לדלג לתוכן

ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת נדרים/פרק רביעי

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרק רביעי – אין בין המודר

[עריכה]

ירושלמי נדרים, פרק ד, הלכה א

[עריכה]

מתני’: ד_אאין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל, אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. המודר הנאת מאכל מחבירו, לא ישאילנו נפה וכברה וריחים ותנור. אבל משאיל לו חלוק וטלית נזמים וטבעות ד_בוכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש. מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור:

גמ’: תנן, אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל, אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. הא דבר שעושין בו אוכל נפש אסור אם נדר ממנו מאכל. ולא ממאכל נדר ולמה אסור בכלים? רבי שמעון בן לקיש ריש לקיש° אמר, כיני מתניתא  כך כוונת המשנה, אין בין המודר הנייה מחבירו, למודר הניית מאכל מחבירו. ותניי דבי °רבי רבי יהודה הנשיא כן, המודר הניית מאכל מחבירו, לא ישאילנו נפה וכברה ריחים ותנור, תני, אבל משאיל הוא לו כוסות וקערות ותמחויין שאינן מהנין מתקנים את האוכל, אלא מכניסים את האוכל. לפסין וקדירות אסור שהם משמשים לתיקון האוכל על ידי בישול. כלים המשמשים לטחון ולדרוך אסור. לקצור צריכה  ספק, לבצור, צריכה  ספק, לפי שהנאתם רחוקה ואפשר להסתפק האם זה נקרא הניית מאכל שאסור או לא. תני, אבל משאילו הוא קורדום. הוינן סברין מימר  חשבנו לומר, בקרדום של ביקוע, ואף שהעצים לצורך בישול, מותר. ואם כן גם לקצור ולבצור יהיה מותר. תיפתר בקורדום של ניכוש, ולית שמע מינה כלום. רבי אבונא רבי אבונא° אמר, רבי ירמיה רבי ירמיה° בעי, ההן יוסטה בד שמשמש לחגורה, מכיון שהוא מרחיק את חוטי השתי ונוצר מעין רשת ואת חשר  מנפה ביה קימחא בשעת הדחק, כמי שהיא נפה ויהיה אסור, או כיוון שעיקרו לא נועד לכך מותר. תנן, מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. אמר רבי אבא רבי אבא° בשם רבי זעירא רבי זעירא°, שהוא

קישורים: במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס • שיעורי שמע בקול הלשון

מפרשים:

^[דף יג עמוד ב] כנותן לו מעות ליקח בהן ככר. אמר רבי בון בר חייה רבי בון בר חייא°. מעתה אסור להשאיל לו מעות, שהוא כנותן לו מעות ליקח בו ככר. אמר רבי אבינא רבי אבינא°, רבי ירמיה רבי ירמיה° בעי. להשאיל קוזמידייא תכשיטים שיראו אנשים חשובים ויכבדו אותם במאכלים יותר משובחים. כיוון דאינון אכלין מחמת קוזמידייא, דאית עליהון אסור מישאל לון?

ירושלמי נדרים, פרק ד, הלכה ב

[עריכה]

מתני’: ד_גהמודר הנייה מחבירו, שוקל לו את שקלו ופורע לו את חובו ומחזיר לו אבידתו. מקום שנוטלין עליה שכר, תפול הנייה להקדש:

גמ’: תנן התם, מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו °חנן חנן אומר איבד את מעותיו. נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול. רבי אבא בר ממל רבי אבא בר ממל° בעי, האם גם פורע שטר חובו של חבירו שלא מדעתו תפלוגתא ד°חנן חנן ובני כהנים גדולים? אמר רבי יוסי רבי יוסי בר זבידא°, טעמון דבני כהנים גדולים תמן, דלא עלתה על דעתו שתמות אשתו ברעב. ברם הכא יכול לומר הלוה, מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי. הגע עצמך דהוה גביה משכון? יכול לומר מפייס הוינא ליה והוא יהיב לי משכוני. עד כדון בבעל חוב שאינו דוחק. ואפילו בבעל חוב שהוא דוחק? שמעינן מן הדא דתנן, גבי מי שהיה חברו מודר ממנו הנאה, ושוקל את שקלו ומחזיר אבדתו. והרי אם לא שקל וכי אין ממשכנין אותו? הדא אמרה, שאינו חייב לשלם ואפילו בבעל חוב שהוא דוחק, שאינו אלא כמבריח ארי. שאני התם שלא נכנס לתוך ידו כלום ואינו עובר על נדרו. תדע לך שהוא כן, דתנינן, ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות. אלא כיוון שלא נתן לתוך ידו כלום אינו נחשב כאילו נתן לו, ואף שמודר ממנו מותר . אבל כאן אולי צריך לשלם כיוון שפרע חובו. רבי יהושע בן לוי רבי יהושע בן לוי° אמר, אין לך נתפס על חבירו וחייב ליתן לו, אלא בארנונא ומס ובגולגולת שכך דינא דמלכותא, שאם אחד פרע לחברו חייב הלה לשלם לו מה שפרע. רב רב (אמורא)° אמר, כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו. חייליה דרב רב (אמורא)° מן הדא דתנן, הגוזל שדה ונטלוה מציקין. אם מכת מדינה פטור, ואם בגללו חייב. ולא שמע מה דאמר רבי יוחנן רבי יוחנן° שמעיקר הדין פטור וקנס קנסו בגזלן. שהרי קרקע אינה נגזלת ואף על פי כן חייב. רבי אבון רבי אבין° בעי וההן דהוה רבה סוג של מס האם גם הוא כארנונא ומס ובגולגולת? רבי יוסי בי רבי בון רבי יוסי ברבי בון° ורבי חייה בר לוליינו רבי חייה בר לוליינו° תריהון אמרי בשם שמואל שמואל (אמורא)°. הפורע שטר חוב של חברו. חד אמר כארנון וכגולגולת וחייב להחזיר לו. וחרנה אמר, אינה כארנון וכגולגולת. תמן תנינן, המדיר את חברו מרפאהו ריפוי נפש בני אדם. אבל לא ריפוי ממון בהמות. וקשה הרי אמרו שמחזיר אבדתו ולמה לא ירפא בהמתו? רב יהודה רב יהודה° ורבי יוסי רבי יוסי בר זבידא°. חד אמר, כאן במדירו מגופו אבל לא הנאת נכסיו לכן מחזיר לו אבדתו. כאן במדירו מנכסיו לכן לא ירפא בהמתו. וחרנה אמר, כאן בשיש לו מי ירפא את בהמתו, וכאן בשאין לו מי ירפאנו שזה כמי שאין מי שיחזיר את אבדתו. אם מי שיש לו מי ירפאנו,

-----------------------------------דף יד

[עריכה]
ירושלמי מאיר נדרים יד


קישורים: במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס • שיעורי שמע בקול הלשון

מפרשים:

^[דף יד עמוד א] אפילו רפואת נפש לא ירפאנו? לא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. תנן, במקום שנוטלים שכר על השבת אבדה, תיפול הנאה להקדש. הלא רק ניכסי המחזיר את הפרה, הן שהן אסורין לבעל הפרה. אבל נכסי בעל הפרה מותרים למחזיר. ולמה לא יקח השכר לעצמו? אמר עולא בר ישמעאל עולא° בשם רבי יצחק רבי יצחק°. בשהיו נכסיו של זה אסורין לזה, ונכסיו של זה אסורין לזה. מאן תנא תפול הנייה להקדש מה הקשר בין נדרים להקדש? °רבי מאיר רבי מאיר. ד°רבי מאיר רבי מאיר אומר, מועלין באסורות בקונמות ממש כמו בקדשים, שאיסור קונמות כאיסור הקדש ולכן תיפול הנאה להקדש. רבי אבון בר חייה רבי אבון בר חייה° בעי, נדר הנאה מן הככר. מהו לחמם בו את ידיו? נישמעינה מן הדא דתנן, אמר הככר הזה הקדש. אכלו בין הוא בין אחר, מעל. לפיכך יש לו פדיון. אם אמר הרי זה עלי. אכלו מעל בו דברי °רבי מאיר רבי מאיר שאיסור קונמות כאיסור הקדש. אחרים לא מעלו. לפיכך אין לו פדיון שאין פדיון אלא להקדש גמור שנאסר על הכל. לא אמר אלא אכלו. הא לחמם בו את ידיו, מותר. תלמידוי דרבי יונה רבי יונה° אמרי בשם רבי בון בר חייה רבי בון בר חייא°. כיני, באומר לא אוכלינו ולא אטעמינו. שלא אסרו עליו אלא לאכילה. אבל עד כדון צריכה  עדיין יש מקום להסתפק אם נדר מן הככר סתם האם מותר לחמם ידיו או שאסר כל הנאה.

ירושלמי נדרים, פרק ד, הלכה ג

[עריכה]

מתני’: ד_דותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו. ד_הומקריב עליו קיני זבין קיני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות. ד_וומלמדו מדרש הלכות ואגדות. ולא ילמדנו מקרא אבל מלמד הוא את בניו מקרא. ד_זוזן את אשתו ואת בניו אף על פי שהוא חייב במזונתן. ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה. °רבי אליעזר רבי אליעזר בן הורקנוס אומר זן את הטמאה ואינו זן את הטהורה. אמרו לו מה בין טמאה לטהורה? אמר להן, שהטהורה נפשה לשמים וגופה שלו, והטמאה נפשה וגופה לשמים. אמרו לו אף הטמאה נפשה לשמים וגופה שלו, שאם ירצה הרי מוכרה לגוים או מאכילה לכלבים:

גמ’: המתקן פירותיו של חבירו שלא מדעתו, טובת הניית מעשרותיו של מי? רבי אבהו רבי אבהו° אומר של מתקן. רבי זעירא רבי זעירא° אמר של בעל הפירות. רבי זעירא רבי זעירא° כדעתיה דאמר רבי זעירא רבי זעירא° בשם רבי שמעון בן לקיש ריש לקיש°. הפריש קרבן נזיר או קרבן מצורע של חבירו, המתכפר נחשב בעלים הוא שעושה תמורה. מתניתא פליגא על רבי שמעון בן לקיש ריש לקיש° דתנן, ותורם תרומתו ומעשרותיו של חבירו לדעתו. ואם טובת הנאה של בעל הפירות, איך מותר? הרי מהנהו. פתר לה בשהתנה שלא יהא לו טובת הנייה בהן. כתיב (דברים דברים ד ה) ראה לימדתי אתכם

קישורים: במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס • שיעורי שמע בקול הלשון

מפרשים:

^[דף יד עמוד ב] חוקים ומשפטים. מה אני בחנם אף אתם בחנם. יכול מקרא ותרגום כן? תלמוד לומר חוקים ומשפטים. חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם, ואי אתם מלמדין בחנם מקרא ותרגום. והא אנן חמיי מתנייא נסבין אגריהון  והרי אנו רואי שמלמדי משנה נוטלים שכר? אמר רבי יודן בי רבי ישמעאל רבי יודן בי רבי ישמעאל° שכר בטילין הן נוטלין. אמר רבי זעירא רבי זעירא°, מדברי כולם נלמד שזן את עבדו. דהא למאן דאמר הטהורה נפשה לשמים וגופה שלו. זו הואיל וגופה ונפשה לשמים זן את עבדו. ולמאן דאמר שאם ירצה הרי מוכרה לגוים או מאכילה לכלבים. זה הואיל ואין גופו שלו ואין מוכרו לגוים ואינו מאכילו לכלבים זן את עבדו. אשכח תני זן את עבדו

ירושלמי נדרים, פרק ד, הלכה ד

[עריכה]

מתני’: ד_חהמודר הנייה מחבירו. נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב. ומרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון. ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה. וישן עמו במטה. °רבי יהודה רבי יהודה בר אלעאי אומר בימות החמה אבל לא בימות הגשמים מפני שהוא מהניהו. ומיסב עמו על המיטה, ואוכל עמו על השולחן אבל לא מן התמחוי. אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר:

גמ’: תנן המודר הנייה מחבירו. נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב. מאי טעמא? רבי שמעון בן יקים רבי שמעון בן יקים° אמר, שלא ישהא יותר ממה שחייב. תנן, ומרפאהו רפואת נפש. מתניתא בשאסר הרופא נכסיו עליו. אבל אם אסר החולה נכסיו על רופא, הוא חטא על נפשיה ואסור אף רפואת נפש. אלא אם כן יסכים לרפאו בחינם. תנן, ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה. למה אסור באמבטי קטנה? דהוא מתפח ליה שמגביה עליו את המים ומהנהו. תני, רוחץ עמו במרחץ קטנה. דו נסב אשונה שלוקח חלק מהחום ומקררו. תנן, אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר. מהו תמחוי החוזר? תמן אמרין פוסגתא שלכל אחד יש את החלק שלו. רבנין דהכא אמרין תמחוי שיש בו לאכול ולשבוע ולהותיר כך שלא מהנהו במה שמותיר . תני מן הכוס החוזר. אי זהו כוס החוזר? תמן אמרין קונדיטון, שכל אחד שותה רק מעט ומחזירו. רבנין דהכא אמרין, מליי מי סורס וקדחין סוגי שורשים ועלי מרפא ושתיין קצת ומחזירין

ירושלמי נדרים, פרק ד, הלכה ה

[עריכה]

מתני’: ד_טלא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלים שאינם רגילים להשאיר. וכשמשאיר מהנהו. לא יעשה עמו באומן שמרכך את האדמה לפניו דברי °רבי מאיר רבי מאיר. וחכמים אומרים עושה הוא ברחוק ממנו:

גמ’: על דעתיה ד°רבי מאיר רבי מאיר שאוסר אפילו הנאה רחוקה אסור

-----------------------------------דף טו

[עריכה]
ירושלמי מאיר נדרים טו


קישורים: במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס • שיעורי שמע בקול הלשון

מפרשים:

^[דף טו עמוד א] ללמדו אומנות. על דעתיה ד°רבי מאיר רבי מאיר אסור ללמד עליו זכות בבית דין
פרק ד הלכה ו
מתני’: ד_יהמודר הנייה מחבירו. לפני שביעית, לא יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות. ובשביעית, לא יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הנוטות. ד_יאנדר הימנו מאכל. לפני שביעית, יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות. ובשביעית, יורד ואוכל:

גמ’: תנן, ובשביעית, לא יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הנוטות. וירד שהרי מותר להכנס בשביעית כדי לאכול פירות? כדאמר רבי שמעון רבי שמעון° בן יקים גבי המודר הנייה מחבירו. שמותר לבקרו עומד אבל לא יושב שלא ישהא יותר ממה שחייב. אף כאן שלא ישהא. רבי יוחנן רבי יוחנן° פתר מתניתא המודר הנאה מחבירו לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות. ובשביעית אינו ירד לתוך שדהו אבל אוכל מן הפירות הנוטות כדרבי שמעון בן אליקים רבי שמעון בן אליקים°. ואם נדר בשביעית לא חל הנדר כלל ויורד ואוכל. רבי שמעון בן לקיש ריש לקיש° פתר מתניתא המודר הנייה מחבירו לפני שביעית לא יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות אף בשביעית. ואם נדר בשביעית לא יורד בתוך שדהו שמא ישהא אבל אוכל מן הפירות. נדר ממנו מאכל לפני שביעית, יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות. ואם נדר בשביעית יורד ואוכל. תנן התם, היו המדיר והמודר מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל מניח על הסלע ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ו°רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא אוסר. ואמרינן התם טעמיה ד°רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא, מפני שקדם נדרו להפקירו. לימא תייא דרבי שמעון בן לקיש ריש לקיש° כ°רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא, כמה ד°רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא אומר מפני שקדם נדרו להפקירו אסור. כן רבי שמעון בן לקיש ריש לקיש° אמר כיוון שקדם נדרו להבקירו לשבעית אסור המודר אף בשביעית. רבי יונה רבי יונה° ורבי אבא בר חייה רבי אבא בר חייה° אמרי בשם רבי יוחנן רבי יוחנן°. מודה °רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא בשמיטה שהיא הבקר תורה שהוא מותר

ירושלמי נדרים, פרק ד, הלכה ז

[עריכה]

מתני’: ד_יבהמודר הנייה מחבירו. לא ישאילנו ולא ישאל ממנו. לא ילוינו ולא ילוה ממנו. ולא ימכור לו ולא יקח ממנו. ד_יגאמר לו השאילני פרתך, אמר לו אינה פנויה. אמר לו, קונם שדי שאיני חורש בה לעולם. אם היה דרכו לחרוש, הוא אסור וכל אדם מותרין לחרוש שדהו בפרה זו. ואם אין דרכו לחרוש, הוא וכל אדם אסורין

קישורים: במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס • שיעורי שמע בקול הלשון

מפרשים:

^[דף טו עמוד ב]

גמ’: אם היה דרכו לחרוש הוא אסור ואחרים מותרים דנעשה כאומר קונם שדי שאני איני חורש בפרתך לעולם. ואם אין דרכו לחרוש נעשה כאומר קונם שדי נחרשת בפרתך לעולם

ירושלמי נדרים, פרק ד, הלכה ח

[עריכה]

מתני’: ד_ידהמודר הנייה מחבירו ואין לו מה יאכל. הולך אצל החנוני ואומר, איש פלוני מודר ממני הנייה ואיני יודע מה אעשה. הוא נותן לו ובא ונוטל ממנו:

גמ’: ואין זה כעושה שליחותו, שלא אמר לו תן לו ואני פורע, ואינו יכול להוציא ממנו בדין

ירושלמי נדרים, פרק ד, הלכה ט

[עריכה]

מתני’: היה ביתו לבנות. גדירו לגדור. שדהו לקצור. הולך אצל הפועלים ואומר, איש פלוני מודר ממני הנייה איני יודע מה אעשה. הן עושין עמו ובאין ונוטלין שכרן מזה:

גמ’: מהו דיימר מאן דעבד לא מפסיד? נישמעינה מן הדא, ביומוי דרבי אמי רבי אמי° נפלה דליקה בכפר. ואפיק רבי אמי רבי אמי° כרוז בשוקאי דארמאי ואמר, כל דעבד לא מפסד. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי רבי אלעזר ברבי יוסי° קומי רבי יוסי רבי יוסי בר זבידא°, סכנה הוית. ואי סכנה הוית, אפילו רבי אימי רבי אמי° יטפי  יכבה? וכי לא תני כל דבר סכנה, אין אומרים ייעשו בגוים ובקטנים אלא אפילו בגדולים ואפילו בישראל? מעשה שנפלה דליקה בחצר יוסי בן סימאי בשיחין, וירדו בני קצרה של ציפורין לכבותו ולא הניח להן לכבות. אמר להן, הניחו לגבאי שיגבה את חובו. מיד קשר עליו הענן וירדו גשמים וכיבוהו. במוצאי שבת, שלח לכל אחד ואחד מהן סלע. ולאפרכוס שלהן חמשים דינר. אמר רבי חנינה רבי חנינא בר חמא°, לא הוה צריך לעשות כן. חד כותיי הוה מגיריה  שכן דרבי יונה רבי יונה°. נפלה דליקה במגירותיה  בשכונה דרבי יונה רבי יונה°, אזל ההוא כותאה בעי מיטפייה ולא שבקיה רבי יונה רבי יונה°. אמר ליה בגדך מדלי אחריות מזלך על רכושי. אמר ליה אין ואישתיזיב כולה. רבי יונה דכפר אימי רבי יונה דכפר אימי° פרס גולתיה  גלימתו על גדישא, ונורא ערקת  והאש ברחה מינה

ירושלמי נדרים, פרק ד, הלכה י

[עריכה]

מתני’: ד_טוהיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל, נותן לאחרים לשם מתנה והלה נוטל ואוכל ומותר. אם אין עמהן אחר, מניח על הסלע או על הגדר ואומר, הרי הן מובקרין לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל. ו°רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא אוסר:

גמ’: תנא °רבי מאיר רבי מאיר אומר, כיון שאדם מבקיר יצא דבר מרשותו. °רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא אומר, אין הבקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכיה. תנן, ו°רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא אוסר. רבי ירמיה רבי ירמיה° ורבי אבא בר חייה רבי אבא בר חייה° תריהון אמרין, אמר רבי יוחנן רבי יוחנן° בשם רבי ינאי רבי ינאי°

-----------------------------------דף טז

[עריכה]
ירושלמי מאיר נדרים טז


קישורים: במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס • שיעורי שמע בקול הלשון

מפרשים:

^[דף טז עמוד א] דברי °רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא שאוסר, משום שהפקר דומה לנותן מתנה לעשרה וזה אחד מהן, שלא יצא מידו עד שיזכו בהם ונמצא מהנהו מנכסיו. הבקיר שדהו. אית תניי תני חוזר בו. ואית תניי תני אינו חוזר בו. חזקיה חזקיה בן רבי חייא° ורבי אבהו רבי אבהו° אמרו בשם רבי שמעון בן לקיש ריש לקיש°, מאן דאמר חוזר, כ°רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא שסובר שכל עוד שלא זכה בו אחר, לא יצא מרשותו. מאן דאמר אינו חוזר כ°רבי מאיר רבי מאיר. הדא אמרה הבקר ל°רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא חייב במעשרות. שהרי הפקר ל°רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא דומה לנותן מתנה, ולא אמר קרא שפטור ממעשרות אלא הבקר אבל לא מתנה. כי אתא רבי יעקב בר אחא רבי יעקב בר אחא° אמר בשם רבי שמעון בן לקיש ריש לקיש°, הבקר ל°רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא חייב במעשרות. תמן אמרי הבקר אף ל°רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא אינו חייב במעשרות. דאמר רבי יוחנן רבי יוחנן° בשם רבי ינאי רבי ינאי° כתיב (דברים ראה יד כט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך. ממה שיש לך ואין לו, חייב אתה ליתן לו. יצא הבקר, שידך וידו שוין בו. היא לקט היא שכחה היא פיאה היא הבקר. הפקיר שדהו ל°רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא פטורה ממעשר אפילו אם חזר וזכה בה בעצמו. ומה שמדמה °רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא למתנה, ללמד שאם רוצה, יכול לחזור בו ולא יהיה הפקר. עד כדון למדנו שפטור ממעשרות, כשהפקירה לזמן מרובה. האם אפילו הבקירה לזמן מועט פטור, או שחוששים להערמה? נישמענא מן הדא דתנן, הפקיר את שדהו אם בתוך שלשה ימים חוזר בו חייב במעשרות. משמע שהפקר לזמן, גם ל°רבי מאיר רבי מאיר לא יצא מרשות בעלים עד שיזכה בו אחר. ולכן אם חזר וזכה בו חייב. תני רבי שמעון דימא רבי שמעון דימא° קומי רבי זירא רבי זירא°. אפילו אם לאחר שלשה ימים חוזר בו חייב במעשרות, אמר ליה מכיון דאת אמר אפילו לאחר שלשה חוזר בו. היא לאחר שלשה ימים היא לאחר כמה ימים. בכל מקרה ל°רבי מאיר רבי מאיר אפילו הפקיר לימים רבים כל עוד שלא הפקיר עולמית, כל זמן שלא זכה אחר, לא יצא הדבר מתחת יד הבעלים. לישן מתניתון מסייע לדיוק של רבי זירא רבי זירא° שמלשון הבריתא משמע שלדעת °רבי מאיר רבי מאיר כל עוד שלא הפקיר עולמית יכול לחזור בו. דתנן, המפקיר את שדהו שנים ושלשה ימים יכול לחזור בו. במה דברים אמורים, כשהפקיר סתם. אבל אם אמר שדי מובקרת יום אחד, שבת אחת חדש אחד שנה אחת. שבוע אחד. אם עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר, יכול הוא לחזור בו. אבל משזכה בה בין הוא בין אחר, אינו יכול לחזור בו.

קישורים: במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס • שיעורי שמע בקול הלשון

מפרשים:

^[דף טז עמוד ב] הדא אמרה, הוא זמן מרובה הוא זמן ממועט. הדא אמרה שלא חשו להערמה שהרי אפילו הוא יכול לזכות. הדא אמרה, שאדם מבקיר וחוזר וזוכה. הדא פשטא שאלת דרבי זעירא רבי זעירא° דרבי זעירא רבי זעירא° שאל לרבי שמעון דימא רבי שמעון דימא°, האם ל°רבי מאיר רבי מאיר הוא זמן מרובה הוא זמן מועט. תנן, והלה נוטל ואוכל. ו°רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא אוסר. מאי טעמא ד°רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא? מפני שקדם נדרו להבקירו. הא הבקירו לנדרו לא ואף של°רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא כל עוד לא זכה בו אחר לא יצא מרשותו מותר. בעון קומי רבי יוסי רבי יוסי בר זבידא°, לשיטתך שאין ההפקר חל עד שאחר יזכה בו, מה בין שקדם הבקירו לנדרו לקדם נדרו להבקירו? אמר לון, כשנודר לא עלת על דעתו לאסור מה שהבקיר. אמר רבי יונה רבי יונה° הכין קשון קדמוי  כך גם שאלו ותרצו הקדמונים רבי אבא רבי אבא° ו רב חיסדא רב חיסדא° בשם רבי שמעון בן יהוצדק רבי שמעון בן יהוצדק° המפקיר שדה לשלשה בני אדם אינו חוזר בו. אמר רבי יוסה רבי יוסי בר זבידא° אתיא כ°רבי מאיר רבי מאיר שכיוון שהפקיר יצא מרשותו הא הפקר ליחיד לא. והא תנינן מניח על הסלע והלה נוטל ואוכל ו°רבי יוסה רבי יוסי בן חלפתא אוסר? והרי שם מפקיר רק בפני אחד. אמר לון לא עלת על דעתו לאסור מה שיבקיר. רבי מנא רבי מנא° בעי. מה את אמרת המפקיר לשלשה או לפני שלשה. עד דאת מקשי על °רבי מאיר רבי מאיר, קשיתה על ד°רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא. דתנן, ו°רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא אוסר. ואמר רבי יוחנן רבי יוחנן° בשם רבי ינאי רבי ינאי°, °רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא אוסר, משום שהפקר דומה לנותן מתנה לעשרה בני אדם וזה אחד מהן, וכיוון שלא יצא מידו עד שיזכו בהם, נמצא מהנהו מנכסיו ואסור. מה את אמרת לעשרה או לפני עשרה?

עין משפט ונר מצוה:
[ע"א]


[ע"ב]

-----------------------------------דף יז

[עריכה]
ירושלמי מאיר נדרים יז


קישורים: במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס • שיעורי שמע בקול הלשון

מפרשים:

^[דף יז עמוד א] אמר ליה כל הדיון כאן זה לעניין חיוב מעשרות והרי ל°רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא בכל מקרה חייב במעשרות כך שלא שיך לשאול לשיטת °רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא אם גורסים לשלושה או לפני שלושה. אבל ל°רבי מאיר רבי מאיר שלשיטתו אם הבקירה בפני שנים חוזר בו וחייב במעשרות. בפני שלשה אינו חוזר בו ופטור מן המעשרות. שיך לשאול מה לגרוס הפקיר לפני שלושה או בפני שלושה:

עין משפט ונר מצוה:
[ע"א]

[ע"ב]

הדרן עלך פרק אין בין המודר

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/ביאור:ירושלמי_מאיר/מסכת_נדרים/פרק_רביעי"