בבא בתרא קכה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מאי שנא מעות דלא דלאו הני מעות שבק אבוהון קרקע נמי לאו הא קרקע שבק אבוהון ועוד (הא את הוא דאמרת) מסתבר טעמא דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבנא זבינה זביני לרב נחמן קשיא מאי שנא קרקע דלא דלאו הא קרקע שבק אבוהון מעות נמי לאו הני מעות שבק אבוהון ועוד הא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה איתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה מהן אמר ליה לא לדידי קשיא ולא לרב נחמן קשיא טעמא דבני מערבא קאמרינן ולן לא סבירא לן מאי סבתא דההוא דאמר להו
רשב"ם
[עריכה]מ"ש מעות דלא - שקיל בהו בכור פי שנים ודאי היינו טעמא דידך משום דלאו הני מעות כו':
לאו הא קרקע שבק אבוהון - דאי הוה בעי לוה הוה מסלק ליה בזוזי:
ועוד האמר - רבה דאמר בעובדא דההיא סבתא דהויא לה בת בן בנה הנשואה לבעל וראויה הויא ההיא בת ליורשה ומתה ההיא בת ואח"כ מתה הסבתא ואתא בעל וקא תבע ירושת הזקנה כאילו אשתו קיימת ושלחו מתם דהיינו בני מערבא שאין הבעל נוטל משום דהוו הנהו קרקעות ראוין לאשתו אם תמות הזקנה בחייה והרי מתה היא בחיי הזקנה ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואמר רבה מסתבר טעמא דבני מערבא דאין הבעל יורש דהוה ליה ראוי ולא מוחזק לבת שכל זמן שהזקנה בחייה אין לבת בהן כלום שהרי אם מכרה הזקנה הנכסים בחיי הבת מכירתה קיימת כן אלו נכסי הלוה אע"פ שראוים הן לגבות המלוה חובו מהן כיון שלא הגיעו לידי המלוה מחיים ראוין הן דהא אי הוה בעי לוה הוה זבין להון ומסלק ליה למלוה בזוזי או בקרקע אחרת חוץ מזו הלכך הא קרקע הוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי פי שנים:
ועוד - קשיא אחרת לרב נחמן דחשיב מעות מוחזקות טפי מקרקעות הא איפכא הוה ליה למימר משום דקרקע של זה הוי מוחזק טפי למלוה דהא הוא דאמר משום רבה בר אבוה יתומים בני מלוה שגבו קרקע מן הלוה בחובת אביהן בע"ח של אביהן שנתחייב לו אביהן מעות חוזר וגובה אותה מהן ואם לא היה מוחזק ביד אביהן בחיים איך יכול בע"ח לגבותו והלא אילו קנו היתומים אחר מיתת אביהן קרקע מי יכול לגבותו והלא משנה שלמה שנינו בבכורות (דף נב.) שאין האשה נוטלת כתובתה בראוי ובע"ח כיוצא בו ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח כן כתוב בפי' רבינו חננאל:
לטעמייהו דבני מערבא אמרי' ולן לא סבירא לן - ושינויא הוא דקמשני רבה אנא ורב נחמן לא סבירא לן דבני מערבא דשלחו מתם כלל אלא כרב יהודה אמר שמואל דאמר אליבא דרבנן אין הבכור נוטל פי שנים במלוה וכדפסקי' נמי הלכתא לקמן לא שנא גבו מעות לא שנא גבו קרקע אין הבכור נוטל פי שנים ואפי' לרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן בע"ח חוזר וגובה אותה מהן אפ"ה מודה דלגבי בכורה לא חשיב קרקע הלוה מוחזק למלוה ולא שקיל בה בכור פי שנים כדפסקינן הלכתא לקמן והכא היינו טעמא דרב נחמן כדמפרש בפסחים בפ' כל שעה דאיתמר בע"ח אביי אמר למפרע הוא גובה רבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה דלא חשיב מוחזק אלא משעת גבייה ואילך וכדמפרש התם טעמא דרבא כיון דאילו הוה ליה זוזי הוה מסלק ליה זוזי אשתכח דהשתא הוא דקא קני ומותבינן לרבא מהא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה יתומין שגבו קרקע כו' אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטו להכי חוזר וגובה אותה מהן דכמאן דגבי ליה מחיים דאבוהון דמי אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה לא יהא אלא כזבין יתמי ואילו קנו יתמי נכסי מי משתעבדי לבע"ח ומשני שאני התם דאמר להו בע"ח דאבוהון כי היכי דמשעבד ליה ההוא לוה לאבוכון ה"נ משעבד לדידי מדר' נתן כו' וההוא שינוייא דסמכא הוא דהא רבא דהלכתא כוותיה לגביה דאביי הוא משני להא דרב נחמן הכי הלכך אפי' ר"נ לא חשיב לקרקע של לוה מוחזק למלוה עד שתבא לידו משום דאי הוה בעי הוה מזבין ליה עד השתא דמכאן ולהבא הוא גובה והלכך מאי דא"ר נחמן גבו קרקע אין לו גבו מעות יש לו לטעמייהו דבני מערבא קאמר דאמרי אליבא דרבנן דנוטל במלוה פי שנים דחשבינן לה מוחזקת למלוה ואתא רב נחמן למימר לדידי לא שנא גבו קרקע לא שנא גבו מעות אין לו דק"ו הוא כדאמרן לעיל שבחא דממילא אמרי רבנן דלא שקיל מלוה מיבעי אלא לדידהו בקרקע מודו לי מיהא דלא שקיל דהאי ארעא לא שבק להו אבוהון כדאמרינן לקמן שלחו מתם הלכתא כרב ענן כדפריש רבה טעמייהו דאי קדים סבתא כו' דמהתם שמעי' דלא חשבי בני מערבא לקרקע של לוה מוחזק למלוה והלכך האי שלחו מתם דלעיל מיבעי לן לאוקמי במעות ולא בקרקע דלא תקשי דבני מערבא אבני מערבא ומשום הכי אמר רב נחמן גבו קרקע אין לו גבו מעות יש לו ומיהו לא סבירא ליה אלא בין קרקע בין מעות אין לו כדפרישי' ורבה נמי לטעמייהו דבני מערבא קאמר לדידי ל"ש מעות לא שנא קרקע אין לו כדרב יהודה אמר שמואל דהא לא היה אבוהון מוחזק לא בהאי קרקע ולא בהאי מעות מיהא בני מערבא כיון דחשיבי לי' מוחזק במלוה ויטול בה הבכור פי שנים איכא למימר דבגבו קרקע הוא דקאמרי דיש לו דדמי מוחזק טפי ממעות דהא אשתעבד ליה מיהא בחייו אבל הני מעות לא אישתעבדו ליה כלל ובגבו מעות מודו לי דאין לו והאי דשלחו מתם לקמן הלכתא כרב ענן כו' וכדמפרש רבה מסתבר טעמייהו דבני מערבא כו' התם ודאי בדין הוה דלא ירית בעל דה"ל ראוי לגמרי ולא אשתעבד לא לבעל ולא לאשתו הני נכסי דזקנה כלל שהרי לא לוותה מן הבת ומן בעלה כלום ואי קדים סבתא וזבנא זבינה זביני אבל נכסי דלוה כיון דמשתעבדי למלוה ואי זבין לא זביני ויכול לטרוף מן הלקוחות הרי הן כמוחזקין בידו ושקיל בהו בכור פי שנים אבל גבו מעות ודאי אין לו:
תוספות
[עריכה]לטעמייהו דבני מערבא קאמרי' ולא סבירא לן. פ"ה דבין רב נחמן ובין רבה סברי תרוייהו אליבא דנפשייהו דבין גבו קרקע ובין גבו מעות אין לו והא דקאמר רב נחמן דבע"ח חוזר וגובה אותה מהן היינו כדתרצה. (רבה) משום דר' נתן ולפירושו הא . דפסיק לעיל רב נחמן כרבי היינו דוקא בשבח ולא במלוה וקשה דלרב נחמן עיקר התירוץ דמשני לדידיה חסר מן הספר דלא משני מידי מההוא דיתומין שגבו בחובת אביהן ועוד דבפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק דף מג.) ה"ל למיפרך ולוקמה בין לרבה בין לרב נחמן בין גבו מעות בין גבו קרקע ומיהו זה י"ל שהיה צריך להאריך דלא דברו רבה ורב נחמן בהדיא בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו דבפרק גט פשוט (לקמן דף קעה:) מוכח מההוא דסבר רבה שעבודא לאו דאורייתא קאמר דסבר רבה אליבא דנפשיה דבין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו להכי מקשה בקוצר ובפשיטות ממה שדברו בהדיא רבה ורב נחמן ור"ת מפרש לטעמא דבני מערבא קאמרי' ולא סבירא לן הכי אלא לדידי' בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו כדאמר גבי האי סבתא דאפי' גבו קרקע אין לו כ"ש גבו מעות וכן מוכיח בפ' גט פשוט דלרבה בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו כיון דשעבודא לאו דאורייתא והא דאמר גבו קרקע יש לו אליבא דבני מערבא דאמרי הבכור נוטל פי שנים במלוה ומסתבר ליה טפי לאוקמי בקרקע ולא במעות והא דאמרי בני מערבא גבי סבתא דהוי ראוי אע"ג דהוי קרקע היינו משום שהבעל לא היה מוחזק מעולם ולא היה לו ולאשתו שום חוב מעולם על הסבתא שישתעבד לו הקרקע ולכך הוי ראוי אבל גבי מלוה הוי מוחזק אפי' לא יוכל לטרוף אם מכר כגון אם שטר חוב הוי שלא באחריות מ"מ היכא דלא מכר הוי מוחזק כיון שהיה משועבד לו בחובו והא. דקאמר רבה טעמא משום דאי קדמה סבתא וזבנא זבינה זביני לאו אליבא דבני מערבא דלדידהו לא תלה בהכי כדפרישי' אלא טעמא דנפשיה קאמר דלדידי' אפי' במלוה הוי ראוי משום דאי זבין הוי זביני ועוי"ל דלרבה אפי' אי זבין לא הוי זביניה זביני הוי ראוי וגבי האי סבתא דוקא צריך להאי טעמא משום דסבר רבה כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי והוי כאילו הוא מוחזק מעיקרא אלא משום דאי קדמה וזבנא דהוי זבינה זביני הוא דהוי ראוי אבל בני מערבא לית להו כדאמר מעכשיו דמי מטעם דזבינה זביני לא הוי חשוב ראוי כדאמר גבי מלוה אלא סברי דלאו כאומר מעכשיו דמי ולא הוחזק בו מעולם ורב נחמן סבר בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו כמו שהביא אביי מההוא דיתומין שגבו קרקע בחובת אביהן ולדברי אביי קא"ל רבה ולא לפי מה שתרצה רבא משום דר' נתן דלרב נחמן אליבא דנפשיה ודאי סבר דאפי' גבו קרקע יש לו והא דקאמר גבו קרקע אין לו היינו אליבא דבני מערבא דאמרי גבי סבתא דקרקע הוי ראוי וא"ת ומנא ליה לרב נחמן דלבני מערבא גבו קרקע אין לו דלמא בני מערבא סבירא להו נמי גבו קרקע יש לו כרב נחמן וגבי סבתא היינו טעמא דלא נשתעבד לבעל ' הקרקע ולא הוחזק בו מעולם וי"ל דסבירא ליה לרב נחמן דמפלגי בני מערבא בין גבו קרקע לגבו מעות מדלא קאמר הבכור נוטל פי שנים במלוה בין גבו קרקע בין גבו מעות מסתברא ליה לרב נחמן דטפי הוי מוחזק במעות מבקרקע וא"ת בפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק דף מג.) כי פריך ולוקמה לרבה בגבו מעות ולר"נ בגבו קרקע ומשני ה"מ לבני מערבא וכי קאמרי אינהו בגרושה כרבי דחשיב מלוה מוחזק לכך אוקמה בגרושה והשתא לפר"ת לרבנן נמי צריך לאוקומי בגרושה לר"נ דאית ליה בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו וי"ל דנקט כרבי משום רבה דלדידיה דסבר בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו א"צ לאוקמי בגרושה אלא לרבי והוה מצי לרבה לאוקמה בלא גרושה וכרבנן [וכן לפ"ה הוה מצי בין רבה ובין ר"נ לאוקומי בלא גרושה וכרבנן] אלא דניחא ליה לישבה אפי' לרבי ור' יעקב דאורליינ"ש תירץ לפירוש הקונט' לא הוה מצי לאוקמי כרבנן דרבה ור"נ אליבא דר"ל דאמר לא אמר ר"ע דלא ירית לה בעל אלא בכופר שאינו משתלם אלא לאחר מיתה אבל שאר נזקין ירית לה בעל ואליבא דידיה איצטריכו ליה לשנויי האי דקתני הכה אשה ויצאו ילדיה דלא ירית בעל בגרושה כו' ולא מצי לאוקמי כרבנן ובלא גרושה דא"כ שום נזקין לא ירית בעל דהא בין גבו קרקע בין לא גבו אין לו ור"ל קאמר דשאר נזקין ירית והיינו ע"כ כרבי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]נג א מיי' פי"א מהל' מלוה ולוה הלכה ט', סמג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ק"ז סעיף א':
ראשונים נוספים
ועוד. היכי מצית אמרת דקרקע יש לו:
הא מר הוא דאמרת. בהאי מעשה דסבתא דלקמן מיסתבר טעמא דבני מערבא. דשלחו מתם וקבעו הלכ' כותיה דרב ענן דאמר לירתאי ולא לירתי ירתאי ובעל לא ירית משום דשכיבא איתתיה בחיי סבתא ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. ומשום הכי אמר רבא לקמן מיסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדמא סבתא בחייה וזבנא זבינה זביני אלמא דלא מוחזק הוא ביד הבעל כל זמן דלא אתא לידיה הכי נמי להיכא דגבו קרקע בחוב אביהן אמאי נוטל בכור פי שנים והא אע"ג דאית להו שטר וכמאן דגבוי ההוא חוב דמי אפי' הכי אינה מוחזקת האי קרקע בידיה דאבוהון כלום דהא אי בעי בעל חוב מצי לזבוני לאחריני ולמיתן להו קרקע אחריתי. אי נמי מצי מסלק להו בזוזי ולא בקרקע והוה ליה הא קרקע ראוי ולא מוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק ואמאי אמרת להיכא דגבו קרקע יש לו פי שנים:
ולרב נחמן קשיא מאי שנא כו' ועוד. קשיא אחריתי אמאי אינו נוטל בקרקע:
האמ' רב נחמן אמר רבה בר אבוה יתומין שגבו קרקע בחובת אביהן. שהיה אחד חייב לאביהן:
בעל חוב. שהיה אביהן חייב לו:
חוזר וגובה אותה מהן. מן היתומים [כמו] דאי שביק להון אבוהון קרקע דמוחזקת בידם דגבי ליה בעל חוב של אביהן ה"נ אע"ג דלא שבקה לה אבוהון גבייהו אלא ראויה להו[2] מיחייב אבוהון אפי' הכי גבי ליה מינייהו דלא מצי למיטען ליה מטלטלי דהיינו שטר שבק אבונא גבן ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי אלא כיון דגבו קרקע דמי כמאן דמוחזקת בחיי אבוהון א"כ הכא נמי בכור אמאי גבו קרקע אין לו פי שנים הא כמוחזק דמיא. השתא קשיא דרב נחמן אדרב נחמן:
אמר ליה לא לדידי קשיא ולא לרב נחמן קשיא. במילתין קיימינן והאי דאמינא לעיל גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו ורב נחמן נמי דאמר גבו קרקע אין לו גבו מעות יש לו אין טעמא דבני מערבא מפרשי' דשלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה לדידי הכי שמיעא לי דסבירא להו גבו קרקע יש לו ורב נחמן שמיעה ליה דסבירא להו לבני מערבא דגבו מעות יש לו ולן לא סבירא לן כוותיהו דליהוי לבכור פי שנים במלוה לא בקרקע ולא במעות:
מאי מעשה דסבתא. דההוא שכיב מרע דאמר להו נכסי לסבתא. לזקינתי ובתרה לירתאי. ולא הוה ליה אלא חד בת אתא בעל לאחר מיתת הזקינה וקא תבע ירושת אשתו שהיתה ראויה לירש:
לטעמייהו דבני מערבא אמרי' ולן לא סבירא לן. וא"ת לטעמייהו דבני מערבא אליבא דרב' דאמר גבו קרקע יש לו קשיא דבני מערבא אדבני מערבא דהא רבה הוא באמר גבי סבתא מסתבר טעמייהו דאי קדמה וזבינה זבינה זביני.
לא קשיא דהתם שאני דהא אי קדמה וזבינה זבינה זביני לגמרי ולא טריף כלל והכא אליבא דבני מערבא דסבי להו שעבודא דאורייתא כדאיתא בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"ה ב') אי קדים וזבין זביניה לאו זביני אלא הרי הוא לאחר מכירה בקמי מכירה גובה או קרקע או מעות וכי שקיל גמי מעות בדמי קר ט שנשתעבד לו משעה ראשונה נוטלן ואע"ג דחשבי להו ראוין ומשמנג לי דמעיקרא נמי הכי אקשינן והרי את הוא דאמר' מסתבר טעמיה וכו'. והכא נמי אי קדמה וזבינה זביני מראורייתא דהא את הוא דאמרת שעבודא לאו דאורייתא ומידע ידעי אביי ורבה הבי ולפי' לא הוצרך לפרש בה יותר שאם לא תפרש כן מי דמי בעל הוב נסבתא דהתם לא טריף הכא טריף.
ואחרים פירשו דהכי קאמר ליה, כיון דאמרת דמעות ראוי הוא קרקע נמי שהרי יכול למכרו ולסלקו ממנה לגמרי בדבר שאינו נוטל בו פי שנים דהיינו מעות וא"ל לטעמייהר דבני מערבא קאמרינן דלדידהו אע"פ שיכול למכור ולסלקו במעות מוחזק חשבינן ליה והאי דקאמרי במעשה דסבתא דה"ל ראוי נישום שאפילו לא היתה יכולה למכור ראוי הוא שלא זכתה אלא לאחר מית סבת' שהאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי ואנא הוא דאמינא טעמא דנפשאי ותלינא עיקר הדבר במכירתה של סבתא.
ולדידן לא סבירא לן. פי' דלרבה אליבא דנפשיה ס"ל דבין גבו קרקע בין גבו מעות ראוי הוא ולא שקיל דהא אי קדים וזבין זביני לגמרי דסבר שעבודא לאו דאורייתא כדאית בפ' גט פשוט ולרב נחמן נמי ס"ל דראוי הוא ולא שקיל וההיו דאמר ר"נ יתומים שנבו קרקע בחובת אביהם ב"ת הדר וגובה מהם. הא אוקימנח בפסחים משום דר' נתן. כך דעת הרב ר' שמואל ז"ל.
אבל הר"ר יעקב אחיו ז"ל השיב א"כ היה לו לפרש כן בגמ' וזו אינה קושי' משום דרבה לא פשיטא ליה בהדיא ר"נ מאי ס"ל דאפשר דס"ל דמוחזק הוא משום דב"ח למפרע הוא גובה כדקס"ד דאביי בגמרין וכדקסבר איהו גופיה במסכת פסחים (ל"א א') והכי קא"ל לרבה לאביי הוא דמפלגינן בין גבו קרקע נגבו מעות אנא הכי ור"נ הכי לא תיקשי לן טעמא דלבני מערבא קאמרינן שמעינן להו דמפלגו בין מלוה לרבית ואע"ג דסבירא להו שעבודא דאורייתא אפילו הכי לא סבירא להו כר' ברבית ולדידהו מפלגי נמי בין גבו קרקע לנבו מעות אבל אנן לא סבירא לן הכי הילכך דרבה פשיטא לן דאין לו דר"נ לא פשיטא ליה כלום אלא לאבי יש לו לרבא התם בדר' נתן ולית את שמע מינה כלום.
ועוד השי' אי היכי אמרינן נהרדעי לטעמייהו הא סבירא ליה לר"נ אליבא דנפשיה בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו ואי משום דאמרי אליבא דבני מערבא יש לו הא לא ס"ל הכי ולא לטעמייהו הוא ועוד דגרועי נמי מגרע דבני מערבא אמרו סתם יש לו משמע בכל ענין והם פיחתו ופירשו דגבו קרקע אין לו, ואיכא למימר רבינא הוה סבירא ליה דאליבא דנפשיה קאמר.
ופי' רבינו תם ז"ל דסבירא ליה לר"נ דבין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו כי ההיא דאמר ר"נ יתומים שנבו קרקע וכו'.
ואי קשיא ההיא דאמרינן בקמא (מ"ג א') כי קאמרינן הכא כר' ואם איתא דבין גבו קרקע בין נבו מעות יש לו אליבא דר"נ אפילו לרבנן נמי איצטריך לאוקמה ר"ג בנרישה ותריץ דהתם כיגן דלרבה לא בעי לאוקמה בגרושה אלא אליבא דר' לר"נ אוקמה אליבא דר' והוא הדין 'וליכא דנפשיה אפילו לרבנן ואי קשיא הא דאקשינן התם ולוקמה דרבה בדגבו מעות ולר"נ בדגבו קרקע ולרבה אליבא דנפשיה אמאי אוקמה בגרושה כלל הא ככל מילי אין לו ולר"נ נמי לדברי הרב ר' שמואל ז"ל.
ורבינו תם ז"ל מתרץ לטעמיה דכיון דלר"נ לא מצי לאקשויי אלא אליבא דבני מערבא אקשי נמי לרבה אליבא דבני מערבא משום לתא דידיה אבל לדברי הרב ר' שמואל ז"ל אית לן למימר דלא קיימ' ליה הך מסקנא דהכא ולא הוה ידע לה אי נמי דהתם מילתיה דריש לקיש קא מתרצי ולדידיה ליכא למימר בכל מילי הוי ראוי ועלה אתינן דמקשי ובשאר נזקין לא א"ר עקיבא הוי ראוי והתניא ומתרץ רבה בגרושה הא בנשואה מוחזק הוא וקס"ד דכבני מערבא סבירא ליה דאמרי הלוה מוחזק ואיהו נמי מערבא הוא ואזדא לטעמיה הילכך לוקמה לרבה בדגבו מעות ולר"נ בקרקע ומפרקינן דריש לקיש כר' סבירא ליה כדאמר לא א"ר עקיבא אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה אלמא כל שאר נזקין לעולם מוחזק' הם, כנ"ל ועיקר.
ולדברי הרב ר' שמואל ז"ל איכא למידק נמי דהא א"ר נחמן לעיל מותר לעשות כדברי ר' כלומר ואפילו לכתחלה אלמא בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו ולא קשיא דר"נ לא קאמר אלא אליבא דרבנן ואי סבר לה כר' לית לן בה ולי נראה דר"נ בהא לא סבר לה כר, דאיהו סבר שעבודא לאו דאורייתא ואין למדין מן הכללות לעשות כדברי ר' לעולם דאי לא תינוא הכי אמאי לא אקשי ליה והאמר ר"נ הלכה כדברי ר' ולר' בין נבו קרקע בין נבו מעות יש לה וכדאמרינן התם אי נמי גבי מלוה לית הילכתא כותיה דלא מסתבר טעמיה, וכפי מה שפירשתי לעיל.
אנן לטעמיה דבני מערבא קאמר ולן לא סבירא לן: פירש ר"ש(י) ז"ל, אנן לא סבירא כלל כדשלחו מתם, אלא בין גבו קרקע בין לא סבירא כלל כדשלחו מתם, אלא בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו, כדרב יהודה אמר שמואל דאמר אליבא דרבנן אין הבכור נוטל פי שנים במלוה, וכדאמר רב נחמן [אמר] (ממ)רבה בר אבוה יתומים שגבו קרקע בחוב אביה[ן] בעל חוב חוזר וגובה אותו מהם, התם היינו טעמא משום דאמר להו בעל חוב כי היכי דמשעבד ההוא לוה לאבוהון משעבד נמי לדידי מדרבי נתן, והוא הדין בשגבו מעות, אי לאו משום דמטלטלי דיתמי לבעל חוב [לא] משתעבדי, ולא עדיפי הני מטלטלי [מהני] דהוו ברשותיה דאב, וכדמשני רבא דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה לאביי דאמר למפרע הוא גובה כדאיתא בפסחים בפרק כל שעה (ל, ב). והא דאמר רב נחמן דבגבו מעות יש לו, לטעמייהו דבני מערבא דשלחו מתם קאמר. ומיהו בדגבו קרקע (ו)סבר רב נחמן דאפילו לבני מערבא אין לו לבכור, משום דהא שלחו מתם דהלכתא כרב ענן בעובדא דסבתא דבעל לא ירית לה דראוי הוא, משום דאי קדמה סבתא וזבינה זביניה זביני, אל(י)מא כל דאפשר לסלק מן הקרקע [חשבינן] ראוי, ולוה נמי הא מצי לסלוקי לבעל חוב מן הקרקע, דאי בעי יהיב ליה זוזי ומזבין ליה לקרקע לאיניש אחרינא, דאי לא תקשי לן ממערבאי למערבאי. ורבה נמי לדידיה בין גבו מעות בין גבו קרקע לית ליה, דלא חשבינן לה למלוה מוחזקת אלא דמסתברא טפי הוו מוחזקת לבני מערבא בדגבו קרקע, ומשום (דלא מידהו) [דלדידהו] (ד)שעבודא דאורייתא, כדאיתא לקמן בשילהי גט (פשיטא) [פשוט], משום דעיקר שעבודא עליה (משום דלדידיה שעבודא לאו דאורייתא וכדאיתא בשילהי גט פשיטא), ובחיי האב נשתעבד, אבל מעות לא נשתעבד כלל אפילו בחיי האב, שאין עקר שעבוד עליהן. ומיהו בעובדא דסבתא אפילו בני מערבא חשבינן ליה אפילו לקרקע ראוי גמור, משום דלא אישתעבד כלל לא לבעל ולא לאשה, דסבתא לא לותה כלום מן הבת ולא מן הבעל. כן פירש ר"ש(י) ז"ל.
ואיכא למידק, דאם כן מאי קאמר רבינא נהרדעי לטעמייהו, והא (ד)רב נחמן לית ליה כותייהו, ואי משום דמפרש טעמייהו, בהא לא אמרינן דאזיל לטעמייהו. ואיכא למימר, דרבינא סבר דרב נחמן גופיה כנהרדעי סבירא ליה, אלא דאתא לפרושי ולגלויי דנהרדעי ואיהו נמי דנהרדעא הוא סבירא ליה דלית ליה אלא בדגבו מעות, דמשום דמעות יהב ומעות שקל.
וקשיא לי, דהא רבה לא אהדר ליה לאביי למאי דאקשי' ליה מעיקרא בין לדידיה בין לרב נחמן מאי שנא קרקע ומאי שנא מעות. וי"ל דמדקאמר לה לטעמייהו דבני מערבא אמרי גילה לו דלטעמייהו דחלקו בין קרן לרבית קאמר ליה, ולומר דבני מערבא לאו כל מאי דכתיב בשטרא חשבינן כמוחזק ואף על פי דנקט ליה שטרא בידיה, ואף על גב דלדידהו שעבודא דאורייתא, אלמא לדידהו איכא לאיפלוגי נמי בין גבו מעות לגבו קרקע, ומר אזיל בתר עיקר שעבודא דהיינו קרקע, ומשום דלדיהו שעבודא דאורייתא, ומר אזיל בתר מאי דיהב מלוה דהיינו מעות.
ורבינו תם השיב על דברי ר"ש(י) ז"ל בהא דקא מפרש דרב נחמן לגרמיה בין גבו מעות בין גבו קרקע אין לו, דאם כן היה לו לפרש כן בגמרא. ויש מתרצים דרבה לא פשיטא ליה בהדיא רב נחמן מאי סבירא ליה, דאפשר דסבירא ליה כמוחזק הוא, משום דבעל חוב למפרע הוא גובה, וכדסבירא ליה לאביי התם בפרק כל שעה, והכי קאמר ליה לאביי, הא דמפלגי בין גבו קרקע לגבו מעות לדידי הכי ולרב נחמן הכי, לטעמא דבני מערבא קאמרי, דמפלגי בין (מפליגי) [מלוה] לרבית, ואף על גב דסבירא להו שעבודא דאורייתא, אפילו הכי לא סבירא להו ברבית, לדידהו מפלגינן נמי בין גבו קרקע לגבו מעות, אבל אנן לא סבירא לן הכי, הילכך לרבה דאית ליה שעבודא לאו דאורייתא, כדאיתא בשילהי פרק גט פשוט, פשיטא לן דאין לו אבל דרב נחמן מדרב נתן אמרה, ואנן מדסבירא לן כפירוקיה דרבא דפריק התם דהא דרב נחמן מדרבי נתן אמרה, אמרינן הכא דלרב נחמן בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו לבכור, דמלוה לאו מחזקת היא.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(כו) לטעמא דבני מערבא קאמרי ולן לא ס"ל. יפה פי' רבי' שמואל זצוק"ל. דלא סבירא לן כבני מערבא דאמרי דבכור שקיל פי שנים במלוה אלא כדשמואל. דאמר אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין גבו מעות בין גבו קרקע. דהכי אמרי' בשילהי מסכתין ורבה אמר דבר תורה א' מלוה בשטר וא' מלוה ע"פ אינה גובה אלא מנכסים בני חורין שיעבודא לאו דאורייתא כו' ואקשי' ומי אמר רבה הכי והא אמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו. פי' אלמא דסבר רבה דהיכא דגבו קרקע שקול בכור פי שנים דכיון דהאי קרקע הוה משועבד לאבוהון כמוחזק ביד אבוהון דמי וקרינין בי' בכל אשר ימצא לו. אי אמרת שיעבודא לאו דאורייתא היכי קרינא בי' בכל אשר ימצא לו. ומתרץ רבה טעמא דבני מערבא קאמר ולי' לא ס"ל פי' לא ס"ל כוותיהו. אלא כשמואל וכרב פפא דבין גבו מעות בין גבו קרקע אין לו. אלמא מוכיח בפירוש מהתם דרבה ס"ל דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה ולית לי' דרבי דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה. אבל בפ' שור שנגח ד' וה' שוורים בה' וזה וזה חייבין מיתה מוכיח דרבה ור"נ ס"ל כרבי דאמרי' התם ת"ר והמית איש או אשה אמר ר"ע מה בא זה ללמדנו כו' עד אלא להקיש אשה לאיש מה איש נזקין ליורשיו אף אשה נזקי' ליורשי' ואקשינן וסבר ר"ע לא ירית לה בעל והתניא וירש אותה מיכן שהבעל יורש את אשתו דברי ר"ע ומתרצי לה רבא ור"נ בגרושה. ואקשי' ונוקמה רבה כגון שגבו מעות ור"נ כגון שגבו קרקע דאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו. ור"נ אמר גבו מעות יש לו גבו קרקע אין לו ומתרץ הנ"מ לבני מערבא אליבא דרבנן כי קאמרי הכי כר' ומפרש התם המורה דרבה ורב נחמן ס"ל כר' דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה בין גבו קרקע בין גבו מעות להכי מוקמי לה בגרושה וא"א לפרש כן. משום דקשיא הא דבשילהי מסכתין אלא כך יש לפרש שם דלהכי אוקמה בגרושה כי היכי דתיתי מילתי' דר"ע אפילו כר' ולא בעי לאדחוקי בגבו קרקע או בגבו מעות ולאוקמה מילתי' דר"ע כרבנן ולא כר' אהכי נקטו תירוצא דגרושה לרווחא דמילתא כי היכי דתיתי מילתא דר"ע אליבא דכ"ע ולעולם רבה ור"נ לא ס"ל לא כבני מערבא אליבא דרבנן ולא כרבי אלא כשמואל ור"פ דאמרי בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו דכל מלוה ראוי הוא:
וראיתי שר"ת זצוק"ל פי' דרבה ורב נחמן ס"ל כרבי ומסתייע מההיא דאמרי' בפרק שור שנגח. ואמר דאי כדברי הקונטרס דפירש דס"ל דבין קרקע בין מעות אין לו א"כ הו"ל לרבינא למימר אמימר כשלחו מתם ס"ל דמה לו אצל רבה ור"נ הא אינהו לא ס"ל כלל כוותי' ואינם נראין לי דבריו שבשום טצדקי שבעולם לא נוכל להעמיד רבה כר' משום קושיא דשילהי מסכתין והאי דקאמר רבינא נהרדעי לטעמייהו ולא אמר אמימר כשלחו מתם ס"ל מפני שמה דשלחו מתם ידוע היה להם ובאו לחלוק על שמואל. וכי דריש אמימר דבכור נוטל פי שנים במלוה כדשלחו מתם אמר רבינא דאמימר דמסתייע לבני מערבא נהרדעי לטעמייהו שגם רבה ורב נחמן ס"ל כוותייהו. דמדפרשו למילתייהו דבני מערבא סבר רבינא דכוותייהו ס"ל. וכולהו לית להו דשמואל ולא ידע רבינא מאי דאהדר רבה לאביי דטעמא דבני מערבא מפרשינן אבל אנן לא ס"ל כוותייהו אלא כשמואל:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח (עריכה)
א"ל אביי לרבא לדידך קשיא לרב נחמן קשיא לדידך קשיא מ"ש מעות דלא דלאו הני מעות שבק אבוהון קרקע נמי לאו האי קרקע שבק אבוהון. דאע"ג דמשתעבד ליה לאבוהון מחיים, כיון דהוה יכיל לסלוקיה מיניה בזוזי לאו כמאן דגבייה מחיים דמי. ולר"נ נמי קשיא מ"ש קרקע דלאו האי קרקע שבק אבוהון מעות נמי לאו הני מעות שבק אבוהון. דאע"ג דמעות מסקי ביה ואינהו נמי מעות קא גבו, כיון דאי בעי פרע ליה ממעות אחריני, לאו הני מעות שבק אבוהון ולאו כמאן דגבו מחיי אבוהון דמו. א"ל לא לדילי קשיא ולא לר"נ קשיא, דאנן לטעמא דבני מערבא קאמרינן דס"ל כרבנן דאמרי בכור לא שקיל פי שנים אלא במאי דאתא לידא דאבוה מחיים וקא סבר מלוה כמאן דגביה דמיא, ולהאי סברא איכא לפלוגי בה בין גבי קרקע לגבי מעות, לכל חד וחד מינן כי טעמיה. מיהו לדילן לא סבירא לן אלא כרב יהודה אמר שמואל דאמר בכור אינו נוטל פי שנים במלוה ואוקימנא לרבנן, ואצטריך לאשמועינן דמלוה לאו כמאן דגבייה דמיא, הילכך בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו כדמסקינן בהדיא. וכן הלכתא:
צ. אמר רב נחמן אמר רבא בר אבוה יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם, דכמאן דגביה אבוהון מחיים דמיא, וכמקרקעי הויא לגבי בעל חוב דאבוהון. והני מילי בבעל חוב, דכי האי גוונא לגבי בעל חוב מוחזק הוי, אבל בבכור לא שקיל. ולאו משום דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, דטעמיהו דרבנן גבי מלוה דלא שקיל בה בכור פי שנים לאו משום דראוי הוא, דאם כן אמאי ירית לה בעל, אלא טעמיהו דרבנן גבי מלוה משום מתנה קרייה רחמנא, מה מתנה עד דאתיא לידא דנותן דאשתכח דקיימא ברשותיה בעידן הקנאה, אף חלק בכורה עד דאתיא לידיה דאב, דאשתכח דקימא ברשותיה בשעת מיתה דהיא שעת ירושה. ומלוה אע"ג דמוחזקת היא, כיון דלא הוה קימא ברשותיה דאבוה בשעת מיתה, דלא הוה יכיל לאקנויי לכל מאן דבעי, לא קרינא בה לתת לו. ואע"ג דקימא לן שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלאותו לפלוני, ואע"ג דאין ראוי ליורשו, התם מדרבנן, אבל מדאורייתא לא מצי מקני באמירה בעלמא אלא למי שראוי ליורשו, ומלוה כיון דלא קיימא ברשותיה וליכא אנפא מדאורייתא לאקנויי למי שאין ראוי ליורשו לא קרינא ביה לגבי בכור לתת לו, דהא לא מצי יהיב לה במתנה. ואי משום דמצי יהיב לה למי שראוי לו ליורשו, ההיא ירושה מקריא ולא מתנה, דכתיב (דברים כא,טז) והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל למי שירצה:
לרב נחמן קשיא מאי שנא קרקע כו'. דסבירא ליה לאביי דלא עדיפי מעות לחשבן מוחזקין אף על גב דלאפרועי במעות קאי טפי מקרקע דעיקר אסמכתא עליהן ואין זו קושיא גמורה אלא שלא היתה סברת החלוק שקולה ונראית בעיני אביי ולפיכך לא הוצרך רבה לתרץ לנו את זה לדעת בני מערבא. ועוד הא אמר רנ נחמן אמר רבה בר אבוה יתומים שגבו קרקע כו' ולא אמרינן נכסי דקנו יתמי נינהו אלא קנויה היתה לאביהן משעת הלואה ואביי לטעמיה דאית ליה בעל חוב למפרע הוא גובה ואסתייע ליה התם בפרק כל שעה מהא דאמר רב נחמן כו' והיינו דקא מקשה אביי לרב נחמן דכיון דאית ליה גבי בעל חוב דקרקע קנויה היא ומוחזקת היא משעת הלוואה מאי טעמא לא חשיב לה מוחזקת גבי בכור וקשיא לי טובא מאי קא מדמה דין בכור לדין בעל חוב והא איכא למימר אף על גב דכי גבו קרקע בחובת אביהם איגלאי מלתא שהיתה קנויה לאביהם משעת הלוואה ולפיכך בעל חוב חוזר וגובה אותם מהם ולא הוו נכסי דקנו יתמי מכל מקום הוי ליה קרקע זו ראוי אצל אביהם כיון שהיתה שם צד הפקעה דהוה מצי מסלק ליה לוה בזוזי ולפיכך לא שקיל בה בכור פי שנים כיון שאינו נוטל בראוי וכדאמרינן לענין ירושת הבעל במעשה דסבתא דאף על גב דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי והויא ליה זכותא דברתא בהנהו נכסי אפילו הכי כיון דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני הוה ליה ראוי אבל לענין בעל חוב ודאי כיון שהיתה קרקע זו שגבו היתומים קנויה לאביהם אף על גב דהוה ליה ראוי מחמת צד הפקעה דינא הוא דבעל חוב חוזר וגובה אותה מהם דלא אשכחן בשום דוכתא שלא יהא נוטל בראוי כבמוחזק ובראוי דירושה בלחוד הוא דלא שקיל לפי שלא זכה כלל הלוה במה שראוי לירש. והא דתנן במסכת בכורות הבכור אינו נוטל פי שנים בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה מקולי כתובה שנו כאן כדאוקימנא התם לענין שבח שאין אשה נוטלת בו ובעל חוב גובה דמקולי כתובה שנו כאן ופירשו כן לענין שבח השנוי תחלה והוא הדין לענין ראוי ובהדיא אמרינן בסוף פרק מי שמת ומי מצית אמרת דכי כתיב תחת אבותיך יהיו בניך בברכה כתיב אבל לענין דינא לא והא תנן נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב כו' מאי לאו יורשי בני מורישיו אחי פירוש שמע מינה דמצו יורשין למימר אבי אבונא קיריתנא ואי אמרת אין בעל חוב נוטל בראוי כבמוחזק למה להו למימר אבי אבונא קיריתנא והלא אי נמי אבוהון קירתי לא גבי מינייהו בעל חוב שהרי ראוי הוא אצל אביהם וכל שכן שלא הגיע אצלם שום זכות לאותה ירושה בחייו והוי ראוי טפי טובא ממלוה. ועוד לפי הדמיון שמדמה אביי בבור לבעל חוב לענין ראוי נמצא דרבה דהוא רביה סבירא ליה במעשה דסבתא דטעם צד הפקעה משוי להו לנכסי ראוי אצל בעל חוב אי נמי לית ליה הא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דכיון דקרקע שגבו יתומים בחובת אביהם ראוי הוא אצל אביהם מטעם צד הפקעה אין בעל חוב חוזר וגובה אותן מהם שאין בעל חוב למפרע גובה לדעת אביי, ורחוק הדבר לומר דלדעת אביי לית ליה לרבה רביה הא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה היא הלכה פסוקה וכן תצטרך לומר דלרב יהודה אמר שמואל דאמר אין בכור נוטל פי שנים במלוה ע"כ לית ליה דרב נחמן אמר רבה בר אבוה לדעת אביי וליכא למימר דלעולם סבירא ליה כרב נחמן אמר רבה בר אבוה ומשום דאמר ליה כי היכי דמשעבדנא לאבוהון משעבדנא לבעל חוב דאבוהון מדרבי נתן דאביי לא מפרש ליה לדרבה בר אבוה מהאי טעמא דרב הוא דקא מפרש לה הכי בפרק כל שעה אבל אביי מפרש לה משום דאמרינן בעל חוב למפרע הוא גובה. וצריך לומר דהא דקא רמי אביי דרב נחמן אדרב נחמן לאו דדמו דינא לבעל חוב לדין בכור לענין ראוי אלא הכי קשיא ליה כיון דאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותם מהם דלאו נכסי דקנו יתמי נינהו אלמא קרקע זו קנויה היתה לאביהם אם כן לענין בכור מאי טעמא חשבינן ליה ראוי כיון שהיתה קנויה לאביהם אי משום דצד הפקעה משוי ליה ראוי הוא כיון דרבה דהוא מארי דשמעתא במעשה דסבתא סובר דטעם צד הפקעה משוי ליה לנכסיו ראוי אצל ברתה ואפילו הכי גבי בכור סבירא ליה גבו קרקע יש לו דלא חשבינן ליה ראוי מה שהיה יכול להפקיע ממנו קרקע זה ולסלקו במעות כל שכן דלית לן למימר דרב נחמן דלא שמעינן ליה האיך סברא דלא שמעינן ליה בהדיא דמחמת שהיה אפשר להפקיע זכותו מן הנכסים איקרי ראוי שאין לנו לומר שאלים ליה הא טעמא אפילו לענין גבו קרקע דרבה גופיה דהוא מרא דשמעתא לא משוי ליה ראוי מטעם צד הפקעה ועולה היה בדעת אביי שיש שום טעם ביד רבה לחלק בין מעשה דסבתא לענין גבו קרקע אי משום דהתם היתה סבתא יכולה להפקיע זכותא דברתא לגמרי ובענין גבו קרקע אי אפשר ללוה להפקיע זכות המלוה אלא מגוף הקרקע ולא משוויו או מטעם אחר על כן רוצה לתלות טעמיה דרב נחמן דאמר גבו קרקע אין לו משום דצד הפקעה שהיה בקרקע משוי ליה ראוי עד שישמע תשובת רבה ולפיכך היה מקשה לו דרב נחמן אדרב נחמן דכיון דאית ליה לרב נחמן דבעל חוב למפרע הוא גובה ונמצא שהיתה קנויה למלוה הא ודאי מוחזקת היא. ועוד יש לומר דהא דקא מקשה אביי מהאי דרב נחמן אמר רבה בר אבוה לא להקשות קושיא גמורה נתכוון אלא לחזק שאלתו הראשונה ששאל מאי שנא קרקע דלא דלאו האי קרקע שבק להון כו' וחזר לחזק את הסברא הזאת דכיון דשמעינן ליה לרב נחמן דאמר ביתומים שגבו קרקע לאו נכסי דקנו יתמי נינהו אלא אמרינן קנויה היתה לאביהם משעת הלואה ואפילו הכי אמרינן לענין בכור גבו קרקע אין לו משום דצד הפקעה שהיה בו משוי ליה לראוי הכי אית לך למימר בגבו מעות דראוי הוא שהרי מעות הללו לא נקנו למלוה מעולם דלא אמרינן למפרע הוא גובה אלא לענין גביית קרקע ואף על גב דכי גבו מעות לא שייך לשוינהו ראוי מטעם הפקעה לפי שסתם מלוה ליפרע במעות היא עומדת ובגביית קרקע שייך טעם הפקעה לשווייה ראוי אפילו הכי יותר קרוב לעשות את המעות ראוי שלא נקנו מעות למלוה מן הקרקע שנקנית לו. אמר ליה לא לדידי קשיא ולא לרב נחמן לטעמא דבני מערבא קאמרינן כו'. פירש רשב"ם ז"ל בין לדידי בין אליבא דרב נחמן סבירא לן כו' מיהו לבני מערבא דאמרי בכור נוטל פי שנים במלוה סבירא ליה שלא אמרו כן בגבו מעות דבהא מיהת מודו לי דודאי מעות לאו מוחזקת נינהו דלאו אסמכתא עלייהו ולא נקנו למלוה קניית שעבוד אפילו למאן דאמר שעבודא דאורייתא וכיון שלא יתכן שלא אמרו כך בגבו מעות על כרחך הא דקאמרינן בכור נוטל פי שנים בגבו קרקע אמרו ורב נחמן סבר דגבו קרקע ודאי לא אמרו בני מערבא וכמו שאמרו בני מערבא במעשה דסבתא דקרקע ראויה היא. וראיה לפירוש רשב"ם ז"ל מפרק ארבעה וחמשה דמשנינן התם הני מילי לבני מערבא אליבא דרבנן כי קאמרי אינהו כרבי אלמא רב נחמן נמי לא אוקמה בגרושה אלא לאוקמה כרבי אבל לרבנן הוא מתוקמא ליה שפיר באשת איש דסבירא ליה לרב נחמן דלרבנן נזקין לאו מוחזקין והוא הדין למלוה כמו שפירשנו והא דקאמר רבא דרב נחמן לטעמיה דבני מערבא קאמר הכי הוה שמיע ליה מיניה דבר פלוגתיה הוה וידע דלטעמייהו דבני מערבא הוא שנחלק עמו ולאו מפני שיש מימרא לרב נחמן מוכחת דגבו מעות אין לו ותדע דרבינא קאמר לעיל נהרדעי לטעמייהו דסבירא ליה לרבינא דלרבי אליבא דרבנן גבו מעות יש לו. ופירש עוד רשב"ם ז"ל מרב נחמן דאית ליה בין אליבא דנפשיה בין אליבא דבני מערבא דגבו קרקע אין לה לא תיקשי הא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה כו'. ואי אפשר להעמיד לשון זה דהא אביי הוה מקשה דרב נחמן אדרב נחמן משום דהוה סבירא ליה דטעמיה דרב נחמן אמר רבה בר אבוה דקסבר בעל חוב למפרע הוא גובה והיאך ישיב לו רבה לא לרב נחמן קשיא ולא יפרש לו למה לא קשיא והא ודאי נראה כי תירוץ הקושיא כמו שאמר לו לטעמייהו דבני מערבא קאמרינן. ולפי מה שפירשתי למעלה לא קשיא מידי דעל כרחך לא הוה קשיא ליה לאביי דרב נחמן אדרב נחמן אלא מפני שלא היה רוצה לתלות דהא דקאמר גבו קרקע אין לו משום צד הפקעה שהיה בו דהא רבה דהוא מריה דשמעתא דמעשה דסבתא דקאמר דצד הפקעה משוי ליה ראוי לית ליה הכא האי טעמא הא דקאמר גבו קרקע יש לו אבל בתר דמהדר ליה רבה לטעמייהו דבני מערבא קאמרינן ולעולם סבירא לן דצד הפקעה משוי ליה ראוי כסברא דידי במעשה דסבתא ממילא איפריקא לה דהא דאמר רב נחמן גבו קרקע אין לו היינו משום דצד הפקעה משוי ליה ראוי וגם רב נחמן סובר הוא דאפילו בני מערבא מודו בהא ודקאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה יתומים כו' התם משום דאפילו תימא ראוי הוא מצד הפקעה מכל מקום בעל חוב נוטל בו כן נראה לי. וכן לפי הלשון שני שכתבתי דאביי לא נתכוון להקשות קושיא גמורה אהא דרב נחמן אלא סברא שאל היאך עדיפי מעות כיון שלא נקנו הן עצמם ואפילו שאין בהם טעם הפקעה היאך עדיפי לחשבן מוחזקין טפי מקרקע שנקנה לאביהן ואף על פי שיש בו טעם הפקעה והיינו דאמר רבא לא לרב נחמן קשיא דלרב נחמן בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו ולא חשש לתרץ דרב נחמן אליבא דבני מערבא לפי שאין שם קושיא גמורה דהא איכא למימר דאית להו דמעות עדיפי דלית בהו טעם הפקעה וכמו שלא הוזקק לתרץ לרב נחמן אליבא דבני מערבא קושיא קמייתא דהוה מקשה אביי מאי שנא קרקע דלא האי קרקע כו' לפי שלא היתה אלא מדרך סברא ואיכא למימר דהך סברא לית להו לבני מערבא ומכל מקום השיב לו דלרב נחמן אליבא דנפשיה לא קשיא. גם מה שהקשה אביי מדרך סברא מאי שנא מעות מקרקע דודאי רב נחמן אליבא דנפשיה לא מפליג בינייהו ולפי הלשון הראשון שכתבתי שתי שאלותיו של אביי תירץ לו רבה גם לרב נחמן אליבא דבני מערבא דעל כרחך לא היה מקשה אביי מאי שנא קרקע דלאו האי קרקע כו' אלא מפני שלא היה רוצה לתלות טעמא דרב נחמן משום דצד הפקעה משוי ליה ראוי כיון דחזיא לרבה דהוא מריה דהא סברא במעשה דסבתא דלית ליה הכין בענין גבו אבל בתר דשני ליה רבא דלאו אליבא דנפשיה קאמר הכי תו ליכא לאקשויי לרב נחמן אליבא דבני מערבא מאי שנא קרקע כו' דטעמא דצד הפקעה דמשוי נכסים ראוי בגבו קרקע לא שייך בגבו מעות וכן ליכא לאקשויי אליבא דבני מערבא מאי שנא מעות כו' דאיכא למימר דאית להו לבני מערבא שעבודא דאורייתא וקרקע נקנה לו למלוה מחמת שעבוד וטריף ליה מלקוחות ולא כן מעות ומעיקרא דהוה מקשה דמאי שנא מעות משום דאית ליה לרב שעבודא לאו דאורייתא כמו שכתבנו למעלה מכל מקום למדנו דטעם הפקעה דמשויה ראוי יש לו בגבו קרקע ולא בגבו מעות דעל כרחך למאי דקסבר אביי דטעמא אמר רבה בר אבוה משום דבעל חוב למפרע הוא גובה כיון שהקרקע קנויה למלוה אי אפשר לומר דאין לו לבכור בגבו קרקע אלא מטעם הפקעה והאי טעמא הוא דאכרחיה לרב נחמן לימא דמודו בני מערבא דגבו קרקע דאין לו ואפילו הכי קאמרי בני מערבא גבו מעות יש לו דלא שייך בגבו מעות טעם הפקעה וכן דעת רשב"ם ז"ל.
ורבינו יעקב פירש לא לדידי קשיא ולא לרב נחמן קשיא דלרב נחמן בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו וכסברא דידיה גבי יתומים שגבו קרקע כו'. אלא אליבא דבני מערבא הוא דקאמר גבו קרקע אין לו דהא שלחו מתם בענין מעשה דסבתא דבעל לא ירית דסבירא ליה לרב נחמן דטעמייהו דבני מערבא משום דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני דהפקעה משווי ליה כראוי ולא רצה לתלות רב נחמן טעם דבני מערבא משום דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי דאין ראוי לחלוק בזה. ואנו כבר כתבנו דההיא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה אינה מוכחת כלל דגבו קרקע יש לו דהא אית למימר בין דגבי קרקע בין דגבו מעות אין לו אף על גב דבעל חוב גובה למפרע לדעת אביי ומשום דהפקעה משווי לה ראוי. עליות.
וזה לשון הר"ן ז"ל: ויש להקשות על פירוש רשב"ם ז"ל אם כן היכי מסתם לה תלמודא כולי האי דבשלמא לרבה כיון דממאי דפרכינן עליה מוכח דאית ליה למימר בתרווייהו אין לו מכיון דאהדר רבה ואמר לטעמייהו דבני מערבא קאמרי כו'. משמע דאודי ליה רבא לאביי דאליבא דנפשיה בתרווייהו אין לו אבל לרב נחמן דממאי דפרכיה לדידיה מוכח דאית ליה למימר יש לו אם איתא דלמסקנא לרב נחמן נמי אין לו היכי מסתם לה ולא מהדר לפרקיה מאי דפרכינן עליה וכי סמכינן הכא בפירוקא דמאי דפרכינן אמאי דאיתמר בסוגיין דפרק כל שעה. יש לומר דרבה הכי קאמר בין לדידי בין לרב נחמן אית לן דקרקע ומעות כי הדדי נינהו ולדידי בתרווייהו אין לו ולרב נחמן אי טעמיה מאי דקאמר יתומים שגבו קרקע כו' משום דסבירא ליה מלוה מוחזקת היא הכי נמי דבתרווייהו יש לו ואי סבירא ליה דמלוה ראויה היא אלא דטעמא מדרבי נתן וכדמפרש בפרק כל שעה בתרווייהו אין לו ומיהו אליבא דבני מערבא קאמר דדוקא גבו מעות יש לו אבל גבו קרקע אין לו דמדחזינהו רב נחמן לבני מערבא דמפלגי בין מלוה גופיה לרבית ואף על גב דבתרווייהו משתעבד האי עכו"ם וזכה בו מלוה בחייו אלמא סבירא ליה דלא מיקרי מוחזק אלא מה שהוא עשוי לפרוע דהיינו מלוה גופה שכל אדם רוצה לפרוע מה שלוה משום הכי קאמר רב נחמן דלדידהו נמי אית להו למימר דדוקא גבו מעות הוי מוחזק לפי שכל חוב הוא עשוי ליפרע במעות אבל גבו קרקע לא. ומשום דלא פשיטא ליה לרבה בטעמיה דרב נחמן מידי אי סבירא ליה מלוה מוחזקת או ראוי מסתם לה סתומי ואמר לטעמייהו דבני מערבא קאמרינן ולן לא סבירא לן כלומר דבין לדידי בין לרב נחמן מעות וקרקעות שווין הן ומיהו כיון דאשכחן לרבה דאמר בפרק כל שעה דטעמיה דרב נחמן מדרבי נתן אנן נמי סמכינן עליה דטעמיה דרב נחמן משום הכי הוא אבל לעולם לדידיה מלוה ראויה היא ובין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו וכדברי רשב"ם ז"ל. עד כאן. וכן פירש הרמב"ן ז"ל עיין בחידושיו.
עוד קשה לפירוש רשב"ם ז"ל למה דחק רבה לומר דלא סבירא ליה דבני מערבא דעיקר פירכא דפריך ליה אביי היינו משום דאיהו קאמר לקמן מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדים סבתא כו'. ולפי פירוש רשב"ם ז"ל שחלק דלא תיקשי מהאי דבני מערבא ואי משום קושיא דמאי שנא כי גבו קרקע כו' הוא דקא הדר ביה מה תירץ בכך בהא דקאמר ולן לא סבירי לן ואכתי לבני מערבא שייך לחלק בין גבו מעות בין גבו קרקע ולפי פירוש רבינו תם ז"ל לטעמא דבני מערבא קאמרינן ולן לא סבירי לן לדידי בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו כדפרכת לי ממאי דאמרי מסתבר טעמייהו דבני מערבא והכי מוכח בסוף מכלתין דרבה אית ליה בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו והא דקאמר רבה טעמא משום דאי קדמה סבתא וזבנה אליבא דידיה הוא ובני מערבא לאו מהאי טעמא חשבי ליה ראוי דמצי סבתא לסלוקי לברתא דהכי נמי הוה מצי לסלוקי למלוה מן הקרקע ואפילו הכי חשבי ליה בני מערבא מוחזק. תוספי הרא"ש ז"ל.
כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: וקשיא לי דהא רבה לא אהדר ליה לאביי למאי דאקשי ליה מעיקרא בין לדידיה בין לרב נחמן מאי שנא קרקע ומאי שנא מעות ויש לומר דמדקאמר ליה לטעמיה דבני מערבא אמרינן גלה לו דלטעמייהו דחלקו בין קרן לרבית קאמר ליה ולומר דבני מערבא לאו כל מאי דכתיב בשטרא חשבי כמוחזק ואף על גב דנקט ליה בידיה ואף על גב דלדידהו שעבודא דאורייתא אלמא לדידהו איכא לאיפלוגי נמי בין גבו קרקע לגבו מעות ומר אזיל בתר עיקר שעבודא דהיינו קרקע ומשום דלדידהו שעבודא דאורייתא ומר אזיל בתר מאי דיהב מלוה דהיינו מעות עד כאן. וכבר תירצה הר"י ז"ל בעליות כמו שכתבתי לעיל.
והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: טעמייהו דבני מערבא קאמרינן ולא אנן סבירי לן. פירוש לטעמייהו דבני מערבא דסבירי להו כרבנן דאמרי בכור לא שקיל פי שנים אלא במלתא דאתא לידיה דאב וסברי אליבא דרבנן דמלוה כמאן דגבייה דמי ואתא מחיים לידיה ופלוגי אפלגינן בה בין גבו קרקע לגבו מעות אנא אמינא בעינן דאתו לידיה דאב מחיים כי היכי דנימא מלוה כמאן דגביא דמיא ואתא לידיה מחיים ונפלוג בה בין גבו קרקע לגבו מעות אלא כרבי סבירא ליה דאמר כל מידי דזכי אב הוי ממוניה ואף על גב דלא אתא לידיה מחיים מוחזק הוי ובכור נוטל פי שנים וכיון שכן בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו. והא דרבה דאמר לענין מעשה דסבתא מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבנה כו' לא קשיא אמימרא דהכא דהתם לית לה לברתא זכייה בחיי סבתא בהנהו נכסי אבל הכא לענין מלוה הא ודאי מלוה דידיה הוא ומחיים זכה בהו וממונא דידיה הוא וכיון דסבירא ליה כרבי אף על גב דלא אתא לידיה נמי בכור נוטל בו פי שנים דכי אקשי עלה והא את הוא דאמרת מסתברא טעמא דבני מערבא כו' הני מילי כדהוה סלקא דעתיה דכרבנן סבירא ליה דאמרי בכור לא שקיל פי שנים אלא במאי דאתא לידיה דאב מחיים מדקאמרינן גבו מעות אין לו אלמא זכייה לא איכפת לן בה ולא מהניא מידי אלא עד דאתיא לידיה מחיים ועלה הוא דמקשינן אי הכי גבו קרקע אמאי יש לו כלומר אי משום דסבירא לך כיון דגבו קרקע הוי ליה כמאן דמטא ליד אבוהון מחיים והא את הוא דאמרת מסתברא טעמא דבני מערבא כו' אלמא אף על גב דקרקע נינהו לא הוי כמאן דמטא לידיה מחיים אלא אמרינן השתא הוא דאתא לידיה ולאו מחיים אבל השתא דקאמרת ולן לא סבירי לן אלא כרבי דאמר כל מידי דזכה ביה והוה נכסיה מחיים אף על גב דלא אתא לידיה בכור נוטל פי שנים ליכא לאקשויי עליה ממעשה דההיא סבתא דהתם בחיי סבתא ליכא לברתא זכייה בהנהו נכסי ואכתי ליתנהו ממוניה כלל אבל הכא לענין מלוה הא ודאי מלוה דידיה הוא וממונא דידיה הוא. ואיכא לפרושי דרבה ורב נחמן נמי כרבנן סבירי להו דאמרי בכור לא שקיל פי שנים אלא במאי דאתא לידיה דאב מחיים והכי קאמר ולן לא סבירי לן כוותייהו דבני מערבא דאמרי מלוה כמאן דגביא מחיים ואתא לידיה דמיא אבל בין לדידי בין לדידיה מלוה לאו כמאן דגביא דמיא כדאפסיקא הלכתא לקמן וההיא דרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם כו' דשמעת מיניה דסבירא ליה דכיון דגבו קרקע אמרינן האי קרקע שבק אבוהון לא קשיא אמימריה דהכא דאלו התם בעל חוב והכא בכור שאני דכתיב לתת לו פי שנים מה מתנה עד דמטא לידיה אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה דכי מקשינן עליה דרב נחמן ממימריה לענין יתומים שגבו קרקע כו' משום דסבירא ליה כבני מערבא דמלוה כמאן דגביא ואתא לידיה מחיים דמיא מדקאמרינן גבו מעות יש לו אלמא אפילו גבי בכור נמי סבירא ליה דכיון דגבו מעות אמרינן הני מעות שבק אבוהון וכמאן דאתו לידיה מחיים ועלה הוא דמקשינן אם כן גבו קרקע אמאי אין לו אי משום דסבירא ליה דגביית מעות הוא דחזייה להו כמאן דמטא לידיה דאבוהון מחיים האי קרקע שבק אבוהון יתר מגביית מעות אבל השתא דקאמר ולן לא סבירי לן דמלוה כמאן דגביא לידיה ליכא לאקשויי עליה ממימריה לענין יתומים דהתם בעל חוב הכא בכור שאני דכתיב לתת לו פי שנים מה מתנה כו'. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: אנן טעמייהו דבני מערבא קאמרינן כו'. פירוש לדידי סבירא לי שהכל ראוי משום דאי קדים הלוה וזבין זביניה זביני ותו לא מצו אינהו למיגבה מיניה דלוקח דהא סבירא ליה לרבה שעבודא דנכסים משועבדים לאו דאורייתא כדאיתא בסוף גט פשוט הלכך כל מלוה ראויה היא מיהו בני מערבא סבירי להו שעבודא דאורייתא הוא הלכך מלוה מוחזקת היא לגבי קרנא מיהו לגבי סבתא ראוי הוא לגבי בעל דאי קדמה וזבנה זבינה זביני ואי מזבן לא יהיה לפשוט כי אם מעות ובמעות אין לו לבכור ולרב נחמן סבירא ליה שהכל מוחזק ואנן דמפלגינן בין קרקע למעות לטעמייהו דבני מערבא דמפליג בין מלוה לרבית וכיון דלדידהו רבית ראוי הוא הוא הדין נמי מעות ראוין הן דלאו הני מעות שבק להון אבוהון ואפשר דבתר הכי אתו לידיה דלוה אבל קרקע בידא דלוה הוה ומשועבד ליה ורב נחמן סבר מעות במעות חד גוונא נינהו אבל קרקע תחת מעות אישתני. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה