גיטין לה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
משום חינא אקילו רבנן גבה קא משמע לן:
נמנעו מלהשביעה:
מ"ט אילימא משום דרב כהנא דאמר רב כהנא ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת ונתנתו לעני לימים בא בעל הדינר ואמר לה הבי לי דינרי אמרה ליה יהנה סם המות באחד מבניה של אותה אשה אם נהניתי מדינרך כלום אמרו לא היו ימים מועטין עד שמת אחד מבניה וכששמעו חכמים בדבר אמרו מה מי שנשבע באמת כך הנשבע על שקר על אחת כמה וכמה מאי טעמא איענשה דאישתרשי לה מקום דינר ומאי מי שנשבע באמת כמי שנשבע באמת אי משום הא מאי איריא אלמנה אפילו גרושה נמי אלמה א"ר זירא אמר שמואל לא שנו אלא אאלמנה אבל גרושה משביעין אותה אלמנה שאני דבההיא הנאה דקא טרחה קמי דיתמי אתיא לאורויי היתרא אמר רב יהודה אמר ר' ירמיה בר אבא רב ושמואל דאמרי תרוייהו בלא שנו אלא בב"ד אבל חוץ לבית דין משביעין אותה איני והא רב לא מגבי כתובה לארמלתא קשיא בסורא מתנו הכי בנהרדעא מתנו הכי אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא בבית דין אבל חוץ לב"ד משביעין אותה ורב אמר אפי' חוץ לב"ד נמי אין משביעין אותה רב לטעמיה דרב לא מגבי כתובה לארמלתא וליאדרה וליגבייה בשני דרב קילי נדרי ההיא דאתאי לקמיה דרב הונא אמר לה מה אעביד ליך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא אמרה ליה מידי הוא טעמא אלא דלמא נקיטנא מידי מכתובתי חי ה' צבאות אם נהניתי מכתובתי כלום אמר רב הונא מודה רב בקופצת ההיא דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא אמר לה מאי אעביד ליך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא ואבא מרי לא מגבי כתובה לארמלתא אמרה ליה הב לי מזוני אמר לה מזוני נמי לית ליך דאמר רב יהודה אמר שמואל גהתובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות אמרה ליה אפכוה לכורסיה כבי תרי עבדא לי הפכוה לכורסיה ותרצוה ואפילו הכי לא איפרק מחולשא אמר ליה רב יהודה לרב ירמיה ביראה אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד וליתי קלא וליפול באודני דבעינא כי היכי דאעביד בה מעשה גופא אמר רבי זירא אמר שמואל לא שנו אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה וגרושה דאדרה לא והא שלחו מתם איך פלוניתא בת פלוני קבילת גיטא מן ידא דאחא בר הידיא דמתקרי איה מרי ונדרת ואסרת פירות שבעולם עלה דלא קבילת מכתובתה אלא גלופקרא אחד וספר תהלים אחד וספר איוב וממשלות בלואים
רש"י
[עריכה]
גמ' משום חינא - שיהא חן האנשים בעיני הנשים לינשא להם:
יהנה - יועיל להמיתו:
דאשתרשי לה מקום דינר - נשתכרה בו עיסה כעובי הדינר שאם לא היה הדינר היתה נותנת עוד עיסה בככר:
ומאי מי שנשבע באמת - האי לאו אמת הוא:
כמי שנשבע באמת - דהא שוגגת היא ומפני שעונש שבועה מרובה נמנעו מלהשביעה:
אתיא לאורויי היתירא - בדבר מועט וסבורה שאין פרעון לה שבשכר טורחה נוטלתו:
חוץ לב"ד משביעין אותה - ששבועת הדיינין של תורה היא ונקט ס"ת בידיה או תפילין ומשביע לה בשם או בכינוי כדאשכחן באברהם שים נא ידך וגו' ואשביעך בה' (בראשית כד) ועונשה מרובה וחוץ לב"ד שבועה דרבנן בקללת ארור ולא נקיט מידי ואין עונשה כל כך:
לא מגבי כתובה - משום דנמנעו מלהשביעה ואם איתא לישבעה חוץ לבית דין ולגבייה כתובתה:
וליאדרה - כדתנן נודרת ליתומים כל מה שירצו: קילי נדרי קלים היו נדרים בעיניהם לעבור עליהם הלכך לא סמכינן אנדרה לאגבוייה:
בקופצת - הואיל וקפצה ונשבעה הרי נשבעה וגובה:
אין לה מזונות - מעתה דגליא דעתה דבעי לאינסובי ואיהו לא אתני בהדה אלא כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי שהיא אלמנה בשביל כבודו:
הפכו לכורסי' ותרצוה - הפכו כסאו וזקפוהו כדי שתתקיים הקללה בכך פ"א הפכו לכורסייה תשפל גדולתו:
כבי תרי דיינת לי - כרב דלא מגבי כתובה וכשמואל להפסיד מזונות ע"כ:
לא איפרק מחולשא - לא נצול מלבא לידי חולי:
אדרה בב"ד - כל מה שירצו יתומים:
וליפול באודני - חפץ אני שישמע הקול באזני שהוגבה כתובה בימי:
דבעינן דאיעביד בה מעשה - כשמואל רבי להוציא מלבן של תלמידיו של רב כגון רב הונא ובית דינו שלא היו מגבין כתובות אלמנה:
אבל גרושה משביעין - דלא טרחא קמייהו ולא מוריא היתירא:
וגרושה - לא סגי בהדרה בתמיה:
והא שלחו מתם - האשה מבבל היתה והלכה היא ובעלה לארץ ישראל וגרשה שם ותבעתו כתובתה ועשו לה פסק דין על נכסיו שבבבל:
דמתקרי איה מרי - כך היתה חניכתו:
ונודרת ואוסרת כל פירות שבעולם עלה - אם קבלה מכתובתה:
אלא גלופקרא - קוטא ([[:קטגוריה:{קטן (קו"ט: שמלה, כותונת (הבגד העיקרי של גבר ואשה בימי|{קטן, (קו"ט: שמלה, כותונת (הבגד העיקרי של גבר ואשה בימי]][[קטגוריה:{קטן (קו"ט: שמלה, כותונת (הבגד העיקרי של גבר ואשה בימי]])} :
וממשלות - ספר משלי:
תוספות
[עריכה]
לא היו ימים מועטים. וא"ת ומאי טעמא איענש הא אמרינן בפ"ג דשבועות (דף כו.) האדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי דמר משתבע הכי אמר רב ומר משתבע הכי אמר רב וכי אתו לקמיה דרב ואמר כחד מינייהו אמר ליה אידך ואנא בשקרא אישתבעי ואמר ליה את לבך אנסך וליכא למימר דלא ממעט קרא התם אלא למפטר מקרבן אבל עונש איכא כדאשכחן בפ"ב דנדרים (דף יז.) גבי נשבע לבטל את המצוה דמיבעי לן תרי קראי חד למיפטריה מקרבן וחד למיפטריה מלאו [והכא דליכא אלא חד קרא למיפטריה מקרבן] אבל עונש דשבועת שוא איכא דהא לבך אנסך משמע ולא נשבעת לשקר ועוד דבפ"ג דנדרים (דף כה:) מייתי דרב כהנא ורב אסי אשבועות שגגות דתניא בגמרא כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות ומפ' שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דמשמע דמותרות ואפי' עונש ליכא ולא דמי לנשבע לבטל את המצוה דאיכא עונש שבועת שוא דהתם מיבעי לן ב' קראי אחד למיפטר שוגג מקרבן ואחד למיפטר מזיד ממלקות וכשפטר שוגג לגמרי פטרו מעונש ומקרבן וה"ה גבי האדם בשבועה פרט לאנוס דפטור לגמרי וי"ל דהכא גבי פקדון הוה לה להזהר יותר לשמרו היטב והוה לה לאסוקי אדעתא שתבא לידי שבועה:
דמוריא היתרא. ולכך נמנעו מלהשביעה שעונש שבועה מרובה אלא בהדרה דלא חמיר כולי האי והשתא בזמן הזה תקנו לקבל חרם במקום שבועה שלא יהא העונש גדול כל כך:
לא שנו אלא בב"ד. פי' בקונטרס דחמירא משום דהויא באנקוטי . חפצא ואיכא עונש טפי והא דאמר בהכותב (כתובות דף פח.) אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא לא כמו שפי' בקונט' (שם) דנפקא מינה בין דאורייתא לדרבנן לענין אנקוטי חפצא דאפי' שבועה דרבנן הויא באנקוטי חפצא כדפי' הקונט' בעצמו כאן אלא יש לחלק בין דאורייתא לדרבנן כמו שמפרש בערוך דשבועה דאורייתא הויא בכבוי נרות ועוד בריש שבועת הדיינים (שבועות דף מא.) מפרש חילוק בין דאורייתא לדרבנן (ובההיא פירקא מפרש מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן והתם לא מידכר חילוק דכבוי ולאנקוטי חפצא):
ונודרת ואוסרת פירות שבעולם עליה שלא קיבלה מכתובתה כו'. ל"ג כל פירות דאע"ג דנדר חייל אף על דבר שאינו יכול לקיים כדאמר בפרק שני דנדרים (דף טו.) גבי קונם עיני בשינה דפריך ואי לא יהיב שיעורא למילתיה מי שבקינן ליה עד דעבר באיסור בל יחל והא"ר יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר והא דנדרי הבאי מותרים כדאמר בפרק ג' דנדרים (דף כד:) לאו משום דאסר עצמו במה שאינו יכול לקיים כגון דאמר יאסרו כל הפירות שבעולם עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר ונחש כקורת בית הבד אלא לפי שאין דעתו לומר ממש גמל ולא ממש כקורת בית הבד אלא מה שהוא טרוף בגבו מאד ומשונה משאר נחשים קורא כקורת בית הבד וחיל גדול מאד שראה קורא כעולי מצרים ואינו אומר כן אלא להחזיק דבריו ודוקא שבועות הבאי אסור מדרבנן דהחמירו משום דכתיב בה לא ינקה אבל נדרי הבאי ואפילו לא אמר כל הפירות אלא אסר עליה חד פירא שרי בנדר ואין חילוק בין כל פירות ובין חד פירא מ"מ הכא ל"ג כל פירות דאע"פ שעוברת לאלתר בבל יחל אם קבלה מכתובתה כיון דמשם ואילך לא מיתסרא כדאמר מכין אותו וישן לאלתר אינה חוששת הואיל ואינה עומדת באיסור כל ימיה כדמפרש בסמוך וא"ת בפ' בתרא דנדרים (דף פט:) דאמר ההוא גברא דאמר תיתסר הנאות דעלמא עלי אי נסיבנא איתתא עד דלא תנינא הלכתא כו' ואתא רב אחא ושבשיה ואנסביה. איתתא ושרקיה טינא כדי שלא יהנה מן העולם מה מועיל מאי דשרקיה דכי אנסביה מיד עבר כיון שאין יכול בסוף לקיים וי"ל דדוקא בשעה שנודר אם אי אפשר לו לקיים עובר לאלתר אבל התם בשעה שנדר היה יכול לקיים דאפשר לו שלא ישא אע"ג דכי אנסביה אין יכול לקיים אינו עובר לאלתר עד שיהנה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/גיטין/פרק ד (עריכה)
כו א מיי' פט"ז מהל' אישות הלכה ט"ז, טור ושו"ע אה"ע סי' צ"ו סעיף כ':
כז ב מיי' פט"ז מהל' אישות הלכה י"א, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' צ"ו סעיף י"ט:
כח ג מיי' פי"ח מהל' אישות הלכה א', סמ"ג לאוין פא וסמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' צ"ג סעיף ג':
ראשונים נוספים
הא דאמרינן מודה רב בקופצת. פי' רש"י ז"ל הואיל וקפצה ונשבעה נשבעה וגובה. וכן משמע בירושלמי דגרסינן עברה ונשבעה רב הונא אמר הואיל ונשבעה נשבעה.
אבל ר"ח ז"ל כתב מודה רב בקופצת מעצמה ונשבעה שכיון שעברה ונשבעה משביעין אותה שבועה כתקנה על דעת ב"ד ומגבין לה כתובתה ובפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ו) גרסינן כאן בקפץ כאן בשלא קפץ דהיכא דקפץ ונשבע ובאו עדים משלם אבל לא קפץ אינו משלם חע"פ שבאו עדים שנא' ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו הבעלים שבועה שוב אינו משלם וכתב ר"ח ז"ל שם ש"מ מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה והא דגרסינן בגיטין מודה רב בקופצת לא שנחשבת כשבועה אלא רב דלא הוה מגבי כחובה לארמנתא בקופצת מודה דמשביעה ומגבי לה כתובה אלו דברי הרב ז"ל. ומיהו אינה ראיה דהא אע"פ ששבועתו בקפיצה שבועה היא ופטור משבועת הפקדון מי' לא קרינא ולקח בעליי ולא ישלם. שהרי לא קבלו בעלים שבועה אלא הוא מעצמו הוא שקפץ.
