ברטנורא על כלים ח

משנה כלים, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

התנור שחצצו - שעשה מחיצה באמצעיתו וחלקו עד למעלה מפיו:

הכל טמא - אפילו אוכלים שבעבר השני של מחיצה:

כוורת פחותה ופקוקה בקש - להכי נקט פחותה, דלאו כלי היא, דאי הוה שלימה היתה מצלת על אוכלים שבתוכה, דאפילו כלי שטף מציל , אבל השתא דלאו כלי היא הויא כמחיצה בעלמא. ופקוקה בקש לרבותא נקטה, דאע"ג דפחיתתה פקוקה בקש לא הויא כלי ואין מצלת על אוכלים שבתוכה:

ומשולשלת - תלויה:

אם הצילה במת החמור - דכוורת פחותה ופקוקה בקש חוצצת בפני הטומאה באוהל המת, ואע"פ שטומאתו חמורה לטמא אדם וכלים טומאת שבעה:

לא תציל בכלי חרס הקל - שאינו מטמא אלא אוכלים ומשקים:

שכן חולקים אהלים - שדרך בני אדם לחלוק אוהלים במחיצה, הלכך הויא כוורת כמחיצה ומצלת באוהל המת מן הטומאה:

שאין חולקים כלי חרס - שאין דרך לחלוק כלי חרס במחיצה. פירוש אחר ועיקר, שכן חולקים אוהלים, שמועלת חלוקת מחיצה באוהלים, דהא תנן במסכת אהלות פרק סגוס עבה, בית שחצצו בנסרים או ביריעות, טומאה בבית, כלים שבתוך המחיצה טהורים. ואין חלוקת המחיצה מועלת בכלי חרס, דגבי תנור תנן הכא תנור שחצצו בנסרים או ביריעות, נמצא שרץ במקום אחד הכל טמא. ואין הלכה כרבי אליעזר:

(ב)

היתה שלימה - הכוורת:

התנור טהור - דכתיב (ויקרא יא) אשר יפול מהם אל תוכו, ולא אל תוך תוכו. ובפיה למעלה מן התנור איירי, דאי כולה משוקעת בתנור כחד תוך דמי:

אוכלין שבתוכה טהורין - דכתיב (שם) כל אשר בתוכו יטמא, ולא שבתוך תוכו:

ניקבו - נקב המטהר אותן מידי טומאתן, שוב אין תורת כלי עליהן ואינן חוצצים בין התנור ובין מה שבתוכן. וכמה הוא נקב המטהר אותן מטומאתן, העשוי לאוכלים. שיעורו כמוציא זיתים:

העשוי לכך ולכך - לאוכלים ולמשקים:

מטילין אותו לחומרו - ואם ניקב כשיעור של משקין שהיא פחות משיעור העשוי לאוכלים, שוב אינו מציל מפני הטומאה:

בכונס משקה - כשמשימין הכלי מצד הנקב על המים נכנסים המים דרך הנקב בתוך הכלי. והוא גדול ממוציא משקה:

(ג)

סרידא - כמין עריבה קטנה שהנחתום משתמש ללוש בה ואין לה בית קיבול. ורמב"ם אומר שהוא לוח של חרס נקובה עשויה כעין שבכה. מעשה רשת, מתרגמינן עובד סרדתא:

גפיים - אוגנים ואזנים:

שאין מצילים מיד כלי חרס - מליטמא באויר כלי חרס, אלא כלים. וזו הואיל ואין לה אזנים אינה חשובה כלי:

נחושתו של תנור - קרקעיתו ותחתיתו. ודומה לו ביחזקאל (טז לו) יען השפך נחושתך:

החבית והמשקין טהורים - דלא נכנסו לאוירו, דהא למטה מנחושתו קיימי. ואפילו מחובר אויר התנור באויר החבית ואפילו החבית פתוחה ונכנס מאויר התנור בפיה, לא נטמא היין בכך, שאין אויר כלי חרס מטמא לא למעלה ולא למטה אלא בתוכו:

היתה כפויה - החבית על פיה ונתונה על פיו של תנור שיש בו שרץ, ויש בשולי החבית לחלוחית יין שיש בה טופח על מנת להטפיח , לא נטמאת אותה הלחלוחית מפני אויר התנור שנכנס לתוך החבית, כיון שלא היתה לחלוחית היין בתוך התנור:

(ד)

הקדרה טהורה - והוא שלא ראה השרץ אויר הקדירה כשנפל בתנור:

נטמא - המשקה, וחזר וטימא את הקדרה, כדין כל משקין טמאין שמטמאים כלים:

מטמאיך לא טמאוני - הקדרה אומרת למשקין, אויר כלי חרס שקיבלת ממנו הטומאה לא טמאוני, דאין כלי חרס מיטמא מאויר כלי חרס:

ואתה טמאתני - שנטמאת הקדירה מחמת משקים טמאים:

(ה)

ונפל לאויר התנור טהור - כל זמן שהתרנגול חי. דטומאה בלועה היה ואינה מטמאה:

ואם מת טמא - והוא שלא שהה כדי עיכול משעה שבלע עד שמת. ושיעור כדי עיכול בעופות, מעת לעת:

הפת שבתוכו שניה - דלא חזינן לתנור כמאן דמלא טומאה וכאילו נגע השרץ בפת, אלא התנור תחילה, שהשרץ [ש] הוא אב הטומאה נפל אל תוכו ועשאו ראשון, וחזר התנור שהוא ראשון וטימא את הפת ונעשית שניה:

(ו)

בית שאור מוקף צמיד פתיל - בכלי חרס עסקינן, שמציל באויר התנור בצמיד פתיל כדרך שמציל באוהל המת, דכתיב (ויקרא יא) מכל האוכל אשר יאכל, ולא כל האוכל, פרט למוקף צמיד פתיל בכלי חרס ונתון לתוך התנור שאינו מיטמא מאויר התנור. אבל כלי שטף אינו מציל בצמיד פתיל על אוכלים שבתוכו, דהכי תני בתורת כהנים, [כל] האוכל, להביא המוקף צמיד פתיל בכלי שטף ונתון לתוך התנור, שאינו מציל מיד כלי חרס : השאור והשרץ בתוכו והקרץ בינתים: כגון שיש לכלי זה שני קיבולין, והמחיצה המפסקת בין בית קיבול לחבירו נקראת קרץ, לשון מחומר קורצתי גם אני (איוב לג ו), והמחיצה מגעת עד שפתו, והשאור מצד אחד והשרץ מצד אחר והקרץ היא המחיצה החוצצת בינתים, ומוקף הכלי כולו צמיד פתיל, דנמצאו השאור והשרץ שניהם מוקפים צמיד פתיל:

התנור טמא - מחמת השרץ שבתוך הצמיד פתיל. שצמיד פתיל מציל על הטהרות שבתוכו מלקבל טומאה, ואינו מציל על הטומאה שבתוכו שלא לטמא את אחרים:

והשאור טהור - דהרי הוא מוקף צמיד פתיל בפני עצמו:

ואם היה שם פותח טפח - שנפרצה המחיצה שבין השאור ובין כזית מן המת בפותח טפח:

הכל טמא - דטפח על טפח פתוח מביא את הטומאה:

(ז)

בעין של תנור - הוא חור כעין עין שעושים בתנור להוציא העשן, וכשמכניסים הפת לתנור סותמים אותו שלא יצא החום, ואינו חשוב כתוכו של תנור:

אם היה באויר - במקום מגולה שלא היה תחת האוהל, אפילו כזית מן המת נתון בעינו, טהור התנור, דאין טומאה נכנסת לתוכו כיון שאין בעין פותח טפח:

ואם יש בו פותח טפח - שעובי שפת העין החיצונה בולטת ומאהלת על כזית מן המת בטפח על טפח:

הכל טמא - העין והתנור. שטפח על טפח אוהל מביא את הטומאה:

(ח)

נמצא במקום הנחת העצים - נמצא השרץ במקום שמניחין בו אש ועצים בכירה, והוא המקום שמשליכין ממנו האש משפל המוקד:

מן השפה החיצונה ולפנים טמא - דעובי כותלי הכירה נחשב כלפנים וכאילו הוא תוך הכירה:

וחכמים אומרים - אין עובי כותלי הכירה נחשב אלא כלחוץ ואינו כתוכה של כירה. והלכה כחכמים:

מכנגד שפיתת הקדרה - ממקום שמתחיל לסתום אויר הכירה :

נמצא - השרץ:

מקום ישיבת הבלן - במקום שיושב המחמם את המים למרחץ:

אין טמא אלא מן הסתימה ולפנים - מסתימת הקדירה שיש בו המים או הצבע או שליקת הזיתים. ובתוספתא מוכח דאין טמא אלא מן הסתימה ולפנים דקאמר הכא, היינו כשנתלה השרץ באויר ולא נגע, אבל בטומאת מגע מטמא אפילו מן הסתימה ולחוץ:

(ט)

בור שיש בו בית שפיתה - החופר בקרקע וטח בטיט והטיח יכול לעמוד מאליו, כגון תנורו של בן דינאי דתנן לעיל בפרק תנור תחלתו ארבעה. ואית דגרסי כור בכ"ף, והוא כלי שמתיכין בו הזהב והכסף והמתכות, לשון כור הברזל. ולי נראה שהוא תנור של נפחים:

פורנה - תנור גדול של חרס ופתחו בצדו כעין שלנו. וטהור, משום דמשמש עם הקרקע, כדקתני בתוספתא :

לזבז - שפה עבה:

אסטגיות - נקבים כעין אותן שעושים לתנורים:

שפיות - שפה דקה. והלכה כתנא קמא. ורבותי פירשו, דלזבז ואסטגיות ושפיות הכל אחד, ולא פליגי אלא שכל אחד היה שונה כפי הלשון ששמע מרבו, שחייב אדם לומר כלשון רבו:

(י)

מגע טמא מת - אדם שנגע בטמא מת ונעשה ראשון, דטמא מת הוי אב הטומאה ועושה הנוגע בו ראשון, ומשקין שבתוך פיו מטמאין את התנור כשנכנסו לאוירו. ואע"ג דהוא עצמו אינו מטמאו דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני, כדתנן במסכת פרה דרבנן גזרו על המשקים שיהיו מטמאים כלים, גזירה משום משקה זב וזבה כדאמרינן במסכת שבת. ואוכלים דנקט הכא, כדי נסבא . שהרי אין אוכל מטמא כלי, אלא משקים בלבד מטמאים כלים. וקפיצת פיו אינה מצלת, דאין צמיד פתיל מציל על הטומאה שבתוכו מלטמא אחרים כדתנן לעיל, ובר מן דין הא תניא בתוספתא דכלים הכל מצילים מיד כלי חרס אפילו כלי גללים וכלי אדמה חוץ מן האדם. הלכך, טהור שהיו אוכלים ומשקים לתוך פיו והכניס ראשו לאויר התנור שהוא טמא, נטמאו. דאין האדם מציל בצמיד פתיל מיד כלי חרס:

בידים מסואבות - ידים שהם שניות לטומאה ופוסלות את התרומה :

הכניס ידו לתוך פיו - ליטול את הצרור שבפיו, או כל מידי:

ר' מאיר מטמא - הדבילה. לפי שהידים מסואבות טמאו את הרוק להיות תחלה מפני שהוא משקה, והרוק טימא את הדבילה, דראשון עושה שני בחולין:

ורבי יהודה מטהר - סבר כל זמן שלא יצא הרוק מן הפה לא חשיב משקה:

ורבי יוסי מטמא - כשהיפך הדבילה מצד זה לצד זה בתוך פיו, שנעקר הרוק. ומטהר בלא היפך, שכל זמן שלא נעקר לא נחשב משקה. והלכה כר' יוסי:

(יא)

האשה שנטף חלב מדדיה - והיא טמאה, וחלב הנוטף מדדיה הוי כמשקה שנגע בה ונעשה תחילה:

שהמשקה מטמא לרצון ושלא לרצון - ואע"ג דחלב הנוטף מדדיה שלא לרצונה היה, דלא ניחא לה, אפילו הכי נטמא התנור. דלענין הכשר זרעים דוקא בעינן דניחא ליה, אבל לא לטמא:

היתה גורפתו - שהיתה גורפת התנור הטמא להוציא אפרו:

והכה קוץ ויצא ממנה דם - ודם המכה חשיב משקה:

ונתנה אצבעה לתוך פיה - כדרך הנכוים באצבעם שנותנים אצבעם בפיהם:

נטמא - גרסינן. כלומר נטמא התנור מחמת הרוק והדם :