בבא מציעא ה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ולמאן דאמר הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה הא כל קרקע הילך הוא אמר לך איצטריך קרא היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות א"נ (א)היכא דטענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות ת"ש דתני רמי בר חמא ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר היכי דמי לאו דא"ל הילך לא דאמר ליה ג' פרות מסרתי לך ומתו כולהו בפשיעה וא"ל איהו חדא לא היו דברים מעולם וחדא מתה באונס וחדא מתה בפשיעה דבעינא שלומי לך דלאו הילך הוא ת"ש דתני אבוה דרבי אפטוריקי לדרבי חייא קמייתא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש בידו חמשים זוז יכול ישבע על השאר ת"ל (שמות כב, ח) על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה על הודאת פיו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו על העדאת עדים מתניתא קא רמית עליה דר' חייא ר' חייא תנא הוא ופליג והא קרא קאמר ההוא למודה מקצת הטענה ואבוה דר' אפטוריקי אמר לך כתיב הוא וכתיב זה חד למודה מקצת הטענה וחד להעדאת עדים דפטור ואידך חד למודה מקצת הטענה וחד אלמודה ממין הטענה ואידך מודה ממין הטענה לית ליה וסבר ליה כר"ג דתנן בטענו חטין והודה לו בשעורין פטור ור"ג מחייב:
ההוא רעיא דהוו מסרי ליה כל יומא חיותא בסהדי יומא חד מסרו ליה בלא סהדי לסוף אמר להו לא היו דברים מעולם אתו סהדי אסהידו ביה דאכל תרתי מינייהו א"ר זירא אם איתא לדר' חייא קמייתא משתבע אשארא אמר ליה אביי אם איתא משתבע והא גזלן הוא א"ל שכנגדו קאמינא השתא נמי דליתא לדר' חייא נחייביה מדרב נחמן דתנן מנה לי בידך אין לך בידי פטור ואמר רב נחמן גמשביעין אותו שבועת היסת דרב נחמן תקנתא היא
רש"י
[עריכה]למאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה - דילפינן לה מכלל ופרט בשבועות (דף מב:) ולקמן בפרק הזהב (דף נז:):
וחפר בה בורות שיחין ומערות - דלאו הילך הוא שהרי קלקלה:
אי נמי - להיכן דהודה בכלים דלאו הילך הוא ואשמועינן דאינו נשבע אכפירת (שעבוד) קרקעות:
ד' שומרין - שבועה האמורה בהן בשומר חנם שנגנבה הימנו ושומר שכר שנאנסה ובשואל שמתה מחמת מלאכה:
צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת - כפירה לא הויא אלא בכופר ממש או לא היו דברים מעולם או החזרתי לך הודאה לא הויא אא"כ הודה ממש שיש לו בידו שחייב להחזיר לו נמצא שאין חיוב שבועת השומרים באה אלא אם כן טען שלש פרות באחת כפר לו ובאחת הודה לו שישנה בידו והשלישית אומר לו נאנסה או אם שומר חנם הוא אומר לו בשלישית נגנבה דחייב עליה שבועה האמורה בפרשה (שמות כב) שלא שלח ידו במלאכת רעהו דאילו שבועה דכפירה אין זו שבועה האמורה בשומרים ובלאו כפירה נמי לא תחייביה שבועת שומרים דכתיב בשומר חנם כי הוא זה דמינה נפקא לן (שבועות לט:) שמודה במקצת וכפר במקצת ולאפוקי ממ"ד בבבא קמא בהגוזל [קמא] (דף קז.) עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה לאו אשומר חנם דכתיב גביה קאי אלא אאם כסף תלוה ואשמועינן האי תנא דבשומרים נמי בעינן כפירה והודאה והשבועה האמורה בפרשה על פרה שלישית:
היכי דמי - פרה של הודאה:
לאו - דקיימא קמן ואמר ליה קחנה בכל מקום שהיא דהיינו הילך:
אידך מתה לה באונס - ועליה הוא נשבע שבועת שומרין:
וחדא מתה לה בפשיעה - היא של הודאה ולאו הילך הוא:
תא שמע דתני אבוה דרבי אפטוריקי - ת"ש מינה תיובתא:
לרבי חייא קמייתא - כלומר ת"ש לדר' חייא קמייתא דאמר לעיל שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים כו':
אשר יאמר וגו' - מודה לו במקצת מכלל דכופר במקצת וכתב בההוא לעיל מיניה ונקרב בעל הבית אל האלהים ודרשינן לקמן (דף מא:) ונקרב לשבועה:
ההוא - מיבעי ליה להודאת מקצת דמחייבא עליה שבועה ואתיא העדאת עדים מינה בקל וחומר כדלעיל דליכא קרא יתירא דתדרוש מינה מיעוטא:
וחד להעדאת עדים - למעוטה:
וחד להודאה ממין הטענה - דבעינן שתהא הודאה ממין טענת כפירה שאם טענו סאה של חטים והודה לו בשעורים פטור:
אם איתא לדר' חייא - אם הלכה כמותו:
אמר ליה אביי ואם איתא לדר' חייא משתבע האי - בתמיה:
והא גזלן הוא - וכי אמר ר' חייא במלוה אי נמי בפקדון שלא שלח בו יד ואבד ממנו דאיכא למימר אשתמוטי משתמיט:
לשכנגדו קאמינא - אם שבועה מוטלת עליו נשבע שכנגדו ונוטל כדאמרינן בשבועות (דף מד:) שהחשוד על השבועה תקנו חכמים שכנגדו נשבע:
השתא נמי - כי ליתא לדר' חייא ואין כאן הודאה במקצת:
נחייביה - שבועת היסת מדרב נחמן וישבע שכנגדו ויטול:
היסת - שבועה שהסיתו חכמים לכך להסיתו להודות וטעמא מפרש בשבועות (דף מ:): חזקה אין אדם טוען אא"כ יש לו בידו:
דר"נ תקנתא היא - דהא מדאורייתא לא רמי שבועה עליה:
תוספות
[עריכה]למ"ד הילך פטור קרא אמאי איצטריך כו'. תימה גם למ"ד הילך חייב אמאי איצטריך קרא למעוטי הא בקרקע לא שייך משתמיט וכן [פר"י] לקמן דכי כופר במקצת קרקע פטור הוא דנאמן הוא מטעם דאין אדם מעיז כיון דלא שייך הכא אשתמוטי קא משתמיט ושמא גם בקרקע שייך קצת אשתמוטי קא משתמיט כי שמא משכנה וסבר עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה:
אמאי איצטריך קרא למעוטי. תימה הא ליכא קרא מיותר למעוטי קרקעות אלא מכלל ופרט וכלל ממעטינן להו וכלל ופרט וכלל אצטריך למעוטי שטרות וי"ל דקשיא ליה אמאי איצטריך תנא למילף קרקעות מכלל ופרט כיון דהילך פטור וא"ת לימא דאיצטריך למעוטי משבועה דעד אחד מיהו י"ל משום דמתני' דאין נשבעין על הקרקעות מיירי בשבועה דמודה במקצת:
א"נ דטענו כלים וקרקעות. מהכא משמע דטענו חטין ושעורים והודה באחד מהן דחייב דדוקא כלים וקרקעות פטור הא חטין ושעורים חייב וכן סברי שמואל ורבי יוחנן לחד לישנא פרק שבועת הדיינין (שבועות מ, א):
שומר חנם. פטור מכל חוץ מפשיעה ושואל חייב בכל חוץ ממתה מחמת מלאכה ונושא שכר והשוכר במקצת חייב ובמקצת פטור ולכך תנא להו כסדר זה ולא שנאם כסדר כתיבתם וא"ת ואמאי לא מקשה מכמה משניות דזה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון ועשרה גפנים דשבועות (דף מב:) ומתניתין דהשואל (לקמן דף צז: ושם) דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה דמיירי בפקדון הא הילך הוא וי"ל דניחא ליה לאקשויי מכל ד' שומרין:
רבי חייא תנא הוא ופליג. אי גרס לעיל (דף ג.) א"ר חייא א"ש ואפילו אי גרסינן תני ר' חייא י"ל דהכי קאמר דאפילו לא הוה ברייתא תנא הוא ופליג:
והודה בשעורים פטור. אף מן השעורים כדמוכח שלהי המניח (ב"ק דף לה: ושם ד"ה לימא):
מסרי ליה בסהדי. ומיירי דאמרי ליה אל תחזיר אלא בעדים דאל"כ הא קי"ל (כתובות יח, א) המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים:
אי איתא לדרבי חייא. נראה דהלכה כרבי חייא דהא לעיל מוקי לה כרבנן דר"ג דהלכה כוותייהו כדפריך שלהי המניח (ב"ק שם) מאי קמ"ל תנינא וכן בפ' השואל (לקמן ק. ושם) פריך אמאי טענו חטין והודה לו בשעורים הוא וכן סברי רב ושמואל בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ. ושם) אע"ג דקאמר הכא אם איתא הכי נמי אשכחנא פ' (אע"פ) (כתובות נט, א) דקאמר אם איתא לדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת וכו' ובפרק שני דייני גזירות (כתובות קז, ב) פסיק כרב הונא תימה אפי' אי איתא לדרבי חייא לא משתבע הכא דאסהידו עליה דאכל תרי מינייהו דמה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן תאמר הכא דהוחזק כפרן כדפריך לעיל (דף ד.) והכא לא שייך משתמיט ושמא י"ל אחרי שלמד שיש שבועה בהעדאת עדים במלוה מעתה אין לחלק בין מלוה לפקדון:
שכנגדו קאמינא. וא"ת מאי שנא דבחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל אמאי לא אמרינן מתוך שא"י לישבע משלם כדאמר גבי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא (לקמן דף צח.) ובנסכא דר' אבא (שבועות דף מז.) וי"ל הכא אי אמרי' משלם לא שבקת ליה חיי דכל העולם יביאוהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו ועוד דהתם אמר ליה שבועה דאורייתא אית לי עליך או תשבע או תשלם אבל הכא הוא ברצון ישבע אם נניחנו ולכך לא ישלם:
אין לך בידי פטור וא"ר נחמן. מהכא משמע דהלכה כלישנא קמא דפ' שבועת הדיינים (שם דף מא.) ושם ד"ה מאן) דלא בעי דררא דממונא אלא אפי' כופר הכל חייב שבועת היסת מדלא מייתי הכא סיפא דנתתיו לך פטור וכן פירש בשערים דרב האי ואי טעין איני יודע בכל ישבע שאינו יודע:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה](א) [ רב אלפס כאן ובשבועות פ"ו דף שה ]:
כ א מיי' פ"ג מהל' טוען ונטען הלכה ח', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ח סעיף ז':
כא ב מיי' פ"ג מהל' טוען ונטען הלכה ח', ומיי' פ"א מהל' טוען ונטען הלכה ג', ומיי' פ"ט מהל' נזקי ממון הלכה י"א, סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ח סעיף י"ב, וטור ושו"ע חו"מ סי' ת' סעיף ד':
כב ג מיי' פ"א מהל' טוען ונטען הלכה ג', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ה סעיף ז', וטור ושו"ע חו"מ סי' פ"ז סעיף א':
ראשונים נוספים
ומקשי' על רב ששת מהא דתני רמי בר חמא בהגוזל קמא הלכ' נתן לו את הקרן. ד' שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת ואלו הן שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר והא בהאי דקא מודה ליה הילך וקתני דחייב. ודחי רב ששת לא לעולם הילך פטור והאי כגון דטעין ליה ג' בהמות מסרתי לך ומתו להו כולהו בפשיעותך וחייב אתה בשלשתן ואמר לו השומר חדא לא היו דברים מעולם זו היא כפירה במקצת. וחדא פשעתי בה ומתה ואני חייב לשלמה לך זו היא הודאה במקצת ואינו הילך דהא ליתא בעינא אלא אני חייב לשלם קאמר ליה.
וחדא מתה לה באונס וסבר רמי דהאי דחייבה תורה לשומר שבועה בטענת אונסין מדכת' כי יתן אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור וטען השומר מת באונס או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה בין שניהם.
צריכה כפירה והודאה במקצת כשאר כל חייבי שבועה שבתור' כדכתיב אשר יאמר כי הוא זה ופירושו אשר יאמר הנתבע כי הוא שאתה טוענני אינו כולו אמת אלא זהו בלבד שנמצאת כפירה במקצת והודאה במקצת ואי אתה מוצא כפירה במקצת והודאה במקצת ושבועה באונסין אלא בטוען ג' פרות מסרתי לך כמו שפירשנו למעלה אבל אם יטעון עליו בשתים והלה טוען חדא לא היה דברים מעולם וחדא מתה באונס כפירה איכא הודאה ליכא ואי טעין חדא מתה בפשיעה וחדא באונס הודאה איכא כפירה ליכא הלכך לא משכחת כפירה במקצת והודאה במקצת וחיוב שבועה באונסין אלא בטוען ג' פרות מסרתי לך כו'.
ואע"ג דפריק רבי חייא כל קושיא דאקשן עליה וסוגייא כוותיה רהטא כרב ששת קיימא לן דהוא בתרא ותוב מדקתני לה בפ' השואל היו לו עבדים ומכר אחד הלוקח טוען הגדול קניתי והמוכר אמר הקטן מכרתי ישבע המוכר שהקטן מכר ואמרי' אמאי ישבע מה שטענו לא הודה לו כי בגדול טענו והוא לא הודה לו בגדול אמאי ישבע ועוד הילך הוא ועוד אין נשבעין על העבדים ש"מ מדתני לה גבי הלכת' פסיקתא הילך נמי הלכת' הוא דפטור. ומקשי' תוב אקמייתא דר' חייא מהא דתני אבוה דר' אפטוריקי מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים עליו בג' יכול ישבע על השאר וכו'. ופרקי' ר' חייא נמי תנא הוא ופליג על התנאים.
והאי קרא דגמיר מיניה אבוה דר' אפטוריקי דריש ליה ר' חייא הכי אשר יאמר כי הוא [זה] מכאן דבעינן הודאה ממין הטענה ומקצת הטענה. אבל אבוה דר' אפטוריקי הני תרי קראי חד ש"מ דאין נשבעין בהעדאת עדים וחד למקצת הטענה אבל ממין הטענה לא בעי. וקיימא לן בהא כר' חייא.
ההוא רעיא דהוו מסרי ליה כל יומא חיותא בסהדי יומא חד מסרו ליה בלא סהדי אמר לא היה דברים מעולם אתו סהדי אסהידו דאכל תרי מינייהו אמר רבי זירא אי איתא לדר' חייא כלומר אילו נתברר לי דהלכתא כר' חייא בהא הייתי דן אותו לשלם השנים שאכל ולישבע על השאר שבועה דאורייתא דכיון שהוא גזלן ישבע שכנגדו ויטול. ומקשה לר' זירא אפי' הכי אי ליתא לר' חייא נחייביה מדתנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום פטור.
ואמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת מדרבנן. ופריק לה דרב נחמן תקנתא היא מדרבנן ותקנתא לתקנתא לא עבדינן כלומר נעשה עוד תקנה על זו דרב נחמן להישבע כנגדו ויטול כולי האי תקנת' לתקנתא לא עבדינן.
הא דאמר רמי בר חמא ד' שומרים צריכין כפירה במקצת וכו'. כלומר צריך ג' פרות איכא למידק עליה א"ה מנלן דמ"מ חייב בין בפקדון בין במלוה דילמא לעולם לא מיחייב אלא בפקדון דאיכא כפירה במקצת והודאה במקצת וטענ' נאנסו וכ"ת לית ליה והא תנן לה בפרק שבועת הדיינין גבי מלוה וגבי פקדון ובשמעתין לעיל נמי אמרינן סלעין דינרין מלוה אומר ה' וכו' אלמא כל מ"מ נשבע ואיכא למימר ס"ל לרמי עיקר חיובן של ד' שומרין משום הודאה במקצת וכפירה במקצת הוא ולפי' אמר הכתוב שאינן חייבין עד שיאמר כי הוא זה כלומר שיודה במקצת ויכפור במקצת ומיהו כל מ"מ נמי חייב וכיון דבפקדון חייב כ"ש מלוה דאיכא טעמא כדרבה.
ומיהו קשיא למה ליה למכתב רחמנא שבועת השומרים כלל ליכתוב מ"מ ולא בעי למיכתב שבועת השומרים דהא מגלגול שבועה נפקא לן דכיון דמ"מ חייב מגלגלין עליה שבועה שנאנסו אף ע"פ שהיא שמא שהרי גלגול שבועה מדאורייתא היא אפילו בשמא ואפי' שמא על שמא כדאיתא בקידושין כ"ש על בריא כגון זה.
וזה אינה קושיא לדעתי דכיון דלא כתב רחמנא מ"מ אלא הכא ואמר גבי שומר הטוען נאנסו שאם יודה במקצת ויכפור במקצת חייב על הכל אין לנו לומר לכתוב רחמנא דמ"מ חייב ולא בעי נאנסו ועוד שהרי לא בא הכתוב אלא לומר לך שאם נשבע שנגנב ונמצא שגנבו שישלם תשלומי כפל ולמד דיני השבועות שאינו חייב שבועה ולא כפל בטענת גנב בפני עצמו אא"כ היה שם מ"מ שעליו הוא מתחייב שבועה וכן בש"ש נמי משום כפל קאמר דהא איכא ט"ט ליסטים מזויין דמשלם כפל וההיא דאמרינן בפרק הגוזל מ"ט דרמי ש"ח בהדיא כתיב ביה כי הוא זה ש"ש יליף נתינה נתינה כלומר אע"ג דכתיב ביה שבועת נאנסו אין זו טענה המחייבתו עד שיכפור במקצת ויודה במקצת שואל וכי ישאל וא"ו מוסיף על ענין ראשון והא לאו דוקא דמנ' תיתי ליה לשואל לחיובי שבו' בנאנסו בלבד והא בדידי' לא כתיב' שבוע' כלל ולמפטריה ממ"מ לא ס"ד דלא גרע מכל שאר הטענות דמחייב וכפל הא לית ביה אלא כיון דפריש שארא פרי' נמי שואל לומר שדינו שוה להן בין לפטור בין לחיוב מן הכתוב.
והראב"ד תירץ נ"מ להיכא דמחל לו פל פרה של כפירה דאי מגלגול שבועה לא מיחייב והשתא מיחייב דכיון דבשעת תביעה כפירה והודאה הוה איחייב ליה שבועה אף על אותה פרה שטוען עליה נאנסה והא דרמי ליתא דקי"ל כר' חייא בר יוסף דלא בעי כפירה והוראה כלל אלא אפילו אמר הכל באונס חייב כדמוכח בפרק המוכר את הבית ולא כדברי ר"ת שהוא מפרש דר' חייא בר יוסף שתי פרות בעי אחת של הודאה ואותה שטוען עליה נאנסה עול' לו לכפיר' ואין זה עיקר ולא דעת הגאונים:
אמר רמי בר חמא ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת: ואם תאמר אם כן למה לי למכתב רחמנא שבועה גבי שומרין, תיפוק לי משום דהוה ליה מודה מקצת, ונשבע אף על אותה שטוען בה נאנסה ובגלגול, דקיימא לן בקדושין (כח, א) דמגלגלין אפילו שמא על בריא ואפילו על שמא. תירץ הראב"ד ז"ל, דנפקא מינה היכא דמחל ליה על ההוא, דנשבע משום ההיא דטען בו דנאנסה. והרמב"ן ז"ל תירץ, דזו אינה קושיא, דלא בא הכתוב כאן אלא ללמד דיני השומרין, שאם נשבע שנגנב, ונמצא שהוא גנבו, משלם תשלומי כפל. ועוד דכיון דלא כתב רחמנא מודה מקצת אלא הכא, (נא') [ואמר] שאם טען השומר נאנסו והודה במקצת שחייב שבועה על הכל, אין לנו לומר לכתוב רחמנא דמודה מקצת חייב ולא בעי נאנסו ותיתי בגלגול.
ההוא רעיא דכל יומא מסרי ליה חיותא בסהדי וההוא יומא מסרי ליה בלא סהדי וכו': תמיה לי, למה ליה לגמרא לאורוכי כולי האי, ומאי נפקא מינה אי כל יומא מסרי ליה בסהדי והשתא מסרי ליה בלא סהדי, לא הוה ליה למימר אלא ההוא רעיא דמסרי ליה חיותא ואמר לא היו דברים מעולם. ויש לומר, דהוה סלקא דעתין דכיון דכל יומא לא מסרי ליה אלא בסהדי משום דחשדי ליה, והשתא קטעין מפקיד דאפקיד ליה בלא סהדי, ריעא טענתיה, ואנן סהדי דלא אפקיד גביה אפילו אתו סהדי דאכל תרתי מינייהו,דלמא אשתלי ואחריני הוו [ולא הני] דקא טעין האי, דהא אינהו לא אסהידו דאפקידו גביה אלא דאכל תרתי מינייהו, וגדולה מזו אמרו (כתובות טז, ב), אי כל הנשאת בתולה יש לה קול, זו הואיל ואין לה קול סהדי שקרי נינהו, ומשום הכי אמר ר' זירא אף על פי שכל יומא הוו מסרי ליה בסהדי, כיון דאתו סהדי ואמרי דאכל תרתי מינייהו, לא מפקינן במילתא ושכנגדו נשבע ונוטל, וליכא דחש לה אלא מאן דפליג אדר' חייא קמייתא, אבל כל דאית ליה דר' חייא חיובי מחייב, והא דאמר ר' זירא אם איתא דר' חייא לאו משום דלא סבירא ליה לדידיה כר' חייא קאמר הכי אלא מהאי טעמא דאמרן. ועוד דאשכחן דכותי'(?) אף במאי דקיימא לן כותיה, דאמרינן בכתובות (ע, ב) אם איתא לדרב הונא דאמר יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה, וקיימא לן כדרב הונא, וכדאסיקנא הלכתא התם (קז, ב) בהדיא כותיה.
ולמאן דאמר הילך פטור אמאי איצטריך קרא כל הך לישנא ממר יהודאי גאון נקטינן לה ולאו מעיקר גמרא הוא ובודאי דפירכיה דאמאי איצטריך קרא למעוטי קרקעות לאו פירכא גמורה היא דאיכא לאוקמי מיעוטא דקרא בשעד אחד מעידו והלה כופר בכל אלא דניחא ליה לפרושי צריכותא דמיעוטא דקרקעות אפילו במודה מקצת ועוד דעיקר מיעוטא דקרקעות גבי מודה מקצת הוא דכתיב. הר"ן.
ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל: ולמאן דאמר הילך פטור וכו'. קשיא לי ודקארי לה אמאי קארי לה דנהי דחמר בה בורות וכף לא אסיק אדעתיה דסתם קרקע לאו הכי אידך תירוצא הוה ליה לאסוקי אדעתיה ובהא איכא למימר דלאו קושיא היא אלא דרך פירוש בעלמא. אבל אכתי קשה דאיצטריך קרא למעוטי משבועת עד אחד. ותו דליכא קרא מיותר דמכלל ופרט ממעטינן ליה. ויש לומר דידע שפיר המקשה דמכלל ופרט ממעטינן ליוע אבל מיעוטי טובא כתיבי' ווקד מינייהו למעוטי קרקעות ועלה קאמר קרא כי הוא זה דהיינו מודה מקצת ולא שבועת עד אחד ואסיק אדעתיה דמהודאה נתמעטו הקרקעות דכתיב כי הוא זה אבל מכפירה לא נתמעטו שאם הודה בכלים וכפר בקרקעות לא נתמעט מן הכתוב ומשני דאדרבה לא איצטריך קרא אלא לכפירת קרקעות וקרא הכי קאמר כי הוא זה עד אלהים יבא לישבע על מה שכפר ואין בכלל אלא מה שבפרט ונתמעטו קרקעות. עד כאן.
וז"ל מהר"י אבוהב: מאן דאמר הילך פטור וכו'. יש להקשות שיאמר רב ששת שממה שמייט הכתוב קרקעות הוא למד שהילך פטור. ונאמר שאם כן הוא בגוף הקרקע עצמו היה להם לחלוק רבי חייא ורב ששת וכיון שכולם מודים בקרקע דפטור ואף על פי כן חולקין בהילך נראה דטעם פיטור הקרקע לא משום הילך הוא. יש להקשות היאך לא ראה המקשה שיכולין לתרץ שבא למעט הכתוב היכא דהודה בכלים וכפר בקרקעות ונאמר שכיון שמיעוט הקרקעות הוא מפסוק כי הוא זה כי שם נאמר על כל דבר פשע על שור וגר ומה שאמר כי אוא זה פירושו מודה מקצת אם כן נראה דמישט הקרקעות אינו אלא כשקשדה בהן. ע"כ.
ובגליון כתוב וז"ל: כתוב בתוספות. ואם תאמר למאן דאמר הילך חייב איצטריך להיכא דהודה בקרקעות וכפר בכלים אף על גב דשייך משתמיט ואין לומר אי ידע זה גם ידע. דלמאן דאמר הילך פטור דאיצטריך איפכא להודאה בכלים וכפירה בקרקעות כדמסיק הא ליתא דלמאן דאמר הילך חייב איצטריך שפיר להודה בקרקעות וכפר בכלים אבל למאן דאמר. הילך פטור אז לא איצטריך להודה בקרקעות דתיפוק ליה משום הילך וגם סלקא דעתיה דלצ איצטריך להודה בכלים וכפר בקרקעות דלצ שייך משתמיט ואדרבה היה צריך ליישב לפי האמת מה מתרץ. ויש לומר אם תמצא לומר למאן דאמר הילך חייב דאיצטריך להודה בקרקעות וכפר בכלים אז היה קשה למאך דאמר טענו חטים ושעורים והודה בשעורים פטור למאי איצטריך והטפר מתרץ שני תירוצין חד אם תמצא לומר טענו חטיך ושעורים והודה באחד פטור והד אם תמצצ לומר חייב. עד כאן.
איצטריך קרא להיכא דחפר בה בורות שיחין ומערות: איכא מאן דמפרש הא דאמרינן כי איצטריך קרא למעוטי היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות משום דלאו ממונא קטעין ליה. אלא תקוני בעלמא דמשמע דכי מתקן להר להנהו בורות כגון דאייתי עפרא וקא מליינהו. אי נמי ההוא עפרא גופיה דנפק מינייהו קצ מהדר ליה והא מילתא משבשתא היא דלאר היינו טעמא דמילתא אלא משום דכי חפר בה בורות שיחין ומערות לאו הילך הוא (דאלמא) דהא לאו היינו קרקע דקא טעין ליה ומשום הכי איצטריך קרא למעוטיה למימרא דכהאי גוונא במטלטלין חייב שבועה דהוה ליה מודת במקצת קרקע ופטור. עד כאן. מתשובות ה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש.
והראב"ד ז"ל כתב וז"ל: מה שכתוב בספר למאן דאמר הילך פטור קרקע אמאי איצטריך למעוטי ותריץ ליה כגון דחפר בה בורות דלאו הילך הוא קשיא לי וכהאי גוונא אמאי לא מחייב שבועה והא זוזי קא מודה ליה. דהא כופר בכלים ומודה בדמי ההיוק וגם הוא תובעו כלים וקרקעות ודמי היזקן בחפירותם והרי הוא מודה במקצת וכופר במקצת מטלטלין. ואיכא למימר דלא תבע מיניה דמי היזק החפירות אלא שיחזור וימלא אותן והוא מודה לו שימלא. עד כאן.
וז"ל תוספי תוספות להרא"ש: כי איצטריך קרא היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות. הקשה ה"ר יונה אכתי כל הודאת קרקע הילך הוא שהרי אינו חייב להעמיד לו קרקע אחר אלא אותו קרקע הוא מחזיר ודמי קלקול החפירה דלאו הילך הוא היינו תביעת מטלטלין דאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה הכניס שורו לחצר בעל הבית וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל שור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור ולא אמרינן על בעל השור למלויי הבור אלא נותן לו דמי היזקו ובעל חצר יסתום הבור ותירץ דמיירי שהודה במקצת קרקעות שחפר בהן בורות שיחין ומערות וכפר במקצת קרקע ומחייב שבועה בשביל הודאת החפירה דלאו הילך הוא וכפירת מקצת הקרקעות אי לאו קרא והוי האי שינוייא דהודה בכלים וכפר בקרקעות אלא דשנוייא קמא מהדר לאוקומי כשאין שם תביעה אלא בקרקע שטענו קרקעות ומה טחפר בה וקלקלה וכפר לו במקצת קרקעות והורה לו באותן קרקעות שחפר בהן ובהכי מיתרצא מה שהקשו התוספות הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות דהילך הוא אמאי לא שני דהוי דומיא דכלים וקרקעות דחפר בה בורות שיחין ומערות. עד כאן.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וז"ל: אין נשבעין שבועת התורה על כפירת קרקעות אפילו חפר בהן בורות שיחין ומערות והפסיד שדהו והלה טוען ואומר שתים חפרתי ובעל השדה אומר שלשה חפרת והרי קלקלת השדה בכך וכך אינו נשבע על זה אלא היסת ולא על הודאתן בכפירת כל המטלטלין שטען על הנתבע עמהן וכן הדין אם כפר במקצת קרקעות ום כל המטלטלין. תשובה לרבינו הודה במקצת כלים תייב וכן בקרקע נשבע כן על ידי גלגול אי נמי היכא דאיכא פירא בארעא. עד כאן.
תא שמע דתני רמי בר חמא וכו': הקשו בתוספות אמאי לא שנאן כסדר הכתובים. ותה אמאי לא מקשה מכמה משניות. ותו קשה לי אמאי מני להו כרוכלא וכי לא ידעינן מאי נינהו ארבעה שומרים. ותו ודקארי לה מאי קארי לה. ותו דלא קיימא לן כדתני רמי בר חמא ומאי מותיב מיניה ובהא איכא למימר דרבנן לא פליגי עלה משום דהילך פטור אלא משום דסבירל להו דעירוב פרשיות כתיב כאן וארבעה שומרים אין צריכים כפירה במקצת.
ויש ליישב דמשום הכי מותיב מדתני רמי בר חמא משום דמשמע ליה טפי דהוי הילך ולאו דאמר ליה חדא מתה בפשיעה דבעינן לשלומי לך. מדתני להו על סדר זה לא מיבעיא שומר חנם דלית ליה שום הנאה דמעולם לא טעין פשעתי ובעינא לשלומי אלא אפילו שואל דאית ליה הנאה לא טעין הכי כיון דלא שקיל אגרא למיטר להו ולא מבעיא שואל אלא אפילו שומר שכר דנטיר באגרא אפילו הכי לא טעין הכי דודאי שפיר נטר ולא מתה והוי הילך הילכך מדנקיט להו על סדר זה הכי קאמר ליה חדא לא היו דברים מעולם וחדא מתא מאונס וחדא הרי שלך לפניך ומשני לעולם לאו הילך הוא אלא דאמר ליה מתה בפשיעה ובעינא לשלומי והא דנקיט להו בסדר זה משום דשומר חנם פטור מן הכל שואל חייב בכל ושומר שכר חייב בגניבה ואבידה ופטור מן האונסים כמו שכתבו בתוספות. מורנו הרב נר"ו.
צריכים כפירה במקצת והודאה במקצת וכו': אין להקשות דפטור משבועה במיגו דאי בעי הוה מודה באחד וכופר בשתים לגמרי דפשיטא דגם בכי האי גוונא היה חייב שבועה כדין כל מודה מקצת שאינו בא לומר רק דשבועת שומרים אינו חייב אלא אם כן בשלשה פרות כדמסיק. ואין להקשות דיפטר במיגו דאי בעי טוען בשתיהן נאנסו ואין כאן כפירה דיש לומר כמו שתירצו התוספות במסכת שבועות כגון שתובעו פרה שעומדת לפניו ואומר שלי היא וזה כופר דלא מצי למימר נאנסו. ואין להקשות על התירוץ כאן דמתרץ ומתו כולם בפשיעה יהא נאמן במיגו דאו בעי אמר מתו שתים באונס. ויש לומר דאיירי כגון שיש עדים באחת שמתה בפשיעה דלא מצי למימר מתה באונס ולכך כופר לגמרי. גליון.
היכי דמי לאו דאמר ליה הילך: כלומר שכפר במקצתם והודה במקצת שהוא פקדון אצלו דכלון שכן על כרחך הילך הוא דכל פקדון ברשותא דמריה קאי וכדכתיבנא לעיל. ומכאן ראיה לפייאושנו דאי לא מהיכן פשיטא ליה כולי האי שהפקדון שהודה לו בבית דין היה והוי הילך והלא יותר קרוב לומר שהיה הפקדון בביתו או באגם דלא הוי הילך אלא ודאי כדאמרן והכי נמי מוכח מהא דאמרינן בסמוך דההיא פרה דאודי בה מתה וחייב לשלומי דלא הוי הילך אלמא לא משכח אנפא בפקדון דלא הוי הילך אלא בדלא הוי בעיניה ברשותיה הילך הוא ואף על גב דקאי באגם דסתם פרה באגם קיימא. וזה ברור. הריטב"א ז"ל.
שלשה מסרתי לך ומתו כולם בפשיעה: יש להקשות למה הוצרך המתרץ לזה שהטוען אומר ומתו כולהו בפשיעה שלא היה צריך לומר אלא שלשה פרות יש לי בידך ונאמר שכוונת המתרץ להרחיק לנו הנושא שיש בו הילך אפילו בטענת הטוען. מהר"י אבוהב ז"ל.
אמר ליה שלשה פרות מסרתי לך ואמר ליה אידך חדא לא היו דברים מעולם ואידך מתה באונס ומפטרנא ואפילו בשואל במתה מחמת מלאכח ואידך מתה בפשיעה ובעינא לשלומי לך ואפילו בשומר חנם. ועיקר הפירוש דדוקא נקט שלשה דאלו בשתים לא משכחת לה דמאי מחסרת מינייהו אי פרה שמתה באונס אם כן אין כאן שבועת השומרים ואי פרה דלא היו דברים מעולם ליכא כפירה במקצת דההיא דטעין שבאה לידו ולא החזירה אלא שנאנסה לא חשיבא כפירה כלל שהרי אין חברו יודע בדבר ואפילו בטוענו בברי שיודע שמתה גם היא באונס אין זו כפירה דמסתמא כפירה דפקדון היינו ככפירה דמלוה דאמר לא היו דברים מעולם או החזרתי לך הילכך כולהו צריכי וכן פירש רש"י ז"ל.
ואם תאמר אם כן לרמי בר חמי למה כתב רחמנא שבועה בשומרין כיון דבר מדידיה איכא שבועת מודה מקצת תיתי אידך בגלגול שבועה דהא קיימא לן דמגלגלין אפילו שמא על ברי ושמא על שמא. ויש לומר דאתא קרא למימר דאפילו לא רצה להשביעו על פרה דכפירה נשבע על פרה דאונסין ומיהו פרשה כולה לגופה נצרכה ללמרעל דיני תשלומי כפל דטוען טענת גנב וכיון שכן פ"רש כולהו דיני ואשמועינן נמי שאין נשבע על הפקדון שבועת השומרים אלא אם כן בא על ידי גלגול דשבועת מודה מקצת דאנא אמינא דבלאו הכי מיחייב שבועה כיון שהמפקיד טוען שמא וזה יכול להעיז פניו בדבר. זהו הנכון בעיני. והראב"ד ז"ל תירץ בענין אחר ואין צריך. הריטב"א ז"ל.
וז"ל הרמב"ן ז"ל: הא דאמר רמי בר חמא ארבעה שומרים צריכין כפירה במקצת וכו'. כלומר צריך שלשה פרות. איכא למידק עליה אי הכי מנלן דמודה מקצת חייב בין בפקדון בין במלוה דילמא לעולם לא מיחייב אלא בפקדון דאיכא כפירה במקצת והודאה במקצת וטענת נאנסו וכי תימא לית ליה והא תנן לה בפרק שבועת הדיינין גבי מלוה וגבי פקדון ובשמעתין לעיל נמי אמרינן סלעין דינרין מלוה אומר חמש וכו' אלמא כו מודה מקצת נשבע. ואיכא למימר סבירא ליה לרמי עיקר חיובן של ד' שומרים משום הודאה במקצת וכפירה במקצת הוא ולפיכך אמר הכתוב שאינן חייבין עד שיאמר כי הוא זה כלומר שיודה במקצת ויכפור במקצת ומיהו כל מודה מקצת נמי חייב וכיון דבפקדון חייב כל שכן מלוה דאיכא טעמא כדרבה.
ומיהו קשיא למה ליה למכתב רחמנא שבועת השומרים כלל לכתוב מודה מקצת ולא בעי למכתב שבוצת השומרים דהא מגלגול שבועה נפקא לן דכיון דמודח מקצת חייב מגלגלין עליו שבועה שנאנסו אף על פי שהוא שמא שהרי גלגול שבועה מדאורייתא היא אפילו בשמא ואפילו שמא על שמא כדאיתא בקידושין כל שכן על ברי כגון זה. וזה אינה קושיא לדעתי דכיון דלא כתב רחמנא מודה מקצת אלא הכא ואמר גבי שומר הטוען נאנסו שאם יודה במקצת ויכפור במקצת חייב על הכל אין לנו לומר לכתוב רחמנא דמודה מקצת חייב ולא בעי נאנסו ועוד שהרי לא בא הכתוב אלא לומר לך שאם נשבע שנגנב ונמצא שגנבו שישלם תשלומי כפל ולמד דיני השבועות שאינו חייב שבועה ולא כפל בטענת גנב בפני עצמו אלא אם כן היה שם מודה מקצת שעליו הוא מתחייב שבועה וכן בשומר שכר נמי משום כפל קאמר דהא איכא טוען טענת ליסטים מזומין דמשלם כפל.
וההיא דאמרינן בפרק הגוזל מאי טעמא דרמי שומר חנם בהדיא כתיב ביה כי הוא זה שומר שכר יליף נתינה נתינה כלומר אף על גב דכתיב ביה שבועת נאנסו אין זו טענה המחייבתו עד שיכפור במקצת ויודה במקצת. שואל וכי ישאל וא"ו מוסיף על ענין ראשון והא לאו דוקא דמנא תיתי ליה לשואל לחיובי שבועה בנאנסו בלבד והא בדידיה לא כתיבא שבועה כלל ולמפטריה ממודה מקצת לא סלקא דעתך דלא גרע מכל שאר הטענות דמחייב וכפל הא לית ביה אלא כיון דפריש שארא פריש נמי שואל לומר שדינו שוה להן בין לפטור בין לחלוב מן הכתוב.
והראב"ד תירץ נפקא מינה להיכא דמחל לו על פרה של כפירה דאי מגלגול שבועה לא מיחייב והשתא מיחייב דכיון דבשעת תביעה כפירה והודאה הוה איחייב ליה שבועה אף על אותה מרה שטוען עליה נאנסה. והא דרמי ליתא דקיימא לן כרבי מייא בר יוסף דלא בעי כפירה והודאה כלל אלא אפילו אמר הכל באונס חייב כדמוכח
בפרק המוכר את הבית ולא כדברי 'ר"ת שהוא מפרש דרבי מייא בר יוסף שתי פרות בעי אחת של הודאה ואותה שטוען עליה נאנסה עולה לו לכפירה ואין זה עיקר ולא דעת הגאונים. עד כאן.
וז"ל תלמיד הר"ף ז"ל שכתב בפרק הגוזל קמא. צריכין כפירה במקצת וכו' ולא משכחת לה אלוו בשלשה פרות כדאיתא בפרק קמא דבבא מציעא. ואם תאמר והא כמה משניות .מוכחי דכפירה והודאה לבד איכא שבועה בלא טענת שומרין כההיא דמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים. ויש לומר דודאי בכפירה והודאה איכא חיוב שבועה בלא .טענת שומרין והכא הכי קאמר צריכים כפירה
וכו'. כלומר . דבשבועת שומרין ליכא חיוב טבועה אלא אם כן איכא כפירה והודאה בהדה יהכי קאמר וגונב מבית האיש דהיינו טענת שומרים ונקרב בעל הבית לשבועה אשר יאמר לי הוא זוע דהייט כפירה והודאה. ואם תאמר אם כן למה לי דכתב רחמנא חיוב שבועה בטענת שומרים תיפוק ליה דכיון דאיכא כפירה והודאה בהדה ובכפירה והודאה לבד איכא חיוב שבועה כדפירש אם כן מיגו דמשתבע אכפירה משתבע נמי אטענת שומרין על ידי גלגול. ויש לומר דאין הכי נמי אבל מכל מקום נפקא מינה במה שתייב הכתוב שבועה בהדיא בטענת שומרין דאי לא הוה מיחייב רק על ידי גלגול היכא דאינו יכול לישבע כגון דאמר איני יודע לא משלם אבל השתא דתייבתו התורה בפירוש משלם גם כי אינו יכול לישבע והכי מוכח בפרק השואל דהיכא דלא מיתייב שבועה רק על ידי גלגול לא משלם כשאינו יכול לישבע. עד כאן.
תא שמע דתני אבוה דרבי אפטוריקי: וקושיין לדרבי חייא קמייתא דאידך דרבי חייא בתרייתא אגב גררא נקט תלמודא משום דאמרינן דכי איתמר ותנא תונא לאו אקמייתא איתמר אלא אבתרייתא' ומשום הכי כי אסיק תלמודא כוליה שקלא וטריא דקמייתא הדר למפרך על קמייתא וכל הסוגיא הזאת פשוטה היא כפירוש רש"י. הריטב"א ז"ל.
רבי חייא תנא הוא ופליג: מכאן משמע דגרסינן לעיל אמר רבי חייא. ופסקו הגאונים כרבי חייא דבסמוך מוקמי לרבי חייא כרבנן דרבנן גמליאל דאיצטריך מיעוטא להודאה ממין הטענה וקיימא לן כווייתייהו דרבנן ואם כן הלכה כרבי מייא דהא בהא תליא משום דאיצטריך מיעוטא להודאה ממין הטענה קאמר דעדים מחייבים אותם שבועה דליכא מיעוטא גבייהו. ואם תאמר והא במסכת שבועות אמר רבי יוחנן דבעינן הודאה ממין הטענה ובירושלמי דפירקין משמע דרבי יוחנן חולק על רבי חייא ומנא ליה פטור בהעדאת עדים הואיל ואיצטריך מיעוטא להודאה ממין הטעבה. ויש לומר דטעמא דרבי יותנן הוי משום דלית ליה ק"ו דרבי חייא משום דפריכא הוא מתורת הזמה דאף על גב דרבי חייא מתורת הזמה לא פריך מכל מקום רבי יוחנן חשיב ליה פירכא מעליא. תלמיד הר"פ.
והודה לו בשעורים פטור: תימה לי דלמאן דאמר אף מדמי שעורים כרבה בר נתן דפרק המניח ליכא הודאה כלל ותו דילמא רבי שמעון בן גמליאל דמחייב בדמי שעורים אבל משבועה פטור דבעי נמי הודאה ממין הטענה. ויש לומר דלתנא קמא היא גופה אשמועינן קרא דמשום דפטור אף מדמי שעורים אם כן ליכא הודאה ורבי שמעון בן גמליאל דמחייב בשעורים מחליב ליה נמי שבועה על החטין ותימה אם כן מאי פריך בפרק המניח הנינא טענו חטים וכו' והא איצטריך לאפוקי מדרבי שמעון בן גמליאל. ויש לומר דאם כן לימא בהדיא הלכה כרבנן. מהר"י כ"ץ.
ההוא רעיא דכל יומא הוו מסרי ליה חיותא בטהדי: לא הוי מצטריך ליה לתלמודא לארוכי כולי האי אלא לימא ההוא רעיא דמסרי ליה חיותא בלא סהדי ולסוף אמר להם לא היו דברים מעולם אלא דבעי למינקט כולי עובדא היכי הוה. ויש לומר דקמשמע לן דאפילו בהא איתא לדרב נחמן דלקמן ולא אמרינן איהו דאפסיד אנפשיה דמסר ליה בלא סהדי כיון דכולי עלמא לא מסרי ליה אלא בסהדי. הריטב"א.
ומהר"י אבוהב כתב וז"ל: דזה האריכות אתא לאשמועינן שאף על פי שזה הרועה היה חשוד בעיני הבעלים דלא הוו מסרי ליה כל יומא אלא בסהדי עם כל זה משתבע אי איתא לדרבי חייא. או נאמר דאי לא אמר כך הוה קשה לן דכשאמר לא היו דברים מעולם היה לנו להאמינו לפי שכשמסרם בידו החזיקו בנאמן שלא מסרו לו בעדים לזה אמר דכל יומא וכו' שלא האמינו אלא יום אחד במקרה ולפיכך אינו נאמן אלא בשבועה. עד כאן.
מסרי ליה בסהדי: מיירי דאמר לו אל תחזיר אלא בעדים דאם לא כן מה היו מרויחים הא קיימא לן המלוה וכו' ככתוב בתוספות. אי נמי היו מרויחין להשביעו היסת ללשון שני דרב נחמן דבעי דררא דממונא. הרא"ש.
אם איתא לדרבי חייא קמייתא: אף על גב דהלכתא היא מצינו כיוצא בה אם איתא לדרב הונא דאמר יכולה אשה וכו' וקיימא לן כרב הונא. אלא דאכתי קשה לי אמאי נקט כי האי לישנא כיון דהלכתא היא. ויש לומר דרבי זירא גופיה מספקא ליה אי הלכתא היא או לא אבל אנן קיימא לן דהלכתא היא. וזה נכון לכל כיוצא בזה. מורנו הרב נר"ו.
והריטב"א כתב וז"ל: אמר רבי זירא אם איתא לדרבי חייא. לאו משום דמספקא ליה אם הלכה כרבי חייא אלא משום דאיכא אידך תנא דפליג עליה בעי למינקט האי לשנא. עד כאן.
וכתוב בגליון תוספות: אם איתא לדרבי חייא: ומיהו נראה לי אם התלמוד מסתפק אם איתא לדרבי חייא משום דאיכא למפרך מה להצד השוה שכן תורת הזמה ולא משום דרבי אפטוריקי אז אין ראיה ממאי דמוקי ליה כרבנן וכן אומר ר"י ששמע דרבי יוחנן ושמואל אית להו בשבועות דטענו חטים והודה לו בשעורים פטור ואפילו הכי איתא בירושלמי דפליג אדרבי חייא דהכא ועל כרחך משום דפרכינן שכן ישנו בתורת הזמה. עד כאן.
כתוב בתוספות תימה אפילו איתא לדרבי חייא לא משתבע וכו'. דמה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן וכו' נראה שקושיא זו רק לפירוש רבינו יהודה חסיד לקמן אבל לתירוץ קמא דגזלן פסול לשבועה דרבנן לא היה קשה כל כך מיהו כיון דפסול לעדות מדאורייתא אז הוי שפיר פירכא לסתור המה הצד. גליון.
כתוב בגליון תוספות על מה שהקשו בתוספות אפילו איתא לדרבי חייא לא משתבע דמה להצד השוה שבהן וכו'. ונראה לי היינו דפריך והא גזלן הוא אבל אומר הר"י דאם כן לא משני שפיר שכנגדו קאמר דאין שום שבועה על הרועה כיון דלא אתי במה הצד. עד כאן.
אמר ליה אביי אם איתא וכו': קשיא לי מהיכן הבין אביי בדברי רבי זירא דארועה קאמרדפריך עליה והא גזילן הוא ואמאי תלי בוקי סריקי ברבי זירא. ותו איכא למידק מה קשר יש לזו הקושיא דקאמר השתא נמי דליתא לדרבי חייא עם מה שלמעלה. לפיכך נראה לי לפרש דאביי מה נפשך פריך אי ארועה קאמרת דנשבע קשיא דגזלן הוא ואי אשכנגדו קאמרת מאי איריא משום דאיתא לדרבי חייא אפילו ליתא נמי שכנגדו נשבע ונוטל ומתרץ לה לקמייתא והדר פריך אידך ומתרץ לה. ודו"ק. מ"ה נר"ו.
שכנגדו קאמינא: כתוב בתוספות לא שבקת ליה חיי וכו'. אין לומר דיכפור הכל ואז תקנתא לתקנתא לא עבדינן דהכי פירושו אם רוצה לעשות כדין ולומר אמת לא שבקת חיי שאחד ילוה לו דינר ויתבענו מאתים אי נמי אין אדם מעיז לכפור הכל. גליון.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה