שולחן ערוך אורח חיים תסא ד
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תסא · ד · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
יוצא אדם במצה שרויה והוא שלא נימוחה אבל אם בשלה אינו יוצא בה:
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
אם בישלה כו' לפי שנתבטל טעם מצה והא דאמרי' בסי' תע"ה ס"ב בלע מצה יצא דלא בעינן שיטעום טעם מצה היינו שאין צריך שיהי' טעם מצה בפה כמו מרור אבל היא עצמה צריכ' שיהא בה טעם מצה וע' סי' תע"ה. וכתב הרוקח דמצ' שרוי' דמותר היינו דוקא במים או יין הקרים ולא ברותחים:
מגן אברהם
(ז) במצ' שרוי: מדסתם הרב"י משמע דאפי' ביין שרי כמ"ש בשם הרוקח אבל לא ברותחין ולא במרק (מהרי"ל) אבל מלשון הרי"ף והרמב"ם והרא"ש משמע דדוקא במים אבל לא ביין שמבטל טעם מצה וכ"כ מהרי"ו דאף דשרי להטביל פסח במשקין היינו משום דנפיש טעמא טפי ממצה כדאי' בגמ' דף קי"ט, ולכן אין להקל אם לא לחולה, ואף במים כתב הרי"ף דלא שרינן אלא לזקן או לחולה, וכ"מ מלשון הש"ע ובגמ' שכתב יוצא אדם וכו' משמע בדיעבד וכל זה בין בברכת על אכילת מצה בין באפיקומן:
(ח) אם בשלה: אף על פי שלא נימוחה מיהו כלי שני אינו מבשל מ"מ יש להחמיר, אם לא לצורך כמ"ש סי' שי"ח:
באר היטב
(ח) שרוי במים: וכתב המ"א ודוקא דעבד או לזקן או חולה אפי' לכתחלה. ואם א"א לו לאכול השרוי במים שרינן ליה אף שרוי ביין ושאר משקים. ובשאר כל אדם אף דעבד אינו יוצא בשרוי ביין או במשקים. וכל זה אין חילוק בין מה שמברכין עליו על אכילת מצה או לאפיקומן וע' ב"ח.
(ט) בשלה: לאו דוקא בשלה אלא ה"ה בשרוי לתוך הרותחין וכתב המ"א דאפי' בכלי שני יש להחמיר ונראה דה"ה בכבוש מעל"ע אף בלא נימוח דכבוש כמבושל ח"י וע"ל סי' תע"ג מדין מרור הכבוש. ח"י.
משנה ברורה
(יז) יוצא אדם וכו' - היינו דיעבד. ולזקן ולחולה שקשה לו לאכול מצה יבשה מותר אפילו לכתחלה לשרות המצה במים אך צריך ליזהר שלא יהיה שרוי מעל"ע דכבוש כמבושל:
(יח) שרויה - במים ואם מותר לשרותה בשאר משקין ומי פירות או במרק יש דעות בין הפוסקים י"א דאסור לפי שהן מפיגין את טעם המצה שנותנין בה טעם שלהן וי"א דוקא ע"י בישול מפיג טעם מצה ולא ע"י שריה וע"כ זקן או חולה שא"א לו לאכול מצה השרויה במים מותר לו לשרותה ביין או בשאר משקין אבל שאר כל אדם שאכל מצה השרויה בשאר משקין חוץ ממים לא יצא י"ח וצריך לחזור ולאכול מצה אחרת בין הכזית של ברכת מצה בין הכזית של אפיקומן. וכ"ז דוקא כששורה את המצה בהן אבל להטביל אותה בהן כתב רבינו מנוח בפשיטות דשרי דבזה לא נתבטל טעם מצה. ודע עוד דמה דמקילינן בשרויה במים דוקא כששורה כזית שלם ביחד אבל אם ישרה פרוסות פחותות מכזית אינו יוצא בהן י"ח אם נישרו כ"כ עד שנתלבנו המים מחמתן שכבר נתבטלו מתורת לחם עי"ז כן כתב המ"א בסימן קס"ח סק"ל ועי"ש במשנה ברורה ס"ק ס"ג דביררנו שם דאם שורה אותן זמן מועט ולא נתלבן המים עי"ז אפילו הם פחותות מכזית לא אבד מהן שם לחם:
(יט) והוא שלא נימוחה - עיין בה"ל:
(כ) בישלה וכו' - אפילו אם יש בכל פתיתה כזית וגם יש עדיין תואר לחם עליה לפי שאחר הבישול נתבטל ממנה טעם מצה. וכתבו האחרונים דלאו דוקא בישלה דה"ה בשרוי לתוך רותחין. ואפילו בכלי שני יש להחמיר דלא לשרותה אם לא לצורך וכ"ז בשהיד סולדת בו. ודוקא במים אבל במרק יש להחמיר בכל גווני:
ביאור הלכה
(*) יוצא אדם וכו': עיין במ"ב דהוא לזקן וחולה ויש עוד עצה למי שקשה לו לאכול מצה יבשה שיאכל מצה מפוררת אף שהוא כקמח ומברכין ע"ז המוציא ואכילת מצה ובלבד שיאכל כזית [אחרונים]:
(*) והוא שלא נימוחה: הנה מפירוש רש"י משמע דאפילו נתמסמסה כל זמן שלא נימוחה לגמרי יוצא בה ועיין בב"ח דמשמע שמצדד כן להלכה וכן משמע בביאור הגר"א שהראה מקור לדין זה ממה שאמרו המחהו וגמעו אם מצה היא אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח [ור"ל דודאי ע"י שריה דאי ע"י בישול אפילו לא נמחה אינו יוצא דקי"ל כר' יוסי אך הצריכותא שם בחולין לא אתיא כ"כ שפיר ע"ש בדף ק"כ] אלמא דנימוחה קרי היכא דראוי לגמיעה אכן מדבר הרב"י משמע דאפילו לא נמחה לגמרי ג"כ אינו יוצא ידי מצה ומה דנקט וגמעו אפשר דלרבותא דחמץ נקטיה דאפילו בזה דעבדיה כעין שתיה ג"כ חייב משום דכתיב נפש לרבות השותה כדאיתא שם בגמרא וצ"ע: