שולחן ערוך יורה דעה רכא ב
<< · שולחן ערוך יורה דעה · רכא · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
המודר הנאה מחבירו יכול לפרוע חובו ואפילו אם היה לו משכון ביד המלוה ופרע זה בשבילו ונטל המשכון צריך להחזירו ללוה הנאסר (דעת רש"י וריב"ש ורמב"ם) ויכול לזון את אשתו ובניו ועבדיו ואפי' הכנענים אבל אסור לזון בהמתו בין טמאה בין טהורה ואסור ללמדו מקרא כיון שמותר ליטול שכר עליה והוא מלמדו חנם נמצא שמהנהו אבל מלמדו מדרש הלכות ואגדות והוא שלא יאמר הנאסר לאוסר שילמדנו והאידנא שמותר ליטול שכר אף על המדרש הכל אסור אבל ללמד את בנו אפי' מקרא מותר ומותר לשמשו בכוס של בית האבל ובכוס של בית המרחץ:
- הגה: ויש חולקין ומתירין אפילו אמר לו שילמדנו (הרא"ש והטור) וה"ה בכל דבר מצוה ובלבד בדבר הצריך שליחות כגון לתרום תרומתו אסור להיות שלוחו. (ב"י בשם הרא"ש ורבינו ירוחם):
מפרשים
(ו) יכול כו'. היינו דוקא שלא מדעתו וכן כתב הר"ן והביאו בית יוסף בסימן רי"ז וכן פשוט בפוסקים שבסי' זה והב"ח פסק כר"ח ור"ת והרא"ש וטור דאסור לפרוע חובו כשהוא בשטר או משכון כיון שהוא חוב ברור דלא אמר חנן אלא במזונות אשתו ובניו וכיוצא בו בחוב בע"פ וכן נראה דעת הסמ"ע בח"מ ר"ס קכ"ח ס"ק ג'. וכתב עוד הב"ח מיהו כשהחוב הוא שלא יכוף אותו לפרוע אלא לכשירצה הלוה יפרענו מדעתו אפילו היה לו ש"ח או משכון יכול לפרוע במודר ונראה דבמשכון דומיא דשטר מיירי שיכול לפרוע בעדו ויחזיק המשכון לעצמו ולא יתננו ללוה דנהי שהתנה שלא יכוף אותו לפרוע מכל מקום אינו חייב להחזיר לו משכונו בחנם אלא אם התנה כן או במודר צריך המדיר הפורע להחזיר ללוה בחנם וק"ל וע"ל סימן רכ"ג ס"ק ה':
(ז) צריך להחזירו כו'. ואפי' היה המלוה דוחקו לפרוע אמרינן דהיה הלוה מפייסו ומוחל לו כך כתב המחבר בח"מ ר"ס קכ"ח:
(ח) ויכול לזון כו'. אף על גב דמודר מתהני שאין צריך לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא ועוד שהיו יכולים לצמצם להתפרנס ממעשה ידיהם או לחזור על הפתחים:
(ט) אבל אסור לזון בהמתו. אפילו במזונות יתירים כדי לפטמה אסור שהרי מעלה בדמיה וה"ל הנאה גמורה:
(י) ליטול שכר עליה. כדלקמן סימן רמ"ו ס"ה:
(יא) בכוס של בית האבל. והוא של המודר והשמוש אינה הנאה כל כך:
(יב) ויש חולקין כו'. ואף על גב דהאידנא אף על המדרש אסור היינו בחנם אבל בשכר מותר וקמ"ל די"א דאפילו אמר שילמדנו מותר מיהו אם נכסי שניהם אסורין זה ע"ז אסור בכל ענין כדבסעיף שאח"ז וכ"כ העט"ז:
(יג) ומתירים כו'. והב"ח פסק כסברא הראשונה דבכל מילי דהתירו חכמים לעשות למודר כדלעיל מתחלת סימן זה ע"כ אין זה אלא כשהמדיר עושה מעצמו א"נ שהמודר אמר כל הרוצה לעשות כך וכך יבא ויעשה אבל לעשות שלוחו בפירוש או לומר לו כל השומע קולי יבא וילמדני אסור כיון דשליחותיה קעביד וע"ל סעיף ח':
(יד) בכל דבר מצוה. משמע דוקא דבר מצוה וכ"כ רבי' ירוחם ומביאו ב"י וד"מ וכתוב בעט"ז הטעם כיון דמצוה היא לא נהנה דמצות לאו ליהנות ניתנו:
יכול לפרוע חובו. שאע"פ שעל ידי זה מפטר הוא מחובו מכל מקום לא הוה אלא גרמא בעלמא הואיל שאינו מחויב לחזור לשלם לו:
ואפי' היה לו משכון. משום דא"ל הייתי מפייס ליה ויהיב לי משכוני:
ויכול לזון את אשתו כו'. בטור כתוב בשם ר"ת ובזה דוקא כשזן אותם לפניו ולא אמר כלום הוה דרך מתנה ויש מפרשים דמענג' במזונות יתרים כו' והקשה הטור על הרא"ש למה הביא זה דאינו אלא לרבנן כו' ונראה ברור דגם ר"ת עצמו לא כתב כן להלכה אלא לפרש דברי התלמוד דלא אמר דדין זה הוא אליבא דחנן דוקא אלא ודאי אתיא אפילו כרבנן כמו שכתב הרא"ש הביאו בית יוסף אבל להלכה ודאי סבירא ליה כחנן כדפסקינן בהדיא כוותיה בגמרא רק על הרא"ש יש לתמוה למה הביא דברי ר"ת אלו כיון שאינם להלכה וכמו שהקשה הטור ובבית יוסף תירץ דלענין נדר לא קי"ל כחנן והוא תמוה מאד כיון דפסקינן סתם בפרק בתרא דכתובות הלכה כחנן היאך נאמר דלאו בכל מקום קאמר ונראה לע"ד לתרץ גם דברי הרא"ש שמביא דברי רבינו תם בשביל היש מפרשים שמביא אחר זה דמיירי במזונות יתירים אע"ג דלדידן אין נ"מ מזה דבכל גוונא מותר מ"מ יש נפקותא לענין סיפא דקתני אבל לא יזון בהמתו דמיירי אפי' במזונות יתירים כמו הרישא וכן מבואר מדברי הרא"ש שאחר שכתב י"מ כתב דההיא דלא יזון בהמתו מיירי ג"כ ממזונות יתירים ודבר זה כתב הר"ן הביאו ב"י כן נ"ל כוונת הרא"ש ובפרישה הקשה דברי ר"ת אהדדי דכאן כתב דוקא במזונות יתירים מותר ולעיל התיר לגמרי בריש הסימן וכן הקשה על דברי הרא"ש דמביא דברי ר"ת אהדדי ונכנס לתירוצים ואין כאן קושיא כלל דלעיל כתב הטור בשמו מה שהוא להלכה והיינו כחנן וכאן כתב לרבנן לפרש דברי המשנה בלחוד ולא להלכה וזה מבואר בקושיית הטור וכבר כתבנו ליישב הכל כנ"ל:
אסור לזון בהמתו. כבר כתבתי דאפילו במזונות יתירים וכתב הר"ן אפי' בזנה ביותר מכדי פיטומה דגרע לה דהא אינה עומדת לאכילה אלא למלאכה וכיון דמפטמי טפי לא עבדה שפיר ונמצא דאינו נהנה אפ"ה אסור:
כיון שמותר ליטול שכר עליה. דשכר פיסוק טעמים הוא נוטל דהיינו שלומד עמו הטעמים לקרות דזהו לאו דאורייתא אבל כל שהוא דאורייתא לא דכתיב ואותי צוה ה' ללמד אתכם כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתם בחנם:
והאידנא שמותר כו'. כמבואר סימן רמ"ו:
ובכוס של בית המרחץ כו'. פי' הרא"ש הוא מים חמים כדאיתא פרק כירה שהוא משום רפואה והנאה מועטת היא:
הצריך שליחות. פירוש שאין לו רשות לעשות אם לא שיצוה לו:
(ה) חובו: היינו דוקא שלא מדעתו כ"כ הר"ן (וכתב הרדב"ז ה"ה אם יש לו חוב עליו יכול למחול לו ע"ש ח"ב סי' רס"ב ועי' בכנה"ג).
(ו) להחזירו: ואפי' היה המלוה דוחקו לפרוע אמרינן דהיה הלוה מפייסו ומוחל לו כ"כ המחבר בחושן משפט ריש סימן קכ"ח והב"ח פסק כהפוסקים דאסור לפרוע חובו כשהוא בשטר או משכון מיהו כשהחוב הוא שלא יכוף אותו לפרוע אלא לכשירצה הלוה יפרענו מדעתו אפי' היה לו שטר או משכון יכול לפרוע במודר ונראה דבמשכון דומיא דשטר מיירי שיכול לפרוע בעדו ויחזיק המשכון לעצמו ולא יתננו ללוה דנהי שהתנה שלא יכוף אותו לפרוע מ"מ אינו חייב להחזיר לו משכונו בחנם אלא אם התנה כן אז במודר צריך המדיר הפורע להחזיר לו בחנם וע"ל סי' רכ"ג ס"ד עכ"ל הש"ך.
(ז) לזון: אע"ג דמודר מתהני שא"צ לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא ועוד שהיו יכולין לצמצם להחפרנס ממעשה ידיהם או לחזר על הפתחים. ש"ך.
(ח) בהמתו: אפילו במזונות יתירים כדי לפטמה אסור שהרי מעלה בדמיה וה"ל הנאה גמורה ש"ך וכתב הר"ן אפילו זנה יותר מכדי פיטומה דגרע לה דהא אינה עומדת לאכילה אלא למלאכה וכיון דפיטמה טפי לא עבדה שפיר ונמצא דאינו נהנה אפ"ה אסור.
(ט) המרחץ: שהוא משום רפואה והנאה מועטת היא ט"ז.
(י) ומתירין: והב"ח פסק כסברא הראשונה וכתב הש"ך ואע"ג דהאידנא אף על המדרש אסור היינו בחנם אבל בשכר מותר וקמ"ל דאפי' אמר שילמדנו י"א דמותר מיהו אם נכסי שניהם אסורים זע"ז אסור בכל ענין.
(יא) מצוה: הטעם דמצות לאו ליהנות נתנו כ"כ הלבוש.