ברכות לח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אשמעינן טעמא ואשמעינן דהלכתא כרבנן אלא דאמר מוציא מאי קמ"ל ואיהו דעבד לאפוקי נפשיה מפלוגתא והלכתא אהמוציא לחם מן הארץ דקי"ל כרבנן דאמרי דאפיק משמע:
ועל הירקות אומר וכו'. קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנה ע"י האור אף ירקות נמי שנשתנו ע"י האור אמר רבנאי משמיה דאביי בזאת אומרת שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה (ממאי מדקתני ירקות דומיא דפת) דרש רב חסדא משום רבינו ומנו רב שלקות מברכין עליהם בורא פרי האדמה ורבותינו היורדין מארץ ישראל ומנו עולא משמיה דר' יוחנן אמר שלקות מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו ואני אומר גכל שתחלתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל נהיה בדברו וכל שתחלתו שהכל נהיה בדברו שלקו בורא פרי האדמה בשלמא כל שתחלתו שהכל נהיה בדברו שלקו בפה"א משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא אלא כל שתחלתו בפה"א שלקו שהכל היכי משכחת לה א"ר נחמן בר יצחק משכחת לה דבתומי וכרתי דרש רב נחמן משום רבינו ומנו שמואל שלקות מברכין עליהם בפה"א וחברינו היורדים מארץ ישראל ומנו עולא משמיה דר' יוחנן אמר שלקות מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו ואני אומר במחלוקת שנויה דתניא יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח דברי ר"מ ור' יוסי אומר היוצאים ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נמוח ולא היא דכ"ע שלקות מברכין עליהן בפה"א ועד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא אבל הכא אפי' רבי יוסי מודה אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן שלקות מברכין עליהם בפה"א ור' בנימין בר יפת א"ר יוחנן שלקות מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו א"ר נחמן בר יצחק קבע עולא לשבשתיה כר' בנימין בר יפת תהי בה ר' זירא וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל ר' חייא בר אבא ר' חייא בר אבא דייק וגמיר שמעתא מרבי יוחנן רביה ורבי בנימין בר יפת לא דייק ועוד רבי חייא בר אבא כל תלתין יומין מהדר תלמודיה קמיה דר' יוחנן רביה ור' בנימין בר יפת לא מהדר ועוד בר מן דין ובר מן דין דההוא תורמסא דשלקי ליה שבע זמנין בקדרה ואכלי ליה בקנוח סעודה אתו ושאלו לר' יוחנן ואמר להו מברכין עלויה בורא פרי האדמה ועוד אמר ר' חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובריך עליו תחלה וסוף אי אמרת בשלמא שלקות במילתייהו קיימי בתחלה מברך עליו בורא פרי העץ ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש אלא אי אמרת שלקות לאו במילתייהו קיימי בשלמא בתחלה מברך עליו שהכל נהיה בדברו אלא לבסוף מאי מברך דילמא בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא מתיב רב יצחק בר שמואל וירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח יוצא בהן ובקלח שלהן אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין ואי ס"ד במילתייהו קאי שלוקין אמאי לא שאני התם דבעינן טעם מרור וליכא אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא רבי יוחנן היכי מברך על זית מליח זכיון דשקילא לגרעיניה
רש"י
[עריכה]
אשמעינן טעמא - פירושא דקרא כמו שפירשנוהו ולמדנו פירושו:
ואשמעינן הלכה כרבנן - דהמוציא דאפיק הוא:
מאי קמשמע לן - הכל מודים בזו:
אף ירקות שנשתנו כו' - ואפילו הכי במילתייהו קיימי ומברכין עלייהו בורא פרי האדמה:
שלקות - כל ירק שלוק:
דרש רב חסדא - כך:
משום רבינו - רב: שלקות אומר בורא פרי האדמה ורבותינו כו' ומאן נינהו עולא אמר רבי יוחנן שהכל. הרי הדבר במחלוקת:
ואני אומר - ליישב דבריהם שאינן חלוקין יש מהן פרי האדמה ויש מהן שהכל:
כל - ירק הנאכל חי שתחלתו ב"פ האדמה שלקו אפקיה ממלתיה לגריעותא ומברך שהכל ולקמן מוקי לה בתומי וכרתי:
וכל - ירק שאין דרכו ליאכל חי שמתחלתו אם אכלו חי שהכל הוא מברך:
שלקו - והביאו לדרך אכילתו הוא עיקר פריו ומברך בורא פרי האדמה:
דרש רב נחמן - כך:
משום רבינו - שמואל:
שלקות מברך בורא פרי האדמה וחברינו כו' - רב נחמן חשוב ולא קרי לעולא רבותינו:
אמר שלקות שהכל ואני אומר - שהם חלוקין בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי ודברי שמואל ודברי ר' יוחנן בכל מיני ירקות הן וחלוקין זה על זה שמואל כר"מ דאמר מבושל קאי במלתיה ור' יוחנן קאי כר' יוסי:
יוצאין ברקיק השרוי - במים ידי אכילת מצה של מצוה וקרינן ביה לחם עוני:
אבל לא במבושל - דתו לאו לחם איקרי:
אפילו ר' יוסי מודה - דלענין ברכה במילתיה קאי:
אמר רב נחמן קבע עולא לשבשתיה כר' בנימין - עולא שאמר משום ר' יוחנן לעיל שהכל למד וקבע שבושו כרבי בנימין עד שנתקעה בלבו ועכשיו אומר בבית המדרש בשם רבי יוחנן:
תהי בה ר' זירא - במחלוקת זו שהוזכרה בבית המדרש וכי מה ענין להזכיר דברי ר' בנימין אצל דברי רבי חייא בר אבא במחלוקת בית המדרש הרי אינו כדאי לחלוק עליו:
בר מן דין ובר מן דין - לבר משתי ראיות הללו שאמרתי שאין רבי בנימין כלום אצל רבי חייא יש לנו עוד ראיה שלא אמר רבי יוחנן מימיו שלקות שהכל:
וא"ל בורא פרי האדמה - אלמא אע"ג דשלקיה קאי במלתיה:
שאכל זית מליח - שהיה מלוח זה כמה ימים וקי"ל (פסחים דף עו.) מליח כרותח:
אבל לא כבושין - בירקות של מרור היא שנויה בפרק כל שעה (פסחים דף לט.) לומר שאין יוצאין בהן שלוקין משום מרור אלמא לאו במלתייהו קיימי שלוק הוי נימוח טפי ממבושל:
דבעינן טעם מרור וליכא - אבל לענין ברכה שם פרי עליו:
תוספות
[עריכה]
והלכתא המוציא וכו'. ואע"פ דבמוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע ובירושלמי מפרש טעמא כדי שלא לערב האותיות כגון העולם מוציא ואע"ג דבלחם מן נמי איכא עירוב שאני התם דקרא כתיב (תהלים קד) מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ ועל כן יש לבצוע בשתי ידיו בעשר אצבעות נגד י' תיבות שבמקרא זה:
מדקתני ירקות דומיא דפת. לא הוי ירקות דומיא דפת שהרי פת אישתני לעלויא ויש ירקות שאין משתנות לעלויא אלא כלומר מה הפת אין בשול מגרע את הברכה אף הירקות נמי במלתייהו קיימי ולא מגרע להו הבשול:
משכחת לה בתומי וכרתי. וא"ת והרי נראה לעינים דהבשול משביחן וי"ל דהיינו בשביל הבשר והמלח שבתוכן ונראין הדברים שכל דבר שהוא כל כך טוב מבושל כמו חי וחי כמו מבושל כמו מיני קטניות וכן תפוחים יש להן ברכה הראשונה שכל כך שוין מבושלין כמו חיין ומטעם זה מברכינן נמי על היין מבושל בורא פרי הגפן שכל כך הוא טוב אחר הבשול כמו קודם לכן וקרא וסלקא וכרוב וכיוצא בהן שטובין יותר מבושלין מחיין כשהן חיין מברכין עליהם שהכל ומבושלין ב"פ האדמה וכן אותן ערמוניות וחבושים שאינן ראוין לאכלן חיין כמו מבושלין בתחלה מברכין עליהן שהכל ומבושלין בורא פרי העץ אך אותן ערמוניות שקורין לומיברד"ש מברך עליהן בורא פרי העץ אפילו בתחלה וכל דבר המתקלקל בבשולו כגון תומי וכרתי וכיוצא בהן כשהן חיין מברך עליהן בורא פרי האדמה ומבושלים שהכל כך נראה לרבינו יהודה ומיהו הרב אלפס פסק בשלקות דאשתני לגריעותא ע"י בשולן אומר בורא פרי האדמה כרב נחמן דאמר שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה דר' חייא בר אבא קאי נמי כוותיה ובכל שלקות מיירי ר' חייא בר אבא אף באותן דמשתנים לגריעותא מדפליג להו גמרא אהדדי ר' חייא בר אבא ור' בנימין בר יפת ואגוז מטוגן בדבש מברך עליו בורא פרי העץ דאגוז עיקר:
כל תלתין יומין מהדר תלמודיה. לאו דוקא כל תלמודו אלא כל מה שהיה לומד בשלשים יום היה חוזר הכל לפניו ביום שלשים ואחד:
זית מליח. ומליח כרותח:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו (עריכה)
נה א מיי' פ"ג מהל' ברכות הלכה ב', סמ"ג עשה כז, טור ושו"ע או"ח סי' קס"ז סעיף ב':
נו ב ג ד מיי' פ"ח מהל' ברכות , סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ר"ה סעיף א' (ובסימן רב סעיף יב):
נז ה מיי' פ"ו מהל' חמץ ומצה הלכה ו', סמ"ג עשה מא, טור ושו"ע או"ח סי' תס"א סעיף ד':
נח ו מיי' פ"ז מהל' חמץ ומצה הלכה י"ג, סמ"ג עשה מא, טור ושו"ע או"ח סי' תע"ג סעיף ה':
נט ז מיי' פ"א מהל' ברכות הלכה ב', ומיי' פ"ג מהל' ברכות הלכה י"ב, סמ"ג עשה כז, טור ושו"ע או"ח סי' ר"י סעיף א':
ראשונים נוספים
והלכתא המוציא כרבנן: ומשום הכי איצטריכינן למיפסק כרבנן משום דבמוציא כ"ע לא פליגי ואפ"ה המוציא עדיף בהא משום דמשמע עבר והווה ועתיד והחטה ממיני זרעים שיוצאין תדיר מה שאין כן בפירות אילן שאין פירותיהן יוצאין אלא מזמן לזמן ושייך לברוכי עלייהו בורא ולא הבורא דאין צומחין תדיר ואחר שבפירות האילן תקנו בורא בפירות האדמה נמי תקנו ג"כ בורא דלא לאיפלוגי בפרי, אבל בירושלמי אמרו דטעמא דרבנן בהמוציא כדי שלא לערבב ראשי אותיות. פירוש דלא לימא מלך העולם מוציא כדי ליתן ריוח בין הדבקים, ויש אומרים דהלכתא אף המוציא קאמרינן וה"ה שיכול לברך מוציא והנכון כפירושא קמא וכן עמא דבר:
מה פת שנשתנה ע"י האור אף ירקות שנשתנו ע"י האור: ולאו דוקא דומיא דפת ממש דבפת בעינן דוקא שנשתנה ע"י האור ואי לא לא מברכין עליה המוציא ובירקות מברכין בין נשתנו בין לא נשתנו אלא ה"ק דומי' דפת דאפי' נשתנו מברכין עלייהו וכש"כ בשלא נשתנו:
תהי בה ר' זירא וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל ר' חייא בר אבא: פי' תמה ר"ז היאך שנו בבהמ"ד פלוגתא דר' בנימין בהדי ר' חייא בר אבא דלא חשיב לאיפלוגי עליה דר"ח דהוא דייק שמעתתא מר' יוחנן דהכי ודאי אמרה ועוד כל תלתין יומין מהדר ר"ח תלמודיה קמי ר' יוחנן רביה, פירוש שמשלשים יום לשלשים היה חוזר לפני ר' יוחנן ביום אחד כל מה ששנה באותן שלשים יום ומיהו דרך כלל לראות אם כיון בטוב שמועותיו:
אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף אי אמרת בשלמא שלקות במילתייהו קיימי וכו': פירוש משום דזית מליח אין דינו כחי אלא כשלוק והמליח משביחו ואתיא אפי' כרב חסדא דלעיל דהלכתא כותיה דיפה הכריע והא דמותיב רב שמואל בר רב יצחק אבל לא כבושין וכו' לר' חייא בר אבא הוא דמותיב ולסיועיה לר' בנימין בר יפת:
ואקשי ר' ירמיה אהא דר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו בסוף דאמרינן אמר ר' ירמיה לר' זירא האי זית מליח כיון דשקלת ליה לגרעינתיה בצר ליה שיעוריה סיפיה מאי מברך כן היא הגרסא בספרים מדוייקים ודוקא סופיה הוא דקשיא ליה דבעינן שיעור כזית אבל ברישא לא קשיא ליה דברישא ודאי לא בעינן שיעורא כלל דכלל אמרו אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה:
עד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא. פי' דהויא כמו מצה עשירה, אבל לחם מקרי שפיר ובמילתיה קאי. ולא כפי' ה"ג שפי' דכי בשליה לפת בכלי ראשון לא מברכין עליה המוציא, ומייתי ראיה מר' יוסי דקאמר הכא יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל. וקשה, דהא אמרינן לעיל {דף לז.} הכוסס את החטה, טחנו אפאו ובשלו, בזמן שהפרוסות קיימות מברכין עליו המוציא. הילכך צ"ל כמו שפי', דלחם מקרי שפיר, אלא דהויא מצה עשירה.
וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל ר' חייא בר אבא וכו'. והכי קיי"ל דשלקות במילתיהו קיימי, הילכך כל ירק ופרי ומיני קטניות שטובים חיים ומבושלים, מברכין עליהן לאחר שנתבשלו ברכתן הראויה להם קודם בשול. ומטעם זה מברכין על יין מבושל בורא פרי הגפן, מלבד טעמים אחרים שפי' בבבא בתרא פ' המוכר את הפירות {דף צז:}. אבל קרא וסילקא וכרבא וכיוצא בהן שטובים מבושלים יותר מחיים, כשהם חיים מברך עליהם שהכל, וכשהם מבושלים דאשתנו לעילויא בורא פרי האדמה. תומי וכרתי וכיוצא בהם, כשהם חיים בפה"א, ומבושלים שהכל דאשתנו לגריעותא. ואפילו אם יש מי שאוכל אותם יותר ברצון מבושלים (יותר) מחיים, בטלה דעתו והולכין אחר הרוב. ואע"פ שאנו רגילין לאוכלן מבושלין, זהו לפי ששומן הבשר ממתיק טעמן. ואגוז המתוקן בדבש, האגוז עיקר ומברכין עליו בורא פרי העץ. ויש שהיו רוצים לומר, כיון דאלו בשלו בלא דבש נשתנה לגריעותא והיה ראוי לברך עליו שהכל, נמצא מעליותא (דדייק בה) על ידי הדבש, והדבש עיקר ויברך עליו שהכל. ולא מסתבר, דמ"מ האגוז עיקר ומברכין עלי' בפה"ע. אבל הרי"ף פסק דאפילו תומי וכרתי מברכין עליהם בפה"א כשהן מבושלין. ונראה דהיינו טעמא, דידיה משום דרב חסדא פליג [אדר' יוחנן] ואדרב ושמואל, ואין הלכה כיחיד במקום רבים. ומיהו מסתברא דליכא מאן דפליג אהכרעה דידיה, ורב נחמן (אוקי) [דאוקי] פלוגתייהו בפלוגתא דתנאי, (ולא) [לא] מתוקמא מילתא, ומילתא דקאמר משמיה דר' יוחנן שבשתא היא. וכולהו אמוראי סברי שלקות מברכין עליהם בפה"א, ואע"ג דלא צריכינן להכרעה דרב חסדא, מ"מ סברא טובה היא כיון דאישתנית לגריעותא שנתשנית ברכתו.
מהדר תלמודא כל תלתין יומין. וכל תלמודו שלמד בשלשים יום ביום שלשים [ואחד היה חוזר הכל לפני].
אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים. לא זו אף זו קתני. דכבוש היינו שנכבש בחומץ ימים רבים ובטל טעם מרור שלו יותר משלוק, ושלוק הוי יותר ממבושל כדאמרינן {חולין דף עז.} עור החמור ששלקו.
כיון דשקלת לגרעינתיה בצרי ליה שיעורא. אברכה אחרונה קבעי, אבל ברכה ראשונה אפילו כל דהו מברך, דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה. וכן פרש"י בסוכה פ' הישן {דף כו:} גבי עובדא דר' צדוק שהביאו לו פחות מכביצה ואכלו חוץ לסוכה ולא ברך אחריו, דמשמע הא לפניו בירך. וה"נ אמרינן בירושלמי דפירקין, כל שאומר עליו שלש ברכות אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ, כל שאין אומר עליו ג' ברכות אין אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ. התיבון, הרי פחות מכזית שאין מברכין לאחריו שלש ברכות, לא יברכו לפניו המוציא. א"ר יעקב בר אחא לשאר מינין נצרכה, פי' לא אתא לפלוגי בין דבר שיש בו שיעור לדבר שאין בו שיעור, אלא בין פת לשאר מיני מאכל, כגון מעשה קדירה וכובא דארעא ופת הבאה בכיסנין היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו. ופת אורז ודוחן שאין מברכין עליהן ג' ברכות, אין אומרים לפניהם המוציא לחם מן הארץ. ואע"ג דלעיל בריש פרקין {דף לה} נפקא לן ברכה לכתחלה מק"ו דלבסוף, כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש. מ"מ לא אמרינן דיו שלא יברך על משהו כמו שאינו מברך בסוף, דלאו ק"ו גמור הוא, דמה לסוף שכן נהנה כבר, כדאמר לעיל {דף כא.} תדע דברכה לפניו לאו דאורייתא, דהא תנן לעיל בפרק מי שמתו {דף כ:} בעל קרי מברך על המזון לאחריו ואינו מברך לפניו. וכן בפרק היה קורא {דף טז.} הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בע"ה אוכלין פתן ואין מברכין לפניה, אבל מברכין לאחריה.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
ירקות שאמרנו עליהם במשנה שמברך עליהם ב"פ האדמה אין הדבר שוה להיות דין בכלם אלא בשאוכלן בדרך שראוין לאכלן, כיצד, ירקות שדרכן לאכלן חיים ואם נתבשלו נפסדו כגון קשואין ואבטיחים ודומיהם מברך כשהן חיים ב"פ האדמה וכשהן מבושלים שהכל, וירקות שדרכן לאכלן כשהן מבושלים ואין דרכן לאכלן כשהן חיים כגון קרא וסילקא ודומיהן כשהן מבושלים מברך ב"פ האדמה ונראה דוקא בשצורת הירק קיימת בהם וכשהן חיין שהכל, ואם דרכן לאכלן חיין ומבושלים כגון שומים וכרתי ודומיהם מברך עליהם ב"פ האדמה בין חיין בין מבושלין ויין מבושל גם כן כתבו הגאונים שמברכים עליו ב"פ הגפן וכן הדין בתורמוס שאינו ראוי אלא לאחר שליקות הרבה שאחר שליקתו מברך ב"פ האדמה, ומה שאמרו עליו שבקנוח סעודה אכלוהו ואעפ"כ הוא צריך ברכה יתבאר למטה בשמועת דברים הבאים לאחר הסעודה וכן בפירות ערמונים בין חיין בין שלוקין ב"פ האדמה וכן בחבושים הואיל ודרכן בשניהם, ושקדים הנאכלים בדבש הנקרא נוגאט כתבו בתוספות שהפרי עיקר ועליו מברכים, ויש אומר שהדבש עיקר ועליו מברכין ואין נראה כן:
לענין מצה בפסח יוצאין ברקיק השרוי ובלבד שלא נימוח אבל אין יוצאין ברקיק המבושל ואפילו לא נימוח מפני שאין בה טעם מצה ובמרור אין יוצאין לא בשלוקים ולא בכבושים ולא במבושלים כמו שיתבאר במקומו, ואע"פ שאמרו בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא בזו ראוי לטעם מצה הוא וכל שראוי לבילה אין בילה מעכבת בו:
הזית אע"פ שנטלה גרענותה לא יצאה מתורת בריה ואעפ"כ אם לא נשאר בה כזית בינוני אין מברכין לאחריה כמו שכתבנו למעלה:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
והלכתא המוציא כרבנן - ומשום הכי איצטריכינן למיפסק כרבנן משום דבמוציא כולי עלמא לא פליגי. ואפילו הכי המוציא עדיף בהא משום דמשמע עבר והווה ועתיד והחטה ממיני זרעים שיוצאין תדיר מה שאין כן בפירות אילן שאין פירותיהן יוצאין אלא מזמן לזמן ושייך לברוכי עלייהו בורא ולא הבורא דאין צומחין תדיר. ואחר שבפירות האילן תקנו בורא בפירות האדמה נמי תקנו גם כן בורא דלא לאיפלוגי בפרי. אבל בירושלמי אמרו דטעמא דרבנן בהמוציא כדי שלא לערבב ראשי אותיות. פירוש דלא לימא מלך העולם מוציא כדי ליתן ריוח בין הדבקים. ויש אומרים דהלכתא אף המוציא קאמרינן והוא הדין שיכול לברך מוציא. והנכון כפירושא קמא וכן עמא דבר:
מה פת שנשתנה על ידי האור אף ירקות שנשתנו על ידי האור - ולאו דוקא דומיא דפת ממש דבפת בעינן דוקא שנשתנה על ידי האור ואי לא לא מברכין עליה המוציא ובירקות מברכין בין נשתנו בין לא נשתנו. אלא הכי קאמר דומיא דפת דאפילו נשתנו מברכין עלייהו וכל שכן בשלא נשתנו:
תהי בה ר' זירא וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל ר' חייא בר אבא - פירוש תמה ר' זירא היאך שנו בבית המדרש פלוגתא דר' בנימין בהדי ר' חייא בר אבא דלא חשיב לאיפלוגי עליה דר' חייא דהוא דייק שמעתתא מר' יוחנן דהכי ודאי אמרה:
ועוד כל תלתין יומין מהדר ר' חייא תלמודיה קמי ר' יוחנן רביה - פירוש שמשלשים יום לשלשים היה חוזר לפני ר' יוחנן ביום אחד כל מה ששנה באותן שלשים יום. ומיהו דרך כלל לראות אם כיון בטוב שמועותיו:
אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף אי אמרת בשלמא שלקות במילתייהו קיימי וכו' - פירוש משום דזית מליח אין דינו כחי אלא כשלוק והמליח משביחו ואתיא אפילו כרב חסדא דלעיל דהלכתא כותיה דיפה הכריע. והא דמותיב רב שמואל בר רב יצחק אבל לא כבושין וכו' לר' חייא בר אבא הוא דמותיב ולסיועיה לר' בנימין בר יפת:
ואקשי ר' ירמיה אהא דר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו בסוף דאמרינן אמר ר' ירמיה לר' זירא האי זית מליח כיון דשקלת ליה לגרעינתיה בצר ליה שיעוריה. סופיה מאי מברך. כן היא הגירסא בספרים מדוייקים. ודווקא סופיה הוא דקשיא ליה דבעינן שיעור כזית אבל ברישא לא קשיא ליה דברישא ודאי לא בעינן שיעורא כלל דכלל אמרו אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה