בבא מציעא פ א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' אהשוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה אם נשבר הקנקן פטור בבקעה וחרש בהר אם נשבר הקנקן חייב בלדוש בקטנית ודש בתבואה פטור לדוש בתבואה ודש בקטנית חייב מפני שהקטנית מחלקת:
גמ' היכא דלא שני בה מאן משלם א"ר פפא דנקיט פרשא משלם רב שישא בריה דרב אידי אמר גדנקיט מנא משלם והלכתא דנקיט מנא משלם ואי דוכתא דמחזקא גונדרי תרוייהו משלמין אמר רבי יוחנן דהמוכר פרה לחבירו ואמר לו פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצנית היא והיה בה מום אחד וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות תניא נמי הכי ההמוכר שפחה לחבירו ואמר לו שפחה זו שוטה היא ניכפית היא משועממת היא והיה בה מום אחד וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי היו בה כל המומין הללו מהו אמר ליה רב מרדכי לרב אשי והכי אמרינן משמיה דרבא היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות:
מתני' זהשוכר את החמור להביא עליה חטין והביא עליה שעורין חייב תבואה והביא עליה תבן חייב מפני שהנפח קשה כמשאוי להביא לתך חטין והביא לתך שעורין פטור ואם מוסיף על משאו חייב חוכמה יוסיף על משאו ויהא חייב סומכוס אומר משום ר"מ סאה לגמל שלשה קבין לחמור:
גמ' איתמר אביי אמר קשה כמשאוי תנן רבא אמר קשה למשאוי תנן אביי אמר קשה כמשאוי תנן נפחא כי תקלא ואי מוסיף שלשה קבין חייב רבא אמר טקשה למשאוי תנן תקלא כי תקלא ונפחא הוי תוספת תנן להביא לתך חטין והביא לתך שעורין פטור ואם הוסיף על משאו חייב מאי לאו שלשת קבין לא סאה והא עלה קתני וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב סומכוס אומר משום ר"מ סאה לגמל שלשה קבין לחמור הכי קאמר היכא דלא שני חטין והביא חטין שעורין והביא שעורין כמה יוסיף על משאו ויהא חייב סומכוס אומר משום ר"מ סאה לגמל שלשה קבין לחמור ת"ש להביא לתך חטין והביא
רש"י
[עריכה]מתני' השוכר את הפרה לחרוש וכו' - וכל כלי המחרישה לבעל הבקר ונעריו הולכין עם בהמתו וזה אוחז הדרבן לכוין הפרה לתלמיה וזה הולך אחר המחרישה ומכביד היתד בקרקע שבו הברזל שקורין קולטר"א בלע"ז והוא קנקן דמתני':
חייב - שהרים קשים לחרוש שהסלעים שם:
ודש בתבואה פטור - אם החליקה:
גמ' והיכא דלא שני - ואין לבעל הפרה לתבוע לו כלום ואלו שהיו בפעולתו המנהיג והאוחז יחד שכירים היו איזה מהן פושע בשבירת הקנקן:
דנקיט פרשא - מרדע הוא משלם שלא כוון את הפרה יפה ועל ידי שעיוות את השורה של מענה נשבר הקנקן:
דנקיט מנא - קנקן:
משלם - שהעמיק יותר מדאי בארץ:
והלכתא דנקיט מנא משלם - שאילו לא העמיקו יותר מדאי לא היה נשבר בעיוות השורה:
ואי דמחזקא בגונדרי - שהיה ידוע להם בהר שמעלה אבנים וצונמא וטרשין:
תרוייהו משלמים - שהיה להם להזהר מאד ובדבר מועט שעיוות אף המנהיג הוא נשבר והוי דבר המוטל בספק:
היה בה מום אחד - אחד מן המומין הללו היה בה:
וסנפו בין מומין אחרים - שלא היו בה:
הרי זה מקח טעות - לפי שהכיר הלוקח בשאר מומין שאינן וכסבור הוא בכולן משקר אלא להשליך מעליו תרעומת הוא אומר הילכך מקח טעות הוא דאדעתא דהכי לא זבן:
מום זה ומום אחר - שפירש לו שם אותו מום לבדו ואמר לו מום זה בה ועוד מומין אחרים:
אין זה מקח טעות - דכיון דאותו המום הזכיר לו לבדו בו היה לו לבדוק:
וסנפו - חברו כמו סניפין עשאום דתענית (דף כה.):
נכפית - נופלת מחולי:
משועממת - משוגעת:
היה בה מום אחד - מאלו המומין והשאר אין בה:
היו בה כל המומין הללו - ואינו מקפיד אלא על האחד ובא וטוענו כסבור הייתי שאתה כולל בה מה שאין בה ומה שיש בה ואילו ידעתי שזה בה לא הייתי לוקחה מאי: אפילו לא גרסינן והכי גרסינן הכי אמרינן משמיה דרבא היו בה כל המומין האלו אין זה מקח טעות:
מתני' והביא עליה שעורין - שהם קלים מחטין:
חייב - בקילקולה אם הוסיף ג' קבין ולא אמרינן הואיל והשעורין קלים יש לו להוסיף עד כדי כובד לתך חטין שמשא החמור לתך חטין חצי כור:
מפני שהנפח קשה לבהמה כמשאוי - וכיון דנפח לתך שעורים כנפח לתך חטין קשה לה תוספת:
והביא לתך שעורים - שלא הוסיף:
פטור - אם מתה:
גמ' קשה כמשאוי - כדפרישית אף על פי שאין משאן כבד כמשא החטין. הרי נפחן כנפח חטין והנפח כמשאוי:
ניפחא כתקלא - נפח קשה כמשקל הואיל וניפחן שוה הרי הוא כמשקל שוה:
ואם הוסיף שלשה קבין - דהוא שיעור תוספת לחמור לקלקל חייב:
קשה למשאוי - אם השוה כובד השעורין לכובד החטין כגון שהוסיף סאה שלמה על הלתך הרי הרבה הנפח ורוב הנפח קשה למשאוי והוי נפח זה תוספת לקלקול החמור:
תיקלא כתקלא - אינו חייב עד שישוה כובד השעורים לכובד החטין דליהוי נפח זה תוספת אבל נפח שוה ומשקל חסר לא אמרינן נפח השוה הרי היא כמשקל וליחייב בתוספת של שלשת קבין דקשה למשאוי תנן ולא קשה כמשאוי:
מאי לאו שלשת קבין - כאביי:
לא סאה - והכי קאמר להביא לתך חטין והביא לתך שעורין פטור ואע"פ ששינה שהרי שינה להקל ואם הוסיף עד כדי משקל החטין חייב משום תוספת הנפח:
הכי קאמר וכו' - ומילי מילי קתני והאי וכמה יוסיף לאו אלהביא חטין והביא שעורין קאי:
תוספות
[עריכה]היכא דלא שני מאן משלם. וא"ת היכא דשני נמי אמאי לא משלם אחד מן הפועלים שפשע בשבירת הקנקן ותיבעי נמי מאן משלם וי"ל דהיכא דשני לא משלם דמיירי שהמשכיר את הפרה הוא שוכר את הפועלים לילך עם פרתו ולעשות מלאכת השוכר ולהכי לא משלם דא"ל למשכיר אנו לא התנינו עמך אלא לחרוש בבקעה ולא קבלנו שמירת הקנקן בהר אלא בבקעה ואם היינו חורשים בבקעה לא היינו שוברים ומ"מ שכירות שלנו לא נפסיד כי דעתך היה שנעשה כמו שירצה בעל השדה כי. הייתי סבור שלא יחרוש אלא בבקעה:
ואי דוכתא דמחזקינן בגונדרי תרוייהו משלמי. פי' בקונטרס משום דהוי ספק מי עשה ואין נראה דלא קי"ל (ב"ק ד' לה:) כסומכוס אלא כרבנן והמוציא מחבירו עליו הראיה ואי הוה ספק הוי שניהם פטורים אלא נ"ל דהכא שניהם פשעו כיון דמחזקא בגונדרי הוא נשבר מאד בקל והיה לכל אחד ליתן לב על חבירו כמו על עצמו ולהזהירו ואחרי שלא הזהירו גם הוא פשע:
שפחה זו שוטה היא כו' הרי זה מקח טעות. מכאן קשה לפ"ה שפי' אהא דאמר בכתובות (ד' נח. ושם ד"ה הנהו) סימפון בעבדים ליכא אי מומין שבגלוי כו' מאי אמרת ליסטין מזויין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו ופירש בקונטרס וסבר וקביל וקשה לר"ת דהא הכא אמרינן דהוי מקח טעות באלו המומין וא"כ משכחת סימפון בעבדים ואיך אוכלין בתרומה ונראה לר"ת לפרש הנהו קלא אית להו ואם איתא דהוי מוכתב למלכות או ליסטים אז היה קול וכיון דליכא קלא ליכא למיחש להכי ובהנהו דהכא נמי קלא אית להו וכן משמע לישנא דמאי אמרת כלומר באיזה סימפון משכחת דלא הגיעו בליסטין מזויין או במוכתב למלכות ובריש המוכר פירות (ב"ב ד' צב: ושם ד"ה ליסטים) תניא בהדיא נמצא ליסטין מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך:
היו בה כל המומין הללו מהו. ברייתא דקתני הרי זה מקח טעות דלמא מיירי כגון שכל המומין היו בה והוי מקח טעות אע"פ שלא בדק הלוקח אפילו באחד משום דאמר לוקח מסתמא כל הני דקאמר ליתנהו לכולהו ומדהא ליתא הא נמי ליתא ומום זה ומום אחר אין זה מקח טעות כיון שאין מזכיר אלא אחד ולא שייך למימר מדהא ליתא הא נמי ליתא או דלמא הא דקתני הרי זה מקח טעות היינו היכא דליתנהו לכולהו ובדק לוקח בחד מינייהו ואישתכח דליתא ואמר מדמשקר בהך באידך נמי משקר אבל אם כולם אמת לא הוי מקח טעות והא דקתני מום זה ומום אחר ה"ה הזכיר לו כמה מומין כיון שכולם בה אין זה מקח טעות בתוספתא דכתובות משמע דאם הזכיר שני מומין אחת יש בה ואחת אין בה דלא הוי מקח טעות אלא דוקא כי סנפו בין הרבה מומין שאין בה דהכי תניא עד שלשים יום יעמיד פרנס א"ל קדש לי בתך על מנת שאין בה מומין א"ל שוטה היא שעמומית היא נכפית היא אם א"ל אותו המום ומום אחר עמו אין זה מקח טעות היה בה מום אחד וסנפו עם הרבה מומין הרי זה מקח טעות:
קשה כמשאוי תנן. לאביי סיפא דקתני כמה יוסיף קאי לפרש רישא [ולרבא רישא] דקתני להביא עליה חטין והביא עליה שעורין היינו בכובד החטין שהוא סאה כדמוכח בשמעתין חייב דניפחא הוי תוספת להביא לתך חטין והביא לתך שעורים פטור אפילו הוסיף ג' קבין לחמור דליכא תקלא כי תקלא והיכא דלא שני אלא שהביא מין שהתנה כמה יוסיף על משאו ויהא חייב סאה לגמל כו':
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]נח א מיי' פ"ד מהל' שכירות הלכה א', סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' ש"ט סעיף ד':
נט ב מיי' פ"ד מהל' שכירות הלכה ג', טור ושו"ע חו"מ סי' ש"ט סעיף ה':
ס ג מיי' פ"ד מהל' שכירות הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' ש"ט סעיף ד':
סא ד מיי' פט"ו מהל' מכירה הלכה ז ח ט, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"ב סעיף ח':
סב ה מיי' פט"ו מהל' מכירה הלכה י':
סג ו מיי' פט"ו מהל' מכירה הלכה ח', סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"ב סעיף ט':
סד ז מיי' פ"ד מהל' שכירות הלכה ד', סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' ש"ח סעיף ד':
סה ח מיי' פ"ד מהל' שכירות הלכה ו', טור ושו"ע חו"מ סי' ש"ח סעיף ה' סעיף ו, וע"ש במגיד משנה ובב"י:
סו ט מיי' פ"ד מהל' שכירות הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' ש"ח סעיף ד':
ראשונים נוספים
השוכר את החמור להביא עליה חטין והביא עליה שעורין חייב. פי' שכרו להביא עליה לתך חטים שהוא כדי משאו של חמור והוא הביא עליה לתך שעורים והוסיף על משאו חייב אבל אם שכרו להבי' עליה חצי לתך חטין והבי' עליה יותר שעורים או חטים עד כדי משאוי כל חמור כיוצא בו אע"פ שאין לו לעשות כן באמרי' לרכוב עליה איש לא תרכב עליה אשה מיהו אם עבר ועשה אינו חייב לשלם שמאחר שדרך כל תמור לישא לתך אינו יכול לומר לחצי לתך שכרתי לך ובשביל התוספת מתה שהרי דרך כל חמור לישא כך וכן אם הוסיף על הדרך כגון ששכרה לחמשה מילין והלך עשר מילין כיון שדרך כל חמור לילך י' מילין אם מתה פטור.
ואי קשיא הא דתנן שמתה מחמת אויר התם ה"פ כגון שידוע הוא שחמור זה אינו רגיל לילך בבקעה ומ"ה אפשר שמחמת אוירא מתה הואיל ולהוליכה בהר שכרה לו.
וכן פרש"י יכול לומר לו מחמת אויר מתה שלא היתה למודה לגדל בהר. א"נ התם כגון שמתה ודאי מחמת אויר שנצטננה ומתה שכיון שודאי אויר המית אותה ואלו לא בא באויר דרך זו לא מתה עכשו אע"פ שדרכ' בכך פשיעתו גרמה אבל מתה סתם אין תולין בדבר שאינו ממית כדאקשי' ליה אביי בפ' המפקיד ואמאי לימא אויר דהר קטלה א"נ אובצנא אלמא לרבא לא אמרי' הכי הילכך בתוספת משאוי הואיל ואנו רואין חמור זה שדרכו לישא משאוי זה או שכל כיוצ' בו נושאין משאוי כיוצ' בו אף זה השוכ' פטו' אא"כ מתה ודאי מחמ' המשאוי כנ"ל דאלת"ה למה לי תקל' כתקל' ונפח' לתוס' אפי' בתוס' כל דהו ליחייב ועוד ראי' לדבר הא דאמרי' בגמ' ת"ש להביא לתך חטין והבי' שש עשרה שעורין חייב הא ג' קבין פטור קשיא לאביי ואמאי לא אוקימנא בגמל דתוס' שלו סאה אלא ש"מ דגמל אם הוסיף סאה אלתך פטור שדרך כל גמל ליש' יותר מלתך ואם הוסיף עליו פטור עד שיוסיף כדי משאו, וזו גירסתו שו רש"י.
אבל ר"ח גורס: והביא י"ו שעורים פטור וקשיא לאביי פי' דלרבא אפש' דסאה נמי לא הוי תוספת דליכא תיקלא כתקלא ודאמרן [פי' מעיקרא בסוגיא] לא סאה לישנ' דגמ' הוא [פי' ולפ"ז גם רבא יעמיד הברייתא במחיקא] א"נ לאו דוקא אלא לאפוקי מג' קבין ומאן דמפרש לרבא ל"ק דמוקי לה בגמל אבל לאביי קשיא דלדידיה סאה לגמל דקתני מתני' מחטין ושעורין קתני ואמאי פטור לא דק ומה הועיל בפירושו דאכתי צ"ל דסאה לא הוי תקלא כתקלא והדר ביה ממאי דאמרי' לא סאה והך בריתא בחמור היא שנויה בתוספ' דתני בה השוכר את החמור להבי' לתך חטין והביא י"ו שעורים פטור:
אביי אמר קשה כמשאוי תנן נפחא כתקל'. תימה הוא לאביי היכי אפש' דנפחא כתקלא והלא גלוי וידוע לכל שהחמור מוליך כפלי כפלים תבן מהתבואה. והרב ר' אברהם בר רב דוד פי' דאביי בגדושות מוקי' לה ומ"ה חייב מפני שהשעורי' גודש שלהם גדול מגודש אחטים ובתוס' ג' קבים ונפחא חייב והיינו דאמרי' תרגמ' במחיקת' ואע"פ שתקן מעט חטין ושעורין לא תקן תבוא' והביא תבן אלא משמע דלאביי כל המשנה ידו על התחתונה ותולין לו בדברים שאין דרכן בכך ואזדא לטעמיה דאמר בפשע בה ומתה כדרכה חייב ולית הילכתא כוותיה:
גמ': אביי אמר קשה כמשאוי תנן נפחא כתקלא: תימה הוא לאביי היכי אפשר דנפחא כתקלא והלא גלוי וידוע לכל שהחמור מוליך כפלי כפלים תבן מהתבואה. והרב רבי אברהם בר רבי דוד פירש דאביי בגדושות מוקים לה ומשום הכי חייב מפני שהשעורים גודש שלהם גדול מגודש החטים. ובתוס' שלשה קבים ונפחא חייב והיינו דאמרינן תרגמא במחיקתא ואע"פ שתקן מעט חטין ושעורין לא תקן תבואה והביא תבן אלא משמע דלאביי כל המשנה ידו על התחתונה ותולין לו בדברים שאין דרכן בכך ואזדא לטעמיה דאמר בפשע בה ומתה כדרכה חייב ולית הלכתא כוותיה, הרמב"ן. והרשב"א כתב וכל אינו מספיק. ע"כ.
להביא לתך חטין והביא ט"ז שעורים חייב: כך גירסת רש"י, וקשה לאביי. גריס והביא ט"ז שעורים פטור, ולפי גירסא זו יש אומרים דלתרווייהו מקשה, דאפילו רבא מודה במוסיף סאה שהוא חייב, וכדאמרינן לעיל דאקשינן ליה ממתניתין דקתני ואם הוסיף על משאו חייב מאי לאו ג' קבין, ופריק לא סאה, אלמא מודה הוא בסאה דחייב. ויש מפרשים דלרבא לא קשיא, דאפילו סאה של שעורים אינו משוה את המשקל ללתך חטין, וסאה דקאמר לעיל לאו דוקא, אלא בכדי משקלו קאמר. ונראה לי לפי פירוש זה, דלפי ששנו במשנתנו שתי מדות בתוספת ג' לוגין וסאה, והקשו עליו מאי לאו ג' לוגין, אמר איהו, לא השיעור הגדול שהוא במשנתנו דהיינו סאה, ולאו דוקא. (שיטמ"ק).
מתניתין. השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן פטור. לחרוש בבקעה וחרש בהר ונשבר הקנקן חייב: פירש בערוך קנקן הוא המנא שנזכה בגמרא והוא את כדכתיב איש את מחרשתו ואת אתו ואת קרדומו. ואת מחרשתו דומה כי הוא הברזל שחורשין בו מחרשתו הכתוב בתחלת הפסוק הוא מכלי החרש של עצים ומחרשתו האמור בסוף הפסוק הוא מחרישת הקרקע. וממה שכתוב במקום אחר וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ידעתי כי האת היוצא מאתים הוא מברזל וגם מזה הפסוק עצמו שכתוב בו וירדו אל פלשתים ללטוש איש את מחרשתו ואת אתו ואת קרדומו ואת מחרשתו ללטוש אינו אלא במעשה המתכות. ואיני יודע שני כלים של מתכת בצורך המחרישה ואם את הוא הקנקן כמו שפירש בעל הערוך מה יהיה מחרשתו האמור עוד בפסוק.
רק נראה כי אתו הוא מן הסכינים הגדולים שקוצצים בהם ענפי האילנות והוא במקום מזמרות לגפנים ואינו קנקן רק הקנקן הוא של עץ והוא המקבל המחרישה של ברזל ושוכב עליו ואיני יודע למה נקרא קנקן אם מפני שהוא מקבל כל עצי הצמד הצריכים לחרישה ועליו מתחברים ונתקעים או שמא קנקן הוא העץ הגס העקום העשוי כמין ברך שבו מתחברים כל עצי הצמד ונקרא קנקן על שם קנוקנות וכן קנקן הנגרר הנזכר בעירובין הוא יתד המחרישה שתוקעין בו את הדלת כשהם מעבירין אותו מן המחרישה ונקרא קנקן כי הוא אחד מן הקנוקנות שבה וכל העצים כשהם מחוברים עם הברזל נקראים צמד כגון ויצמד ישראל.
ושיילינן בגמרא היכא דלא שני מאן משלם. פירוש היכא דלא שני מבקעה להר אלא שאירעה הפשיעה בחרישתם כגון שנשמטה הפרה וברחה לה ושברה את העצים ושאלנו מי פושע בבריחתה ובשמיטתה. רב פפא אמר דנקיט פרשא משלם. פרשא משורש כצפעוני יפריש פוני"ר בלעז והוא העץ הארוך ובראשו כמו מתג לנחץ בו השוורים והוא הנקרא מלמד הנקר ונקרא מרדע והוא הפושע בהם בשמיטתם ובריחתם כי הכה אותם יותר מדאי. ורב שישא בריה דרב אידי אמר דנקיט מנא משלם והוא התופס כלי מחרשה בידו וחורש. והוא עץ אחד עקום מעט שנכנס בתוך הברך העקום הרבה ואינו עבה כמו הברך והוא מדריך את הבקר לתלמים וחורשים.
והלכתא כרב שישא בריה דרב אידי כי פעמים שאינו נזהרו ובהפיכתם מתלם לתלם כשמגביה את הצמד מכה בעקב הפרה בחודה של מחרישה ומסתבכת בה ובו הפשיעות מצויות מן האחר. וארעא דמחזקא בגרונדי תרווייהו משלמי. גרונדי כמו גריד והוא קרקע שמצויים בו סלעים קטנים שמעכבים המחרישה וצריכים שניהם להזהר בה מפני שתקלה מצויה שם. הראב"ד.
וזה לשון ה"ר יהונתן: פרשא לשון תרגום של מלמד הבקר דמתרגמינן בפרישא דתורא ומלשון וכצפעוני יפריש ופירושו נוקב העור. עד כאן.
כתוב בתוספות וכיון דליכא קלא ליכא למיחש להכי וכו'. וכתוב בתוספות שאנץ ומכל מקום אם ימצא שישנו מוכתב למלכות וליסטים מזויין אומר לו הרי שלך לפניך כדתניא בהדיא בריש המוכר פירות והכי משמע לישנא דקאמר עלה בקידושין פרק קמא מאי אמרת ליסטים מזויין כו' סמפון בעבדים ליכא דנמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו.
מאי אמרת: פירוש הי סמפון מצית למימר דהוה לן למימר ליה משום דלא הגיעו ליסטים מזויין או מוכתב למלכות דבהנהו תניא אומר לו הרי שלך לפניך הנהו קלא אית להו ולא שכיח דזבני להו לפי שממון ידוע לכל. אבל לפירוש הקונטרס קשה למה אמר מאי אמרת על אלו יותר מעל הראשונים מפי רבי. עד כאן.
היה בו מום אחד וסנפו בין המומין האלו: פירוש שלא הזכירו הרי זה מקח טעות שלא תאמר הואיל וקבל עליו מומים גדולים שהזכיר לו אפילו הזכיר לו המום האחר כמו כן היה מקבלו אלא הואיל ולא הוכירו מקח טעות אף על פי שלא פרשו. ושאלנו אם היו בה כל המומין הללו שהזכיר לו והוא יודע כן ואף על פי כן קבל עליו אם היה בו מום אחר ולא הזכירו יהיה מקח טעות או לא דכי אמרינן רישא דהוי מקח טעות הני מילי בשאינו רואה בה אותן המומין שהזכיר דסברן כשם שאין בה מומין הללו כך אין בה עוד שום מום ואם היה אומר לו שיש בה מום אחר לא היה קונה אותם אבל אם הוא יודע שיש בה מומין ואף על פי כן קבל עליו כשלא הזכיר לו שיש בה מום אחר מי הוי מקח טעות או לא. ופשט ליה שאם היו בה מומין הללו והוא יודע כן אין זה מקח טעות וכל שכן אם אמר לו מום זה ומום אחר. וה"ר יצחק פירש בענין אחר והמבין יבין. הראב"ד.
וזה לשון הריטב"א: פרה זו נגחנית רבצנית היא: פירוש ולא היה בה אחד מן המומין האלו. אבל אם היה לה מום אחר פירוש שאינו ניכר וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות שיכול לומר הייתי סבור כי להשביח מקחו אומר ששוה הדמים אפילו היו בה כל המומין ההם והייתי סבור כי כמו ששקר באידך מומין שקר גם בזה. מום זה ומום אחר. כלומר שאם הראה לו מום אחר ניכר וסנפו למום אמר בין המומין אין זה מקח טעות כי היה לו לחוש שאומר אמת בזה כשם שאמר אמת באותה שהראה לו והוא הדין אם הכיר הוא מעצמו באחד מן המומין שהיו בה. היו בה כל המומין הללו מהו פירוש אם היו בה כל המומין אבל אם לא היה אחד מהן ניכר מהו מי אמרינן הוה ליה ללוקח לחוש שאומר אמת או דילמא סבור הוא דלהשביח מקחו הוא אומר כיון דמפריז במומין כולי האי אמר ליה אין זה מקח טעות. וכבר כתבתי בפרק הזהב מה שהרמב"ם דקדק בענין אונאה. עד כאן.
וזה לשון ה"ר יהונתן: המוכר פרה לחברו ואמר לו פרה זו נשכנית היא נגחנית היא רבצנית היא ולא היו בה מכל אלו המומין כלום והיה בה מום אחר בודאי וסנפו והזכירו עמהן עם אלו המומין שלא היו בה כלל אבל לא הכירו שהיה בה זה המום בשעה שמכרה לו ואחר כך היה ניכר הרי זה מקח טעות ואף על פי שהזכיר לו זה המום לפי שסבור זה הלוקח כי היכי דהני ליתנהו בה הכי נמי האי מומא לית בה ולפיכך הוה זבין לה.
אבל אם אמר לו פרה זו מום זה יש לה ואותו מום היה ניכר ונראה לעינים וגם היה בה עוד מום שלא היה ניכר לעין והזכירו לו כיון שקבל עליו את כולם אין זה מקח טעות כלומר שמא יאמר הלוקח אותו מום שהכרתי קבלתי אבל זה שלא היה ניכר אם הייתי יודע שהיה בה לא הייתי מקבל אותו עלין אך הייתי סבור כיון שלא היה ניכר שלא היה בה כללו להוציא אותך מכל תרעומת הזכרת אותו קמשמע לן כיון שהזכיר אותו לו היה לו להעלות בלבו כי היכי דהאי מום יש בה כמו כן נמי יש בה האי מום. בעי רב אשי וכו' היו בה כל המומין האלו שהזכיר לו בשעת מכירה שאמת היה שנשכנית ונגחנית ורבצנית היא אך זה הלוקח לא הכירם מי אמרינן הואיל ולא הכירם מקח טעות הוא דמשום דלא הכירם כסבור היה הלוקח שלא יהיו בה אלו המומין או דלמא אמרינן הואיל ולא הכירם הרי לא הטעהו שהרי לא הזכיר לו אלא אותם המומין שהיו בה ואינו מקח טעות דסבר וקביל.
ויש מפרשים שכל אלו נשכנית ונגחנית ורבצנית הזכיר לו וקבלם עליו בפירוש והיה בה מום אחר שלא הזכיר לו בפירוש ולא בסתם ועכשיו רוצה הלוקח לחזור בשביל אותו מום שלא הזכיר לו מהו מי אמרינן מצי טעין מוכר כיון שראיתיך שלא היית מקפיד על מומין לא רציתי להזכיר זה המום האחר או דילמא מצי למטען לוקח זה המום הוא כבד עליו מכל מום שבעולם. ופסקינן דאין זה מקח טעות דמי שאינו מקפיד בהני כמה מומין גדולים אינו מקפיד בשום מום שבעולם ומפני הזול שהוא מוזיל לו מן הפרה הוא נכנס ליקח אותה. עד כאן.
לרבינו האיי גאון. וכן נמי אם לא הזכיר לו שום מום כלל אלא שאמר לו מומין יש בה אין זה מקח טעות עד כאן. הרמ"ך.
כתוב בתוספות היו בה כל המומין הללו מהו ברייתא דקתני וכו'. וכתוב בגליון והיה בה מום אחד וסנפו בין המומין היינו היה מום אחד שזה מקפיד עליו וסנפו בין מומין אחרים שאינו מקפיד ולעולם כולן נמצאו בה. עד כאן.
מתניתין: להביא חטים והביא שעורים תבואה והביא תבן חייב מפני שהנפח קשה כמשאוי: פירוש זה הענין בגדוש לפי שכל סאה של שעורים מקבל גודש הרבה יותר מן החטים ובשהוסיף על המדות קא מיירי כדמפרש בסיפא דמתניתין וסיפא לפרושי רישא דהא דאמרינן ברישא להביא עליה חטים והביא עליה שעורים חייב כגון שהוסיף במדתו הוא אבל מדה במדה כגון לתך בלא תוספת שלשה קבין לחמור פטור אף על פי שהנפה יותר גדול מפני הגודש לפי שאין תוספת משאו די לגודש שישלים המשא ואפילו לאביי דאמר נפח כתיקלא. הראב"ד.
וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב וכו': ודוקא נקט על משאו כלומר על הראוי לו שאלו שכר חמור שראוי להוליך לתך על מנת שיוציא בו מצי לתך והוציא בו לתך ומת פטור כי בודאי לא מת מחמת תוספת זו והכי מוכח בגמרא. והוא הדין נמי במי ששכר סוס לילך בו חמשה מילין והוא ראוי לעשרה מילין והלך בו עשרה מילין שהוא פטור אם מת אלא שחייב לפרוע לו שכר על מה שהוסיף. מפי רבי. הריטב"א.
וזה לשון הרמב"ן: השוכר את החמור להביא עליה חטין והביא עליה שעורין חייב פירוש שכרו להביא עליה לתך חטים שהוא כדי משאו של חמור והוא הביא עליה לתך שעורים והוסיף על משאו חייב אבל אם שכרו להביא עליה מצי לתך חטין והביא עליה יותר שעורים או חטים עד כדי משאוי של חמור כיוצא בו אף על פי שאין לו לעשות כן כדאמרינן לרכוב עליה איש לא תרכב עליה אשה מיהו אם עבר ועשה אינו חייב לשלם שמאחר שדרך כל חמור לישא לתך אינו יכול לומר להצי לתך שכרתי לך ובשביל התוספת מתה שהרי דרך כל חמור לישא כך. וכן אם הוסיף על הדרך כגון ששכרה לחמשה מילין והלך עשרה מילין כיון שדרך כל חמור לילך עשרה מילין אם מתה פטור.
ואי קשיא הא דתנן שמתה מחמת אויר. התם הכי פירושו כגון שידוע הוא שחמור זה אינו רגיל לילך בבקעה ומשום הכי אפשר שמחמת אוירא מתה הואיל ולהוליכה בהר שכרה לו וכן פירש רש"י יכול לומר לו מחמת אויר מתה שלא היתה למודה לגדל בהר. אי נמי התם כגון שמתה ודאי מחמת אויר שנצטננה ומתה שכיון שודאי אויר המית אותה ואלו לא בא באויר דרך זו לא מתה עכשיו אף על פי שדרכה בכך פשיעותה גרמה אבל מתה סתם אין תולין בדבר שאינו ממית כדאקשי ליה אביי בפרק המפקיד ואמאי לימא אויר דהר קטלה אי נמי אובצנא אימא לרבא לא אמרינן הכי הילכך בתוספת משאוי הואיל ואנו רואין חמור זה שדרכו לישא משאוי זה או שכל כיוצא בו נושאין משאוי כיוצא בו אף זה השוכר פטור אלא אם כן מתה ודאי מחמת המשאוי כן נראה לי. דאי לא תימא הכי למה לי תקלא כתקלא ונפחא לתוספת אפילו בתוספת כל דהו ליחייב.
עוד ראיה לדבר הא דאמרינן בגמרא תא שמע להביא לתך חטין והביא לתך שעורין חייב הא שלשה קבין פטור קשיא לאביי ואמאי לא אוקימנא בגמל דתוספת שלו סאה אלא שמע מינה דגמל אם הוסיף סאה אלתך פטור שדרך כל גמל לישא יותר מלתך ואם הוסיף עליו פטור עד שיוסיף כדי משאו וזו גירסתו של רש"י.
אבל רבינו חננאל גורס דהביא שש עשרה שעורים פטור וקשיא לאביי. פירוש דלרבא אפשר דסאה נמי לא הוי תוספת דליכא תקלא כתקלא ודאמרן לא סאה לישנא דגמרא הוא אי נמי לאו דוקא אלא לאפוקי משלשה קבין. ומאן דמפרש לרבא לא קשיא דמוקי לה בגמל אבל לאביי קשיא דלדידיה סאה לגמל דקתני מתניתין מחטין ושעורין קתני ואמאי פטור לא דק ומה הועיל בפירושו דאכתי צריך לומר דסאה לא הוי תקלא כתקלא והדר ביה ממאי דאמרינן לא סאה. והך ברייתא בחמור היא שנויה בתוספתא דתני בה השוכר את החמור להביא לתך חטין והביא שש עשרה שעורים פטור. עד כאן.
גמרא: אביי אמר קשה כמשאוי תנן נפחא כתקלא: תימה הוא לאביי היכי אפשר דנפחא כתקלא והלא גלוי וידוע לכל שהחמור מוליך כפלי כפלים תבן מהתבואה. והרב רבי אברהם בר רבי דוד פירש דאביי בגדושות מוקים לה ומשום הכי חייב מפני שהשעורים גודש שלהם גדול מגודש החטים ובתוספת שלשה קבים ונפחא חייב והיינו דאמרינן תרגמא במחיקתא. ואף על פי שתקן מעט חטין ושעורין לא תקן תבואה והביא תבן אלא משמע דלאביי כל המשנה ידו על התחתונה ותולין לו בדברים שאין דרכן בכך ואזדא לטעמיה דאמר בפשע בה ומתה כדרכה חייב ולית הלכתא כוותיה. הרמב"ן. והרשב"א כתב וכל זה אינו מספיק. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: אביי אמר קשה כמשאוי תנן נפחא כתיקלא. ואי מוסיף שלשה קבין לחמור חייב. והיינו כפשטה דמתניתין דקתני סיפא דלתך בלתך בתוספת שלשה קבין לחמור חייב ואף על פי שצריך סאה יותר להשואת המשקל. ורבא אמר קשה למשאוי תנן תקלא כתקלא ונפחא הוי תוספת למשאוי במקום שלשה קבין הילכך בעינן תוספת סאה לחמור להשלים השואת המשאוי והנפח יהיה תוספת במקום שלשה קבין שהן תוספת לחטים בחטים ולשעורים בשעורים כדמפרש רבא לקמן. ורישא הכי קאמר להביא עליה חטים והביא עליה שעורים משקל במשקל חייב שהנפח הוי תוספת בשלשה קבין לחמור אבל לתך בלתך פטור שלא הושוה משקל משאו בנפחו ולדעת רבא לא פרשה המשנה כמה יהא התוספת לתך בלתך.
עוד קשה לי לדעת רבא אם הוסיף על משאו דקתני חייב מאי היא והלא עדיין משאו לא הושוה. ואולי יאמר דאחטים בחטים קאי כסיפא. תא שמע להביא. לתך חטים והביא שש עשרה שעורים בגמל פטור אף על פי שיש תוספת סאה תיובתא דאביי. לרבא ודאי ניחא הא דקתני במתניתין דסאה לגמל הוי תוספת הא אוקמה רבא דלחטים בחטים ולשעורים בשעורים קאי אבל לחטים בשעורים בעינן סאה יותר תוספת לחמור וסאתים לגמל כפלים בחמור כמו שהוא נושא משא כפלים בו כי משא החמור לתך ותוספתו שלשה קבין אחד משלשים חטין בחטין ומשא הגמל כור ותוספתו סאה חטים בחטים אבל חטים בשעורים בעינן טפי מסאה לחמור וסאתים לגמל ואם לא הביא אלא שש עשרה פטור. ואף על גב דאמר רבא לעיל לא סאה דאלמא בתוספת סאה הושוה משקל לתך בלתך ונפחא הוי תוספת. לא דק דבעי טפי.
מיהו קשה לי מתניתין דקתני לתך בלתך פטור הוה ליה למימר אפילו שש עשרה פטור. ומשום האי קושיא מפכינן לה למתניתא וגרסינן חייב ודייקי הכי הא שלשה קבין פטור וקשיא לאביי והוא עיקר. תרגמה אביי במחיקתא שאין שם נפח יותר הילכך בעינן סאה תוספת ופטור. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א: להביא לתך חטין והביא שש עשרה שעורים חייב: כך גירסת רש"י וקשיא לאביי. ורבינו תם גריס והביא שש עשרה שעורים פטור. ולפי גירסא זו יש אומרים דלתרווייהו מקשה דאפילו רבא מודה במוסיף סאה שהוא חייב וכדאמרינן לעיל דאקשינן ליה ממתניתין דקתני ואם הוסיף על משאו חייב מאי לאו שלשה קבין ופריק לא סאה אלמא מודה הוא בסאה דחייב. ויש מפרשים דלרבא לא קשיא דאפילו סאה של שעורים אינו משוה את המשקל ללתך חטין וסאה דקאמר לעיל לאל דוקא אלן בכדי משקלו קאמר. ונראה לי לפי פירוש זה דלפי ששנו במשנתנו שתי מדות בתוספת שלשה לוגין וסאה והקשו עליו מאי לאו שלשה לוגין אמר איהו לא השיעור הגדול שהוא במשנתנו דהיינו סאה ולאו דוקא. הרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה