התורה והמצוה על שמות יב ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות יב ד:

יח. ואם ימעט הבית מהיות משה. פעל ירבה ימעט [וכן הרבה פעלים המורים על הכמות והאיכות], יפורשו לפעמים כדרך הפעל, כמו הבה נתחכמה לו פן ירבה, הון מהבל ימעט (משלי יג), ולפעמים בא בדרך תואר השם, כי ירבה ממך הדרך (דברים יד), אל ימעט לפניך את כל התלאה (נחמיה ט), ופה אי אפשר לפרש בדרך תואר השם אם הבית מעט, שכבר אמר זה ויקחו שה לבית אבות שה לבית. שרצה לומר אם הבית רב- יקחו שה לבית, ואם הבית מעט - יקחו שה לבית אבות. וגם שמלת מהיות, לא יצדק רק עם הפעל, ובהכרח שפירושו אם הבית יתמעט עתה מהיותם נמנים על השה, דהיינו שאנשי הבית משכו ידיהם ממנו, ואז יקח הוא ושכנו וימנו עליו אחרים. וזהו שאמר בא הכתוב ללמדך שלעולם נמנים על הפסח ומושכים ידיהם ממנו.

וברייתא זו מובא בפסחים (דף צ"ח), ושם מבואר דת"ק הוא ר' יוסי, וכן יש לגרוס כאן בלבד שלא יניח את הפסח כמות שהוא דברי ר יוסי. ופשט הכתוב מורה כדברי ר' יהודה שלשון ימעט משמע שנשאר מקצת הבית שהוא מקצת החבורה הראשונה. ונראה שדעת ר' יוסי דכיון דכתיב ויקחו להם איש שה לבית אבות שאחד לוקח בשביל הבית אב או הבית, וכל זמן שלוקח בלא דעתם אינם מנוייו, דאנן קיימא לן דשה לבית אבות לאו דאוריתא. ואם כן, כשהם מתרצים אחר כך נחשבו כחבורה שניה, וכשאומר ואם ימעט הבית יצויר שהאיש שלקח בשביל כולם שהוא החבורה הראשונה משך ידו ממנו, ויתר הבני בית שנשארו הם החבורה השניה.

ולפי זה, ר' יוסי ור' יהודה אזלי לשיטתם, דר' יהודה לשיטתו דסבירא ליה (פסחים דף צא) דאין שוחטין את הפסח על היחיד. ולדידיה כל בני הבית נחשבי כחבורה ראשונה, כמו שאמר בפסחים (דף צט) על שנים שנתערבו פסחיהם, אפי' תימא ר' יהודה, כיון דאמר ר' יהודה אין שוחטין את הפסח על היחיד מעיקרא לאמנויי אחרינא בהדיה קאי וכאחד מבני חבורה דמי. ועל כן סבירא ליה דצריך שישאר א' מבני חבורה ראשונה דכל בני הבית כחבורה ראשונה דמי. ור' יוסי לשיטתו דסבירא ליה (בדף צא) דשוחטין את הפסח על היחיד. ואם כן, בני הבית נחשבו כחבורה שניה. ואם כן מבואר שאף שהלוקח משך ידו ממנו ונשארו יתר בני הבית שהם החבורה השניה, אמר על זה, ואם ימעט הבית ולקח הוא ושכנו. רצה לומר, אחד מבני הבית שנתוותרו עם שכנו.

וראיתי בירושלמי (פ"ח דפסחים ה"ד) יש פלוגתא בזה. רב הונא אמר הפריש סתם כל שיבואו מנוייו הם. ור' זירא הקשה לו מן הברייתא, ואם ימעט- מלמד שמתמעטים והולכים ובלבד שיהא שם אחד מבני חבורה ראשונה ואחד מבני חבורה שניה, ואם הכל מנוייו הם מה בין חבורה ראשונה לחבורה שניה? [נראה שר' זירא לשיטתו דסבירא ליה בנדרים (דף לו) דשה לבית אבות לאו דאורייתא, ורב הונא יסבור כר' אושעיא בגיטין (דף כה) דשה לבית אבות דאורייתא. ולדידיה מצאנו שמפריש בלא דעת בני בית והם מנוייו] ואנן כר' זירא קיימא לן, דשם בירושלמי אומר מה בין ר' זירא לרב הונא, נמנו עליו מאה בני אדם כאחד. רב הונא אמר יש כזית לכל אחד ואחד- כשר ואם לאו פסול. ר' זירא אמר מקום שיש כזית לכל אחד ואחד כשר ואם לאו פסול. ותני כן נמנו עליו וחזרו ונמנו עליו, עד מקום שיש כזית לכל אחד ואחד כשר ואם לאו פסול. רצה לומר, לרב הונא הכל דומה כנמנו כאחד, ולכן אם אין כזית לכל אחד ואחד כולם אין יוצאים בו. ולר' וירא הוי כנמנו וחזרו ונמנו. וכן קיימא לן בפסחים (דף עח ע"ב) וכמו שאמר הרמב"ם ה' קרבן פסח (פ"ב הי"ד). ולכן לר' יוסי דסבירא ליה דשוחטין את הפסח על היחיד, בני בית נחשבים כחבורה שניה].

יט. ולקח הוא ושכנו . דעת ר' עקיבא שהוא חובה שצריך להמנות את שכנו ולא ישחט את פסחו על היחיד. ודעת ר' ישמעאל שהוא רשות אם ירצה יוכל להמנות את שכנו. ורחוק לומר שסבירא ליה לר' עקיבא כר' יהודה, דאין שוחטין את הפסח על היחיד. דאם כן, למה פסקינן דלא כר' יהודה? רק דסבירא ליה כמו שאמרו בפסחים (דף צ"ה) כמה דאפשר לאהדורי מהדרינן.

וכמו שאמר הרמב"ם (פ"ב מה' קרבן פסח ה"ב), דאף דקיימא לן שוחטין את הפסח על היחיד, משתדלין שלא ישחטנו על היחיד. ולפי זה, פלוגתת ר' עקיבא ור' ישמעאל, תלוי בשיטתם בהרבה מצוות. שלר' עקיבא הוא חובה ולר' ישמעאל הוא רשות, כמו וקנא את אשתו, לעולם בהם תעבודו, לא יטמא, כמו שכתבו בסוטה (דף ג'). וגירסת שהוא רשאי גרס הגר"א והוא עיקר.

כ. ושכנו הקרוב אל ביתו. שם שכן בא בין על השוכן עמו במקום אחד, כמו יגורו שכן שומרון (הושע י ) וכל יאמר שכן חליתי (ישעיה לג), בין על השוכן קרוב לביתו, כמו ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה.

ודעת התנא קמא [שהוא ר' יהודה] שלכן הוסיף הקרוב אל ביתו, לבאר שאין צריך שכנו ממש השוכן בצדו, דהיינו בבית שהוא שם, רק די אם הוא קרוב אל ביתו, כגון ששוכן בגגו- אף שהגג הוא רשות אחר, מ"מ הא הוא קרוב אל ביתו. ודעת ר' שמעון שצריך שיהיה שכנו ממש השוכן עמו ביחד. לא אם שוכן בגגו שהגג הוא רשות אחר.

ומבואר דר' יהודה ור' שמעון אזלי לשיטתם. שר' יהודה סבירא ליה (לקמן בא צגופסחים דף פו) שהפסח נאכל בשתי חבורות ואין אדם אחד אוכל בשני מקומות. ורבי טרפון סבירא ליה דאין הפסח נאכל בשתי חבורות אבל אדם אחד אוכל בשני מקומות. ואם כן ר' יהודה לשיטתו מפרש שיוכל להיות השכן הקרוב אל ביתו. כגון שכנו שבגגו. אף דאינו שוכן עמו ביחד, וכל אחד אוכל במקום אחר מותר לשיטתו. ור' שמעון לשיטתו דאין הפסח נאכל בשתי חבורות. ואם כן צריך לישכון אצלו בצדו- שיהיה עמו חבורה א', ואינו יכול לאכול בגגו, שיהיה כשתי חבורות. ומה שאמר הקרוב אל ביתו , דבר הכתוב בהווה. רצה לומר שדרך הוא שהשכן הקרוב אל ביתו, יבא אצלו לאכול עמו את הפסח בחבורה אחת, לא הרחוק ממנו שלא יבא אצלו לאכול עמו ביחד, ולקחת חלקו לביתו אינו רשאי לשיטת ר' שמעון. והנוסחא שהעתקתי הוא נוסחת הגר"א לבד במה שאמרו שכנו, מכל מקום הגהתי שכנו ממש.

כא. במכסת. הוא מענין הזמנה, ומשתתף עם יום הכסא, בכסא ליום חגנו, רצה לומר יום המוכן ומזומן. וזהו הבדל בין במספר נפשות ובין במכסת. שרצה לומר דוקא נפשות שהוזמנו לזה.

ויש הבדל בין מנה ובין כוס. שמנה הבא על ההזמנה יבא גם ע"מ שהכין אחר בשבילו, כמו אשר מנה את מאכלתם (דניאל א). אבל כוס הוא מה שהכין לעצמו, וזה פירוש מנת כוסם (תהלים יא) המנה שהכינו להם בעצמם ע"י מעשיהם הרעים. ועיין מה שכתבתי בפי' תהלים ט"ו על הפסוק "ה' מנת מלקי וכוסי".

וזה שאמרו אין מכסת אלא מנין, רצה לומר מנוי והזמנה. וכבר התבאר אצלנו שפעל הנכפל בא להורות שתעשה הפעולה בכל אופן. כמו שאמרו שנה עליו הכתוב לעכב. וכמו שכתבנו באיילת השחר ( כלל קנ"ו ) ע"ז כפל שנית תכוסו על השה, להורות שהוא דבר המעכב ואם שחטו שלא למנוייו פסול, ומאמר זה מובא בפסחים (דף סא).

כב. במכסת נפשות. התבאר אצלנו שכל מקום דכתיב שם איש רצה לומר שהוא שם המין וממעט אשה. ואף למה שאמרנו בכללים [אילת השחר כלל רנז ] פה כתיב ב' פעמים ויקחו להם איש, איש לפי אכלו . אך שם נפשות כולל גם אשה וטו"א שגם הם יש להם נפש כמו ששיניו בכל מקום. ומה שאמר איש לפי אכלו, דצריך שיהיה ראוי לאכילה כזית. דסתם אכילה כזית, עין ברמב"ם פ"ב ה"ג.

כג. תכוסו על השה . ר' יאשיה [כן גרסת המכילתא והירושלמי. ובבלי דף סא גריס רבי] סבירא ליה דמה שכפל שנית פעל תכוסו מציין גם את השחיטה וכן בתרגום יונתן תכסון ית אמרא, ומוסב למעלה, שמה שאמר איש לפי אכלו שצריך שישחטנו לאוכליו. שעל זה אמר- איש לפי אכלו תכסו מענין שחיטה.

וכן מבואר בירושלמי (פ"ה ה"ג) עי"ש. שמשמע שמה שנאמר למעלה איש לפי אכלו- יצא החולה, הוא דברי ר' ישמעאל, ור' יאשיה מפרש דברי ר' ישמעאל. ולדעת הרשב"ם מכסת ותכוסו הם שני משקלים, ומזה הוציאו שתכוסו הוא מענין שחיטה. ועוד למד ר' ישמעאל שעד השחיטה מועיל משיכה ומנוי לא אחר כך- לאפוקי מדר' שמעון שאמר שעד שיזרק הדם. ור' יצחק מפרש דברי ר' ישמעאל שזה נלמד ממה שאמרו על השה. שכבר התברר בכללים שאין להחזיר השם בכל פעם, שהיה לו לומר תכוסו עליו ובא לדייק על השה המוזכר למעלה שהוא השה החי. וכן בירושלמי (פ"ח דפסחים ה"ד) נאמר כאן שה [תכוסו על השה] ונאמר להלן שה [ ויקחו להם איש שה ] מה להלן חי ולא שחוט, אף כאן חי ולא שחוט.

<< · התורה והמצוה על שמות · יב · ד · >>



קיצור דרך: mlbim-jm-12-04