ביאור:תוספתא/פאה/ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת פאה פרק שלישי

לקט, מעשר עני ושכחה

(א)
המקבל שדה לקצור - לא ילקט בנו אחריו

ראו משנה ה, ו.
במקרה הראשון מדובר בפועל, וחוששים שמא פחת לו בעל השדה משכרו כדי שירשה לבנו ללקט ולמעשה שילם לו בלקט. אבל בהמשך אין מדובר על פועל ולכן אין חשש כזה.

ר' יוסי אומר: ילקט בנו אחריו
האריסין והחכירות, והמוכר קמתו לקצור - מלקט בנו אחריו
היו שם עניים שאין ראוין, שיש להם 200 זוז, או שאינם מהוגנים אם יכול בעל הבית למחות בידם - ממחה
ואם לאו - מניחן מפני דרכי שלום. וגם כי אינו יכול למחות בהם

(ב)
אין שוכרין פועלי נכרים, לפי שאינן בקיאין בלקט.

וראו גם יבמות מז א.

(ג)
אין נותנין מעשר עני לעניי נכרים, אבל נותנין להן חולין מתוקנין לשם טובה.

ראו גם תוספתא גיטין ג יח.
לעניין מתנות עניים ראו גיטין ה, ח.

(ד)

בעל הבית שהיה עומד בעיר, ואמר: יודע אני שהפועלין שוכחים את העומר במקום פלוני

ושכחוהו - הרי זו שכחה

אם הוא בעיר אינו יכול לזכות בעומר מכח שדהו ולכן זו שכחה, למרות האמור במשנה ה, ז. אם בעה"ב בשדה הוא יכול לזכות בעומר. וראו משנה ה, ח.
ר' שמעון הולך צעד נוסף, וטוען שאינו שכחה אם הבחינו בה גם אחרים.

היה עומד בשדה, ואמר: יודע אני שהפועלים שוכחים את העומר, ושכחוהו - אין זה שכחה
רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: אפילו אחרים עוברין בדרך
וראו את העומר ששכחוהו פועלין
אינו שכחה, עד שישכחוהו כל אדם.

(ה)

רבי יהודה אומר: העושה כל שדהו עומרין ומעמר בהן ואינו מכנס אותם לגדיש, אלא מעביר אותם מהשדה לגורן - כמעמר לגדיש

לחררה מסדר את העומרים בעיגול כחררה - כגדיש

לגבי סוף הברייתא – ראו משנה ו, א. וראו גם תוספתא שביעית ד, ז, שמושיבים שומר על השדה בשביעית, מפני הגויים.

מודים ב"ש ובית הלל שאם הפקיר לאדם ולא לבהמה, לישראל ולא לנכרים - שזה הפקר.

(ו)
אמר ר' אלעאי: שאלתי את ר' יהושע על אלו עומרים נחלקו בית שמאי וב"ה

ראו משנה ו, ב-ג. המשנה כר' יהושע, ור' אליעזר מצמצם את המחלוקת למקרה שהתחיל להוביל את העומר לעיר ושכח אותו בדרך.

אמר לי: התורה הזאת! על אלו העומר הסמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים, ושכחו
וכשבאתי, שאלתי את ר' אליעזר, ואמר לי: מודים באלו, שהן שכחה
ועל מה נחלקו? על העומר שהחזיקו בו להוליכו לעיר, ונתנו בצד גפה או בצד גדר
שב"ש אומרים: אינה שכחה, מפני שזכה בו; וב"ה אומרים: שכחה
וכשבאתי, והרציתי הדברים לפני ר' אלעזר בן עזריה, אמר לי: אלו הדברים שנאמרו למשה מסיני.

(ז)

העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, ונתנו על גבי חבירו על עומר אחר ושכח שניהם

התחתון שכחה, והעליון אינו שכחה

ראו משנה ו, ג.
לגבי התחתון השוו משנה ה, ז, "שחיפוהו בקש". לדעת ר' שמעון עומר מכוסה אינו שכחה, אפילו אם בעל הבית כיסה אותו.

ר' שמעון אומר: שניהם אין שכחה!
התחתון מפני שמכוסה, והעליון מפני שזכה בו.

(ח)

שדה שעומריה מעורבבין אינן מסודרים בשורות ועמר, ושכח אחד מהם
אין שכחה עד שיעמר את כל סביביו.

(ט)
"העומר שכנגדו מוכיח" כיצד?

ראו משנה ו, ג. שכנגדו יכול להיות מצפונו או ממזרחו. אבל אם עימר מארבעת הכיוונים העומר הוא שכחה.

מי שהיו לו עשר שורות, של עשרה עשרה עמרים מסודרים, שלא כבהלכה ח
ועמר אחד מהם לצפון ולדרום ושכח באמצע - אין שכחה, מפני שנידון כמזרח וכמערב.

(י)
שתי כריכות המובדלות זו מזו – שכחה, שלש - אין שכחה

ראו משנה ו, ה.
לדברי ר' יוסי ראו משנה ו, ט. לדבריו גם אם אחת הסאין עקורה והשניה לא, ואין ביניהן פאה או לקט השייכים לעניים – הן מצטרפות לסאתיים ואינן שכחה. תופעה כזאת שכיחה בפירות, אבל נכונה גם בשדות תבואה.

שני עמרין המובדלין זה מזה – שכחה, שלשה - אין שכחה
שתי גפנים המובדלות זו מזו – שכחה, שלש - אין שכחה
שני גרגרין – פרט, שלשה - אינן פרט
שתי שבלים המובדלות כדרכן – לקט, שלש - אינן לקט. אלו דברי בית הלל
ר' יוסי אומר, חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: כל שבאת רשות עני לאמצע
כגון התבואה והכרם - אין מצטרפין
וכל שלא באת רשות עני לאמצע, כגון פירות האילן - הרי אלו מצטרפין.

(יא)
אימתי אמרו "קמה מצלת את העומר"? - בזמן שלא נטלה מבינתים

ראו משנה ו, ח. כדי שהקמה תציל את העומרים מהשדה הסמוך היא צריכה להיות סמוכה ואסור שיהיה ביניהם שטח קצור.
בהמשך הברייתא מרחיב ר' מאיר את הדין שלא כפשטו, כנראה כדי לבטל למעשה את דין השכחה. חכמים חולקים עליו. רשב"ג חולק על המשנה הנ"ל וטוען שגם העומר מציל את הקמה.

הא אם נטלה מבינתים - הרי זו אינה מצלת
קמת חבירו מצלת על שלו, של חיטין על של שעורין, של נכרי על של ישראל, דר"מ
וחכמים אומרים: אין מצלת אלא על שלו, וממין על מינו
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כשם שהקמה מצלת את העומר - כך העומר מציל את הקמה
ודין הוא: ומה אם קמה, שהורע כח בעל בית בה שיש בה לעני לקט ופאה - הרי היא מצלת את העומר
עומר, שיפה כח בעל בית בו, אינו דין שיציל את הקמה?!
אמר לו: רבי, מה לקמה שמצלת את העומר, שהרי יפה כח בעל בית בו בעומר
יציל עומר את הקמה, שהרי הורע כח בעל בית בה?!

(יב)
יפה כח עני בקמה יתר מבעומר, ובעומר יתר מבקמה

השורה האחרונה קשורה למשנה ו, ז, שבית סאתיים אינו שכחה אפילו אם אין בו סאתיים.
ההלכה הזאת סותרת את דברי רשב"ג בהלכה יא.

הקמה - יש בה לקט שכחה ופאה, מה שאין כן בעומר
העומר שאין בו סאתים ושכחו – הרי זה שכחה, עד שיהא בו סאתים.

(יג)
החותך כריכות ועתיד לעמרן, וכן אגודי השום והבצלין - אין להם שכחה.

לעניין החותך כריכות ראו משנה ו, י: מדובר על האריזות של הכריכות וכו'.
לעניין 'שעתיד לבחון' – ראו משנה ו, יא: המעמר הזה אינו שוכח אלא עתיד לוודא שאסף את כל העומרים, ודומה למעמר בלילה הגס הגס.
לעניין המעשה בחסיד ראו גם ספרי דברים רפג.

המעמר מפני הדליקה ומפני אמת המים - אין להם שכחה, מפני שעתיד לבחון
מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו, ואמר לבנו: צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים
אמר לו: אבא מה ראית לשמוח בשמחת מצוה זו יותר מכל מצות שבתורה?
אמר לו: כל מצות שבתורה נתן להם המקום לדעתנו. זו - שלא לדעתנו
שאילו עשינוהו ברצון לפני המקום - לא באת מצוה זו לידינו אלא היתה זו צדקה גרידא
אלא הרי הוא אומר (דברים כד יט) "כי תקצור וגו'", קבע לו הכתוב ברכה
והלא דברים קל וחומר: מה אדם שלא נתכוין לזכות וזכה, מעלין עליו כאילו זכה
המתכוין לזכות וזכה - על אחת כו"כ!
כיוצא בו (ויקרא ה יז-יח) "ואם נפש כי תחטא ועשתה וגו' והביא איל תמים וגו'"
והלא דברים קל וחומר: מה אם מי שלא נתכוין לחטוא וחטא, מעלין עליו כאילו חטא
המתכוין לחטוא וחטא - על אחת כמה וכמה!

(יד)
כל זית שיש לו שם בשדה, כזית נטופה בשעתו, ושכחה - אינו שכחה

ראו משנה ז, א-ב, שם נראה שאם התחיל בזית ועזב אותו הוא שכחה, גם אם יש לו שם או יש בו סאתיים.

במה דברים אמורים? - בזמן שלא התחיל בו
אבל אם התחיל בו ושכחו - הרי זה שכחה, עד שיהא בו סאתים.

(טו)
הזית שהוא נגד ג' שורות של שני מלבנין ושכחו - אין שכחה

ראו משנה ז, ב: זית מחוץ לשורות של המטע אינו נשכח. כך גם זית מוכר מסיבה כלשהי.

בד"א? שיש שכחה לזיתים - בזמן שאין מכירו, אבל בזמן שמכירו - רץ אחריו ונוטלו, אפי' מאה אמה.

עוללות

(טז)

המפקיר את כרמו - עשירים נוטלין את האשכולות, ועניים נוטלין את האשכולות ואת העוללות

איזהו עוללות? כל שאין לה לא כתף ולא נטף

ראו משנה ז, ח: מדובר במי שהפקיר לאחר שנודעו העוללות.
לעניין הגדרת העוללת ראו משנה ז, ד.

יש לה כתף ואין לה נטף, נטף ואין לה כתף - הרי היא של בעל הבית, ואם לאו הרי היא של עניים
איזהו "כתף"? - פסיגין המחוברים בשדרה זו על גבי זו. "נטף" - הענבים המחוברות בשדרה ויורדות.

(יז)
נכרי שמכר כרמו לישראל לבצור - חייב בעוללות

להלכה זו ולבאה אחריה, ראו לעיל ב, ח-ט.

וישראל שמכר כרמו לנכרי לבצור - פטור מן העוללות.

(יח)

ישראל ונכרי שהיו שותפין בכרם - חלקו של ישראל חייב ושל נכרי פטור
רבי שמעון אומר: ישראל ונכרי שהיו שותפין בכרם - פטור מן העוללות.

(יט)
המקדיש את כרמו - לא הקדיש את העוללות

ראו משנה ז, ח.

שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.

(כ)
בן לוי שנתנו לו ענבים, מעשר שניתן לאחר הבציר והיו בהן עוללות

מעשר ראשון ניתן ע"י בעל הבית; וראו משנה ז, ד, שיתכן שהעוללות אינן של עניים.

אין חושש שמא של עניים הן.

(כא)
הנוטע כרם להקדש - פטור מן הערלה ומן הרבעי, וחייב בשביעית

השורה הראשונה והאחרונה מתיחסות למשנה ז, ח: הראשונה למי שהקדיש כרמו לפני שנודעו העוללות והאחרונה למי שעשה זאת לאחר שנודעו העוללות, וראו גם הלכה יט לעיל.
השורה האמצעית מתיחסת לשביעית ד, ז, ואוסרת לבצור בשביעית לפני שהענבים התמלאו מים.

מאימתי אדם רשאי לבצור כרמו בשביעית? - משיגרע הפרי
שכבר נתחייב הכרם בגדולי עוללות.

(כב)
איזהו שכחה? - בעריסין גדולים, כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה

ראו משנה ז, ח. וראו לעיל הלכה ח והלכה יד. בסיפא מדובר בעץ שאין לו שם או ייחוד כלשהו, ולכן אם לא התחיל בו ועבר הלאה כנראה שכח אותו. אם התחיל - גילה שבכוונתו לקטוף אותו ולכן רק אם קטף מסביב ולא חזר אליו הוא שכחה.

בעריסין קטנים, כשיעבור הימנו. בדלית ובדקל, משירד ממנו
ושאר כל האילן, משיפנה וילך לו
בד"א? - בזמן שלא התחיל בו; אבל אם התחיל בו ושכחו
אין שכחה עד שיבצור את כל סביביו.