סמ"ג עשה מא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · סמ"ג · עשה · מא · >>


מצות עשה מא - לספר ביציאת מצרים בליל פסח

מצות עשה מן התורה לספר ניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים, בליל ט״ו בניסן, שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו מצות זכור את יום השבת. [במכילתא פרשת בא פרק י״ז] ומניין שבליל חמשה עשר שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה וגו׳ בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו מה נשתנה הלילה הזה וכו׳ [בפסחים דף ק״ט וקט״ו בתוס׳ בד״ה למה עוקרין] עד שישיב להם ויאמר כך וכך אירע לנו. [שם דף קט״ו] ולפי דעתו של בן אביו מלמדו, ואם אין לו בן אשתו שואלתו, ואם אין לו אשה זה את זה שואלין: מה נשתנה הלילה הזה.

וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרין וטועין אחרי ההבל ועובדין עכו״ם ומסיי׳ בדת האמת שקרבנו הקב״ה והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחדו. וכן מתחיל ומודיע שעבדי׳ היינו לפרעה במצרי׳ ומסיים בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו ולנו. [שם כל הסוגיא] כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן: פסח מצה ומרור. פסח על שם שפסח הקב״ה על בתי אבותינו במצרים שנא׳ ואמרתם זבח פסח וגו׳ מרור על שם שמררו המצריי׳ את חיי אבותינו במצרי׳ מצה על שם שנגאלו ודברים אלו כולם נקראים הגדה לבן בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאלו יצא ממצרים שנאמר ואותנו הוציא משם ועל דבר זה צוה בתורה וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים כלומר כאלו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות וניפדית לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות כשהוא מיסב דרך חירות. [שם דף ק״ח]

וכל אדם ואדם, בין אנשים בין נשים, חייבים לשתות בלילה הזה ד׳ כוסות של יין, אין פוחתין מהן. [במשנה שם דף צ״ט] ואפי׳ עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבע כוסות. שיעור כל כוס מהן רביעית, בין חדש בין ישן, בין חי בין מזוג. כדתניא בתוספתא [ריש פ״י דפסחים ומביאה בה׳ ברכות לעיל ושיעור הרביעי׳ מבואר שם] ויין אדום מצוה מן המובחר כדתניא בירושלמי דשקלים [פ״ג וכן בפ׳ ערבי פסחים] ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב [במשנה שם דף צ״ט וכל הסוגיא בגמרא דף ק״ח]. אשה אינה צריכה היסבה ואם אשה חשובה היא צריכה ובן אצל אביו והשמש צריכין היסבה אבל תלמיד בפני רבו אינו מיסב אלא אם כן נתן לו רבו רשות והיסבה ימין אינה היסבה וכן המיסב על ערפו או על פניו אינה היסבה ואימתי צריכין היסבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות הללו ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך ומרור אינו צריך היסבה. [שם דף קי״ד] כוס ראשון אומר עליו קידוש היום, [דף קט״ז] כוס שני קורא עליו ההגדה. [דף קי״ז] כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון. כוס רביעי גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר, [שם] ובין הכוסות האילו אם רצה לשתות שותה בין שלישי לרביעי לא ישתה כדמפרש בירושלמי [שם] מפני שיין שלאחר המזון משכר.

החרוסת מצוה מדברי סופרים [במשנה שם דף קי״ד ובגמרא דף קי״ז] זכר לטיט שהיו עובדים בו במצרים ועל כן צריך שיהא עב ושיהא בו קיהוי מעט זכר לתפוח שנאמר תחת התפוח עוררתיך וקיימא לן כרבא דאמר [שם דף ק״ב] מרור בזמן הזה דרבנן לפי שהוא תלוי באכילת פסח שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו תנן בפרק כל שעה [דף ל״ט כל הסוגי׳ במשנה ובגמרא] אילו ירקות שאדם יוצא ידי חובתו בפסח בחזרת ובעולשין פירוש קרישפלינ״ש בלע״ז ובלשון ערבי הנדובי ובלשון ספרד שדל״ש ובתמכא פירוש מרויי״א בלע״ז ובחרחבינא הוא הנקרא אצוא דדיקל׳ וצריך שיהא מין זרעים כדאיתא התם בגמרא מה מצה מיני זרעים אף מרור מיני זרעים ובמרור פירש צירפוליי״ו בלעז ויוצאין בקלח שלהן ואפילו יבש אבל בעלין יוצאין דווקא לחין אבל לא יבשין כדמסיק בגמ׳ ומדקדק רבינו יעקב דווקא בקלח אבל אין יוצאין בשורש המרור ואם כבשן בחומץ או בשלן או שלקן יותר מדאי אין יוצאין בהם כל חמשה מיני ירק אלו נקראין מרור אם אכל אחד מהן או מחמשתן כזית יצא.

[בפ׳ ערבי פסחים דף קי״ד] ומביאי׳ לפניו בקערה עם הירקות שני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה. ואומר רבינא [שם] אפילו עצם ובישולו בחשבון שני תבשילין. אמר רבא [בדף קט״ז והטעם בפי׳ רשב״ם] מצה צריך להגביה, מרור צריך להגביה, בשר אין צריך להגביה מפני שנראה כמקדיש ונמצא כאוכל קדשים בחוץ.

נהגו העולם לעשות מצה של מצוה שלשה ממדה אחת ויש סמך למנהג כי היוצא מבית האסורין מביא תודה [בפרק התודה דף ע״ז ולקמן מביאו בסי׳ קכ״ג] והתודה היתה באה עשרי׳ עשרון עשרה לחמץ ועשרה למצה ומעשרה למצה היו עושין שלשים מצות ומעשרה של חמץ היו עושין עשר חלות הרי כי המצה שבתודה הייתה חלוקה כל מדה לשלש מצות ונהגו לעשות בהן סימנים לידע איזו נעשית תחילה להקדימה למצות כעין שמצינו במסכת שקלים [פ״ג דף ד׳ ומביאו במגילה דף כ״א] בשלש קופות שתורמין בהם את הלשכה היה כתוב בה אב״ג לידע איזו נתרמה תחילה להקדימה למצוה.

[בערבי פסחים דף קט״ו] אחר הקידוש נוטל ידיו לאכול ירקות שטבולו במשקה לפני המאכל כדי שיתמהו הנערים ויאמרו מה נשתנה שאין דרך לטבול בירקות קודם אכילת לחם ורבותינו שבצרפת אין נוהגין לעשות טיבול זה הראשון בחרוסת כי אינו נזכר במשנה עד טיבול שני [בדף קי״ד]. וטובלין בחומץ או ביין ומברך בורא פרי האדמה, [בתוס׳ שם דף קט״ו בד״ה והדר ובאשירי כל הסוגיא] וצריך ליתן טעם למה אינו מברך על המרור בורא פרי האדמה כי איך יפטר בברכה ראשונה הלא אומר שם [בדף קט״ו] אף על פי שנטל ידיו בטיבול ראשון צריך ליטול ידיו בטבול שני מאי טעמא כיון דבעי למימר אגדתא והלילא מסיח דעתיה ויש לחלק כי אף על פי שנחשב היסח הדעת לעניין הנטילה לעניין לחזור ולברך על המאכל לא יחשב הפסק והיסח הדעת כמו שאמרו במסכת יומא [דף ל׳] דבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו [מוכח לעיל בסי׳ כ״ז] ואינו מחוייב לחזור ולברך ברכת המוציא ועוד טעם אחר שמאחר שאמרה תורה על מצות ומרורים יאכלוהו נחשב המרור שאחר אכילת מצה כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה [בפ׳ כיצד מברכין דף מ״ג ולעיל הביאו בסי׳ כ״ז] שאין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם.

בוצע העליונה היא הראשונה ומניח חציה בין שתי השלימות וחציה תחת המפה לאפיקומן לאוכלה באחרונה להיות טעם מצה בפיו ואומר הא לחמא עד בני חורין ומוזג הכוסות ואומר ההגדה עד גאל ישראל ומברך ושותה כוס שני ונוטל ידיו לאכול. גרסינן בפרק כיצד מברכין [דף מ״א וכן כל הסוגי׳ ע״ש בתוס׳ שם] הכל מודים בפסח שמניח הפרוסה בתוך השלימה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב משמע שבוצע מן הפרוסה שכן דרכו של עני בפרוסה וגם מן השלימה בוצע משום דחביב עדיף וגם לחם משנה צריך כמו בכל הימים טובים [מוכח בתוס׳ פרק ערבי פסחים דף קי״ז בד״ה מה דרכו]. והא לך לשון מורי רבינו יהודא ובפסח היה רגיל רבי להניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד ומברך תחילה המוציא על שתיהן קודם שיבצע ואחר כך על אכילת מצה ובוצע משתיהן יחד אחר כך, [בערבי פסחים דף ק״ב] ואין זה מצות חבילות חבילות כיון שברכת מצה אינה אלא לשם מצוה אם אומר עליהן המוציא מידי דהוה אכוס של קידוש והבדלה שאומר עליו ברכת היין ואמרינן נמי בערבי פסחים [דף קי״ד וקט״ו] דמי שאין לו שאר ירקות מברך על החסא בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואכיל ולבסוף אכיל בלא ברכה ולא חשבינן ליה מצות חבילות חבילות ולא דמי לכוס של קידוש [שם דף ק״ב] וברכת המזון דתרי מילי נינהו ופעמים שאין ר׳ רוצה לשנות המנהג ומברך על השלימה המוציא ובוצע ואין מפרידה לגמרי וחוזר ומברך על הפרוסה על אכילת מצה ובוצע משתיהן והרב רבי מנחם מיונ״י היה מברך המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה ובשלימה לא היה נוגע כלל שאינה אלא משום לחם משנה. עד כאן לשון מורי.

אחר כך נוטל החזרת וטובלה בחרוסת ולא ישהנו בתוכו [שם דף קט״ו] פן יתבטל טעם המרור ומברך עליה על אכילת מרור ומן המצה שלימה שנשארה יעשה הכריכה [שם] עם המרור בלא ברכה ואוכלין סעודתן, [כך משמע שם בפרק אלו דברים דף ע׳ דחגיגה נאכלה תחילה וסוגית הברכות בסוף תוספתא דפסחים] ובזמן המקדש מיד אחר המרור אוכל מבשר חגיגה ומברך אשר קדשנו במצותיו וציונו על אכילת הזבח ואחר כך אוכל מגופו של פסח ומברך אשר קדשנו במצותיו וציונו על אכילת פסח. [משמעות הסוגיא בפ׳ ערבי פסחים דף קי״ט עיין בפי׳ הרשב״ם וכן באשירי שם] ובזמן הזה במקום הפסח אוכל באחרונה המצה הבצועה שתחת המפה ואין אומרים אחריה אפיקו מיני מתיקה לקינוח סעודה פן יפסוק טעם מצה מפיו כשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כך אחר המצה.

אחר כך מוזגין [שם דף קי״ז] כוס שלישי לברכת המזון וכוס רביעי להלל [בתוס׳ שם] ופי׳ רבי׳ שלמה ורבינו יוסף טוב עלם שאם הוא חולה או איסטניס וצריך לשתות מוזג כוס חמישי ואומר עליו הלל הגדול ואומר נשמת עד חי העולמים, [בתוס׳ שם דף קי״ח בד״ה רבי יוחנן] ורבינו חיים כהן אבי אמי לא היה חותם בסוף הלל כי די בחתימה של ישתבח ושתי חתימות בעניין אחד למה. גרסינן בפרק ערבי פסחים [דף קי״ז] גבי כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון אמר ליה רבינא לרב אשי שמע מיני׳ ברכה טעונה כוס אמר ליה ארבעה כוסות תקנו חכמים בכל אחד ואחד תעשה בו מצוה כתב רבינו יצחק בר רבי שמואל בתשובה אחת שהוא ורבינו יעקב לא היו מברכין על הגפן בליל פסח עד אחר כוס רביעי ולאחר טיבול ראשון אינו מברך בורא נפשות רבות לבסוף בירושלמי דפ״ק דברכות אומר ברכה הסמוכה לחברתה חותמת בברוך ואינה פותחת ומקשה והרי גאולה פירוש ברכת אשר גאלנו שאנו אומרים בליל פסח שפותחת בברוך אע״פ שסמוכה לברכת הלל שסובר שיש לברך על קריאת הלל בליל פסח ומתרץ שאינה חשובה סמוכה משום ר׳ יוחנן דאמר אם שמע הלל בבית הכנסת יצא ומקשה עוד והרי סופה פירוש שמתחיל שפוך וגו׳ הלל וחותם ואינו פותח אף על פי שאינה סמוכה שהרי הפסיק הסעודה א״ל שתים הן אחת להבא ואחת לשעבר פירוש שתי פעמים מברך על קריאת הלל אחת לשעבר לפני הסעודה ואחת להבא לאחר סעודה ואינו מברך לגמור מפני הפסקת סעודה וכן אמרו בשם רב צמח גאון ובסדר רב עמרם ומקשה עוד הרי הבדלה שכולן פותחות בברוך אף על פי שסמוכות הן ומתרץ שאינן חשובות סמוכות דר׳ מפזרן וחוזרן וכוללן ומו׳ רבי׳ יהודא כתב כי הירושלמי לא דבר כי אם במקום שאין מפסיקין בהלל כגון אדם שעושה הסדר בבית אחר ומכל מקום מברך שתי פעמים מפני הפסקת שפוך לכך יש לברך עליו אבל אנו שמפסיקין אותו בסעודה ולפי הכוסות אין לברך עליו וכן עמא דבר.