ביאור:מכילתא דרשב"י/פרק ו

פרק ו

פסוק ב

דרשת ר' אלעזר מקוטעת. אפשטיין מציע להשלים לפי שמות רבה: ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, הדא הוא דכתיב "וידבר אלוהים אל משה" (שמות ו ב); ולפי שנסתכל הקב"ה שבשביל צער ישראל דיבר כן, חזר והפך לו מדת הדין למדת רחמים, הדא הוא דכתיב "ויאמר אליו אני ה'"
כשאמר משה "שלח נא ביד תשלח" התגובה של הקב"ה היא "ויחר אף ה' במשה" (שמות ד יג-יד); אבל בפשט אין סימן לחרון האף הזה. הדרשה קושרת את חרון האף לשם אלוהות, ואת שם הויה הנזכר מייד לאחריו למדת הרחמים. הכעס של הקב"ה אינו מבואר ובהמשך חולקים התנאים במהותו ובסיבה לו. הביטוי החוזר הוא "אני הוא" שנשבעתי... ועכשיו הרי שבועה מבוהלת ובאת לפני להוציא את בני ישראל ממצרים, ואני מבקש להוציאם, ואתה אומר לי "שלח נא ביד תשלח"! כלומר הקב"ה כועס על משה שדבריו עלולים לפגוע בקיום השבועה לגאול את ישראל.
ר' יוסי קושר את ההבטחה לגאול את ישאל לזכותו של אברהם אבינו בברית בין הבתרים.
ר' יהושע - להבטחה שניתנה ליצחק בזמן העקידה
ר' שמעון – להבטחת הזרע ונחלת הארץ ליעקב
ר' יהודה קושר את רצונו של הקב"ה לגאול את ישראל לעצם המצב של השעבוד הלא מוצדק של ישראל במצרים
ור' נחמיה – לסבל הגדול שהם סובלים שם. הוא רומז גם לתלונה על משה שאינו משתתף בסבל הזה, אלא נמלט למדיין.

"וידבר אלקים...", ר' אלעזר אומר ...לפגוע בו, שאם הוא הופך מדת הדין למדת הרחמים
"וידבר אלקים אל משה", אמר ר' יוסי: אמר לו הקדוש ברוך הוא, אני הוא שאמרתי והיה העולם
שנאמר "אל אלקים ה' דבר ויקרא ארץ" (תהלים נ, א) ואומר "מציון מכלל יופי" (שם פס' ב)
אני הוא שאמרתי לאברהם בין הבתרים "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" (בראשית טו, יג)
ועכשיו הרי שבועה מבוהלת ובאת לפני להוציא את בני ישראל ממצרים, ואני מבקש להוציאם, ואתה אומר לי "שלח נא ביד תשלח"!
ר' יהושע אומר: "וידבר אלקים אל משה", אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:
נאמן אני לשלם שכר יצחק בן אברהם שיצא ממנו רביעית דם על גבי המזבח, ואמרתי לו "בגודל זרועך הותר בני תמותה" (תהלים עט, יא)
ועכשיו הרי השבועה מבוהלת ובאת לפני שלא כדרך ארץ להוציא את בני ישראל ממצרים
ואני מבקש להוציאם - ואתה אומר לי "שלח נא ביד תשלח"!
ר' שמעון אומר: "וידבר אלקים אל משה" אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:
אני הוא שאמרתי ליעקב "והיה זרעך כעפר הארץ" (בראשית כח, יד)
עכשיו הרי שבועה מבוהלת ובאת לפני להוציא את בני ישראל ממצרים - ואתה אומר "שלח נא"!
ר' יהודה אומר "וידבר אלקים" אמר הקדוש ברוך הוא למשה אני דן באמת אני מלא רחמים אני נאמן לשלם שכר
וישראל משועבדין ביד ערלים וטמאים, ואני מבקש להוציאם מתחת ידם - ואתה אומר "שלח נא"!
ר' נחמיה אומר אמר הקדוש ברוך הוא למשה: גלוי וידוע לפני צער ישראל במצרים ...צער קשה
שנאמר "וירא אלקים את בני ישראל..." (שמות ב, כה) הם שרויים בצרה ואתה שרוי בריוח!
ואני כבר פקדתי אותם ברחמים להוציאם ממצרים - ואתה אומר "שלח נא"!

המגמה של הדרשות הקודמות היתה להדגיש את המצוקה של ישראל במצרים, כסיבה לגאולתם משם; אבל מכאן ואילך משתנה המנגינה והדרשנים טוענים שהסיבה לגאולה היא חילול השם בגלות, כדברי יחזקאל. ישראל אמנם אינם ראויים לגאולה, אבל הגלות שלהם פגעת בשמו של הקב"ה ולכן עליה להסתיים. ר' יוסי הגלילי מאשים את ישראל בע"ז במצרים, וטוען שמבחינת זכותם לא היו ראויים להגאל, אלא בגלל זכות אבות וחילול השם.
ר' טרפון טוען שחילול השם היא הסיבה לנצחונות במלחמת עמלק, וכן במואב ובעמון
ר' יהושע בן קרחה מציג את זכות אברהם, שאירח את שלושת המלאכים – כסיבה להישרדות העם במדבר; וראו בראשית רבה מח י. שני האחרונים טוענים שהיציאה ממצרים אינה העיקר אלא היא הכנה למסע במדבר או למלחמות עמלק עמון ומואב.

ר' יוסי הגלילי אומר "וידבר אלקים", אמר הקדוש ברוך הוא למשה כלייה נתחייבו ישראל במצרים
...שנטמאו בגלולי מצרים ...שנאמר "ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים... וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי" (יחזקאל כ', ז'-ח')
אלא בעבור שמי הגדול ולמען זכות אבות שנאמר "וישמע אלקים את נאקתם..." (שמות ב, כד)
ולמען שלא יתחלל שמי בהם שכן הוא אומר "ואעש למען שמי... אשר נודעתי אליהם לאמר להוציאם מארץ מצרים..." (יחזקאל כ, ט)
ר' טרפון אומר: אמר הקדוש ברוך הוא, גלוי וידוע לפני שישראל ראויים לצאת ממצרים ולהנתן ביד עמון ומואב ועמלק
אלא בשבועה נשבעתי ללחום מלחמתם ואושיע אותם, שנאמר "כי יד על כס יה..." (שמות יז, טז)
ואומר "ואעש למען שמי לבלתי החל (יחזקאל כ, ט), והריני מבקש להוציאם ממצרים, ואתה אומר לי "שלח..."?
ר' יהושע בן קרחה אומר: "וידבר אלקים" אמר הקדוש ברוך הוא לא היו ישראל ראויין ליתן להם מן במדבר
אלא "ברעב וצמא ערום" ועריה (דברים כח, מח)
אבל משלים אני להם שכר אברהם אביהם, שעמד ועשה לפני מלאכי השרת, שנאמר "ויקח חמאה וחלב..." (בראשית יח, ח)
והריני מבקש להוציאם ממצרים, ואתה אומר לי "שלח נא ביד תשלח"?

לדברי ר' עקיבא התלונה של משה בשמות ה כג – היא שקבעה את גורלו למות בעבר הירדן. הדרשה "אין לכן אלא שבועה" מאפשרת לתנאים לקבוע שמשה לא מת בגלל חטא מריבה, אלא מסיבות אחרות, כי הביטוי "לכן" אינו נתפס כהסבר סיבתי. אכן העונש של אי הכניסה לא"י נראה כחסר פרופורציה לעבירה שבמי מריבה. ר' אלעזר המודעי מפרש את דברי משה כתהיה האם הוא שנבחר להוציא את ישראל ממצרים, ובתשובה אמר לו הקב"ה "עתה תראה..." (קורא 'אתה תראה').

ר' עקיבא אומר: אמר הקדוש ברוך הוא למשה, בשבועה בגזירה באמירה נשבעתי שלא תכנס לארץ ישראל!
וכן הוא אומר "לכן לא תביאו את הקהל הזה" (במדבר כ, יב) ואין "לכן" אלא שבועה
שנאמר "ולכן נשבעתי לבית עלי" (שמואל א ג, יד) אמר ר' עקיבא: וכל כעס זה למה?
בשביל שאמר "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך" (שמות ה, כג)!
אמר ר' אליעזר המודעי: חלילה לאותו צדיק שיאמר כלשון הזה!
אלא כך אמר לפניו: רבון העולמים, לא מי שגואל הוא מציל הוא? רבון העולמים, יודע אני שאתה עתיד להוציא את בניך ממצרים
שמא על יד אחר אתה עתיד להוציאם, ואני לא זכיתי שיצאו על ידי?
השיב הקדוש ברוך הוא ואמר למשה: משה, אתה זכית ועל ידך אני מוציאם ממצרים
תדע לך שכן, שמתוך תשובה שאמר לו אתה למד! שנאמר "ויאמר ה' אל משה עתה תראה..."

לפי הדרשה ישראל בחרו שלא ללדת ילדים לאחר שרצחו את ילדיהם, וראו גם לעיל פרק ג פסוק ז. וראו ספרי דברים שא: וכן בהגדה של פסח: "עמלנו אלו הבנים"
לפי הדרשה כאן עמרם הוא שיזם להחזיר את אשתו, כדי להטעות את המצרים, והשוו סוטה יב ב, שם מחזיר עמרם את גרושתו בגלל נבואתה של מרים והתוכחה שהיא מוכיחה את אביה.
יתכן שגם חכמים הכירו תופעה של התחמקות מהולדת ילדים בגלל המצב הלאומי. הם נאבקו בגישות אלו וניסו להפיץ אופטימיות.
וראו בבלי סוטה שם, "אהרון ומרים מרקדים לפניה". כאן רוקדים המלאכים בשמחה על הנישואין החוזרים של יוכבד.

וחכמים אומרים אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, זכות עמרם אביך עמדה לך, שעמד ועשה דבר גדול בישראל
והסכימה דעתו לדעתו של מקום, שכשהכבידו מצרים עבודה קשה על ישראל והיו מטבעין אותן ביאור
אמרו מה אנו מועילים? נושאים נשים ומולידים בנים ומייגעין עצמינו, ומאחר שמשקעין את בנינו במים חוזרים וכובשים אותם בבנין!
ועמד ועשה דבר גדול בישראל; מה עשה? גרש את אשתו בתוך שלשה חדשים שהיתה מעוברת, והלכה לבית אביה
ועמדו כל ישראל וגרשו את נשותיהן! לאחר שלשה חדשים חזר ועשה בה קדושין, לקיים מה שנאמר "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי..."
והיו מלאכי השרת משחקין לפניה כחתנים וככלות לקיים מה שנאמר "אם הבנים שמחה הללויה" (תהלים קיג, ט)
ומצרים מנו לה תשעה חדשים, והיא ילדה בתוך ששה חדשים.
וכי למה הוצרך הדבר, לומר אם לקח עמרם אשה אם לא לקח? אלא להודיע לכל באי העולם זכותו של עמרם הצדיק!

משה מתנהג כמלאך "אלוהים לפרעה" ואהרון תרגם את דבריו למצרית מתווך בין שניהם כנביא. ההוראות הללו נראות כבלתי קשורות, אבל הן הדרך לגאולת ישראל.
הטענות של משה בהמשך השיחה נגזרות מהתשובות שה' משיב לו, ומבוססות על מדרש שהמחפשים את משה הפכו לעוורים, אילמים וחרשים, וראו שמות רבה א לא.

השיב משה ואמר לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אני נביא בן נביא מספק ספיקות נכנסתי לדבריך היטלתי ספק בגאולה
פרעה רשע בן רשע, ומצרים מרודים בני מרודים, היאך יכנסו לדברי?
אמר לו, אתה - דבר בלשון הקודש כמלאך, ואהרן אחיך ידבר בלשון מצרי
שנאמר "ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך" (שמות ז, א)
השיב משה ואמר לפני הקדוש ברוך הוא, רבון כל העולמים, אתה אמרת לי רד למצרים והוצא את בני ישראל ממצרים
מתיירא אני מבני אדם שברחתי מהם! אמר לו, אל תירא מהם, שכולם מתו שנאמר "כי מתו כל האנשים המבקשים..." (שמות ד, יט)
השיב הקדוש ברוך הוא ואמר למשה: בני אדם ששלח פרעה לתפשך, מי עשאם אלמים חרשים סומים, לא אני? שנאמר ויאמר אלוהים אל משה מי שם פה" (שמות ד, יא)

כאן מתלונן משה על כובד המשימה. דורש את הביטוי "כבד פה" ככבד וקשה להוציא את ישראל ממצרים.

ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא אומר: השיב משה ואמר לפני הקדוש ברוך הוא
אתה אומר לי לך הוציא ששים רבוא בני אדם מתחת סבלות מצרים ומתחת שיעבודן של מצרים
אלו על מאה בני אדם או על מאתים בלבד אתה אומר לי הדבר עדאין קשה לי מאד!
אלו חתרתי בהם שנה או שתים לפני הדבר - כבר היה הדבר עשוי; אלא מאחר ששיעבדו בהן מאתים ועשר שנים
עכשיו יאמר לי פרעה, מי שעבדו עבד עשר שנים ולא מיחה בו כל בריה, יבוא אחר ויוציאו מתחת ידו?
או מי שעבד הכרם עשר שנים ולא מיחה בו כל בריה, יבוא אחר ויוציאו מתחת ידו?
רבונו של עולם, כבדים ומכובדים דברים הללו שאתה אומר לי! "כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות ד, י).