ברכות כ ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אומן התפלין וחייבין בבתפלה גובמזוזה דובברכת המזון:
גמ' ק"ש פשיטא מצות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מהו דתימא הואיל ואית בה מלכות שמים קמ"ל:
ומן התפלין:
פשיטא מהו דתימא הואיל ואתקש למזוזה קמ"ל:
וחייבין בתפלה:
דרחמי נינהו מהו דתימא הואיל וכתיב בה (תהלים נה, יח) ערב ובקר וצהרים כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ"ל:
ובמזוזה:
פשיטא מהו דתימא הואיל ואתקש לתלמוד תורה קמשמע לן:
ובברכת המזון:
פשיטא מהו דתימא הואיל וכתיב (שמות טז, ח) בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ"ל:
אמר רב אדא בר אהבה הנשים חייבות בקדוש היום דבר תורה אמאי מצות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות אמר אביי מדרבנן א"ל רבא והא דבר תורה קאמר ועוד כל מצות עשה נחייבינהו מדרבנן אלא אמר רבא אמר קרא (שמות כ, ז) זכור (דברים ה, יא) ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה
א"ל רבינא לרבא (ה)נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה לאפוקי רבים ידי חובתן אי אמרת (בשלמא) דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא (אלא אי) אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר ווכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן מאי ת"ש באמת אמרו זבן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו אי אמרת בשלמא דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ולטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא הכי במאי עסקינן חכגון שאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן:
דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דר' אמי וזמנין אמר לה משמיה דר' אסי אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כתוב בתורתך (דברים י, יז) אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב (במדבר ו, כו) ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה:
מתני' בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו רבי יהודה אומר טמברך לפניהם ולאחריהם:
גמ' אמר רבינא זאת אומרת יהרהור כדבור דמי דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי למה מהרהר אלא מאי הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו כדאשכחן בסיני ורב חסדא אמר כהרהור לאו כדבור דמי דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו אלא מאי הרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר אמר רבי אלעזר כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל ונגרוס בפרקא אחרינא אמר רב אדא בר אהבה בדבר שהצבור עוסקין בו
רש"י
[עריכה]
ומן התפילין - משום דסתם קטן אינו יודע לשמור גופו שלא יפיח בהן:
וחייבין בתפלה - דתפלה רחמי היא ומדרבנן היא ותקנוה אף לנשים ולחנוך קטנים:
ובמזוזה ובברכת המזון - מזוזה מצות עשה שלא הזמן גרמא ובגמרא פריך פשיטא:
ברכת המזון - בגמרא בעי לה דאורייתא או דרבנן:
גמ' מהו דתימא נקיש תפלין למזוזה - דכתיב וקשרתם וכתבתם מה מזוזה נשים חייבות אף תפילין נשים חייבות קמשמע לן:
הכי גרסינן תפלה דרחמי נינהו - ולא גרס פשיטא דהא לאו דאורייתא היא:
נקיש מזוזה לתלמוד תורה - דכתיב (דברים יא) ולמדתם אותם את בניכם וסמיך ליה וכתבתם מה תלמוד תורה נשים פטורות ואע"ג דאין הזמן גרמא רחמנא פטרינהו דכתיב את בניכם ולא בנותיכם אף מזוזה נשים פטורות קמ"ל דנשים חייבות דכתיב למען ירבו ימיכם גברי בעו חיי נשי לא בעי חיי בתמיה:
קדוש היום מ"ע שהזמן גרמא הוא - זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ). זכרהו על היין:
בשמירה - דלא תעשה מלאכה:
והני נשי איתנהו בשמירה - דתנן (קדושין דף כט.) כל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שאין הזמן גרמא נשים חייבות דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה:
נשים בברכת המזון דאורייתא - דכתיב ואכלת ושבעת (דברים ח) והוה ליה מצות עשה שאין הזמן גרמא:
או דרבנן - דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך והארץ לא נתנה לנקבות להתחלק ואי משום בנות צלפחד חלק אביהם הם דנטלו שהיה מיוצאי מצרים:
בן - קטן:
מברך - ברכת המזון לאביו אם אין אביו יודע לברך:
שיעורא דרבנן - כגון כזית לר"מ וכביצה לרבי יהודה דמדאורייתא ואכלת ושבעת וברכת כתיב אבל בשיעור כי האי לא מחייב אלא מדרבנן והלכך אתי קטן דרבנן ומפיק גדול:
עד כזית עד כביצה - עד כזית לר"מ עד כביצה לר' יהודה דתנן (לקמן דף מה.) עד כמה מזמנין ר"מ אומר עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה:
מתני' בעל קרי - מתקנת עזרא ואילך שתקן טבילה לבעלי קריין לעסוק בתורה כדאמרינן בב"ק בפרק מרובה (דף פב:):
מהרהר - ק"ש בלבו כשמגיע זמן המקרא:
ואינו מברך - אפילו בהרהור:
לא לפניה ולא לאחריה - כיון דברכות לאו מדאורייתא מחייב לא אצרכוהו רבנן:
ועל המזון מברך לאחריו - דחיובא דאורייתא הוא:
ואינו מברך לפניו - דלאו דאורייתא הוא:
רבי יהודה אומר וכו' - בגמרא מפרש לה:
גמ' כדבור דמי - וכל אדם נמי יוצא ידי חובתו בהרהור:
למה מהרהר - מה מועיל:
כדאשכחן בסיני - שהפרישן מאשה דכתיב אל תגשו אל אשה (שמות יט) ועל פרישה זו סמך עזרא לתקן טבילה לבעלי קריין קודם שיעסקו בתורה דכתיב (דברים ד) והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב כדאמרינן לקמן בפרקין (דף כא:):
תוספות
[עריכה]
בתפילה פשיטא כיון דכתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה כמצות עשה שהזמן גרמא הוי קמ"ל דרחמי נינהו. ורש"י לא גריס ליה שהרי תפלה דרבנן היא ומאי מ"ע שייכי ביה. ומ"מ יש ליישב דהא הלל דרבנן ונשים פטורות מהאי טעמא דמצות עשה שהזמן גרמא הוא כדאמרינן בסוכה (דף לח.) מי שהיה עבד ואשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהם אומרים דאין השומע פטור מקריאתן כיון שהם פטורים:
אית דגרסי בברכת המזון פשיטא. ומשני כיון דכתיב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע כמ"ע שהזמן גרמא הוא קמ"ל:
נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן. פי' הקונטרס דסלקא דעתך דלא מחייבי מדאורייתא משום דכתיב על הארץ הטובה ונשים לא נטלו חלק בארץ ומה שנטלו בנות צלפחד חלק אביהם נטלו. ותימה כהנים ולוים נמי תבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ וא"כ לא יוציאו אחרים ידי חובתן בברכת המזון אלא י"ל דטעמא משום דכתיב על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ונשים ליתנהו לא בברית ולא בתורה ואמרינן לקמן (דף מט.) מי שלא אמר ברית ותורה בברכת המזון לא יצא ידי חובתו והשתא קא מבעיא ליה כיון דלא מצו למימר ברית ותורה לא הוו אלא מדרבנן או דלמא כיון דלא שייך בהו הוי שפיר דאורייתא והא דלקמן מיירי באנשים דשייכי בברית ותורה:
בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. פי' אפילו בהרהור כדמשמע בגמ' והיינו טעמא דשרינא טפי בק"ש מברכות משום דק"ש דאורייתא וברכות דרבנן ואפי' למ"ד ק"ש דרבנן היינו היכא דהזכיר יציאת מצרים אבל מתניתין שלא הזכיר יציאת מצרים שלא התירו לו לומר אמת ויציב והוי ק"ש דאורייתא ואמת ויציב דרבנן שהרי הזכיר יציאת מצרים בק"ש ואין להקשות נתקן דלימא אמת ויציב ולא לימא ק"ש דהא עדיף דלימא ק"ש דאית ביה נמי מלכות שמים:
יוציא בשפתיו. כיון דשרית ליה הרהור אע"פ שהוא כדבור לענין לצאת ידי ק"ש כמו כן מקרי דבור לענין דמקרי עוסק בתורה ומדשרית ליה להרהר אע"פ שהוא בעל קרי תתיר לו גם דבור:
כדאשכחן בסיני. פירוש אף ע"ג דכדבור דמי לענין שיצא מ"מ לאו כדבור דמי לענין שיהא בעל קרי אסור להרהר כדאשכחן בסיני דהיה שם דבור והיו צריכין לטבול ואע"פ שהיו שותקין שומע כעונה [סוכה לח:]:
ורב חסדא אמר לאו כדבור דמי. ר"ח פירש דהלכה כרב חסדא מדתרצי רב אדא ורבי אלעזר למלתיה שמע מיניה כותיה קיימי ולא יצא בקריאת שמע בהרהור:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ג (עריכה)
כז א מיי' פ"ד מהל' תפילין הלכה י"ג, סמג עשין כב, טור ושו"ע או"ח סי' ל"ח סעיף ג':
כח ב מיי' פ"א מהל' תפלה הלכה ב', סמג עשין יט, טור ושו"ע או"ח סי' ק"ו סעיף א':
כט ג מיי' פ"ה מהל' מזוזה הלכה י', סמג עשין כג, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"א סעיף ג':
ל ד מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה א', סמג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' קפ"ו סעיף א' ב:
לא ה מיי' פי"ב מהל' עבודה זרה הלכה ג', סמג עשין כט, טור ושו"ע או"ח סי' רע"א סעיף ב':
(ה) [ מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה א', טוש"ע שם ]:
לב ו מיי' פ"א מהל' ברכות הלכה י"א:
לג ז ח מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה ט"ו וטז, סמג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' קפ"ו סעיף ב':
לד ט (מיי' פ"ד מהל' ק"ש הלכה ח', סמג עשין יט, טור ושו"ע או"ח סי' פ"ח):
לה י כ טור ושו"ע או"ח סי' ס"ב סעיף ג' (ד):
ראשונים נוספים
ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן וזו המשנה בתחלת פרק ב' דמסכת עוקצין:
ורב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מיטרא. איתיה לפירושה במסכת תענית בפרק סדר תעניות האלו (דף כד) והיינו דאמרי' רב יהודה חזנהו להנהו בי תריד הוו קא פרצי בריפתא אמר שמע מינה איכא שבעא בעלמא יהב עיניה הוה כפנא אמרו ליה רבנן לרב כהנא בריה דרב נחוניא שמעיה מר דשכיח קמיה נעשייה דליפוק לשוקא עשייה נפק לשוקא חזא כינופיא אמר להו מאי האי [א"ל] אכוספא דתמרי דקא מיזדבן אמר שמע מינה איכא כפנא אמר ליה לשמעיה שלוף לי מסאני שלף ליה חד מסאנא בעא למישלף אידך אתא אליהו כו' ובפרק כל היד המרבה לבדוק דמסכת נדה (דף יג) אמרי' שאני רב יהודה דאימתא דמאריה עליה (קרי) [דקרי] עליה שמואל עליה דרב יהודה אין זה ילוד אשה:
ר' יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה אמר כי סלקן בנות ישראל מטבילה נפגען בי דניהוי להו בני שפירי כוותי. אתה מוצא שהזכירו שבח יופיו בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פד) אמר ר' יוחנן אנא אשתיירי משפירי ירושלים האי מאן דבעי מיחזי שופריה דר' יוחנן נייתי כסא דכספא מבי סקלי כו':
קריאת שמע ותפילין הויין להו מצות עשה שהזמן גרמא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין. פירשו בברייתא (קדושין דף לג) איזו היא מצות עשה שהזמן גרמא סוכה ולולב שופר וציצית ואיזו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא מזוזה ומעקה ומציאת אבדה ושילוח הקן:
אקיש מזוזה לתלמוד תורה מה תלמוד תורה פטירי אף מזוזה נמי פטירי קמ"ל. הא נמי איתה בפירקא קמא דקידושין (דף לד) דאקשינן הרי תלמוד תורה פריה ורביה ופדיון הבן דמצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים פטורות ואמרינן (שם דף ל) ותלמוד תורה גופיה מנלן דכתיב ולמדתם אותם את בניכם בניכם ולא בנותיכם:
כדאשכחן בסיני מה סיני דבור אסור הרהור מותר. במסכת שבת בפרק ר' עקיבא (שבת דף פו) אמרי' אמר אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין דאמרי תרווייהו ניתנה תורה לטבולי יום ואמר עלה אמימר ראויה קאמינא ואעפ"כ מי שאירע לו קרי בלילי ו' בסיון דההיא שתא כבר שמע את הדברות ולא סגיא דלא הרהר בלבו:
יש ספרים דגרסי תפלין פשיטא: ויש להקשות מאי פשיטותא, דילמא אתא לאשמועינן דתפלין מצות עשה שהזמן גרמא, דשבתות וימים טובים ולילה לאו זמן תפילין, ופלוגתא היא בעירובין (מה:), ואיכא מאן דאמר התם דנוהגת בין בחול בין בשבת ובלילות כבימים. ויש לומר דאין הכי נמי דהוה מצי לשנויי הכין אלא דעדיפא מינה שני ליה דאפילו למאן דסבירא ליה דמצות עשה שהזמן גרמא הוא איצטריך. ויש נוסחאות אחרות דלא גרסי בכל הני "פשיטא" אלא הכי גרסי "מאי שנא ק"ש ותפלין?", ומשני "מצות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות", וזו גירסא נכונה.
בעא מיניה רבינא מרבא נשים חייבות בברכות המזון דאורייתא או דרבנן: ואם תאמר מאי קא מבעיא ליה? והא מצות עשה שלא הזמן גרמא היא? פרש"י ז"ל משום דכתיב "וברכת..על הארץ הטובה אשר..נתן לך" ונשים לא נטלו חלק בארץ. ואם תאמר אם כן אף בעבדים כן, שאף הן לא נטלו חלק בארץ, ולבעי מינה נשים ועבדים? ויש לומר דשאני גרים שהם זכרים ושם זכרים נטלו חלק בארץ.
ויש מפרש דיסתפקא ליה משום דאמרינן לקמן (מט.) "דכל שלא אמר ברית ותורה בארץ בברכת המזון לא יצא ידי חובתו" והלכך נשים דלא אפשר להו למימר ברית ותורה, אף הן אינן חייבות דאורייתא. ולית ליה הא דרב דאמר התם יצא לפי שאינו בנשים.
אלא הכא דאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן: ולענין פסק הלכה לא קיימא לן כרבינא אלא כרבא דאמר ליה דאורייתא. חדא, דרבא רביה דרבינא. ועוד דאמרינן לעיל "וחייבין בברכת המזון. פשיטא." ואהדרינן "מהו דתימא הואיל וכתיב "בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר" מצות עשה שהזמן גרמא הוא, קמ"ל" - אלמא מלתא דפשיטותא הוא לכולהו דחייבות דאוייתא. וברישא דקתני "אשה מברכת לעצמה אפילו אכל כדי שביעה. והא דקתני דקתני "ובן מברך לאביו" בשעונה אחריו מה שהוא אומר, והכי אוקמה בירושלמי. וכן דעת הראב"ד.
עוד כתבהרב ז"ל דליכא שיעורא דרבנן דאפילו כזית דאורייתא לרבי מאיר, ור' מאיר ור' יהודה בשיעורא פליגי לקמן (מה.) ונראין דבריו. ובפרק כיצד מברכין גבי אכל כזית מליח וכן בפ' שלשה שאכלו אאריך בה, בס"ד.
גמרא ה"ג מאי שנא ק"ש ותפלין משום דהוה להו מצות עשה שהזמן גרמא: וחייבין בתפלה משום דרחמי נינהו. ובמזוזה ובברכת המזון משום דהו"ל מצות עשה שלא הזמן גרמא:
נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה: דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה איתנהו בזכירה. מהכא משמע דקדוש היום דבר תורה, ודוקא קדוש היום אבל לקדש על היין הוי מדרבנן כדאיתא בנזיר:
אי אמרת דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא: דקס"ד דאכל שיעורא דאורייתא ובן דמברך לאביו בבן גדול עסקינן שחייב מן התורה ואפ"ה לייטו ליה לאבוה דכיון דליכא אלא שנים הוא ובנו אינו מברך בתורת זימון ומשום שאינו יודע לברך הוא שיוצא בשומע את בנו, ובירושלמי מוקי לה אפילו בבנו קטן בשעונה אחריו מה שהוא אומר:
הכא במאי עסקינן דאכל שיעורא דרבנן ואתי דרבנן ומפיק לדרבנן: ובקטן נמי שהגיע לחנוך:
והם דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה: עד כזית בשיעורא דרבנן ועד כביצה בשיעורא דאורייתא. ויש מפרשים עד כזית לר' מאיר ועד כביצה לר' יהודה כדאיתא לקמן. ולפי מה שכתבנו דרבא הוא דסבירא ליה דבבן גדול עסקינן הא דאקשי ליה רבינא ולטעמיך קטן בר אפוקי רבים ידי חובתן הוא אע"ג דאין כאן קטן אלא בן ומשמע נמי גדול, משום דס"ל לרבינא דבן דקתני דומיא דאשה ועבד שאין חייבין מן התורה:
תפילין פשיטא. פי' משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, ותימא מאי פשיטא ליה כולי האי דהא פלוגתא היא בפ' בתרא דעירובין {דף צה:} ואיכא מ"ד דשבת ולילה זמן תפילין נינהו, וי"ל דאין הכי נמי הוה מצי לשנויי הכי דלאפוקי מהאי תנא אתא אלא לרבותא משני דאפילו למאן דחשיב להו זמן גרמא הוה ס"ד לחיובינהו, ועי"ל דהכי מקשה פשיטא ואי אתא לאשמועינן דתפילין הוי מ"ע שהזמן גרמא לישמועינן גבי הלכות תפילין דשבת ולילה לאו זמן תפילין נינהו וממילא הוה ידענא דנשים פטורות ומשני דהוה ס"ד לאקשויי תפילין למזוזה.
חייבין בתפלה פשיטא. תימא מאי פשיטותא היא והלא מצות עשה שהזמן גרמא היא ואי משום דהוי דרבנן והרי הלל דרבנן ונשים פטורות משום דהוי זמן גרמא כדתנן בסוכה {דף לח.} מי שהיה עבד ואשה וקטן מקרין אותו עונה אחריהם מה שהם אומרים וכן חנוכה ומקרא מגלה וארבע כוסות היו פטורות מטעמא דזמן גרמא אי לאו טעמא [דאף] הן היו באותו הנס, וי"ל דאגב דפריך על אחריני פשיטא פריך נמי הכא.
נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה. משמע הכא דקדוש הוי דאורייתא ואמרינן נמי בערבי פסחים {דף קו.} זכור את יום השבת זכרהו על היין בכניסתו, וקשה מהא דאמרינן בריש נזיר {דף ד.} מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא אלימא קדושה ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא, ופר"ת בתמי' כלומר וכי מושבע מהר סיני הוא דצריך קרא לאוסרו וי"ל דעל היין הוי דרבנן אבל קידוש היום דאורייתא וקרא דזכרהו אסמכתא בעלמא הוא, וה"ר יוסף קרא היה אומר בשם רבינו קלונימוס איש רומי דנזיר מותר לשתות יין קידוש והבדלה מהך דנזיר שהבאתי ראי' כי היה מפרש בניחותא מושבע ועומד מהר סיני הוא כלומר מן התורה הוא חייב והיאך יכול לאוסרו עליו, ואינו נראה לר"ת דאפילו לפי סברתו דזכרהו על היין הוי דרשה גמורה התינח קידוש הבדלה מאי איכא למימר, ועוד מאי פריך הרי מושבע ועומד מהר סיני נהי דהוי חייב מן התורה מ"מ יכול לאוסרו עליו דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, ועוד הרי כמה אמוראין בערבי פסחים דהוי מקדשי אריפתא הילכך צריך לפרש בתמי'.
נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן. פרש"י דרבנן דכתיב וברכת על הארץ ונשים לא נטלו חלק בארץ, והקשה הר' אלחנן א"כ גר נהי דיכול לומר בברכת המזון שהנחלת לאבותינו משום דפסקינן בירושמי דבכורים כר' יהודה דאמר גר מביא וקורא שיכול לומר לאבותינו דכתיב כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם מכאן ואילך לכל האומות מ"מ היאך יוציאו האחרים ידי, חובתן כיון שלא היה לגרים חלק בארץ מידי דהוי אנשים, ודוחק הוא לומר שאני גרים שהם זכרים, ועוד הקשה מהא דתניא בתוספתא ר' יוסי אומר היה ר' מאיר אומר הכהנים מביאין ולא קורין שלא נטלו חלק בארץ ואני אומר כשם שנטלו הלוים כך נטלו הכהנים, והשתא לר' מאיר היאך יוציאו הכהנים אחרים בברכת המזון, מיהו לדידן לא תיקשי דק"ל ר"מ ור' יוסי הלכ' כר' יוסי וי"א הא דמיבעיא ליה לנשים משום דלא מצו למימר ברית ותורה אבל אנשים לא שייך בהו ולית ליה הא דרב דאמר לקמן {דף מט.} יצא לפי שאינו בנשים.
דכתיב ישא ה' פניו אליך. רשב"ם אומר כי לפי הפשט לא קשה מידי דהא לא כתיב ישא ה' פניך אלא פניו אליך ור"ל שיטול רוגזו ממך ויראה לרב פנים שוחקות.
[מתני'] בעל קרי מהרהר בלבו. פרש"י משום דק"ש דאורייתא וברכות דרבנן. ולא היה צריך לפרש כן דאפילו למ"ד ק"ש דרבנן היינו היכא שהזכיר יציאת מצרים אבל מתניתין שלא הזכיר הוי ק"ש דאורייתא ואמת ויציב דרבנן הילכך עדיף טפי שיקרא ק"ש דאית ביה קבלת [עול] מלכות שמים וגם יציאת מצרים.
ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. פרש"י ואפילו בהרהור, וכן משמע בגמרא דקאמר {דף כב.} בעל קרי שאין לו מים לטבול קורא ק"ש ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ואוכל פתו ומברך לאחריו ואין מברך לפניו מהרהר [בלבו] ואינו מוציא בשפתיו.
גמ' אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי. וכל אדם יוצא ידי חובתו בהרהור אע"ג דלקמן {דף כד.} אמרינן אסור להרהר [בדברי תורה] בבית הכסא משום דכתיב והיה מחניך קדוש אבל מלא יראה בך ערות דבר לא שמעינן ליה משום דהוה אמינא דוקא דבור אסור אבל הרהור מותר אלמא דהרהור לאו כדבור דמי, וי"ל דשאני ת"ת כי עיקרו הוא בדבור כדדרשינן כי חיים הם למוציאיהם בפיהם הילכך הוה אמינא בכי האי גוונא [אינו] אסור בבית הכסא, וגם לא דמי לההיא דפרק כל כתב {שבת דף קי"ג} ממצוא חפציך ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר, שאני התם דאי לאו קרא הייתי מתיר אן דבור דלאו מלאכה הוא הילכך אין לנו אלא מה שאמר הכתוב אבל הכא לענין ק"ש כתיב על לבבך הילכך הוי הרהור כדבור. ולר' אבינא אתיא מתניתין כר' מאיר דאמר לעיל בפרק ב' {דף טו.} הרי הוא אומר על לבבך (בכונת) [אחר כוונת] הלב הן הן הדברים, אי נמי כר' יהודה דאמר אם לא השמיע לאזנו יצא אבל לכתחלה צריך להשמיע לאזנו ובעל קרי אוקמיה אדאורייתא ויוצא בהרהור אף ע"ג דר' יהודה פליג עליה לקמן מיהו בהך מצי סבר כר' יהודה אבל כר' יוסי דאמר לא יצא לא מתוקמא דהא אפילו דבור בלא השמעת אזנו לא מהני כ"ש הרהור.
יוציא בשפתיו. כיון דשרית ליה להרהר התיר לו גם הדבור.
(לא) כדאשכחן בסיני. דבעל קרי אסור בדברי תורה ודומיא דסיני אסרו חכמים ולא בהרהור אע"ג דבסיני היו שותקין ושומעין שומע הוי כעונה.
ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי. לדידיה אתיא מתניתין שפיר כר' יוסי דאמר לא יצא ואפילו ר' מאיר דאמר אחר כוונת הלב הן הן הדברים מ"מ צריך שיוציא בשפתיו ובלא השמעת האוזן קרי ליה כוונת הלב. וכן הא דתניא לעיל לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם ברך יצא (אינו) [היינו] במוציא בשפתיו בלא השמעת האוזן, ופר"ח דהלכתא כרב חסדא מדשקלי וטרי ר' אלעזר ורב אדא בר אהבה לתרוצי למילתיה ואינו יוצא בק"ש בהרהור עד שיוציא בשפתיו אע"פ שאין צריך להשמיע לאזניו כדפסיק רב חסדא גופיה לעיל (דכ"ב) (דף טו:}.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ג (עריכה)
מחלוקת גדולה בין גאוני עולם בתפלה אם חייבים בה מן התורה אם לאו, יש שפוסקים שהתפלה מן התורה אלא שמטבע שבה וזמנים שלה מדברי סופרים ומצות עשה שבה ועבדתם את ה' אלקיכם בכל לבבכם מפי השמועה למדו אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, וכן אמרו אלה די אנת פלח ליה בתדירא וכי יש פולחן בבבל אלא זו תפלה, והם גורסים כאן תפלה פשיטא מהו דתימא הואיל וכתיב בה ערב ובקר וצהרים זמן גרמא הוא קמ"ל, ויש שפרשו שהתפלה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ולא נצטוינו בתורה אלא ליחדו ולקבל מלכותו בכל יום והוא מצות עשה של ק"ש אבל שאלת צרכינו לא נצטוינו מן התורה אלא מדברי סופרים,והם גורסים תפלה מאי טעמא רחמי נינהו:
מצות שהנשים חייבות בהם או שפטורות מהם אין כאן עקר מקום ביאורן ולא דברו כאן במזוזה ותפלין אלא מתוך שהם כתובות בפרשת ק"ש כמו שכתבנו וכן ברכת המזון מתוך שבפרשה שניה כתיב ואכלת ושבעת שמסכתא זו באה לבאר עניני ברכות שאדם חייב לברך ועיקר הדברים בענין זה יתבאר במס' קדושין:
נתגלגל הדבר וביאר בכאן שהנשים חייבות בקדוש היום מן התורה אע"פ שהיא מצות עשה שהזמן גרמא וטעם הדבר דכתיב זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ונשים הואיל וחייבות בשמירה חייבות בזכירה, הבדלה אף היא בכלל קדוש וגדולי המחברים מנאוה מצות עשה עם הקדוש ובכלל זכירה ולדעת זה הבדלה מן התורה כקדוש ונשים חייבות בה כקדוש, ויש מפרשים שאין חיוב הבדלה אלא מדברי סופרים אף לאנשים ומכל מקום נשים חייבות בה מדברי סופרים כאנשים שתקנת חכמים בהבדלה כמצות התורה בקדוש ואע"פ שהזכירה מן התורה זכירה על היין או על הפת אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים:
מה שביארנו במשנה שהנשים חייבות בברכת המזון לא נתבררו הדברים אם חייבות מדברי תורה אם מדברי סופרים שאע"פ שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא מכל מקום תלה הכתוב בנחלת הארץ כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת וכו' על הארץ וכו' ונשים אין להם חלק בארץ מכל מקום נראין הדברים שמן התורה הן חייבות כדין כל מצות עשה שלא הזמן גרמא ואחר שכן אף הן מוציאות את האנשים שכל המחוייב מן התורה מוציא את המחויב מן התורה, וכן ראיה לדבר ממה שאמרו בפרק שלשה שאכלו בשם רב לא אמר לא ברית ולא תורה ולא מלכות יצא, ברית שאינה בנשים תורה ומלכות שאינה לא בנשים ולא בעבדים ואם אין חייבים מן התורה מאי איכפת ליה, ואע"פ שיש מערערים בה מצד שלא הובררה כאן ואין דבר המסתפק במקומו מתברר שלא במקומו אף זו מקומה היא, ולא עוד אלא שמצינו הרבה בתלמוד מסופקות במקומן ומתבררות שלא במקומן ואחת מהן בפרק השולח אין פודין את השובים ביתר מכדי דמיהן ולא נתברר שם אי משום דוחקא דצבורא ושנרשה את הקרובים לפדותו בכמה שירצו אי משום דלא ליגרי בהו ולייתו טפי ואף אם באו קרובים לפדותו אין מרשין אותן בכך, ונתבררה במסכת כתובות בענין נשבית והיו מבקשים ממנה עד עשרה בדמיה שאינו חייב.
ומכל מקום יש מי שאומר הואיל ולא הוכרעו הדברים לא תוציא אלא אותן המחוייבין מדברי סופרים והוא שתוציא את חברותיה או אנשים שלא אכלו שיעור המחייבם בברכה מן התורה וכמו שאמרו אני אמרתי ואכלת ושבעת והם דקדקו עד כזית וכביצה, וכן יש לנו לומר לשטה זו שהאיש שאכל כזית או כביצה ולא אכל כדי שביעה שאינו מוציא את מי שאכל כדי שביעה שאין המחוייב מדברי סופרים מוציא את המחוייב מדברי תורה, אלא שיש חולקים בזו לומר הואיל ואילו אכל כדי שביעה היה חייב מן התורה אף הוא מוציא את הרבים אף כשלא אכל אלא כשיעור של חכמים, וכן הדין נותן שהרי מן הדין אף בלא שום אכילה היה ראוי להוציאו שהרי ברכת חובה אע"פ שיצא מוציא, אלא שהוציאוה מכלל זה מטעם שאמרו בתלמוד המערב שניא היא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל יברך וכן בפרק זימון במעשה דשמעון בן שטח אמרו שלא שתה עמהם אלא כוס של יין וברך להם ואמרו על זה לגרמיה הוא דעבד וממה שאמרו אינו מברך עד שיאכל כזית דגן שפיר עבד אע"פ שבודאי ינאי וסייעתו כדי שביעה אכלו, ולא עוד אלא שהרבה מפרשים מסכימים שכזית מן התורה והאי דאני אמרתי ואכלת ושבעת לאו הלכה היא אלא כמו שאמרו ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית, וכן בפרק כיצד אמרו דר' יוחנן אכל כזית מליח וברך תחלה וסוף, וכן בפרק זימון נחלקו ר' מאיר ור' יהודה דלר' יהודה אכילה שיש בה שביעה זו היא כביצה, ולר' מאיר שתיה זו היא שביעה ואכילה בכזית, ומה שנכתב בסוכה (דף כו:) בר' צדוק שאכל פחות מכביצה חוץ לסוכה ולא ברך אחריו משום דסבירא ליה כר' יהודה דדוקא כביצה ולא בירך אחריו פירושו ברכה דאורייתא ודבר זה מבולבל ביד במפרשים, ועבדים מיהא פשוט הוא שחייבים מן התורה אע"פ שלא נטלו חלק בארץ הואיל ודרך כלל שם אנשים נטלו חלק בארץ:
מקצת חכמים הצרפתים כתבו שהגרים אין מחייבים אותם לברך שאין יכול לומר שהנחלת לאבותינו וכמו שאמרו לענין בכורים שאינו קורא וכמו שאמרו בתלמוד המערב כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלקי אבות ישראל וכשהוא בבית הכנסת אומר אלקי אבותיכם ואם היתה אמו מישראל אומר אלקי אבותינו ומכל מקום אף לענין בכורים אנו פוסקים שמביא וקורא ויכול הוא לומר לאבותינו על שם אברהם שהיה אב לכל וכן אמרו בתלמוד המערב בפי', ואע"פ שיש שפרשוה דוקא על בני קיני שנטלו חלק בארץ וכמו שדרשו והיה הטוב וכו' והיטבנו לך שנתנו לו דשנה של יריחו, עיקר הדברים שעל כל הגרים הוא אומר כן אלא שלענין בכורים מיהא קשה לפרש היאך אומר ארמי אובד אבי וכן וירעו אותנו ויוציאנו וכו' ואומר אני שמאחר שהתרנו הרצועה להיותו מתיחס לאברהם אף הוא נעשה כאחד מן הבנים הגמורים ומכל מקום יש חולקים בה, ולא עוד אלא שחולקים אף באמו מישראל ומכל מקום לענין ברכת המזון יש מכריעים שלא להוציא את הרבים ולעצמן שיברכו ויאמרו אלקי אבות ישראל, ואין הדברים נראין אלא שמברכים להדיא כישראל הגמור אלא שלהוציא אחרים נראה הדבר למעשה כדבריהם:
בסוגיא זו אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה לבעלה ומאחר ששנה בן אצל עבד ואשה פירושו בקטן ואע"פ שאינו מחויב מן התורה מברך לאביו, ופרשו בתלמוד המערב על מנת שיענה אמן על כל ברכותיו והביאו עוד שם כדתנינן מי שהיה עבד או קטן מקרין אותו עונה אחריו מה שהוא אומר אלמא עניית אמן ועניית מה שהוא אומר הכל אחד, ונראה משם אפילו היה האב מחויב מן התורה אלא שבסוגיא זו פירשוה כשלא אכל האב אלא שיעור חכמים, ושמא שלא בעניית אמן נאמרה אבל בעניית אמן אף במחויב מן התורה כן, ומכל מקום מזולזל הוא אדם שהוא צריך שיברכו לו אחרים שאין רואין להוציא אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכים לו תבא מארה לבן עשרים שצריך לבן עשר:
בתוספתא ראיתי דברים ארוכים בענינים אלו והוא שאמרו הכל חייבין בברכת המזון כהנים לויים וישראלים גרים ועבדים משוחררים חללים נתינים ממזרים סריס אדם סריס חמה פצוע דכא וכרות שפכה כלם חייבין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן טומטום ואנדרוגינוס מוציא את מינו ולא את שאינו מינו נשים ועבדים וקטנים חייבים ואין מוציאים את הרבים, באמת אמרו אשה מברכת לבעלה בן לאבין ועבד לרבו וכו', וודאי יש בה דברים שאי אפשר ליישבן ונראה שאין לסמוך עליה ברוב ענינים שבה:
מגדולי המפרשים פרשו כזית וכביצה שמן התורה צריך לברך בהן אע"פ שנאמר בתורה ושבעת הוא על דרך שדרשו רבותינו ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתייה, אבל אככילה אף בכזית חייב לברך מן התורה, ומכאן למדו רבים שצריך לשתות קודם ברכה ואם לא שתה אינו מחויב מן התורה ואינו מוציא את המחויבים מן התורה, והדברים נראים שלא נאמר כן אלא מן הסתם ומכל מקום מי שאכל אע"פ שלא שתה מחוייב הוא מן התורה:
המשנה החמישית בעל קרי מהרהר בלבו וכו', הכונה לבאר בזה הפטורים מחמת טומאתן ועל אי זה צד הם פטורים, וענין הדברים הוא שעזרא הסופר תקן להם לישראל הרבה תקנות כמו שהוזכרו בבבא קמא פרק מרובה (דף פב.) ואחת מהן שתקן שכל מי שרואה קרי הן שראהו על ידי ששמש מטתו והוא הנקרא בסוגיא מרגיל, הן שאירע לו קרי אפילו בחלום והוא הנקרא בגמ' לאנסו, לא יקרא את שמע ולא יתפלל ולא יעסוק בתורה עד שיטבול טבילה גמורה בארבעים סאה ולא תקן דבר זה בשאר טמאים שעיקר כונתו היתה בזו מפני שטומאה זו באה על ידי הרהור ומחשבה מזולזלת וקלות ראש, וכדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים והודיעו במשנה זו שאם הוא בעל קרי והגיע זמן ק"ש ולא טבל ומתירא שיעבור הזמן קודם שיטבול מהרהר בלבו ק"ש בכונת הלב הואיל וק"ש מן התורה, ולצורך טבילה זו אינו מן התורה אין ראוי להפקיעה מזמן הראוי לה מכל וכל, אבל אינו מברך לפניה ולאחריה אפילו על ידי הרהור שהברכות אינן אלא מדברי סופרים ודחו אותם לגמרי מפני טומאת דבריהם, ואע"פ שיש בברכה אחרונה הזכרת יציאת מצרים שהיא מן התורה כדכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך מכל מקום כבר הזכירה על ידי הרהור בפרשת ציצית, וכן על המזון מברך לאחריו שהוא ברכה מן התורה כדכתיב ואכלת וברכת על ידי הרהור, אבל לא לפניו אפילו בהרהור שאין חובת ברכה לפני המזון אלא מדברי סופרים מפני שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ותפלה מיהא אינו מהרהר ביה כלל כמו שיתבאר בגמ' ופירשו הטעם בסוגיא מפני שהוא דרבנן ולדעת הפוסקים בה שהיא דאורייתא נפרש בה שהמטבע והזמן מכל מקום דרבנן ומתוך שאין זמנה מן התורה אינו צריך להרהר בזמן הקבוע לה וכל שכן שאין בה קבלת עול מלכות וייחודה:
ובתלמוד המערב יש דברים נראים כחולקים עם משנתנו שאמרו שם מהו מהרהר ברכות כלומר אבל בק"ש דוקא בהוצאת שפה בלא השמעת אזן והוא שאמר שם בר' מאיר דתני בעל קרי שאין לו מים קורא את שמע ואינו משמיע לאזנו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ר"ל בהוצאת שפה בלא הרהור, ומכל מקום ירושלמי במקום בבלי אינה משנה ואם כן הרהור שבמשנתנו אגופה דק"ש איתמ, אבל ברכות אף בהרהור לא ויש מפרשים הרהור על אזכרות שבה אבל כל הפרשה קורא בלא השמעת אזן ואף הם מפרשים כן הירושלמי והאזכרות הוא קורא ברכות, ואין אלו אלא דברי נביאות:
ור' יהודה אומר לפניהם ולאחריהם פרשו בגמ' לדעת ר' יהודה על מה שאומר שמברך לפניו ולאחריו שלא בהרהור אלא בדבור גמור וכן הדין בק"ש, ופירשו בגמ' טעמו מפני שמותר הוא ברגילות ר"ל בדברים הרגילים אצלו דשאינו צריך בהם להאריך כהצעות טעמי הדבר וכן בדברים קלים שאין צריכים לכך כהלכות דרך ארץ ודומיהם ואף אלו כיוצא בהן,זהו ביאור המשנה והלכה כתנא קמא, אלא שבזמן הזה אין לנו בה דין ודברים שטבילה זו כבר בטלוה כמו שיתבאר, ודינים אלו שבאו על משנה זו בגמ' אלו הן:
אע"פ שביארנו במשנה שבעל קרי מהרהר בלבו לא יצא בהרהור זה וצריך לחזור ולקרות בשפתיו אחר טבילה שההרהור אינו כדבור כלל ושמא תאמר אם כן למה מהרהר, הצריכוהו בהרהור זה שלא יהו כל העולם עסוקין במצות קבלת עול מלכות שמים והוא יושב ובטל ממנה בפניהם הא אם לא היה בצבור פטור מהרהור וכן כתבוה גדולי המפרשים וקצת גאוני ספרד, ומכל מקום לי נראה שאף בינו לבין עצמו חייב הואיל והיא שעת קבלת ייחודו לכל וכשמהרהר ביחוד השם עומד לו ברתת וביראה עד שיראה כמתעסק ביחודו של מקום, ומכל מקום אין שום אדם יוצא ידי חובתו בהרהור עד שיקרא, אבל אם קרא אע"פ שלא השמיע לאזנו יצא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה