ופירושו שלא יצוה לנכרי, אמנם הלא יש לומר שצריך למחות שלא יעשה הנכרי אף מלאכת עצמו, שבמקום שיד ישראל תקיפה לא יניח שיעשה איש מלאכה בארצם, משיב תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה - רצה לומר כי שם מלאכה לשון נקבה, ועל כן כתיב תעשה בלשון נקבה, ומדוע כתיב פה כל מלאכה יעשה בלשון זכר? ודיקו חז"ל, כי נפעל תעשה מציין המלאכה, בל תהיה שום מלאכה עשויה וזה כולל אף מלאכת הנכרי. אבל נפעל יעשה, שמציין פועל זכר, פירושו שאתה לא תגרום שיעשה איש מלאכה בענין שאתה תהיה הפועל והאיש העושה בפקודתך נפעל על ידך לעשות, והינו מלאכת הנכרי על ידי צוייי ישראל. לא מה שהנכרי עושה בשל עצמו.
ור' יונתן אומר שאין צריך מעוט לזה שהרי אומר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי וכו' לא תעשה כל מלאכה אתה וכו' ועבדך וכו', שכל מה טחשב הוא הפך של ועשית מלאכתך- לא אתה ולא עבדך, אבל על מלאכת הנכרי בשלו לא הוזהר אף בשבת וכל שכן ביום טוב.
סא. אך אשר יאכל לכל נפש . התבאר בכללים (אילת השחר כלל תקצא ) הבדל בין רק ובין אך. שמלת אך מוציא וממעט במשפט הזה עצמו שבא בו מלת אך. וממעט פה שאך אוכל נפש יש לומר היתר זה שכולו יעשה ביום טוב ולא דבר אחר. וממעט עבודה שלא כולו דוחה יום טוב. וקרוב לזה בביצה (דף ב ע"ב) ובירושלמי שם אמרו להם בית הלל לבית שמאי, מה אם במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה, מקום שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה, ושם אמר לכם ולא לגבוה.
ובאמת יש פה ד' מעוטים, מלת אך, ומלת הוא, ומלת לבדו, ומלת לכם. שהיה יכול לאמר ואשר יאכל לכל נפש יעשה בהם. ודריש (שבת כד) הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בומנה וכדומה. ומבואר שבמעוטים כאלה שבאו הרבה מעוטים במקום אחד ימעטו דברים כ"כ כמספר המעוטים ולא יקפידו לקבוע כל מעוט על פרט מיוחד, כמו שנתבאר אצלי במקומות אין חקר.
אמנם מה שאמרו למעט שאין מקצת אוכל נפש דוחה שבת ממלת אך, כן הוא גירסת הגר"א, נראה שהוא ממה שכתבו, אך את שבתותי תשמורו. שלמד מזה במכילתא [שם] דאין פקוח נפש דוחה שבת, שמלת אך ממעט במשפט הזה עצמו- אך אם על ידי כך תוכלו לשמור השבת, לא בפקוח פקוח נפש, שאם תרצה לשמור שבת זה שלא לחללו לא תוכל לשמור שבתות אחרות. וזה עצמו מה שאמר ר"נ שם, ושמרו את השבת לעשות את השבת- חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. וכמו שמובא כל זה ביומא (דה פ). ואם נאמר דמקצת אוכל נפש דוחה שבת, אין צריך קרא על פקוח נפש, אחר שנדחה גם שלא במקום סכנה, ועל כורחך ששבת לא נדחה בשביל אוכל נפש רק במקום פקוח נפש.
סב. אשר יאכל לכל נפש . כבר בארתי באיילת השחר ( כלל מ"ז ) ששם נפש כולל גם הבהמה והמצרי, רק שפה אמר שיעשה לכם, היינו לצרכיכם, לא לצורך בהמה ומצרי. ור' עקיבא סבירא ליה שהבהמה אחר שמזונותיה עליו, מקרי לכם שאסור לו לאכול עד שיאכיל לבהמתו. והגירסא הוא כתיקון הגר"א, כי במכילתא גירסא מוטעת סותרת להגמרא ביצה כ"א
<< · התורה והמצוה על שמות · יב · טז · >>
קיצור דרך: mlbim-jm-12-16