שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח/דף קכה

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קכה עמוד א

לרב נחמן קשיא מאי שנא קרקע כו'. דסבירא ליה לאביי דלא עדיפי מעות לחשבן מוחזקין אף על גב דלאפרועי במעות קאי טפי מקרקע דעיקר אסמכתא עליהן ואין זו קושיא גמורה אלא שלא היתה סברת החלוק שקולה ונראית בעיני אביי ולפיכך לא הוצרך רבה לתרץ לנו את זה לדעת בני מערבא. ועוד הא אמר רנ נחמן אמר רבה בר אבוה יתומים שגבו קרקע כו' ולא אמרינן נכסי דקנו יתמי נינהו אלא קנויה היתה לאביהן משעת הלואה ואביי לטעמיה דאית ליה בעל חוב למפרע הוא גובה ואסתייע ליה התם בפרק כל שעה מהא דאמר רב נחמן כו' והיינו דקא מקשה אביי לרב נחמן דכיון דאית ליה גבי בעל חוב דקרקע קנויה היא ומוחזקת היא משעת הלוואה מאי טעמא לא חשיב לה מוחזקת גבי בכור וקשיא לי טובא מאי קא מדמה דין בכור לדין בעל חוב והא איכא למימר אף על גב דכי גבו קרקע בחובת אביהם איגלאי מלתא שהיתה קנויה לאביהם משעת הלוואה ולפיכך בעל חוב חוזר וגובה אותם מהם ולא הוו נכסי דקנו יתמי מכל מקום הוי ליה קרקע זו ראוי אצל אביהם כיון שהיתה שם צד הפקעה דהוה מצי מסלק ליה לוה בזוזי ולפיכך לא שקיל בה בכור פי שנים כיון שאינו נוטל בראוי וכדאמרינן לענין ירושת הבעל במעשה דסבתא דאף על גב דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי והויא ליה זכותא דברתא בהנהו נכסי אפילו הכי כיון דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני הוה ליה ראוי אבל לענין בעל חוב ודאי כיון שהיתה קרקע זו שגבו היתומים קנויה לאביהם אף על גב דהוה ליה ראוי מחמת צד הפקעה דינא הוא דבעל חוב חוזר וגובה אותה מהם דלא אשכחן בשום דוכתא שלא יהא נוטל בראוי כבמוחזק ובראוי דירושה בלחוד הוא דלא שקיל לפי שלא זכה כלל הלוה במה שראוי לירש. והא דתנן במסכת בכורות הבכור אינו נוטל פי שנים בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה מקולי כתובה שנו כאן כדאוקימנא התם לענין שבח שאין אשה נוטלת בו ובעל חוב גובה דמקולי כתובה שנו כאן ופירשו כן לענין שבח השנוי תחלה והוא הדין לענין ראוי ובהדיא אמרינן בסוף פרק מי שמת ומי מצית אמרת דכי כתיב תחת אבותיך יהיו בניך בברכה כתיב אבל לענין דינא לא והא תנן נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב כו' מאי לאו יורשי בני מורישיו אחי פירוש שמע מינה דמצו יורשין למימר אבי אבונא קיריתנא ואי אמרת אין בעל חוב נוטל בראוי כבמוחזק למה להו למימר אבי אבונא קיריתנא והלא אי נמי אבוהון קירתי לא גבי מינייהו בעל חוב שהרי ראוי הוא אצל אביהם וכל שכן שלא הגיע אצלם שום זכות לאותה ירושה בחייו והוי ראוי טפי טובא ממלוה. ועוד לפי הדמיון שמדמה אביי בבור לבעל חוב לענין ראוי נמצא דרבה דהוא רביה סבירא ליה במעשה דסבתא דטעם צד הפקעה משוי להו לנכסי ראוי אצל בעל חוב אי נמי לית ליה הא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דכיון דקרקע שגבו יתומים בחובת אביהם ראוי הוא אצל אביהם מטעם צד הפקעה אין בעל חוב חוזר וגובה אותן מהם שאין בעל חוב למפרע גובה לדעת אביי, ורחוק הדבר לומר דלדעת אביי לית ליה לרבה רביה הא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה היא הלכה פסוקה וכן תצטרך לומר דלרב יהודה אמר שמואל דאמר אין בכור נוטל פי שנים במלוה ע"כ לית ליה דרב נחמן אמר רבה בר אבוה לדעת אביי וליכא למימר דלעולם סבירא ליה כרב נחמן אמר רבה בר אבוה ומשום דאמר ליה כי היכי דמשעבדנא לאבוהון משעבדנא לבעל חוב דאבוהון מדרבי נתן דאביי לא מפרש ליה לדרבה בר אבוה מהאי טעמא דרב הוא דקא מפרש לה הכי בפרק כל שעה אבל אביי מפרש לה משום דאמרינן בעל חוב למפרע הוא גובה. וצריך לומר דהא דקא רמי אביי דרב נחמן אדרב נחמן לאו דדמו דינא לבעל חוב לדין בכור לענין ראוי אלא הכי קשיא ליה כיון דאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותם מהם דלאו נכסי דקנו יתמי נינהו אלמא קרקע זו קנויה היתה לאביהם אם כן לענין בכור מאי טעמא חשבינן ליה ראוי כיון שהיתה קנויה לאביהם אי משום דצד הפקעה משוי ליה ראוי הוא כיון דרבה דהוא מארי דשמעתא במעשה דסבתא סובר דטעם צד הפקעה משוי ליה לנכסיו ראוי אצל ברתה ואפילו הכי גבי בכור סבירא ליה גבו קרקע יש לו דלא חשבינן ליה ראוי מה שהיה יכול להפקיע ממנו קרקע זה ולסלקו במעות כל שכן דלית לן למימר דרב נחמן דלא שמעינן ליה האיך סברא דלא שמעינן ליה בהדיא דמחמת שהיה אפשר להפקיע זכותו מן הנכסים איקרי ראוי שאין לנו לומר שאלים ליה הא טעמא אפילו לענין גבו קרקע דרבה גופיה דהוא מרא דשמעתא לא משוי ליה ראוי מטעם צד הפקעה ועולה היה בדעת אביי שיש שום טעם ביד רבה לחלק בין מעשה דסבתא לענין גבו קרקע אי משום דהתם היתה סבתא יכולה להפקיע זכותא דברתא לגמרי ובענין גבו קרקע אי אפשר ללוה להפקיע זכות המלוה אלא מגוף הקרקע ולא משוויו או מטעם אחר על כן רוצה לתלות טעמיה דרב נחמן דאמר גבו קרקע אין לו משום דצד הפקעה שהיה בקרקע משוי ליה ראוי עד שישמע תשובת רבה ולפיכך היה מקשה לו דרב נחמן אדרב נחמן דכיון דאית ליה לרב נחמן דבעל חוב למפרע הוא גובה ונמצא שהיתה קנויה למלוה הא ודאי מוחזקת היא. ועוד יש לומר דהא דקא מקשה אביי מהאי דרב נחמן אמר רבה בר אבוה לא להקשות קושיא גמורה נתכוון אלא לחזק שאלתו הראשונה ששאל מאי שנא קרקע דלא דלאו האי קרקע שבק להון כו' וחזר לחזק את הסברא הזאת דכיון דשמעינן ליה לרב נחמן דאמר ביתומים שגבו קרקע לאו נכסי דקנו יתמי נינהו אלא אמרינן קנויה היתה לאביהם משעת הלואה ואפילו הכי אמרינן לענין בכור גבו קרקע אין לו משום דצד הפקעה שהיה בו משוי ליה לראוי הכי אית לך למימר בגבו מעות דראוי הוא שהרי מעות הללו לא נקנו למלוה מעולם דלא אמרינן למפרע הוא גובה אלא לענין גביית קרקע ואף על גב דכי גבו מעות לא שייך לשוינהו ראוי מטעם הפקעה לפי שסתם מלוה ליפרע במעות היא עומדת ובגביית קרקע שייך טעם הפקעה לשווייה ראוי אפילו הכי יותר קרוב לעשות את המעות ראוי שלא נקנו מעות למלוה מן הקרקע שנקנית לו. אמר ליה לא לדידי קשיא ולא לרב נחמן לטעמא דבני מערבא קאמרינן כו'. פירש רשב"ם ז"ל בין לדידי בין אליבא דרב נחמן סבירא לן כו' מיהו לבני מערבא דאמרי בכור נוטל פי שנים במלוה סבירא ליה שלא אמרו כן בגבו מעות דבהא מיהת מודו לי דודאי מעות לאו מוחזקת נינהו דלאו אסמכתא עלייהו ולא נקנו למלוה קניית שעבוד אפילו למאן דאמר שעבודא דאורייתא וכיון שלא יתכן שלא אמרו כך בגבו מעות על כרחך הא דקאמרינן בכור נוטל פי שנים בגבו קרקע אמרו ורב נחמן סבר דגבו קרקע ודאי לא אמרו בני מערבא וכמו שאמרו בני מערבא במעשה דסבתא דקרקע ראויה היא. וראיה לפירוש רשב"ם ז"ל מפרק ארבעה וחמשה דמשנינן התם הני מילי לבני מערבא אליבא דרבנן כי קאמרי אינהו כרבי אלמא רב נחמן נמי לא אוקמה בגרושה אלא לאוקמה כרבי אבל לרבנן הוא מתוקמא ליה שפיר באשת איש דסבירא ליה לרב נחמן דלרבנן נזקין לאו מוחזקין והוא הדין למלוה כמו שפירשנו והא דקאמר רבא דרב נחמן לטעמיה דבני מערבא קאמר הכי הוה שמיע ליה מיניה דבר פלוגתיה הוה וידע דלטעמייהו דבני מערבא הוא שנחלק עמו ולאו מפני שיש מימרא לרב נחמן מוכחת דגבו מעות אין לו ותדע דרבינא קאמר לעיל נהרדעי לטעמייהו דסבירא ליה לרבינא דלרבי אליבא דרבנן גבו מעות יש לו. ופירש עוד רשב"ם ז"ל מרב נחמן דאית ליה בין אליבא דנפשיה בין אליבא דבני מערבא דגבו קרקע אין לה לא תיקשי הא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה כו'. ואי אפשר להעמיד לשון זה דהא אביי הוה מקשה דרב נחמן אדרב נחמן משום דהוה סבירא ליה דטעמיה דרב נחמן אמר רבה בר אבוה דקסבר בעל חוב למפרע הוא גובה והיאך ישיב לו רבה לא לרב נחמן קשיא ולא יפרש לו למה לא קשיא והא ודאי נראה כי תירוץ הקושיא כמו שאמר לו לטעמייהו דבני מערבא קאמרינן. ולפי מה שפירשתי למעלה לא קשיא מידי דעל כרחך לא הוה קשיא ליה לאביי דרב נחמן אדרב נחמן אלא מפני שלא היה רוצה לתלות דהא דקאמר גבו קרקע אין לו משום צד הפקעה שהיה בו דהא רבה דהוא מריה דשמעתא דמעשה דסבתא דקאמר דצד הפקעה משוי ליה ראוי לית ליה הכא האי טעמא הא דקאמר גבו קרקע יש לו אבל בתר דמהדר ליה רבה לטעמייהו דבני מערבא קאמרינן ולעולם סבירא לן דצד הפקעה משוי ליה ראוי כסברא דידי במעשה דסבתא ממילא איפריקא לה דהא דאמר רב נחמן גבו קרקע אין לו היינו משום דצד הפקעה משוי ליה ראוי וגם רב נחמן סובר הוא דאפילו בני מערבא מודו בהא ודקאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה יתומים כו' התם משום דאפילו תימא ראוי הוא מצד הפקעה מכל מקום בעל חוב נוטל בו כן נראה לי. וכן לפי הלשון שני שכתבתי דאביי לא נתכוון להקשות קושיא גמורה אהא דרב נחמן אלא סברא שאל היאך עדיפי מעות כיון שלא נקנו הן עצמם ואפילו שאין בהם טעם הפקעה היאך עדיפי לחשבן מוחזקין טפי מקרקע שנקנה לאביהן ואף על פי שיש בו טעם הפקעה והיינו דאמר רבא לא לרב נחמן קשיא דלרב נחמן בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו ולא חשש לתרץ דרב נחמן אליבא דבני מערבא לפי שאין שם קושיא גמורה דהא איכא למימר דאית להו דמעות עדיפי דלית בהו טעם הפקעה וכמו שלא הוזקק לתרץ לרב נחמן אליבא דבני מערבא קושיא קמייתא דהוה מקשה אביי מאי שנא קרקע דלא האי קרקע כו' לפי שלא היתה אלא מדרך סברא ואיכא למימר דהך סברא לית להו לבני מערבא ומכל מקום השיב לו דלרב נחמן אליבא דנפשיה לא קשיא. גם מה שהקשה אביי מדרך סברא מאי שנא מעות מקרקע דודאי רב נחמן אליבא דנפשיה לא מפליג בינייהו ולפי הלשון הראשון שכתבתי שתי שאלותיו של אביי תירץ לו רבה גם לרב נחמן אליבא דבני מערבא דעל כרחך לא היה מקשה אביי מאי שנא קרקע דלאו האי קרקע כו' אלא מפני שלא היה רוצה לתלות טעמא דרב נחמן משום דצד הפקעה משוי ליה ראוי כיון דחזיא לרבה דהוא מריה דהא סברא במעשה דסבתא דלית ליה הכין בענין גבו אבל בתר דשני ליה רבא דלאו אליבא דנפשיה קאמר הכי תו ליכא לאקשויי לרב נחמן אליבא דבני מערבא מאי שנא קרקע כו' דטעמא דצד הפקעה דמשוי נכסים ראוי בגבו קרקע לא שייך בגבו מעות וכן ליכא לאקשויי אליבא דבני מערבא מאי שנא מעות כו' דאיכא למימר דאית להו לבני מערבא שעבודא דאורייתא וקרקע נקנה לו למלוה מחמת שעבוד וטריף ליה מלקוחות ולא כן מעות ומעיקרא דהוה מקשה דמאי שנא מעות משום דאית ליה לרב שעבודא לאו דאורייתא כמו שכתבנו למעלה מכל מקום למדנו דטעם הפקעה דמשויה ראוי יש לו בגבו קרקע ולא בגבו מעות דעל כרחך למאי דקסבר אביי דטעמא אמר רבה בר אבוה משום דבעל חוב למפרע הוא גובה כיון שהקרקע קנויה למלוה אי אפשר לומר דאין לו לבכור בגבו קרקע אלא מטעם הפקעה והאי טעמא הוא דאכרחיה לרב נחמן לימא דמודו בני מערבא דגבו קרקע דאין לו ואפילו הכי קאמרי בני מערבא גבו מעות יש לו דלא שייך בגבו מעות טעם הפקעה וכן דעת רשב"ם ז"ל.

ורבינו יעקב פירש לא לדידי קשיא ולא לרב נחמן קשיא דלרב נחמן בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו וכסברא דידיה גבי יתומים שגבו קרקע כו'. אלא אליבא דבני מערבא הוא דקאמר גבו קרקע אין לו דהא שלחו מתם בענין מעשה דסבתא דבעל לא ירית דסבירא ליה לרב נחמן דטעמייהו דבני מערבא משום דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני דהפקעה משווי ליה כראוי ולא רצה לתלות רב נחמן טעם דבני מערבא משום דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי דאין ראוי לחלוק בזה. ואנו כבר כתבנו דההיא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה אינה מוכחת כלל דגבו קרקע יש לו דהא אית למימר בין דגבי קרקע בין דגבו מעות אין לו אף על גב דבעל חוב גובה למפרע לדעת אביי ומשום דהפקעה משווי לה ראוי. עליות.

וזה לשון הר"ן ז"ל: ויש להקשות על פירוש רשב"ם ז"ל אם כן היכי מסתם לה תלמודא כולי האי דבשלמא לרבה כיון דממאי דפרכינן עליה מוכח דאית ליה למימר בתרווייהו אין לו מכיון דאהדר רבה ואמר לטעמייהו דבני מערבא קאמרי כו'. משמע דאודי ליה רבא לאביי דאליבא דנפשיה בתרווייהו אין לו אבל לרב נחמן דממאי דפרכיה לדידיה מוכח דאית ליה למימר יש לו אם איתא דלמסקנא לרב נחמן נמי אין לו היכי מסתם לה ולא מהדר לפרקיה מאי דפרכינן עליה וכי סמכינן הכא בפירוקא דמאי דפרכינן אמאי דאיתמר בסוגיין דפרק כל שעה. יש לומר דרבה הכי קאמר בין לדידי בין לרב נחמן אית לן דקרקע ומעות כי הדדי נינהו ולדידי בתרווייהו אין לו ולרב נחמן אי טעמיה מאי דקאמר יתומים שגבו קרקע כו' משום דסבירא ליה מלוה מוחזקת היא הכי נמי דבתרווייהו יש לו ואי סבירא ליה דמלוה ראויה היא אלא דטעמא מדרבי נתן וכדמפרש בפרק כל שעה בתרווייהו אין לו ומיהו אליבא דבני מערבא קאמר דדוקא גבו מעות יש לו אבל גבו קרקע אין לו דמדחזינהו רב נחמן לבני מערבא דמפלגי בין מלוה גופיה לרבית ואף על גב דבתרווייהו משתעבד האי עכו"ם וזכה בו מלוה בחייו אלמא סבירא ליה דלא מיקרי מוחזק אלא מה שהוא עשוי לפרוע דהיינו מלוה גופה שכל אדם רוצה לפרוע מה שלוה משום הכי קאמר רב נחמן דלדידהו נמי אית להו למימר דדוקא גבו מעות הוי מוחזק לפי שכל חוב הוא עשוי ליפרע במעות אבל גבו קרקע לא. ומשום דלא פשיטא ליה לרבה בטעמיה דרב נחמן מידי אי סבירא ליה מלוה מוחזקת או ראוי מסתם לה סתומי ואמר לטעמייהו דבני מערבא קאמרינן ולן לא סבירא לן כלומר דבין לדידי בין לרב נחמן מעות וקרקעות שווין הן ומיהו כיון דאשכחן לרבה דאמר בפרק כל שעה דטעמיה דרב נחמן מדרבי נתן אנן נמי סמכינן עליה דטעמיה דרב נחמן משום הכי הוא אבל לעולם לדידיה מלוה ראויה היא ובין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו וכדברי רשב"ם ז"ל. עד כאן. וכן פירש הרמב"ן ז"ל עיין בחידושיו.

עוד קשה לפירוש רשב"ם ז"ל למה דחק רבה לומר דלא סבירא ליה דבני מערבא דעיקר פירכא דפריך ליה אביי היינו משום דאיהו קאמר לקמן מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדים סבתא כו'. ולפי פירוש רשב"ם ז"ל שחלק דלא תיקשי מהאי דבני מערבא ואי משום קושיא דמאי שנא כי גבו קרקע כו' הוא דקא הדר ביה מה תירץ בכך בהא דקאמר ולן לא סבירי לן ואכתי לבני מערבא שייך לחלק בין גבו מעות בין גבו קרקע ולפי פירוש רבינו תם ז"ל לטעמא דבני מערבא קאמרינן ולן לא סבירי לן לדידי בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו כדפרכת לי ממאי דאמרי מסתבר טעמייהו דבני מערבא והכי מוכח בסוף מכלתין דרבה אית ליה בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו והא דקאמר רבה טעמא משום דאי קדמה סבתא וזבנה אליבא דידיה הוא ובני מערבא לאו מהאי טעמא חשבי ליה ראוי דמצי סבתא לסלוקי לברתא דהכי נמי הוה מצי לסלוקי למלוה מן הקרקע ואפילו הכי חשבי ליה בני מערבא מוחזק. תוספי הרא"ש ז"ל.
כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: וקשיא לי דהא רבה לא אהדר ליה לאביי למאי דאקשי ליה מעיקרא בין לדידיה בין לרב נחמן מאי שנא קרקע ומאי שנא מעות ויש לומר דמדקאמר ליה לטעמיה דבני מערבא אמרינן גלה לו דלטעמייהו דחלקו בין קרן לרבית קאמר ליה ולומר דבני מערבא לאו כל מאי דכתיב בשטרא חשבי כמוחזק ואף על גב דנקט ליה בידיה ואף על גב דלדידהו שעבודא דאורייתא אלמא לדידהו איכא לאיפלוגי נמי בין גבו קרקע לגבו מעות ומר אזיל בתר עיקר שעבודא דהיינו קרקע ומשום דלדידהו שעבודא דאורייתא ומר אזיל בתר מאי דיהב מלוה דהיינו מעות עד כאן. וכבר תירצה הר"י ז"ל בעליות כמו שכתבתי לעיל.
והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: טעמייהו דבני מערבא קאמרינן ולא אנן סבירי לן. פירוש לטעמייהו דבני מערבא דסבירי להו כרבנן דאמרי בכור לא שקיל פי שנים אלא במלתא דאתא לידיה דאב וסברי אליבא דרבנן דמלוה כמאן דגבייה דמי ואתא מחיים לידיה ופלוגי אפלגינן בה בין גבו קרקע לגבו מעות אנא אמינא בעינן דאתו לידיה דאב מחיים כי היכי דנימא מלוה כמאן דגביא דמיא ואתא לידיה מחיים ונפלוג בה בין גבו קרקע לגבו מעות אלא כרבי סבירא ליה דאמר כל מידי דזכי אב הוי ממוניה ואף על גב דלא אתא לידיה מחיים מוחזק הוי ובכור נוטל פי שנים וכיון שכן בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו. והא דרבה דאמר לענין מעשה דסבתא מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבנה כו' לא קשיא אמימרא דהכא דהתם לית לה לברתא זכייה בחיי סבתא בהנהו נכסי אבל הכא לענין מלוה הא ודאי מלוה דידיה הוא ומחיים זכה בהו וממונא דידיה הוא וכיון דסבירא ליה כרבי אף על גב דלא אתא לידיה נמי בכור נוטל בו פי שנים דכי אקשי עלה והא את הוא דאמרת מסתברא טעמא דבני מערבא כו' הני מילי כדהוה סלקא דעתיה דכרבנן סבירא ליה דאמרי בכור לא שקיל פי שנים אלא במאי דאתא לידיה דאב מחיים מדקאמרינן גבו מעות אין לו אלמא זכייה לא איכפת לן בה ולא מהניא מידי אלא עד דאתיא לידיה מחיים ועלה הוא דמקשינן אי הכי גבו קרקע אמאי יש לו כלומר אי משום דסבירא לך כיון דגבו קרקע הוי ליה כמאן דמטא ליד אבוהון מחיים והא את הוא דאמרת מסתברא טעמא דבני מערבא כו' אלמא אף על גב דקרקע נינהו לא הוי כמאן דמטא לידיה מחיים אלא אמרינן השתא הוא דאתא לידיה ולאו מחיים אבל השתא דקאמרת ולן לא סבירי לן אלא כרבי דאמר כל מידי דזכה ביה והוה נכסיה מחיים אף על גב דלא אתא לידיה בכור נוטל פי שנים ליכא לאקשויי עליה ממעשה דההיא סבתא דהתם בחיי סבתא ליכא לברתא זכייה בהנהו נכסי ואכתי ליתנהו ממוניה כלל אבל הכא לענין מלוה הא ודאי מלוה דידיה הוא וממונא דידיה הוא. ואיכא לפרושי דרבה ורב נחמן נמי כרבנן סבירי להו דאמרי בכור לא שקיל פי שנים אלא במאי דאתא לידיה דאב מחיים והכי קאמר ולן לא סבירי לן כוותייהו דבני מערבא דאמרי מלוה כמאן דגביא מחיים ואתא לידיה דמיא אבל בין לדידי בין לדידיה מלוה לאו כמאן דגביא דמיא כדאפסיקא הלכתא לקמן וההיא דרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם כו' דשמעת מיניה דסבירא ליה דכיון דגבו קרקע אמרינן האי קרקע שבק אבוהון לא קשיא אמימריה דהכא דאלו התם בעל חוב והכא בכור שאני דכתיב לתת לו פי שנים מה מתנה עד דמטא לידיה אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה דכי מקשינן עליה דרב נחמן ממימריה לענין יתומים שגבו קרקע כו' משום דסבירא ליה כבני מערבא דמלוה כמאן דגביא ואתא לידיה מחיים דמיא מדקאמרינן גבו מעות יש לו אלמא אפילו גבי בכור נמי סבירא ליה דכיון דגבו מעות אמרינן הני מעות שבק אבוהון וכמאן דאתו לידיה מחיים ועלה הוא דמקשינן אם כן גבו קרקע אמאי אין לו אי משום דסבירא ליה דגביית מעות הוא דחזייה להו כמאן דמטא לידיה דאבוהון מחיים האי קרקע שבק אבוהון יתר מגביית מעות אבל השתא דקאמר ולן לא סבירי לן דמלוה כמאן דגביא לידיה ליכא לאקשויי עליה ממימריה לענין יתומים דהתם בעל חוב הכא בכור שאני דכתיב לתת לו פי שנים מה מתנה כו'. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: אנן טעמייהו דבני מערבא קאמרינן כו'. פירוש לדידי סבירא לי שהכל ראוי משום דאי קדים הלוה וזבין זביניה זביני ותו לא מצו אינהו למיגבה מיניה דלוקח דהא סבירא ליה לרבה שעבודא דנכסים משועבדים לאו דאורייתא כדאיתא בסוף גט פשוט הלכך כל מלוה ראויה היא מיהו בני מערבא סבירי להו שעבודא דאורייתא הוא הלכך מלוה מוחזקת היא לגבי קרנא מיהו לגבי סבתא ראוי הוא לגבי בעל דאי קדמה וזבנה זבינה זביני ואי מזבן לא יהיה לפשוט כי אם מעות ובמעות אין לו לבכור ולרב נחמן סבירא ליה שהכל מוחזק ואנן דמפלגינן בין קרקע למעות לטעמייהו דבני מערבא דמפליג בין מלוה לרבית וכיון דלדידהו רבית ראוי הוא הוא הדין נמי מעות ראוין הן דלאו הני מעות שבק להון אבוהון ואפשר דבתר הכי אתו לידיה דלוה אבל קרקע בידא דלוה הוה ומשועבד ליה ורב נחמן סבר מעות במעות חד גוונא נינהו אבל קרקע תחת מעות אישתני. עד כאן.

דף קכה עמוד ב

לסבתא ובתרה לירתאי הויא ליה ברתא דנסיבת. כך גרס ר"ש ז"ל. קשיא לי דאם כן היכי קאמרינן דבעל לא ירית ומשום דכל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי והאמר רבה מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדמה וזבנה זבינה זביני כלומר כרבן שמעון בן גמליאל דאמר נכסי לך ואחריך לפלוני ועמד הראשון ומכר ואכל אין לשני אלא מה ששייר ראשון והא דאמרינן לקמן בשילהי פירקין בעובדא דההיא איתתא דאקניה דיקלא לרב ביבי בר אביי כל שני חייה ואזיל איהו ואקנייה לבנו קטן אמר רב פפי משום דאתו ממולאי אמרי מילי מולייאתא אפילו רבן שמעון בן גמליאל לא אמר אלא לאחר אבל לעצמו לא כלומר כשאמר אחריך לפלוני אבל אחריך לעצמו לא דלא נתן לראשון אלא אכילת פירות בלבד ואם כן הכא נמי דקאמר אחריך ליורשי לא הוציא הנכסים מרשותו ומרשות יורשיו אלא בחיי סבתא שתאכל היא פירות הנכסים כל ימי חייה. ור"ש ז"ל בעצמו פירש כן שם ולולי שהרב ז"ל בעצמו פירש שם כן הייתי מתרץ לפי גירסתו שבכאן דהתם הכי פירושו הני מילי כשירד הראשון ומכר או נתן לאחר אבל כשנתן לעצמו לא ובנו כגופו דמי. וכן פירש שם רבינו חננאל ז"ל. וגירסת הגאונים ז"ל יפה מגירסתו כמו שאכתוב אלא שאני חוזר לפרש דברי השמועה על דרך גירסת הרב ז"ל.

אמר רב הונא לירתאי ואפילו לירתי ירתאי. כלומר וירית לה בעל דהוא יורש הבת שהיא יורשת של נותן דלא לירתאי שיהיו לי באותו שעה קאמר כגון אחיו או אביו שהם יורשים קאמר אלא לירתאי ואפילו לירתי ירתאי והנה הבעל יורש יורשיו שהיא הבת. ומיהו לאו למימרא דסבר רב הונא דנותן זה נתכוון לתת לבת שהיא יורשת שלו ולמי שהוא יורש שלו עכשיו דהוא ירתי ירתאי דאם כן אפילו למאן דאמר דהאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי היה הבעל יורש מכח מתנתו של שכיב מרע זה ואנן הא קאמרינן לקמן דטעמיה דרב הונא משום דקסבר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אלא רב הונא הכי קאמר הא דקאמר לירתאי לאו לירתאי שיהיו באותו העת שתמות הסבתא קאמר אלא לירתאי ומהם ליורש היורש בהן כל הירושות וכיון שכן האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי וכבר הוחזקו הנכסים לבת והבעל יורש דמוחזקים הן לה והוא הדין אם אין לה בעל ויש לה בן או בת ויש לאותו שכיב מרע אב או אחים בשעת פטירת הזקנה יוצאי ירכה שלה קודמים לאחים ולאב. ורב ענן אמר לירתאי ולא לירתי ירתאי וכיון שמתה הבת יחזרו הנכסים ליורשי הזקנה ואפילו היו לה לבת בן או בת משום דסבירא ליה לרב ענן דהאומר בתרה לירתי כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני שאם מת שני בחיי ראשון יחזרו הנכסים ליורשי ראשון וכתנא דברייתא דקתני לקמן נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני מה שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון ולאו דוקא מת שני בחיי ראשון אלא הוא הדין למת שלישי בחיי שני וכדאיתא בתוספתא וסבירא ליה לרב ענן דאף על פי שאמר לירתאי כמאן דאמר לירתאי דמי וכיון שמתה הבת בחיי הזקנה אף על פי שיש בן לבת יחזרו הנכסים ליורשי הזקנה ולא ליורשי הבת ורב הונא דאמר לירתאי ואפילו לירתי ירתאי סבר דאפילו למאן דאמר מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון התם הוא דקאמר ואחריך לפלוני שהרי מת השני בחיי הראשון ולא זכה השני בנכסים כדי שיזכו יורשיו בהן אחר הראשון ושמא הוא הדין כאן אלו אמר ובתרא לבתי אבל בתרא לירתאי הרי הוא כמפרש ואחריך לבתי וליוצאי ירכה או לשאר היורשים שישארו בעת שתמות הזקנה ואפילו למאן דאמר האומר אחריך (לאו) כאומר מעכשיו דמי יחזרו הנכסים ליורשי הבת ואם אין לבת יוצאי ירכה יחזרו לשאר היורשים שלו דלירתי קאמר. והגאונים ז"ל גורסים ובתרה לירתה הוה לה ברתא דנסיבא. ואם תאמר כיון שהוא נותן לה וליורשיה למה לי למימר בתרה לירתה לימא סתם נכסי לסבתא וממילא נמי הוו בתרא לירתה. יש לומר דאינו רוצה שיירשו יורשי הזקנה מכח הזקנה אלא מכח מתנתה וזהו שאמר רב ענן לירתה ולא לירתה ירתי דכיון דהוה ליה ברתא באותה שעה הרי זה כמו שאמר ובתרה לבתה וכיון דשכיבא ברתא בחיי סבתא יחזרו נכסים ליורשי נותן וכאידך תנא דאמר לקמן יחזרו נכסים ליורשי נותן ואפילו הויא לה ברא לברתא דלא נתן אלא לירתה דהיינו ברתא ולא הספיקה הזקנה למות עד שמתה הבת והרי נכסים חוזרים ליורשי הנותן. ולית הלכתא כוותיה דאלו הוה ליה ברא לברתא ירית דלירתאי ואפילו לירתי ירתאי קאמר ואפילו נולד הבן לאחר מתנת הנותן לפי שהרי זה כאומר ואחר הסבתא אני נותן לבת וליורשי ואפילו לא היה בן לבת אחי הבת או שאר יורשים ממשפחת האב יורשים אותה ואין אומרים כל שמתה הבת בחיי הזקנה יחזרו הנכסים ליורשי הזקנה לפי שאין הבת יורשת אותה בקבר להנחיל האחים מן האב וכל זה מפני שאנו אומרים דלירתה אפילו לירתי ירתי ומכח מתנת הנותן אין זוכין דיורשי הבת יורשים בראוי כבמוחזק מה שאין כן בבעל ואפילו תמצא לומר באומר נכסי לך ואחריך לפלוני מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון הכא שאני דאמר לירתה ולא אמר לבתה אלא כאלו אומר ואפילו מתה הבת בחיי סבתא לא יחזרו ליורשי הסבתא אלא ליורשי יורשיה. ומה שאמרו דאלו הוה ליה ברא לברתא ירית הוא הדין והוא הטעם לשאר יורשי הבת ממשפחת אביה ולאו דוקא ברא אלא לרבותא נקט ברא משום דרב ענן דלדידיה אפילו ברא דברתא לא ירית דהוא יורש אפילו של סבתא לא ירש אלא יחזרו ליורשי נותן אבל לדידן לא שנא ברא ולא שנא שאר יורשי הבת. ועוד נפקא מינה בין נותן לסבתא סתם לנותן לה וליורשיה דאלו נותן לה סתם אלו עמדה היא ונתנה הנכסים במתנת שכיב מרע לאחר והניח את הבת אין לבת בהם כלום. ועכשיו שאמרה ואחריה ליורשיה אם נתנתם במתנת שכיב מרע לא עשתה ולא כלום ואפילו לרבן שמעון בן גמליאל כדאיתא לקמן. ועוד דעכשיו אינה רשאי למכור לכתחלה ואפילו לרבן שמעון בן גמליאל כדאיתא לקמן ואלו נתן לה סתם מוכרת ואפילו לכתחלה. ועוד שאם לותה הזקנה אין בעלי חוב נפרעים מנכסים אלו לאחריה ואלו נתנם לה סתם בעלי חוב באין ונפרעים מהם. כן נראה לי לפי גירסת הגאונים ז"ל. הרשב"א ז"ל.
והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: דנפקא מינה לרב הונא דאי לא אמר בתרה לירתי בעל לא ירית לה והשתא ירית לה דהכי קאמר ובתרה יהו מעכשיו לירתה ולדידן נמי דלית לן דרב הונא ואפילו אמר הכי בעל לא ירית לה נפקא מינה דאי לא אמר בתרה לירתה כיון שמתה הבת בחיי הסבתא ואין לה בן יורשי הסבתא יורשים הנכסים ולא יורשי הבת ממשפחת אביה לפי שאין הבן כשהוא בקבר יורש את אמו להנחיל למשפחת האב כדאמרינן לעיל אבל עכשיו דאמרה ובתרה לירתה אם אין לה בן יורשיה ממשפחת אביה יורשים אותה ולא מפקינן אלא מבעל משום דהוה ליה ראוי. וזה לפי שיטת קצת מן המפרשים שהם סוברים דלמסקנא דשמעתין קיימא לן דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי הלכך כל שאמר בתרה לירתה יורשיה ממשפחת אביה יורשים אותה. אבל לדעת הריא"ף ז"ל שהוא סובר ממסקנא האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי אף יורשיה ממשפחת אביה אין יורשים אותה. ובסמוך תראה דעתי בזה בסייעתא דשמיא. עד כאן.
וכן גריס הר"י ז"ל בעליות וזה לשונו: הכי גרסינן וכן הוא בכל ספרי ספרד ובהלכות הריא"ף ז"ל ובפירושי רבינו חננאל ז"ל נכסאי לסבתא ובתרה לירתה פירוש ליורש שיש לה עכשיו אני נותן נכסאי אחר מות הסבתא ואי אפשר לומר ובתרה לירתה ליורש שיהא לסבתא בשעת מיתתה דאם כן היכי אמר רב הונא לירתה אפילו לירתי ירתה ובעל נמי ירית נהי דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי מכל מקום יורשים שהם ראויין לירש הסבתא בשעת מיתתה כגון אחיה או אחי אביה קנו מעכשיו הנכסים דאלו בעל לאו יורש הסבתא הוא שאינו יורש נכסי אשתו אחר שמתה אשתו דאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק אלא ודאי זה שאמר ובתרה לירתה היינו ליורש שיש לה עכשיו דהיינו ברתה שהיתה עכשיו ראויה לירש אלו מתה הסבתא בחיי ברתה והרי זה כמו שאמר ובתרה לברתה. עד כאן.

אמר רב הונא לירתה ואפילו לירתי ירתה רב ענן אמר לירתה ולא לירתי ירתה. יש מי שפירש דפליגי בפירושא דהך ברייתא דתניא בפרקין לקמן נכסאי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון ובהא פליגי דרב הונא דאמר לירתה ואפילו לירתי ירתה סבירא ליה דדוקא מת שני בחיי ראשון אמרינן דיחזרו נכסי ליורשי ראשון אבל מת שלישי בחיי שני זכו יורשיו והוא הדין במת שני בחיי ראשון כשאין אחריו אמר לפי שלא הקפיד הנותן אלא שלא יזכה אלא אחריו של שני או ראשון אבל מכיון שזכה ראשון זכה שני אף על פי שמת בחייו של ראשון להוריש ליורשיו ולפיכך אף על פי שמתה הבת ירית לה בעל. ורב ענן סבר דכי היכי דאמרינן במת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון הכי נמי בשאין אחריו אמר יחזרו ליורשי ראשון ומשום הכי לירתה ולא לירתי ירתה שהרי הוא כאלו אמר אחריה לברתה וכיון שלא הגיע ליד הבת לא זכו יורשיה אפילו היכא דאית ליה ברא לברתא אלא יורשים אחרים של זקנה יורשים אותה וכדאמרינן יחזרו נכסים ליורשי ראשון. ולפי פירושם זה למאי דקיימא לן כרב הונא דלירתה אפילו לירתי ירתה נקטינן דמת שני בחיי ראשון בשאין אחריו אחר זכו יורשיו. אבל הרב בעל המאור ו"ל כתב דמת שלישי בחיי שני יחזרו נכסי ליורשי שני כדין מת שני בחיי ראשון שהנכסים חוזרים ליורשי ראשון וכי קאמר רב הונא הכא לירתה אפילו לירתי ירתה היינו טעמא משום דירתי ירתה בכלל ירתה הם אבל היכא דאמר בפירוש לבתה או לשלישי אף על פי שאין אחריו אחר בכי הא ודאי אם מתו עד שלא הגיעו נכסים לידן אין יורשיהם יורשים אותה. ויש ראיה לדבריו מן התוספתא דתניא מת השלישי עד שלא מת השני השני אוכל פירות ואם מת יחזרו ליורשי נותן אלמא שאין יורשי שלישי זוכים בנכסים. ואף על פי ששנו שם ליורשי נותן ואנן סבירא לן ליורשי שני. לא קשיא דאתיא כרבי דאמר לקמן שאין לשנים הראשונים אלא פירות בלבד דלית ליה דאחריך מה שתשתייר אחריך קאמר אבל לרבן שמעון בן גמליאל דאית ליה דמה שתשתייר אחריך קאמר דאית להו לכולהו גוף ופירות וכדאיתא לקמן יחזרו נכסי ליורשי שני זהו דעת בעל המאור ז"ל. ומיהו אין לסמוך על תוספתא זו דפליגא בהדיא על גמרא דילן דקתני רישא מת שני בחיי ראשון ינתנו לשלישי ובגמרא דילן אמרינן יחזרו נכסים ליורשי ראשון. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: רב ענן אמר לירתה ולא לירתי ירתה. סבירא ליה לרב ענן דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי דאי סבירא ליה כאומר מעכשיו ודאי יורשי הבת יורשים אותם הנכסים שהרי זכתה בהן הבת בחייה ודבר זה מוכרע הוא מן הדעת וכל שכן דשמעיה לרב הונא דאפילו בעל ירית משום דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ומאן דפליג עליה דרב הונא לומר דאפילו שאר יורשי הבת לא ירתי לה ודאי היינו משום דסבירא ליה דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי ואשכחן בתוספתא כי היאך סברא דרב ענן דתניא האומר שדה פלונית לפלוני כו' מת השלישי עד שלא מת השני השני אוכל פירות ואם מת יחזרו ליורשי נותן שמעינן מינה דאף על פי שנתן לשלישי לו וליורשיו שהרי לא נתן אחריו לאמר אפילו הכי כיון שמת עד שלא זכה במתנה אין היורשים עומדים במקומו לזכות בה כיון שלא זכה בה מקבל המתנה עצמו בחייו. מיהו לענין הא דקתני יחזרו ליורשי נותן ודאי לא קיימא לן הכי אלא יחזרו ליורשי ראשון דתניא בשילהי פירקין נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריך לפלוני מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון אף על פי שלא נתן לראשון אלא לפירות והכי נמי כשמת שלישי בחיי שני אמרינן יחזרו נכסים ליורשי שני ופלוגתא דתנאי הוא לקמן איכא למאן דאמר ליורשי נותן ואיכא למאן דאמר ליורשי ראשון וקיימא לן כמאן דאמר ליורשי ראשון ומילתיה דרב הונא דאמר לירתה ולירתי ירתה ודאי שלא כדברי זו התוספתא דודאי כי היכי דאמרינן דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי כן הדין באומר נכסי לך ואם מת לפלוני הוי כאומר ואם מת מעכשיו נכסי לפלוני ומוכחא סוגיין דלרב ענן כמו שאין יורשי הבת יורשים הנכסים כגון אחיה מאביה ואחי אביה גם יורשי סבתא אין יורשים אותה דאמרינן הלכתא כרב ענן כו' ולא מטעמיה דאמר דאי אית ליה ברא הכי נמי דירית אלמא לרב ענן אף על גב דאית ליה ברא לא ירית דיורשי סבתא אין יורשים נכסים אלו שהרי בן הבת יורש הסבתא הוא כיון שלא היו בנים לסבתא. ואם תאמר מאי שנא מהא דקיימא לן נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריך לפלוני וכו' ומת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון הכי נמי הוה ליה למימר יחזרו נכסים ליורשי סבתא. יש לומר כיון שהדבר ידוע שהבת יורשת הסבתא אם תמות הסבתא בחיי הבת לא היה צריך לומר ובתרה לירתה אלא ודאי לפיכך אמר ובתרה לירתה לומר שלא תוריש הסבתא לברתה אלא תזכה הבת מכח מתנתו בלבד ואם לא תזכה הבת מכח מתנתה כיון שמתה הבת בחיי הסבתא לא תהא הסבתא מורישתם אלא יחזרו ליורשי נותן וסבירא ליה לרב ענן דאין לנו לומר דמשום הכי אמר ובתרה לירתה שאם תמות הבת בחיי סבתא שיהו יורשי הבת יורשים כגון אחי הבת מן האם או אחי אביה שאינן יורשי הסבתא כמו שפירשנו לדעת רב הונא אין לומר כן משום דסבירא ליה דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי הלכך כיון שלא זכתה הבת בחייה אין יורשיה עומדים במקומו לזכות במתנה. ולאו מטעמיה דאי אית ליה ברא הכי נמי דירית. כיון דקאמר דאי אית ליה ברא ירית משמע דאית להו לבני מערבא שהאומר אחריך לפלוני ומת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי שני דהא דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון שאני התם כיון דאמר ואחריך לשלישי לא נתכוון לתת לשני אלא פירות בחייו. וקשיא לי מאי איריא אי אית לה ברא לברתא הלא גם אחי אביה אם אין לה בנים יורשים אותה כיון שנתכוון לתת לה וליורשיה אף על פי שמתה קודם שיגיע הנכסים לידה ונחלה ממשמשת והולכת. ויש לפרש דאי אית לה ברא ירית לה מכח הסבתא וכדתניא מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון אבל אי לית לה ברא לברתא אין יורשי הבת יורשים הנכסים אלא יורשי הסבתא ומה שהוצרך לומר ובתרה לירתה כדי שלא תוכל הסבתא לתת לאחרים במתנת שכיב מרע וכדי שלא תוכל הסבתא למכרם לכתחלה ועל כרחך סבירי להו לבני מערבא אחריך לאו כאומר מעכשיו דמין דאי כאומר מעכשיו דמין ודאי אחי הבת ושאר יורשיה היו יורשים זכותו. וקשיא לי הא דאצטרכו בני מערבא למימר אלא היינו טעמא דבעל לא ירית משום דהוה ליה ראוי תיפוק ליה דבעל לאו יורש סבתא הוא וכי תימא אלו היה הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ודאי היה נחשב יורש הסבתא ועומד במקום בן הבת שהרי אם היינו אומרים שהבעל נוטל בראוי כבמוחזק היה שגוב יורש נכסי אשתו אף על פי שמתה בחיי מורישיה ולא היו אחי המוריש או שאר קרוביו יורשים אותו לפי שהיה שגוב עומד במקום אשתו לירש מורישיה אלמלא שאין הבעל נוטל בראוי הא ליתא דנהי שאם היה הבעל נוטל בראוי היה יורש את אבי אשתו אף על פי שמתה אשתו בחייו אבל את אשתו לא היה יורש כשאשתו בקבר לפי שלא היתה אשתו יורשת את אמה בקבר דקיימא לן שאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחים מן האב דמהאי טעמא אמרינן דאי אית לה ברא לברתא דוקא ירית אבל שאר קרובי הבת שאינם ממשפחת הסבתא לא ירתי ואם כן למה תירש הבת את אמה בקבר להנחיל לבעלה הלא יורשי האם שהם ממשפחתה ירשו. ונראה לי דעדיף ליה למנקט טעמא דאין הבעל נוטל בראוי משום דהא דקיימא לן דאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחים מן האב היא גופה לא אתיא לן אלא ממה שמצינו שאין הבעל יורש בראוי דתניא בסוף פרק מי שמת נאמרה הסבה בבן ונאמרה הסבה בבעל כו' פירוש אין הבעל יורש את אשתו כשהבעל בקבר ומה שאין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר פירש רשב"ם ז"ל דנפקא לן מהא דחזינן מקראי דאין הבעל נוטל בראוי אלמא פקע דין שארו לענין ירושה הלכך הכי נמי אין הבעל יורש את אשתו דפקע דין שארו לאחר מיתה. מיהו אי אפשר להביא מגזרה שוה דנאמרה סבה בבן ובבעל שלא ירש הבן את אמו בראוי דהא דרשינן ואם אין לו בת עיין עלה דבן הבת יורש אותו נמצאת אומר שאם היה הבעל נוטל בראוי היה הבעל יורש את אשתו כשהבעל בקבר מגזרה שוה דסבה סבה נמצאת בהאי עובדא דסבתא שאין הבעל יורש נכסי הסבתא משני טעמים האחד משום דאין הבעל נוטל בראוי ואפילו בנכסי אבי אשתו ועוד משום דאין הבת יורשת את אמה בקבר להנחיל לאחים מן האב לפי שאינה ממשפחת אמה והוא הדין להנחיל לבעלה ומהאי טעמא לא היו יורשים קרובי הבת מאביה אי לית לה ברא לברתא לפי שאין הבת יורשת הסבתא בקבר להנחיל לאחים מן האב שאר קרובי הבת אלא יורשי הסבתא שהם ממשפחתה יורשים הנכסים. עד כאן.
וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: הלכתא כוותיה דרב ענן שהנכסים לסבתא ולא מטעמיה דאלו הוה לה ברא ירית השתא דלית לה ברא בעל לא ירית וישארו הנכסים ביד הסבתא. ואם תאמר ואמאי ולירשו שאר יורשי הבת הראויין לירש. ויש לומר שהוא נתכוון להוציא הנכסים מידו ואם אין לה בנים יורשי הבת באים מכחו וכיון שנתכוון להוציא הממון מידו אין יורשיו יורשים מכחו. עד כאן.

דבר זה נפתח בגדולים כו'. פירוש והויא להו הני נכסי מוחזקים להאי ברתא בתר סבתא מההיא שעתא. פירוש דבר זה נמתח בגדולים כו' כלומר דבר זה שהוא כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי נחלקו בו מעיקרא התנאים שהם גדולים ונחלקו בו עכשיו האמוראים שהן לגבי התנאים קטנים והתנאים הם רבי ורבן שמעון בן גמליאל דגרסינן לקמן בפירקין תניא נכסי לך ואחריך לפלוני יורד ראשון ומוכר ואוכל ורבי שמעון בן גמליאל כו' ואוקימנא דבהא פליגי רבי סבר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי כו'. והאמוראים הם רב ענן ורב הונא דפליגי הכא ואף על גב דטעמיה דרב ענן הכא משום דסבירא ליה לירתי ולא לירתי ירתי הוא ולאו משום דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי נסתיים בקטנים קרינא ביה. ויש לפרש נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים כלומר האי סברא דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי נפתח בגדולים שהוא רבי ונסתיים אחר כך בקטנים שהוא רב הונא בלי זכרון חלוקה לפי שיתכן שיאמר על יחיד בלשון רבים. הרא"ם ז"ל.

אמר רבה מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאלו קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני. תמיהא לי מה הוסיף רבה טענה על מה שאמר רבי אלעזר דהא ודאי רבה עמד על טעמו של רבי אלעזר שקודם לו היה וכיון שפירש רבי אלעזר דטעמייהו דבני מערבא משום דראוי לפי שכל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי ולא זכה בגוף הנכסים ואין לשני במקום ראשון כלום היינו ממש דרבה. ומה בא להשמיענו. וסבור הייתי דרבה מוסיף על דבריהם ולומר מסתבר טעמייהו דראוי הוא לבעל לעולם ואפילו באומר אחריך מעכשיו לבת משום דכל האומר אחריך כאומר מה שישאר אחריך ואלו ירד ומכר אין לשני אלא מה ששייר ראשון אלא דנפקא מינה למת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי (שני) דהא מעכשיו אמר ליה אבל מכל מקום בעל אינו יורש לעולם דכיון דאלו עמדה הזקנה ומכרה. מה שעשתה עשוי אפילו לא מכרה מכל מקום אין חושבים אותן מוחזקים אלא ראוין ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. כן נראה לי. אלא שנראה מדברי הריא"ף ז"ל למטה בפלוגתא דרבי ורבי שמעון בן גמליאל דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו אם עמד ראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות שלא נתן לראשון אלא אכילת פירות בלבד. ואפילו הכי הייתי אומר כסברא הראשונה (ולא) לדעת רבה אומר כן. ועוד צריך לי עיון. אחר כך מצאתי לי רב שמורי הרב ז"ל סבור כן דרבה אפילו למאן דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אמרה וזה נראה עיקר. וכדי שלא ישתבש אדם בהלכה זו ללמוד ממנה לאותן שכותבין בשטרי מקח ומתנה לך וליורשך ולבאים מכחך שיהא הדין נוהג שם כדין שאמרו כאן אני כותב שלא נאמרו דברים אלו שבשמועה זו אלא באומר אחריך אבל באומר לך וליורשיך שופרא דשטרא הוא לומר שהמתנה או המכר לא יהא להם הפסק שאין כותבין למכור ולמשכן ולעשות כל חפצי נפשם ואין צורך כי אם לשופרא דשטרא בעלמא. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: אמר רבה מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדמה סבתא כו'. פירוש אף על גב דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אפילו הכי לא ירית בעל כיון שהסבתא יכולה להפקיע זכות הבת מעיקרו מנכסים הללו דלא קניא להו ברתא מעכשיו אלא היכא דירתינהו סבתא דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני דאי אפשר לומר דסבירא ליה לרבה דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי דאם כן למה הוצרך ליתן טעם למה שאין הבעל יורש כו'. ונראה בעיני דרבה פליג עלייהו דבני מערבא לענין שאר יורשי הבת כגון אחיה מאביה או אחי אביה דבני מערבא סבירי להו דלא ירתי לה מדקאמרינן דאי אית ליה ברא ירית דוקא ברא דירית מכח סבתא אבל יורשי הבת שאין יורשי הסבתא לא ירתי. ולרבה ודאי אף על גב דבעל לא ירית אבל שאר יורשי הבת יורשין אותה דכיון דסבירא ליה לרבה כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי הא איגלאי מילתא שזכתה בהן הבת כיון דיירתינהו סבתא הילכך יורשי הבת יורשין אותה ודבר זה הדעת מכריחו. ועוד אם איתא דסבירא ליה לרבה דשאר יורשי הבת אין יורשים נכסים הללו כסברא דבני מערבא אם כן למה הוצרך ליתן טעם למה שאין הבעל יורש הא ודאי פשיטא כיון שאין יורשי הבת יורשין דבעל לא ירית שהרי הבעל לאו יורש הסבתא הוא אלא יורש הבת ומקום דשאר יורשי הבת לא ירתי הבעל (לא כל שכן) שהרי יורשי הבת עדיפי מיניה שיורשן בראוי לבת כגון מלוה ונזקין וכופר. ושמא תאמר דרבה קא יהיב טעמא בין לבת בין לשאר יורשי הבת והכי פירושו מסתבר טעמייהו דבני מערבא דסבירי להו דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני ואי באומר מעכשיו (לא) הוי זבינא זביני ומדינא דקיימא לן דאין לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד למד רבה דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי הילכך לא זכתה הבת בנכסים כדי שתורישם לבעל או לשאר קרובים שאינן יורשי הסבתא. אי אפשר לפרש כן מדאקשי אביי לעיל על הא דאמר רבה גבו קרקע יש לו דהא את הוא דאמרת מסתבר טעמייהו דבני מערבא כו' ואם איתא דבהאי מעשה דסבתא אפילו שאר יורשי הבת אין יורשין מאי קא מקשה אהא דאמר רבה גבו קרקע יש לו התם במעשה דסבתא היינו טעמא דבעל לא ירית משום דיורשי הבת אין יורשין אלא יורשי הסבתא. הרי נתברר לך דלרבה יורשי הבת שאינם יורשי הסבתא יורשין מנכסים וטעמא דמילתא משום דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי וכבר זכתה הבת להורישם אלא דבעל לא ירית משום דהוה ליה ראוי כיון שיש ביד הסבתא להפקיע זכות הבת על ידי מכירה. ובני מערבא סברי דשאר יורשי הבת גם הם אינן יורשין דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי והכי קאמר רבה מסתבר לי טעמייהו דבני מערבא לענין בעל משום דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני אבל בני מערבא גופייהו טעמא דידהו משום דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי. ונמצאו דברים שכתבנו למעלה מכוונים דלא קשיא דבני מערבא דאמרו גבו קרקע יש לו אבני מערבא דאמרי במעשה דסבתא דבעל לא ירית דהתם היינו טעמא משום דאין יורשי הבת יורשין אלא יורשי הסבתא כגון בן הבת או אחי הסבתא כמו שביררנו והכרחנו מדברינו. אלא עלתה בידך קושיא על מה שפירש רבינו יעקב ז"ל דהיינו טעמא דאמר רב נחמן לעיל גבו קרקע אין לו משום דסבירא ליה דהיינו טעמא דבני מערבא במעשה דסבתא דאמרי בעל לא ירית משום דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני והוה ליה ראוי כיון דמשתכח בנכסי צד הפקעה ואי אפשר לומר כן דטעמייהו דבני מערבא משום דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי ואפילו שאר יורשי הבת לא ירתי אלא יורשי הסבתא.
שמעינן מסוגיא זו לפי הפירוש שכתבנו דשכיב מרע שאמר תנו לפלוני מנה ומת מקבל בחיי נותן אין נותנין ליורשיו דכיון דלא זכה בהם מקבל בחייו דאין מתנת שכיב מרע קונה עד לאחר גמר מיתה אין יורשין עומדין במקומו לזכות במתנה שלא זכה כההוא דאמר רב ענן לירתה ולא לירתי ירתה. ובני מערבא מודו ליה דיורשי הבת שאינן יורשי הסבתא אינן יורשין הנכסים כמו שפירשנו ורבה דפליג עליה וסבירא ליה דיורשי הבת שאינן יורשי הסבתא יורשין הנכסים היינו משום דסבירא ליה דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ורב הונא דאמר לירתה ולירתי ירתה היינו משום דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. והא דמסקינן בסוף פרק קמא דגיטין דהולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו כגון שמת מקבל בחיי נותן יחזרו למשלח מת משלח כו' ככתוב בהר"ן אלפסי שם. נראה בעיני דהיינו דוקא משום דזכה לשליח דכיון שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו הולד דשכיב מרע כזכי דמי וכיון דאיתיה למקבל בשעת מתן מצות הוי כמו שהגיעו לידו והרי זה כנפקד של מקבל ובודאי נותן ליורשיו והם זוכין במתנה כשימות הנותן מיהו בחיי הנותן ודאי לא זכה המקבל זכיה גמורה שלא יוכל הנותן לחזור בו אף על גב דהוי כמו שהגיעו המעות ליד המקבל שאין זיכוי מועיל בשכיב מרע שלא יוכל לחזור בו שלא היה זכוי אלא מחמת מיתה קנין וזכוי בעינן כדמוכח בפרק מי שמת. ומלישנא דקאמרינן התם הא דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות ולא אמרינן דאיתיה למקבל בשעת צוואה משמע כמו שכתבנו דאי איתיה למקבל בשעה שאמר שכיב מרע הולך מנה זה לפלוני ומת מקבל קודם מתן מעות יחזרו ליורשי משלח שאין יורשי מקבל במקומו לזכות במתנה שלא זכה בה כלל והתם נמי אמרינן לה ולא אמרינן דהולך מנה לפלוני לו או ליורשיו משמע. והתוספתא שכתבנו למעלה מסייע לדבר זה דקתני מת שלישי בחיי שני יחזרו ליורשי נותן ועוד כאן לא אידחיא תוספתא זו ממסקנא דשמעתין דהכא דמשמע דיורשי בתרא יורשין הנכסים אלא משום דאומר אחריך לאומר מעכשיו דמי ובתוספתא סבירא ליה לאו כאומר מעכשיו דמי וכדרב ענן. והריא"ף ז"ל פירש דרבה סבירא ליה דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי ולפיכך אי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני דהיינו טעמא דרבי שמעון בן גמליאל כו'. ויש להקשות על פירושו כיון דסבירא ליה לרבה דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי למה הוצרך ליתן טעם למה שאין הבעל יורש פשיטא דראוי הוא ותדע לך דמלתא דפשיטא הוא דהא קא מקשה תלמודא להדיא מכלל דרב הונא סבר בעל נוטל בראוי אלמא כיון דסלקא דעתך דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי היה פשוט לבו דראוי הוא עד שהיינו מקשים להדיא כך. ועוד למה הוצרך רבה לפרש טעם זה הלא כבר נתפרש מדברי רבי אלעזר וכבר הקדמנו לך דאי אפשר לפרש דהכי קאמר מסתברא טעמייהו דבני מערבא דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי כו' דאם כן מאי קא מקשה אביי לרבה לעיל בהא דקאמר גבו קרקע אין לו והא את הוא דאמרת כו' מאי קושיא התם היינו טעמא לפי שאין יורשי הבת יורשין אלא יורשי הסבתא. הרי נמצאת למד גם לדברי הריא"ף ז"ל הא דרבה פליגי אדבני מערבא בשאר יורשי הבת וסבירא ליה דיורשי הבת שאינם יורשי הסבתא יורשים הנכסים אלא דבעל לא ירית משום דהוה ליה ראוי. ולפי דברי הרב ז"ל יש לדקדק דשכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ומת מקבל בחיי נותן כיון דאיתא למקבל בשעת צוואה בנו עומד במקומו לזכות במתנה דהא בהאי עובדא דסבתא דסבירא ליה לרבה דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי ואפילו הכי יורשי הבת עומדין במקומה לזכות במתנה. ויש לחלק בדבר ולומר דכיון שמת הנותן בחיי הבת אף על פי שלא זכה עדיין בגוף הנכסים כבר נעשית צוואת שכיב מרע בירושה והבת או יורשיה זוכין בנכסים אחר הסבתא ומדרב ענן באחריך נשמע לדידן בדינא דמת מקבל בחיי נותן וכן הסברא מכרעת. ורשב"ם והרא"ם ז"ל גורסים מעשה דסבתא כך ההוא דאמר להו נכסאי לסבתא ובתרה לירתאי פירוש ובתרה לירתאי ליורש שהיה יורשו בשעת מיתתו הוה ושכיב מרע הוה והרי זה כאלו אומר ובתרה לבתי שהבת היתה יורשת ושלא הוה ליה בן כדקאמר הוה ליה ברתא כו' ואי אפשר לומר ובתרה לירתאי ליורשיו הראוין ליורשו באותו הזמן כלומר אחר שתמות הסבתא דאם כן היכי אמר רב הונא דבעל ירית והא לאו יורש דידיה הוא ונהי נמי דאית ליה לרב הונא דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי הוה ליה למימר דאחיו של נותן או בני אחיו שאין יורשיו אמר מות הסבתא יורשים נכסים אלו ואגלאי מילתא למפרע שהם קנו מעכשיו כיון שהן יורשיו אחר מיתת הסבתא לפי שכבר מתה בתו. ומסיק תלמודא ואזיל דרב הונא דאמר לירתאי ולירתי ירתאי ואפילו בעל ירית ולא הוי ראוי סבירא ליה דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ורב ענן סבר לאו כאומר מעכשיו דמי וכיון שלא זכתה הבת בנכסים בחייה אין יורשיה עומדין במקומה לזכות בהם ולא פליג רב ענן אהא דאמרינן התם בשכיב מרע דהולך מנה לפלוני והלך ובקש אותו ולא מצאו יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו כיון דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות אף על פי שמת בחיי נותן דהתם משום דהולך דשכיב מרע כזכה וכמו שפירשנו למעלה. מיהו בני מערבא דאמרי דאי אית ליה ברא לברתיה ירית אף על גב דאית להו דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי סבירי להו דיורשי מקבל מתנת שכיב מרע עומדים במקומו לזכות במתנה אף על פי שלא זכה בה המקבל בחייו. והא דתניא בתוספתא האומר שדה פלונית לפלוני ואם מת לפלוני כו' מת עד שלא ימות השני השני אוכל פירות ואם מת יחזרו ליורשי נותן דשכיב מרע שאין יורשי מקבל מתנה עומדים במקומו לזכות בה כיון שלא זכה בה בחייו ההוא כדרב ענן אתיא ולא כדרב הונא ודלא כבני מערבא. ואם תאמר לבני מערבא מאי שנא כי אית לה ברא לברתא דירית וכי לית לה לא ירתי שאר קרובי הנת כגון אחי אביה דמדקאמר דאי אית לה ברא לברתא ירית משמע דאי לית לה לא ירתי שאר יורשי הבת אלא יחזרו ליורשי סבתא. יש לומר לא נתכוון הנותן לתתם לבאים מכחו כמו שהם באים מכח בתו שלא נתכוון להוציא הנכסים מיד הסבתא כדי שיחזרו לו אלא כדי שתתנם לבתה או לבאים מכחה אבל אחיו או בני אחיו הרי מכחו הן באין אינם יורשים אותה אלא מחמתו שאנו מחזירין אותה הירושה מן הבת לאביה תחלה והוא מוריש בקבר לאחיו או לבני אחיו. וזה שהוצרכו בני מערבא לומר דבעלה היינו טעמא דלא ירית משום דהוה ליה ראוי דאי לא האי טעמא כיון שהבעל בא מכח האשה ולא מכח הנותן היה עומד במקום הבת לזכות בנכסים וזה הטעם דחוק והגירסא הראשונה שכתבנו היא הנמצאת בכל הספרים. ונראה לי גם לפי הגירסא הזאת על כרחין פליגי רבה ובני מערבא לענין שאר יורשי הבת כגון אחי אביה דלרבה ודאי כלהו ירתי לה כיון דסבירא ליה דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי מדאצטריך ליתן טעם למה שאין הבעל יורש משום דאי קדמה וזבנה כו' וכיון שזכתה הבת בחייה בנכסים ודאי הרי היא מורישתן לכל יורשיה כשאר נכסים שלה חוץ מן הבעל שאינו נוטל בראוי ובני מערבא סברי דשאר יורשין לא ירתי לה דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי. ותדע לך עוד דרבה ודאי פליג אדבני מערבא בשאר יורשי הבת דאי אמרת לרבה נמי לא ירתי לה אלמא אין הנכסים הללו ממון אצלה להורישה דאי ממון שלה הם ודאי אדם מוריש כל זכותו לכל יורשיו והרי האב לא התנה עליה בשום תנאי ושיור אלא ודאי סבירא ליה דלאו ממון שלה הוא להורישו והא דירית להו ברא דברתא לא מכח זכותה אלא מפני שדעת שכיב מרע כשנותן מתנה לאדם שיהא בנו של המקבל במקומו לזכות בה אם לא זכה בה המקבל בחייו הילכך בהאי עובדא דוקא אי אית ליה ברא לברתא אמרינן שנתכוון הנותן שיהא במקום הבת לזכות במתנת שכיב מרע זו אבל אי לית לה ברא אומדין דעתו שלא נתכוון שיעמדו אחיו במקום הבת לזכות במתנה שהרי הם באי כחו ובמקומו הם עומדין כמו במקומה והוא אינו מתכוון שיחזרו לו הנכסים וכיון שנמצאת אומר שאין הנכסים ממון אצל הבת להורישה למה הוצרך רבה ליתן טעם למה שאין הבעל יורש משום דאי קדמה סבתא כו' והלא אין הנכסים הללו ממון אצל הבת להורישו והא ודאי פשיטא שאין הבעל במקום האשה לזכות במתנה זו דכיון שאינו יורש בראוי אין עומד במקום האשה לזכות במקומה כמו שהיתה היא ראויה לזכות ולא היה צריך רבה בזה להאי טעמא דאי קדמה כו' ודבר זה פשוט הוא לכל מבין. עד כאן לשון הרב רבינו יונה זצ"ל בעליות.
והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: אמר רבה מסתבר טעמייהו דבני מערבא. דעת הריא"ף ז"ל דהיינו טעמא דזבינה זביני משום דסבירא ליה דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי והיינו טעמא נמי דרבי שמעון בן גמליאל וכו'. דייק מינה הרב ז"ל דאי אמר בפירוש אחריך מעכשיו לבתה דירית לה בעל. ולא מחוור דכיון דאמר רבה מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבנה זבינה זביני משמע דלאוסופי אתא ולמימר דאף על גב דכל אומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אכתי ראוי הוא ולא ירית ליה בעל דאי טעמא דידיה משום דלאו כאומר מעכשיו דמי כו'. ועוד דבני מערבא כיון דיהבי טעמא למאי דלא ירית בעל משום דהוי ראוי מכלל דסבירי להו דשאר יורשים דידה שאינן יורשי הסבתא דהיינו קרובים מצד האב יורשים הנכסים דלא ממעטינן אלא בעל ומשום ראוי ואם איתא דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו האיך הם זוכין בנכסים שהרי הבת לא זכתה בנכסים עד לאחר מיתת סבתא ואין אדם יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב אלא ודאי אית להו דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ולפיכך כיון שזכתה הבת בנכסים מעכשיו יורשים מצד אביה קמים תחתיה אבל בעל לא ירית משום דהוה ליה ראוי דאף על גב דהאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אי קדים וזבין זביניה זביני דמה שתשייר אחריך קאמר וקיימא לן הכי. זהו מה שהשיבו על הריא"ף ז"ל. ואני אומר אינה תשובה שלפי דבריו ז"ל שהוא סובר שהאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי אין הכי נמי שאין קרובי הבת מצד האב יורשים הנכסים דמכיון דהוה ליה ראוי משום דלאו כאומר מעכשיו דמי הוא הדין והוא הטעם שאין קרובי הבת יורשים הנכסים מטעם אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל להאחין מן האב אלא דכיון דבבעל קיימינן נקט טעמא דראוי דמתאמר ביה בכל דוכתא. ומיהו לישניה דרבה מוכח דאף על גב דכאומר מעכשיו דמי מקרי ראוי וכן כתבו הרב המאור ז"ל וה"ר יונה והרשב"א ז"ל. ולפי זה אפילו אמר בפירוש אחריך מעכשיו לבתה לא ירית לה בעלה ואי קדמה וזבנה זבינה זביני אלא אם כן נאמר דכיון דאמר מעכשיו ולא צריך לטפויי קאתי ולמימר שלא זכה ראשון אלא באכילת פירות בלבד דקיימא לן כרבי עקיבא דדייק לישנא יתירא. וכן כתב הרא"ה ז"ל. ולא נראה לי כן דכי דייקינן לישנא יתירה הני מילי במשייר מה שאינו צריך שיור דמשייר לא צריך לישנא יתירה דנכסים בחזקתן הן אבל לישנא יתירה דלגבי לוקח ומקבל מתנה לא דייקינן ליה למימר דלטפויי מילתא קאתי אלא שופרא דשטרא הוא לברר הדבר לפי שבכל דבר מסופק יד לוקח על התחתונה ודרכו של לוקח לפרש ביותר והיינו דאמרינן בסוף פרק המוכר את הבית אמר רב יהודה האי מאן דמזבן ארעא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך דקלין ותאלין והוצין כו' וכמו שכתבתי שם בסייעתא דשמיא. עד כאן.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: אמר רבה מסתברא טעמייהו דבני מערבא דהני נכסים לאו מוחזקין נינהו תדע דהא אי קדים סבתא וזבנה זבינה זביני מכלל דאחריך לאו כאומר מעכשיו דמי וכי אקני לה לסבתא בחייה גופא ופירא אקני לה אבל ברתא לא אקני לה מידי אלא גופא ולא פירא אלא לבתר דמית סבתא וכיון דשכיבא ברתא בחיי סבתא הוה ליה ראוי ולא ירית להו בעל כטעמייהו דבני מערבא והא דקא מייתי ראיה מיניה וקאמר דהא אי קדים סבתא וזבנה זבינה זביני דהא איפסקא הלכתא לקמן כרבי שמעון בן גמליאל דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד דאמרינן אמר רבי זירא הלכה כרבי שמעון בן גמליאל ואפילו היו בהן עבדים כו'. ואמרינן נמי איזהו רשע ערום זהו המשיא עצה למכור בנכסים כרבי שמעון בן גמליאל מכלל דאי זבין זבינה זביני. עד כאן.

אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. אגב דבעי למפסק אין הבכור נוטל פי שנים בראוי פסיק נמי הא מילתא אף על גב דלית בה פלוגתא. יש אומרים שבא ללמד שאין הבעל נוטל בראוי כעין מעשה דסבתא. עליות. ועיין בחדושי הרמב"ן ז"ל.

ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. והוא הדין נמי דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח כיון דפסיק רב פפא כרבנן במלוה מסתמא בשבח נמי הכי סבירא ליה דאי לאו הכי הוה ליה למפסק כרבי בשבח וכרבנן במלוה. והא דלא איירי רב פפא בפיסקא דשבח בהדי שאר אמוראי דלעיל משום דלא הוה שמעינן מההוא פיסקא דין מלוה דהא איכא למאן דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה לרבנן וכדרב יהודה אמר שמואל דלעיל והא דשלחו מתם. עליות.

ולענין בעל אי הויא גביה מלות אשתו ראויה או מוחזקת. כתב הרא"ם ז"ל דמוחזקת היא לגביה וירית לה דדוקא גבי בכור הוא דהויא ראויה משום דמתנה קרייה רחמנא אבל לגבי בעל מוחזקת דכל מאי דאית לה לאתתא ירית ליה בעל ולא אמרו אין הבעל נוטל בראוי אלא בראוי דירושה שהוא ראוי גמור אבל ראוי דמלוה כמוחזק הוא לגביה. וסיוע לדבריו מדרב פפא דהכא פלגינהו לבעל ובכור ואמר אין הבעל נוטל בראוי ואין הבכור נוטל במלוה ואם איתא לימא אין הבעל והבכור נוטלין בראוי כבמוחזק ואי נמי אין נוטלין במלוה. ומסתברא דאי אפשר לערבן ולומר אין הבכור והבעל נוטלים בראוי כבמוחזק דהא אינם שוים בראוי שהרי הבעל נוטל בשבח ואפילו בשבחא דלא אתי ממילא ולגבי בכור פליגי ולכתחלה אין עושין כרבי. הרשב"א ז"ל.

ועוד הביא הרא"ם ז"ל ראיה לדבריו מההיא דתניא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה וכבר כתיבנא לה לעיל דתניא והמית איש או אשה אמר רבי עקיבא מה בא ללמדנו כו'. מה איש נזקיו ליורשין אף אשה נזקיה ליורשיה כלומר ולא לבעל ואוקמה ריש לקיש בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר המיתה דהוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק אבל בשאר נזיקים דמשתלמים מחיים הרי הן לבעל. ואקשינן ובשאר נזקין לא והתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותן ליורשיה ואוקמה רבה בגרושה וכן אמר רב נחמן בגרושה אלמא בנשואה בין למר בין למר נזקיה לבעל אף על פי דהוו להו כמלוה. ואקשינן תו ולוקמה בין רבה בין רב נחמן אפילו בנשואה ולרבה בשגבו מעות ולרב נחמן בשגבו קרקע דאמר רבה גבי בכור גבו מעות אין לו ומהדרינן הני מילי לטעמייהו דבני מערבא דסבירי להו אליבא דרבנן דאמרי בכור נוטל במלוה אבל לא ברבית משום דלא איתחזק בידא דאבוהון אבל בעלמא כרבה סבירי להו דחשיב ליה כמוחזק ואמר דבכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית אלמא לדידהו מלוה לגבי בעל מוחזקת היא. וראיה זו איננה דאדרבה ממנה אתה למד דאחד בכור ואחד הבעל שוין בה דאי לא היכי מדמה ומקשה התם ממאי דאמרי רבה ורב נחמן בבכור במאי דקאמרי גבי בעל דשאני בעל דמלוה מוחזקת אצלו מאי קא מדמי להו להדדי דאלו לגבי בעל אלו נשואה היתה נזקיה לבעל. וגם מה שהוא גורס שם אבל בעלמא כרבי סבירי להו אינה כן ברוב הספרים. אלא כי קאמרי הכא כרבי ולומר דריש לקיש דאוקמה דוקא בכופר על כרחך כרבי סבירא ליה ולרבי כיון דאמר בכור נוטל בין במלוה בין ברבית דמוחזק הוא לדידיה כל שכן מעות וקרקע דגוף המלוה או הנזקים משום הכי אוקמה לההיא דהכה את האשה דוקא בגרושה. ולדידי קשיא לי עוד לדברי הרב ז"ל דאם איתא דמלוה מוחזקת היא לגבי בעל אם כן מי דחקם לומר אבל בעלמא כרבי סבירי להו כלומר לענין ירושת הבעל לימא אבל בעלמא לכולי עלמא דהא לא אשכחן להו לרבנן ורבי דפליגי אלא בבכור אבל בעלמא לא ואם כן לימא הני מילי בבכור אבל בבעל בין גבו מעות בין גבו קרקע יש לו. ולענין כתובת אשה ובעל חוב כתב הרא"ם משם הריא"ף ז"ל ורבינו חננאל ז"ל שהמלוה ראויה היא אצלם ואין אחד מהם גובה ממנה דמלוה ראויה היא לכל דבר. אבל הוא ז"ל כתב דמוחזקת היא אצלם ואשה גובה מהם והביא ראיה ממה ששנינו בברייתא בפרק מי שהיה נשוי הרי שנושה באחין מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר היבם הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות. אלמא מלות הבעל מוחזקת היא לגבות ממנה כתובתה. והרב ז"ל בעצמו דחאה דהתם לענין יבמה אכתי לא מטא זמן כתובתה לגבות והרי הוא כאלו גבה הבעל את תובו וכל מה שיש לבעל משועבד לכתובתה שכתובתה על נכסי בעלה הראשון וכיון דילקח בהן קרקע כי מיית יבם ומטיא כתובתה למגבי מוחזקת היא. ועוד הביא ראיה מדתנן בפרק הכותב מי שמת והניח אשה ובעל חוב והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם ורבי עקיבא אומר אין מרחמים בדין אלא ינתנו ליורשים וטעמא דרבי עקיבא משום דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי הא לאו הכי אשה גובה כתובתה מהם. וממילא שמע מינה דמלוה מוחזקת היא ליפרע ממנה בעל חוב וכתובה. והילכך השתא דתקון רבנן בתראי למגבה כתובה ממטלטלי דיתמי אפילו כתובה נגבית מן המלוה בין גבו מעות בין גבו קרקע. ולא ירדתי בראיה זו לסוף דעת הרב ז"ל דהתם ודאי אי לאו דמלוה דמטלטלי הוא ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי בעל חוב גובה ממנה לכולי עלמא ואפילו גבו מעות ובין כתובת אשה לרבי מאיר דאמר דמניה אפילו ממטלטלי גביא דמטלטלי לכתובה משתעבדי כבעל חוב דעלמא ולא משום דכתובה ובעל חוב גובין מן הראוי אלא מדרבי נתן והיינו דקאמר ליה רבא לאביי התם בפרק כל שעה דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ומדינא יתומים שגבו בחובת אביהם אפילו קרקע אין בעל חוב גובה אותה מהם דהוו להו נכסי דקנו יתמי אלא דחוזר וגובה מדרבי נתן והוא הדין בשגבו מעות עכשיו דתקון רבנן גאוני ז"ל בין לכתובה בין לבעל חוב ממטלטלי דיתמי ומוציאין מזה ונותנים להם. ולדעת הריא"ף ז"ל שכתב שם בפרק האשה שנפלו לה נכסים דלאו תרי חומרי נינהו דחזרו המטלטלי עכשיו לדידן כדינא דרבי מאיר לגבות מהם האשה את כתובתה ומכל מקום כופר שאינו משתלם מחיים אין האשה ובעל חוב גובין ממנו משום דמלוה ראויה היא ומדרבי נתן ליכא בהא ולפיכך אין גובין ממנה דאין האשה ובעל חוב גובין מן הראוי כתובת האשה בהדיא שנינו בבכורות אלו שאין נוטלין בראוי כבמוחזק הבכור וכתובת אשה והיבם והוא הדין לבעל חוב ומשום הכי לא ערביה התם בהדי הנך וליתני הבכור והיבם וכתובת אשה ובעל חוב משום דהתם קתני ולא בשבח ואלו בעל חוב גובה הוא את השבח ותנן בפרק מי שמת נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב בעל חוב אומר האב מת ראשון יורשי האב אומרים הבן מת ראשון בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן ואמרינן מאי יורשי האב בנים ואפילו הכי אין בעל חוב של אביהם גובה מהם כל שמת אביהם קודם אבי אביהם ואף על גב דבמקום אביהם קיימי וכדאמרינן התם בכור שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בחיי אביו הבן מוציא מיד הלקוחות דאמר להו מכח אבוה דאבוה קא אתינן ובמקום אב קאתינא אלמא דבן יורש חלק בכורה מחמת אביו אפילו הכי אין הלקוחות גובין מהם אלמא בעל חוב אינו נוטל בראוי דירושה וכן בכל ראוי שאין דינו של רבי נתן שייך ביה. ומלוה שיש עליה משכון מטלטלין מוחזקת היא וקנויה היא לו מדרבי יצחק דאמר בעל חוב קונה משכון והבכור נוטל בה פי שנים וכדאמרינן בפרק השולח שאין השביעית משמטתה ולא שנא משכנו בשעת הלואתו ובין שלא בשעת הלואתו והוא הדין שהבעל חוב וכתובת אשה נפרעין מהם לאחר תקנה שהתקינו שיהו גובים מטלטלין דיתומים. ומשכונת קרקע באתרא דלא מסלקי בכור נוטל בה פי שנים ובעל חוב גובה ממנה אבל באתרא דמסלקי אין בכור נוטל בה פי שנים ואין בעל חוב גובה ממנה לדינא דגמרא וכדאיתא בפרק איזהו נשך. אלא שלאחר התקנה כתובת אשה ובעל חוב גובין ממנה וכן הדין באתרא דמסלקי כל שהגיע זמנה בחיי האב כך כתב הרא"ם ז"ל. ומסתברא לי שלא אמרו שם משכנתא באתרא דמסלקי אין הבכור נוטל בה פי שנים אלא באתרא דמסלקי מיד אבל בסתם מקומות דסתם משכנתא שם שתא הרי הוא כמכר ולעולם נידונית כמכר ואפילו לאחר הזמן וכל שהממשכן גואל חושבים אותו כחוזר ולוקח וכל שכן באתרא דמסלקי ואפילו לאחר שהגיע זמנה. וכבר כתבתיה בארוכה במקומה בפרק איזהו נשך בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הרמב"ן ז"ל עיין בחדושיו.

עוד כתב הרא"ם ז"ל לפי שטתו וזה לשונו: אי קשיא לך הא דאמרינן בפרק מי שמת בענין האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב וחזרה שושבינות חזרה לאמצע כו'. ושמואל אמר הכא ביבם עסקינן דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק דשמע מינה שהשושבינות שהיא כעין מלוה ודמיא לה ראוי הוי וקסלקא דעתך למפשט מינה דאפילו בעלמא דלאו בכור הוא מלוה ראויה היא ולא מוחזקת. שתי תשובות בדבר יש לנו להשיב ולדחות בהם קושיא זו חדא דשושבינות שניא ממלוה דאלו מלוה כי קא יהיב ליה מעיקרא ודאי דלפרעון קיימא ואתיא לידי פרעון כדמטא זמנה אבל שושבינות מי איכא למימר דאתיא לידי פרעון בודאי דילמא מת המשלח מקמי דלינסוב האי דנשתלחה לו אי נמי מת היאך דנשתלחה לו מקמי דלינסוב דלא אתי לידי פרעון כלל ואף על גב דהא אוקימנא כששמח עמו שבעת ימי חופה ואחר כך מת דהא קיימא לפרעון מקמי דלימות אפילו הכי כיון דבעידנא דשדר ליה לשושבינות לא ידיע אי אתי לידי שושבינות אי לא אתי אההיא עידנא שהוא כעין הלואה ביה הוא דמשגחינן אבל מאי דאתי לידיה בתר הכין כיון דלאו עידן דהלואה הוא ולאו פרעון איפרע ביה כמאן דליתיה דמי ולא סמכינן עליה ולא משגחינן ביה. ועוד דאי נמי אמרת דמכי שמח עמו שבעת ימי חופה הא קיימא לפרעון מקמי דלימות והוה ליה מלוה אכתי ליכא למגמר מינה לכתובת אשה ולירושת בעל דמלוה ראויה היא דאית לן למימר שאני יבם דבכור קרייה רחמנא וכי היכי דלענין בכור מלוה ראויה היא ולא מוחזקת הוא הדין נמי לענין יבום ראויה היא ולא ירית לה אבל לעולם לענין ירושת בעל וכתובת אשה איכא למימר דמוחזקת היא וכדברירנא. הכי הוא דאסתבר לן כהא עניינא כפום מאי דמתחזי בהאי מתניתין ושמעתא.
אבל רבינו הרב זצ"ל היה סבירא ליה בכלהו ענייני דמלוה ראויה היא ולא הוה מפליג בין בכור לירושת בעל וכתובת אשה ואף רבינו חננאל ז"ל הכי כתב ואנן נמי חיישינן להו ואכתי לא עבידנא בהו עובדא. ולהאי סברא דילן לא תימא הני מילי במלוה דמטא זימנא מקמי דלימות לגבות דומיא דנזקין הוא דאמרינן מוחזקת הויא אבל היכא דמית ליה מלוה מקמי דמטא זמניה לגבות ראויה היא דומיא דכופר. אבל לא שנא מטא זימנא למיגבה ולא שנא לא מטא זימנא למיגבה אלא בתר דמית ליה מלוה מוחזקת היא ובעל ירית להו וכתובה גביא מיניה. וכי תימא מאי שנא מכופר שאני כופר הואיל ולאו בר תשלומין מחיים כלל ולא עוד אלא אף חיוב ממון ליכא מחיים דהא מיתה הוא דמחייבת ליה לכופר ומשום הכי הוי ראוי אבל מלוה כיון דעיקר חיוב ממון הא איתיה מחיים ולא עוד אלא אפילו לענין תשלומין בר תשלומין הוא דהא אלו הוה ליה מלוה בחיים עד דמטא זימנא למגבה הויא משתלם אף על גב דמית ליה מקמי דלימטייה זימנא למגבה מוחזקת היא ובעל ירית לה וכתובה גביא מיניה. מיהו מסתברא לן דדוקא מלוה בשטר דאיכא שעבוד נכסי וקא משתעבדי ליה נכסי דלוה בחיי דמלוה מחיים אבל מלוה על פה דליכא שעבוד נכסי אי מטא זימניה לגבות מחיים הויא מוחזקת דילפינן מנזקין דאשה דאוקימנא לה בגרושה דשמע מינה דאי לאו גרושה בעל ירית לה ואף על גב דבמלוה על פה הוא ואי לא מטא זמנא למגבה מחיים כיון דליכא שעבוד נכסי ואי קדם וזבין זביניה זביני הא ליכא זכיה מחיים והוה ליה ראוי. עד כאן.
והרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל והר"י ז"ל בעליות וכל האחרונים והר"ן ז"ל חולקים עליו ואומרים דאין הבעל יורש מלות אשתו דמסתמא משוינן ירושת הבעל לירושת בכור לכל דיני ראוי ואי נמי ירושת הבעל דרבנן כיון דאמור רבנן שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק נמצא שתקנו ירושת הבעל כעין ירושת הבכור אבל לענין כתובת אשה אף על פי שאינה נוטלת בראוי אפילו הכי גובה כתובתה מן המלוה. והביא הר"י ז"ל בעליות ראיה לזה וזה לשונו: וראיה לדבר דתנן בפרק הכותב מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והוו ליה מלוה ופקדון ביד אחרים כו' ועד כאן לא פליג רבי עקיבא עליה דרבי טרפון אלא משום דכולם צריכים שבועה כו' ולא מסתבר להעמיד משנה זו כרבי דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה ודלא כרבנן. ועוד כיון דלרבה אליבא דבני מערבא כו' ככתוב בתוספות. וצריך אתה לפרש כיון דלענין כתובות אשה נמי תנן דאינה נוטלת בראוי מאי שנא דלגבי בעל הויא מלוה ראוי ולענין כתובה הויא כמוחזק. ויש לפרש כיון דמלוה משתעבדת לאשה בחיי הבעל מדרבי נתן אף על גב דהויא ראוי לגבי בעל גובה כתובתה ממנה כיון שכבר נשתעבדה לה מה שאין כן בבכור ובבעל דבעל נמי אין לו שום זכות בגוף מלוה ונזיקין על אשתו אלא לאחר מיתה אבל מחיים אין לו שום זכות אלא בפירות. ויש בידך להשיב על הטעם הזה ולומר כיון דאין האשה גובה כתובתה מן הראוי לא תשתעבד מלוה שהלוה הבעל קודם נישואין כיון דראויה היא. ויש לומר מקרא מלא דבר הכתוב ונתן לאשר אשם לו דבעל חוב משתעבד למי שזה משועבד והרי הבעל משועבד לאשה הלכך על כרחך בעל חוב דבעל נמי משתעבד לה.

עוד יש לפרש היינו טעמא דגביא אשה כתובתה מן המלוה לפי שאין דינה כבכור ובעל כלל אלא הרי היא כבעל חוב שנוטל בראוי כמו שהוכחנו למעלה מסוגיא דפרק מי שמת והא דקתני התם שאין האשה נוטלת בראוי היינו דוקא ראוי דירושה שמתו מורישי הבעל אחר שמת הבעל ולפיכך אין האשה גובה כתובתה מן הראוי משום דאמרי יורשים אבי אבונא קיריתנא והוא הדין לבעל חוב שאינו נוטל בראוי דירושה וכדתנן בפרק מי שמת יורשי הבן אומרים הבן מת ראשון כו'. ומפרש טעמא בגמרא משום דאמרי יורשים אבי אבא קיריתנא וסתם ראוי דקאמרינן בכל דוכתא בראוי דירושה מיירי בהדיא דאמרינן מנין לבעל שאינו נוטל בראוי והיינו ראוי דירושה דאלו ראוי דמלוה לית ליה לרבי דהא סבירא ליה דבכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית. ועוד דמפקינן ליה מדכתיב שגוב הוליד את יאיר ועל כרחך ראוי דקתני נמי במתניתין דבכורות היינו ראוי דירושה כלומר ירושה הראויה לבא לו ולא בא לו בחייו דשבח הא קתני לה בהדיא ואלו היה רוצה התנא ללמד דכולן אין נוטלים במלוה הוה קתני נמי מלוה כי היכי דקתני שבח דמלוה נמי פלוגתא היא. ועוד דאמרינן התם בגמרא גבי הא דתני בסיפא וכולן אין נוטלים בשבח ולא בראוי כבמוחזק שבח לאתויי שבחא דממילא חפורה והוו שובלי ולא בראוי לאתויי נכסי אבא דאבא מדלא אמרינן ולא בראוי כבמוחזק לאתויי מלוה או רבית וכדאמרינן בשבח לאתויי שבחא דממילא שמעת מינה דראוי דכולה מתניתין היינו ראוי דירושה בלבד דאלו מלוה אשה גובה כתובתה ממנה. ותדע לך דסתם ראוי בירושה וראוי לבא מיירי מדאיצטריך למיתני סיפא כולן אין נוטלים בראוי לאתויי נכסי אבא דאבא ואלו היה מלוה בכלל ראוי דירושה השתא במלוה אין נוטלים בנכסי אבא דאבא דלא היה בהם שום זכות לאב ולבעל מיבעיא אלא ודאי סתם ראוי היינו ראוי דירושה. ותדע שאין כתובת אשה ובעל חוב חלוקים בדין זה אלא לענין שבח דקיימא לן בעל חוב גובה את השבח דמקשינן התם בגמרא אמתניתין דקתני שאין האשה גובה את כתובתה מן השבח והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ומפרקינן מקולי כתובה שנו כאן וגבי ראוי לא הוי בינייהו מידי. ועוד ראיה לדברינו דאמרינן בפרק אף על פי תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה למוכרת כו' לשבח ולא אמרינן לראוי אלמא אין הפרש בין כתובה ובעל חוב לענין ראוי. כן נראה בעיני.
ויש להקשות בהא דמפיק בגמרא התם דאין בכור נוטל בראוי מדכתיב בכל אשר ימצא לו תיפוק ליה דמצו יורשים למימר אבי אבונא קיריתנא. וכבר הוכחנו בראוי דמתניתין היינו ראוי דירושה ועוד דקתני סיפא וכולן אין נוטלים בראוי לאתויי נכסי אבא דאבא ועל כרחך היינו משום דכתיב בכל אשר ימצא לו דאי אמרת דטעמא דסיפא משום דאמרי יורשים אבי אבונא קיריתנא וראוי דרישא במלוה או ברבית ומשום בכל אשר ימצא לו כדמפרש טעמא בהדיא התם אשתכח דרישא אית בה רבותא טפי מסיפא דאלו בסיפא מתרי טעמי אינו נוטל פי שנים משום דהוי ראוי ומשום דאמרי יורשים אבי אבונא קיריתנא. ויש לפרש דאי לאו דכתיב בכל אשר ימצא לו דממעטינן מינה ראוי ודאי היינו אומרים שהבכור נוטל פי שנים בנכסי מורישי אביו אף על פי שמתו לאחר מיתת אביו שאין היורשין יכולים לומר אבי אבונא קיריתנא לעקור דין הירושה שאביהם ראוי לירש ולהורישם דודאי הבן קודם לבניו ויורש בקבר כדי להוריש לבכור פי שנים והיכא שייך למימר אבי אבונא קיריתנא כגון בעל חוב דלא שייך מעיקרא כלל בהדי ירושת האב שהבנים יורשים מאבי אביהם מה שהם ראוין לירש מאביהם הלכך באין מכח אבי אביהם להפטר מבעל חוב של אביהם. ועוד בני בנים כשיורשים אבי אביהם והיינו מחמת שעומדים במקום אביהם וכדאמרינן בפרק מי שמת אבי אבונא קיריתנא ובמקום אב קאימנא ולפיכך בת הבן יורשת עם הבן ואין בת המת יורשת עם בת הבן לפי שעומדת בת הבן במקום אביה כיון שאין לו בן וכשיש לו בן אין בת הבן יורשת בנכסי אבי אביה וכן כשיש לו שני בנים ומתו לזה בן אחד ולזה שני בנים נוטל האחד כנגד השנים לפי שהשנים במקום בן אחד לאבי אביהם לפיכך אי לא כתב רחמנא בכל אשר ימצא לו הייתי אומר שהבכור עומד במקום שני בנים לאביו כיון שהוא ראוי לירש פי שנים הלכך נוטל בנכסי אבי אביו שני חלקים. נמצאת אומר מה שאין הבכור נוטל שנים בראוי דהיינו אבי אביו היינו משום דכתיב בכל אשר ימצא לו ושאין בעל חוב נוטל בראוי היינו משום דאמרי יורשים אבי אבא קיריתנא אבל בשבח ומלוה וכופר ושושבינות נוטל ובכור שאינו נוטל בכל אלה היינו משום דכתיב בכל אשר ימצא לו אי נמי דכתיב לתת לו כו' מתנה קרייה רחמנא כן נראה בעיני. ונראה בעיני דאשה כתובתה נוטלת בין במלוה בין ברבית שהרויחה מלוה בחיי הבעל אבל ברבית שהרויחה מלוה אחר מיתת הבעל אינה נוטלת דהוה ליה כשבח. והרי אנו חוזרים לברר משנת הכותב לפי שכתבנו דלית לן לאוקמי דברי רבי טרפון ורבי עקיבא כרבי במלוה ודלא כרבנן אם תבא להשיב על כרחך ליחידאה מתוקמה דלא מתוקמה אלא כרבי נתן דאמר מנין שמוציאין כו' ופליגי רבנן עליה. יש לומר בהא אפילו רבנן מודו כיון שעדיין לא בא ממון זה לרשות היתומים ומהאי טעמא אמר רבי טרפון ינתנו לכושל שבהם דהיינו לכתובת אשה ואם אין שם כתובת אשה ינתנו לבעל חוב אף על גב דכולי עלמא מטלטלי דיתמי לבעל תוב לא משתעבדי. עד כאן לשון הר"י ז"ל בעליות.
וזה לשון הר"ן ז"ל: ולענין בעל חוב בראוי גמור דלא מצינן למיתי עליה מדרבי נתן איכא מאן דאמר דגובה וכן כתב הרמב"ן ז"ל בסוף הלכות בכורות בשם מקצת רבוותא דסבירי להו הכי כדתנן התם בבכורות ולא האשה בכתובתה מקולי כתובה שנו כאן אבל בעל חוב גובה מן הראוי. ותמהני על מי שאמר כן אם העביר עיביו בשמועה דהא מקשינן בהדיא מבעל חוב לבכור דאמרינן ועוד הא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה יתומים שגבו קרקע כו' ואם איתא דבעל חוב גובה מן הראוי מאי קושיא. אלא ודאי דיניה דבעל חוב כדינא דכתובה ששניהם אינם גובים מן הראוי וכי תנן במתניתין ולא את האשה בכתובתה הוא הדין לבעל חוב דלא גבי ראוי והא דקתני אשה משום שבח דבעל חוב גובה את השבח ואשה אינה גובה משום קולי כתובה והיינו דלא דייקינן בגמרא אראוי מאי שנא כתובה כדדייקינן אשבח והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח כו' ועוד הביאו ראיה שאף בעל חוב אינו גובה מן הראוי מדתניא בתוספתא הבכור והיורש את אשתו והמיבם והמתנה נזק וחצי נזק תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כולן אין נוטלין בראוי אבל נותן להם משדה החוזרת ביובל והא נזקין חוב הן וקתני דאין נוטלים בראוי. ועוד הביאו ראיה מדתנן לקמן בפרק מי שמת נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב בעל חוב אומר האב מת תחלה ויורשי האב אומרים כו' ~אמרינן מאי יורשי האב בנים אלמא אין בעל חוב נוטל בראוי כבמוחזק וכן מוכח בירושלמי וכן דעת הרמב"ן וכל גדולי האחרונים ז"ל. עד כאן.

ובמלוה שעמו פליגי. ואיכא דגרסי פלגי. הרא"ם ז"ל.