באר היטב על יורה דעה רכא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| באר היטב על שולחן ערוך יורה דעה רכא |

סעיף א[עריכה]


(א) לעבור:    כתבו הט"ז והש"ך אפילו אם אינו מקצר דרכו אפ"ה אסור בכל ענין ודלא כהב"ח.


(ב) שמשכירין:    כיון שמוחל לו השכירות באותן דמים הוא יכול לקנות אוכל נפש. הרא"ש.


(ג) לחמם:    הט"ז והש"ך תמהו ע"ז דלמה יהיה אסור כאן ובלבוש כתב דקאי אדלעיל אצל הנאת מאכלך עלי וכן הוא נכון.


(ד) מאכל:    כתב הש"ך דבירושלמי איתא דמותר להשאילו כוסות וקערות ותמחויין שאינן מהנין את המאכל פי' שכבר המאכל נתקן כהלכתו אלא שנותנו לקערות וכוסות ותמחויין והלכך אלפסין וקדרות אסורים לפי שהמאכל מתבשל בהן והן מתקנין המאכל ותו איתא התם בירושלמי דאסור להשאיל לו מעות שהוא כנותן לו מעות ליקח בו ככר עכ"ל.

סעיף ב[עריכה]


(ה) חובו:    היינו דוקא שלא מדעתו כ"כ הר"ן (וכתב הרדב"ז ה"ה אם יש לו חוב עליו יכול למחול לו ע"ש ח"ב סי' רס"ב ועי' בכנה"ג).


(ו) להחזירו:    ואפי' היה המלוה דוחקו לפרוע אמרינן דהיה הלוה מפייסו ומוחל לו כ"כ המחבר בחושן משפט ריש סימן קכ"ח והב"ח פסק כהפוסקים דאסור לפרוע חובו כשהוא בשטר או משכון מיהו כשהחוב הוא שלא יכוף אותו לפרוע אלא לכשירצה הלוה יפרענו מדעתו אפי' היה לו שטר או משכון יכול לפרוע במודר ונראה דבמשכון דומיא דשטר מיירי שיכול לפרוע בעדו ויחזיק המשכון לעצמו ולא יתננו ללוה דנהי שהתנה שלא יכוף אותו לפרוע מ"מ אינו חייב להחזיר לו משכונו בחנם אלא אם התנה כן אז במודר צריך המדיר הפורע להחזיר לו בחנם וע"ל סי' רכ"ג ס"ד עכ"ל הש"ך.


(ז) לזון:    אע"ג דמודר מתהני שא"צ לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא ועוד שהיו יכולין לצמצם להחפרנס ממעשה ידיהם או לחזר על הפתחים. ש"ך.


(ח) בהמתו:    אפילו במזונות יתירים כדי לפטמה אסור שהרי מעלה בדמיה וה"ל הנאה גמורה ש"ך וכתב הר"ן אפילו זנה יותר מכדי פיטומה דגרע לה דהא אינה עומדת לאכילה אלא למלאכה וכיון דפיטמה טפי לא עבדה שפיר ונמצא דאינו נהנה אפ"ה אסור.


(ט) המרחץ:    שהוא משום רפואה והנאה מועטת היא ט"ז.


(י) ומתירין:    והב"ח פסק כסברא הראשונה וכתב הש"ך ואע"ג דהאידנא אף על המדרש אסור היינו בחנם אבל בשכר מותר וקמ"ל דאפי' אמר שילמדנו י"א דמותר מיהו אם נכסי שניהם אסורים זע"ז אסור בכל ענין.


(יא) מצוה:    הטעם דמצות לאו ליהנות נתנו כ"כ הלבוש.

סעיף ג[עריכה]


(יב) נערה:    אבל מותר למסור לו בתו בוגרת אע"פ שמשיאה ואינה עוברת על דעתו שרי הרא"ש.


(יג) בתו:    אפילו קטנה ונערה וכתב הט"ז אע"פ שדרך האב לתת נדוניא לבתו וזה לקחה בחנם אפ"ה שרי.


(יד) בחנם:    ואם בעל האבדה אינו רוצה לקבל בחנם תפול ההנאה להקדש. ש"ך.


(טו) רשאי:    ואם המחזיר אינו רוצה בשכר יפול השכר להקדש להקדש. ב"י והאחרונים.

סעיף ד[עריכה]


(טז) לצוות:    פי' לחבר עמו כמו צוותא בעלמא. מבקרו מעומד כיון שע"ז אין נותנין שכר וכתב הש"ך משמע דוקא בחנם לא ישב אצלו אבל בשכר שרי ודלא כהלבוש שאוסר אפי' בשכר.


(יז) אחר:    דלאו מכל אדם זוכה להתרפאות.


(יח) שכר:    דמ"מ מהנהו אבל גופיה מצוה קעביד.


(יט) יעשנה:    מיהו דוקא שיהא הסם מבעל הבהמה. ב"י.


(כ) מותר:    דהוי כמחזיר אבידחו ובמת הטעם דאין הנאה למתים. ט"ז.


(כא) מעומד:    הט"ז וש"ך מחקו תיבת מעומד שט"ס הוא ואפילו במקום שנותנין שכר על הישיבה מותר לישב שם בחנם דלא אסר הנאחו אלא על שמעון ולא על בנו ולא אמרינן שגם זה הוי הנאה לאביו.


(כב) לבקרו:    מעומד אע"פ שיש לו הנאה דריסת הרגל בבית החולה מ"מ החולה שהדירו לא נתכוין במקום שחיותו תלוי בו שהמבקר גורם לו שיחיה כמו שארז"ל וכתב הר"ן דאם אסר המבקר ע"ע נכסי החולה אסור ליכנס כלל דהא לא שייך האי טעמא דמחיותיה כו' עכ"ל הט"ז.


(כג) כלל:    דקמתהני מדריסת הרגל ונהי דמחיותיה לא אדריה מחיותיה דבריה אפשר דאדריה.


(כד) להעיד:    כתב הש"ך ואפי' אם רוצה עכשיו להיות עד לראות המעשה כדי להעיד אפ"ה שרי ואין חילוק בין שהדירו שמעון מהנאותיו ובין אסר שמעון על עצמו הנאת ראובן.

סעיף ה[עריכה]


(כה) ומזיע:    דבזיעה בעלמא ליכא תוספת חום.


(כו) מותר:    דאפי' אוכל יותר מחבירו אינה נהנה דבל"ה נותנים להם כל שבעם.


(כז) ימכור:    דגזרינן אטו לא יקנה ש"ס ולפ"ז אפילו אינו מהנהו במכירה אסור משום גזרה וכן בישאילנו וילונו גזרה אטו להשאיל וללות. ש"ך.

סעיף ו[עריכה]


(כח) אין:    דכשאסר נכסיו לא היה דעתו ע"ז המרחץ דאינו בכלל נכסיו ט"ז.

סעיף ז[עריכה]


(כט) הקדש:    כתב הש"ך משמע דבהקדש לכ"ע יכול לאסור ותימה דלקמן סי' רנ"ח ס"ז כתב הרב אם יש לו משכון י"א שאפי' המותר א"י להקדיש וכאן סתם דיכול להקדיש וצ"ע וכתב הט"ז ולענין הלכה ראוי לחוש לחומרא דבפי' יכול לאסור אבל הש"ך כתב דלאו כל כמיניה לאסור אותו על אחר וסיים ומיהו כ' הר"ן נראים הדברים דמ"מ היו משמתינן ליה עד דאיתשיל אנדריה וע"ש בהש"ך שמאריך בדין זה וכתב עוד דגם אינו יכול להקדיש אלא אותו החלק שיש לו בבית השוה יותר מדמי השכירות אבל כשאינו שוה יותר אינו יכול להקדיש והט"ז כתב ונראה דלדידן אפי' אמר הקדש אינו מפקיע שהרי כתב הרא"ש דהאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא שאינו אלא צדקה וכו'.

סעיף ח[עריכה]


(ל) מותרת:    כיון דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי ואפי' היה קונה היינו כשיש ממשות בשבח כגון שנתן לו עצים ותקן כלי אבל הכא לא עשה כלום רק צייר בסמנים ואין בהם ממש עכ"ל הרא"ש ועיין בחושן משפט סי' ש"ו ובסמ"ע שם ס"ק ו'.


(לא) אעשה:    וה"ה נמי אם יש לחבירו הרבה לאכול דשרי אלא דאורחא דמילתא נקט טור והרא"ש וכתב בתשובת מבי"ט רב שנדר מנכסי פלוני או איפכא יכול אותו פ' לתת צדקותיו ונדבותיו ליד גבאי הקהל אע"פ שגבאי הקהל יתנו להרב מכיס הקהל אשר שם מעורב נדבת אותו פלוני ש"ך (ראובן אסר הנאתו על שמעון וקבל עליו שלא ישא ויתן עמו שום מו"מ של הנאה ושמעון השתיף עם לוי וכל מה שהרויח חולק עם לוי אסור לראובן לישא וליתן עם לוי שכל מה שקנה לוי קנה שמעון כ"ג בשם הראנ"ח כ"י מי שאסר נכסיו על פלוני יוכל להנהותו מנכסי אחרים מבי"ט ח"ג סי' קט"ז וקל"ט).


(לב) הזן:    כתב הב"ח דאפילו אומר ליחיד כל הזן כו' שרי כיון דלא אמר בלשון יחיד תזון וכתב בפרישה דבדין זה צריך ליתן לו כל דמי מה שנתן לו וע"ל סי' רל"ה סוף סעיף ב'.


(לג) קולי:    כ' הט"ז כאן חייב לשלם אף אם לא סיים לא יפסיד דכיון שהוא שלוחו ודאי לא יפסיד על ידו ודלא כפרישה.

סעיף ט[עריכה]


(לד) יאכל:    הכא דוקא משום דאין לו מה יאכל התירו ש"ך.


(לה) מופקר:    ואע"ג דמדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג' כמ"ש בחושן משפט סי' רע"ג ס"ז הכא כיון דאין לו מה יאכל העמידו על דין תורה עכ"ל הב"ח והש"ך תירץ דהתם דוקא במקרקעי אבל הכא במטלטלי א"צ ג'.

סעיף י[עריכה]


(לו) שומע:    כיון שלא נתכוין להשמיעו אבל אם נתכוין להשמיעו אע"פ שיש אחר ביניהם שדבריו כלפי אותו האיש לא יפה עשה. ב"י בשם תשו' הגאונים וזה קאי דוקא אנשבע דאילו בנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש כמ"ש סי' רי"ג. ט"ז (ועיין כה"ג מ"ש בשם ריא"ז).

סעיף יא[עריכה]


(לז) ללמוד:    ול"ד למודר הנאה משופר דמותר בתקיעה מצוה משום דמצות לאו ליהנות נתנו דהכא כיון שיכול להשכיר ספרו וזה לומד בו בחנם ה"ז נהנה והט"ז תי' דגבי ספרים יש לחוש שיתקלקלו שהקלקול מצוי בהם משא"כ בשופר אינו מתקלקל כשזה יחקע בו.

סעיף יב[עריכה]


(לח) בשלהבתו:    פי' מותר להדליק נר בשלהבתו דאין בה ממש וע"ל סי' קמ"א וקמ"ב.


(לט) בריאה:    כתב הט"ז וז"ל אף שאיני כדאי לחלוק מ"מ נ"ל שאין לסמוך על הוראה זאת דזה פשוט דהנאה גדולה היא לו מה ששוחט לו ויתירנה לאכילה ובכל יום אנו שוכרים שוחט שישחוט ודוקא לגבי עבודת כוכבי' אמרינן שאין איסור בסכין של עבודת כוכבי' דחשיב קלקול משא"כ לענין נדרים ואיסור גמור הוא.

סעיף יג[עריכה]


(מ) לתקוע:    כתב הש"ך משמע אפילו הוא עצמו ותימה דבאורח חיים סי' תקפ"ו ס"ה כתב דאדם אחר תוקע בו וזה יוצא משמע אבל הוא עצמו לא וצ"ע ולענין הלכה הב"ח פסק דבשעת הדחק יכול לתקוע אפי' בעצמו וע"ש.

סעיף יד[עריכה]


(מא) שני יצא:    דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל ביום ראשון בעינן ולקחתם לכם משלכם ולא משל איסורי הנאה לכך לא יצא ועיין באורח חיים סי' תרמ"ט ס"ב ודין המודרים בהנאה אם מצטרפין לזימון עיין באורח חיים סוף סימן קצ"ו וכתב הט"ז נ"ל דהנודר הנאה מחבירו אסור ליתן לו מלאכה בשכר שמקרי הנאה מה שהניח אחרים שכר לזה וכמ"ש סי' ק"ס סכ"ג.