ובירושלמי פ' ד' שומרים (שבועות ח,ג) מצאתי הטוען טענת גנב אינו חייב עד שיכפור בב"ד מהנן קיימין אם בהדה דקיים וחייב לחבירו שבועה אפילו נשבע חוץ לב"ד חייב אלא כיון קיימי' בהם דחמי אזלי' בעין משביעיניה והוא קפץ ונשבע ודברים הללו נוטים לדברי ר"ח ז"ל שכל זמן שלא חייבוהו ב"ד עדיין לישבע כשנשבע על דעת ב"ד הוא נשבע ואינו חוזר ונשבע פעם אחרת.
אמר לה מזוני נמי לית לך. יש מחלוקת בהא דתנן מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה. שי"א אלמנה כך דינה תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה וי"א לא אמרו אלא באשת איש. אבל אלמנה תשבע בתחילה ובסוף. ולא ראיתי טעם מספיק דאומרים משום דמזונות אשת איש דבר תורה ואינו כן דקי"ל תקנו מזונות תחת מעשה ידיה והכי נמי מוכח בבמה דוכתי בתלמודא דרבנן הוא דתקון מזונות ואומרים משום דטוענין ליתומים.
ואני אומר אף למי שהלך למדינת הים טוענין שהרי שנינו והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה כבא ליפרע מנכסי יתומים. והכרעתי משמועה זו מכרעת מדאמר לך רבא לההיא איתתא מזוני נמי לית ליך והך בעיא אשתבועי וכי היכי דלא מגבי רב כתובתה לארמלתא ה"נ לית ליה לאגבויי מזוני אלא ש"מ למזוני לא בעי' שבועה. וראיה גמורה נמי מדאמרינן פרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק"ז) תרגמא שמואל לפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים כששמעו בו שמת ואע"ג דלית הלכתא כשמואל שמעי' מינה דאלמנה אינה נשבעת לכתחילה וק"ו הדברים בהא אפי' שמואל שאמר אין פוסקין מזונות לאשת איש מודה שפוסקין לאלמנה בלא שבועה מכל שכן לרב שאמר פוסקין לאשת איש שפוסקין לאלמנה בלא שבועה כחלן וקי"ל כוותיה.
ומאי טעמא איענשא משום דמשתרשי ליה: כלומר דשיעור הדינר משתרש לו כשיעורו מפת. והקשו בתוספות ואמאי מיענשא בכך והלא אנוסה היא ואמרינן בשבועות פרק ג' (כו, א) האדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי דמר אמר בשבועה הכי אמר רב ומר אמר בשבועה הכי אמר רב, וכי אתו לקמיה דרב אמר להו אנא הכי אמר ואמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי אמר ליה את לבך אנסך, אלמא אנוס לא מיענש כלל.
ויש מתרצים דהתם לענין קרבן קאמר ולכתוב על פנקסו קאמר וכדרבי ישמעאל שקרא והטה וכתב על פנקסו לכשיבנה בית המקדש אביא קרבן שמנה, ואמר ליה רב דפטור מקרבן אבל מכל מקום עונש איכא. ותדע לך דבפרק שני דנדרים (טז, ב) בעי תרי קראי גבי נשבע לבטל את המצוה חד למיפטר מקרבן וחד למיפטר מלאו.
ואינו נכון דמסתמא רב כהנא לכאורה לענין עונש קאמר ולא לקרבן ולכתוב על פנקסו, ועוד שהרי בנדרים בפרק ארבעה נדרים (כה, ב) משמע דאפילו עונש ליכא מדאמרינן התם גבי נדרי שגגות כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות ומפרש התם שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דכל חד וחד אדעתיה שפיר אישתבע ונדרי שגגות הא תנין התם כיצד אמר קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונמצא שאכל ושתה שאיני אוכל ושותה ושכח ואכל ושתה וכענין זה יש לפרש שבועות שגגות כגון שאמר שבועה כשלא אוכל ככר זה אם אכלתי ושתיתי היום ונמצא שאכל ושתה מותר לאכול ולשתות שבשעת שבועה סבור היה שלא אכל ושלא שתה, ותירצו בתוספות כפשטא דההיא דרב כהנא ורב אסי דליכא עונש כלל והכא לענין ממון שאני דאית ליה למידק טפי ולמידע היכא מנח ליה דלא ליתי לידי שבועה וכעין פשיעה היא אבל בהא דרב כהנא ורב אסי שלא נתכוונו לישבע רק לפי סברתם פטורים שהרי פטרם הכתוב מן האדם בשבועה פרט לאנוס וממנו יש ללמד לנשבע שלא יאכל ככר זה אם אכל ונמצא שאכל שמותר לאכלו דאנוס היה ומן האדם בשבועה גמרינן ליה.
ואם תאמר אם כן היאך תולה שבועות שגגות בנדרי שגגות והלא שבועות שגגות כתיבן דהאדם בשבועה לגבי שבועה הוא דכתיב ולא בנדרים והיכי תלי כתיבא בדלא כתיבה. יש לומר משום דנדרי שגגות תנן במתניתין ושבועות שגגות לא תנן. והא דקתני נדרים טפי משבועות, משום דאגב דבעי למיתני ארבע נדרים התירו, דליכא למיתני הכי בשבועות משום דנדרי הבאי מותרין ושבועות הבאי אסורות. וצריכא עיונא לי הגירסא שיש בפרק ארבעה נדרים כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות והיא הגירסא הנכונה כמו שכתבתי שם בסייעתא דשמיא.
כמי שנשבע באמת: כתב בהלכות גדולות שמע מינה דמיתפיס בשבועה אף על גב דלא ידע. ושמע מינה דחיילא שבועה אפחות משוה פרוטה דהא מקום דינר לישה לא הוי שוה פרוטה, ותנן נמי יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד כיצד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים, ואמרינן ליחשוב נמי כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מגו דחיילא שבועה אתמרים חיילא אחלב נמי, ופרקינן כי קא חשיב מידי דחייל אכשיעור שבועה דחיילא אפחות מכשיעור לא קא חשיב, ואקשינן והרי הקדש ואמרינן בעיא שוה פרוטה, מכלל דשבועה חיילא אפחות משוה פרוטה. וכן הלכתא.
ואיכא דקשיא ליה יהנה סם המות אמאי קא מיקרי שבועה, דהוי ליה אלה וכדרבי אביהו. עד כאן. אין בכת"י כל הקטע הזה. אין בכת"י.
אמר רבי ירמיה בר אבא רב ושמואל דאמרי תרווייהו לא שאנו אלא בבית דין: פירש רש"י ז"ל משום דשבועת הדיינין בשם ובנקיטת חפץ וענשה מרובה אבל חוץ לבית דין משביעין אותה שאינה בשם אלא כעין היסת ולא בנקיטת חפץ ואין ענשה חמור כל כך, ואף על פי ששבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים בנקיטת חפץ תקנוה, ובי דינא דאשבע בלא נקיטת חפצא נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר, הכא תקנתן של יתומין היא, דבתר דתקינו שתהא נודרת להם כל מה שירצו אמרו שאם ירצו ידירוה ואי ניחא להו ישביעוה חוץ לבית דין וכולה מילתא משום תקנתן היא. אין בכת"י.
הא דאמרינן: מודה רב בקופצת: פירש רש"י ז"ל וכיון שנשבעה נשבעה ומגבין לה באותה שבועה והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם עברה ונשבעה רב הונא אמת נשבעה. אבל רבינו חננאל ז"ל כתב מודה רב בקופצת מעצמה ונשבעת משביעין אותה שבועה כתקנה על דעת בית דין ומגבין לה כתובתה. וכן כתב נמי בבבא קמא בפרק הגוזל קמא דגרסינן התם (קו, א) כאן בקפץ כאן בשלא קפץ כלומר דהיכא דקפץ ונשבע ובאו עדים משלם אבל לא קפץ אינו משלם אף על פי שבאו עדים שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה שוב לא ישלם וכתב שם רבינו חננאל ז"ל שמע מינה מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה, והא דגרסינן בגיטין מודה רב בקופצת לא שנחשבת כשבועה אלא רב דלא הוי גבי כתובה לארמלתא בקופצת מודה שמשביעה ומגבי לה כתובתה.
והרמב"ן נ"ר כתב דאינה ראיה דהתם אף על פי ששבועתו בקפיצה שבועה היא ופטור מן שבועת הפקדון, מיהו לא קריא ביה ולקח בעליו ולא ישלם שהרי לא קבלו הבעלים שבועה אלא הוא מעצמו הוא שקפץ. ומסתברא כדברי רבינו חננאל ז"ל דרב לא מגבו כתובה לארמלתא לא בשבועה לא בנדר לא בגזרה תלי טעמיה אלא בטעמא והיינו טעמא משום דבנדר לא דבשניה קיל' נדרי, ובשבועה לא משום דשבועה הבא ליפרע בנקיטת חפצא היא, ואי אפשר בהכי משום דרב כהנא, ושלא בבית דין לא משום דבשבועה שלא בנקיטת חפץ לא מגבינן לה. והיינו דפליג עליה דשמואל ואמר דאפילו חוץ לבית דין אין משביעין אותה לומר שלא נקל עליה אלא כעין תקנה ראשונה בנקיטת חפץ, וכיון שכן כי קפצה ונשבעה מאי הוי דהא לא נשבעה כדינה. וגדולה מזו אמרו דדיינא דאשבע באלוקי ישראל כלומר שלא בנקיטת חפץ נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר הילכך אף בקופצת נמי כיון שלא נשבעה כתקנה לא מגבינן לה בההיא שבועה אלא משביעין אותה כתקנה ומגבי לה.
אמר לה מזוני נמי לית ליך: מכאן מביא ראיה הרמב"ן נ"ר לדברי האומרים דהא דתנן מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה דהוא הדין לאלמנה דאינה נשבעת בתחלה דאם כדברי האומרים דוקא באשת איש אבל באלמנה תשבע בתחילה ובסוף, היכי אמר לה מזוני נמי לית לך מדרב יהודה אמר שמואל דמשמע דרב לא מודה בה ואיהי נמי אמר ליה כבי תרי עבדא לי, ואמאי הא כולה כרב עבדה דכיון דלא משביעין לה ולא מדרין לה מזוני נמי לית לה דהא בעיא אשתבועי וכי היכי דלא מגבי רב כתובה לארמלתא הכי נמי לית ליה לאגבויי מזוני, אלא שמע מינה למזוני לא בעיא שבועה בתחילה בין באשת איש בין באלמנה.
הא דאמר ליה רב יהודה לרב ירמיה ביראה אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לבית דין וליתי קלא וליפול באדנאי: איכא לפרושי דנדר ושבועה בעי אבל בחדא מינייהו לא משום דנדרי בדרייהו קילי, ושבועה שלא בנקיטת חפץ נמי לא, דמעיקרא בנקיטת חפץ תקנוה, אבל נדר ושבועה לשקרא לא עבדת דאימת שבועה עליהן וכי נדרה כדין נדרה.
ואיכא לפרושי דאו הא או הא קאמר, והכי מסתבר טפי דהא רב יהודה תלמידיה דשמואל הוא ואיהו הוא דאמר משמיה דשמואל לא שאנו שלא בבית דין אבל שלא בבית דין משביעין אותה כלומר אם ירצו היתומים ומגבין לה בהכי, והכא נמי הכי קאמר אדרה בבית דין אם ירצו היתומים, ואשבעה חוץ לבית דין אם אינם רוצים בנדר ורוצין הן בשבועה שלא בנקיטת חפץ יותר, והיינו דאמר להו תרווייהו משום דלא פסיקא ליה חדא מינייהו, דבדעת היתומים תליא מילתא איכא דניחא לה בנדר ואיכא דניחא ליה בשבועה. ולפי פירוש זה אתיא דרב יהודה כשמואל רביה, ודי ליה דרביה היא, וקיימא לן כותיה בדיני.
וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל שכתב וקיימא לן כשמואל דסבירא ליה חוץ לבית דין משביעין אותה וחזינן לרב יהודה דאמר ליה לרב ירמיה ביראה אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לבית דין וליתי קלא באודנאי דבעינא למעבד בה עובדא, עד כאן, אלמא משמע דדברי רב יהודה ודברי שמואל רביה דברים אחדים הם, והלכך בין בנדר לחודיה בין בשבועה שלא בבית דין לחודיה מגבינן לה כשמואל וכרב יהודה דעבוד בה עובדא. והני מילי באלמנה דמוריא ואמרה ואיכא משום דרב כהנא, אבל בגרושה משביעין אותה בבית דין שבועה ולא נדר כדאמר רב זירא אמר שמואל לא שנא אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה.
הא דשלחו מתם איך פלוניתא בת פלוני קבילת גיטא מן ידא דאחא בר הדיא וכו' ונדרת ואסרת כל פירות שבעולם עלה דלא קבילת מן כתובתה אלא גלופקרין אחד: לא גרסינן בה כל פירות משום דאי אפשר לה לקיימו ואוכלת לאלתר כדאמרינן בפרק שני דנדרים (טו, א) דפרכינן גבי קונם עיני בשינה אי דלא יהיב שיעורא למילתיה מי שבקינן עד דעבר איסור בל יחל והאמר רבי יוחנן שבועה שלא אישן שלשה ימים מכין אותו וישן לאלתר, ולאסור עצמו בכל פירות זמן מועט עד כדי שתוכל להחיות בלא הן, ולהאכילה עכשיו לראות אם תאכל אם לא אי אפשר בהכי. וכיון [בנדפס: דכיון] דמשם ואילך אינה אסורה אינה חוששת בכך הואיל ואינה עומדת באיסור כל ימיה כדמוכח בסמוך (לה, ב) דאמר רב הונא לא שאנו אלא שלא נשאת אבל נשאת אין מדירין אותה מאי טעמא דמפר לה בעל, ואי לאיסור שעה קא קפדה לידרוה מכל פירות שבעולם ותאכל מהן לאלתר ואף על גב דמפר לה בעל לבסוף אין בכך כלום דהא קיימא לן דחכם עוקר את הנדר ובעל מיגז גייז, אלא ודאי היינו טעמא דלאיסור שעה כיון שאינה עומדת באיסור כל ימיה אינה חוששת. הלכך הכא לא גרסינן כל, אלא ונדרת ואסרת פירות עליה.
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/גיטין/פרק ד (עריכה)
מתני' אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה התקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה מהן והעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם הלל התקין פרוזבול מפני תקון העולם פי' נמנעו מלהשביעה והיתה מפסדת כתובה ולקמן מפרש טעמא התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת וכו' ובחרו להם דבר קשה להדירה כגון קונם פירות שבעולם עלי אם נהניתי מכתובה וגובה כתובתה שאם נתקבלה היתה נאסרת בפירות וקיימי עלה בבל יחל ולא חשידה לעבור על נדרה:
מאי איריא אלמנה כ"ע נמי דהא קי"ל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלמנה איצטריכא ליה דס"ד אמינא משום חינא אקילו בה רבנן קמ"ל:
נמנעו מלהשביעה מ"ט אילימא כדרב כהנא דאמר רב כהנא מעשה באדם אחד שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה בשני בצורת והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת ונתנתו לעני לימים בא בעל דינר ואמר לה תני לי דינרי זה שהפקדתי אצלך אמרה לו יהנה סם המות לאחד מבניה אם נהנתי מדינרך כלום פי' נשבעה באלה והזכירה בשם או א' מן הכינויין אלא שקצר לשונו אמרו לא היו ימים מועטים עד שמת א' מבניה וכששמעו חכמים בדבר אמרו ומה הנשבע באמת כך הנשבע לשקר עאכ"ו אי משום הא מאי איריא אלמנה אפילו גירשה נמי אם גירשה בעלה ולא הספיק לפורעה עד שמת ובאה לגבות כתובתה מן היתומים אלמה א"ר זירא אמר שמואל לא שנו אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה. אלמנה היינו טעמא דבההיא הנאה דקטרחא קמי יתמי אתיא לאורויי היתרא:
אמר רב יהודה אמר רב ירמיה בר אבא רב ושמואל דאמרי תרוייהו ל"ש אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד משביעין אותה פי' שבועת הדיינין היא המורה שהיא בהזכרת השם ובנקיטת חפץ אבל חוץ לב"ד אינה בנקיטת חפץ ולא בהזכרת השם אלא באלה ובארור:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה