בבא מציעא קב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בגובתא דקניא ת"ר המשכיר בית לחבירו על אהשוכר לעשות לו מזוזה בוכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא ומנכרי נוטלה בידו ויוצא ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר אשתו ושני בניו מעשה לסתור אמר רב ששת ארישא:
הזבל של בעל הבית ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד:
במאי עסקינן אילימא בחצר דאגיר ליה לשוכר ותורי דשוכר אמאי של בעה"ב אלא בחצר דלא אגירא לשוכר ותורי דמשכיר פשיטא גלא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא קמו בה מסייע ליה לר' יוסי ברבי חנינא דא"ר יוסי ברבי חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו מיתיבי אם אמר כל מציאות שיבאו לתוכו היום תקנה לי חצרי לא אמר כלום ואם איתא להא דא"ר יוסי בר' חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אמאי לא אמר כלום הכא במאי עסקינן בחצר שאינה משתמרת אי הכי אימא סיפא יצא לו שם מציאה בעיר דבריו קיימין ואי בחצר שאינה משתמרת כי יצא לו שם מציאה בעיר מאי הוי כיון דיצא לו שם מציאה בעיר מיבדל בדילי אינשי מינה והויא לה כחצר המשתמרת מיתיבי זבל היוצא מן התנור ומן הכירים דוהקולט מן האויר הרי הוא שלו ושברפת ושבחצר של בעל הבית ואם איתא להא דר' יוסי בר' חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו קולט מאויר אמאי הרי הוא שלו אויר חצרו הוא אמר אביי במדביק כלי בשולי פרה רבא אמר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ומי פשיטא ליה לרבא והא מיבעי בעי לה דבעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצאתה בפתח זה מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לאו כמונח דמי התם לא מיפסק ולא מידי הכא מיפסק כלי ושברפת ושבחצר הרי אלו של בעל הבית תרתי אמר אביי הכי קאמר ושברפת שבחצר הרי אלו של בעל הבית אמר רב אשי הזאת אומרת המשכיר חצירו סתם לא השכיר רפת שבה מיתיבי יוני שובך ויוני עלייה וחייבות בשילוח זואסורות בגזל מפני דרכי שלום ואם איתא להא דאמר רבי יוסי בר' חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו קרי כאן (דברים כב, ו) כי יקרא חפרט למזומן אמר רבא ביצה ביציאת רובה הוא דאיחייבה לה בשילוח ומיקנא לא קניא עד דנפלה לחצרו וכי קתני חייבות בשילוח מקמי דתיפול לחצירו אי הכי אמאי אסורות משום גזל אאמן ואיבעית אימא לעולם אביצים ומדנפיק רובה דעתיה עילוה והשתא דאמר רב יהודה אמר רב טאסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם שנאמר (דברים כב, ז) שלח תשלח את האם והדר את הבנים תקח לך אפי' תימא דנפלה לה לחצרו יכל היכא דאיהו מצי זכי ליה חצרו זכיא ליה וכל היכא דאיהו לא מצי זכי ליה חצרו נמי לא זכיא ליה א"ה אסורות בגזל מפני דרכי שלום אי דשלחה גזל מעליא הוא אי דלא שלחה הא בעי שלוחה בקטן דלאו בר שילוח הוא קטן בר דרכי שלום הוא ה"ק אביו של קטן חייב להחזיר לו מפני דרכי שלום:
מתני' כהמשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר השכיר לו לחדשים נתעברה השנה נתעברה למשכיר מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהב לשנה מדינר זהב לחדש
רש"י
[עריכה]בגובתא דקניא - ותולה אותה:
ארישא - שוכר מישראל הוה דתניא רישא לא יטלנה בידו ויצא:
ותורי דמשכיר - דכיון דלא אוגריה ליה. מסתמא דתורי דמשכיר הוו בה:
בחצר דמשכיר - שלא השכיר את החצר:
ותורי דאתו מעלמא - וסתם גללים אפקורי מפקרינהו בעלים וקניא ליה חצרו ואפילו קדם השוכר והגביהן לא זכה בהן:
יצא לו שם מציאה בעיר - שיצא קול בעיר שבא צבי שבור בתוך שדהו או מן הנהר הציף לתוכה דגים:
והקולט מן האויר - שקיבל גללים לתוך כלי שנתן כלי באויר וקיבל גללים בתוכו:
שלו - של השוכר:
ושברפת ושבחצר - קס"ד בחצר שלא השכירה לו המשכיר:
בשולי פרה - סמוך לנקביה דליכא אויר:
זרק ארנקי - והפקירה לכל הקודם:
תרתי - בתמיהה תרתי איצטריכא לתנא למיתני ליתני חדא כיון דבשלא השכירה עסקינן מה לי רפת ומה לי חצר:
שברפת שבחצר - המושכרת לשוכר כל הזבל שברפת שבה לבעל הבית ואשמעינן דהמשכיר את החצר לא השכיר רפת שבה:
יוני שובך - שמבקשים מזונותיהן בשדה וקניהן בשובך ואין אלו יוני הרדסיאות הגדילים בבתים:
חייבין בשילוח - הקן אם רובצת על הביצים דקרינא בהן כי יקרא פרט למזומן דלאו מזומן נינהו:
קרי כאן כי יקרא פרט למזומן - וכיון דהביצים שלו הוה ליה הקן מזומן דקן הוא הביצים:
מיציאת רובה - קרינא בהן או ביצים ואם היה בא לתפוש קודם שתיגמר יציאתה חייב לשלח האם וליקח הבנים:
אמאי אסורות משום גזל - כיון דלא נפלה לחצרו:
אאמן - כלומר גזל דדרכי שלום אפילו אאמן נמי קאמר דדעתו של בעל השובך עליהם דבטוח הוא דחוזרים למקומן לערב:
ואי בעית אימא - אביצים ולא אאמן:
אפילו דנפלה לחצרו - חייבות בשילוח הקן ולא מזומן הוא כל זמן שאם רובצת עליהן ולא תיקשי לרבי יוסי בר' חנינא דכל היכא דאיהו וכו':
אסורות מפני דרכי שלום - ותו לא בתמיהה:
אי דשלחה - מי שנטלן:
גזילה מעליא הוא - דהא קניא ליה חצרו:
ואי דלא שלחה - הא בעי שלוחה ואיכא איסור שלח תשלח והדר את הבנים תקח לך וכו' מאי איריא גזל:
הכי גרסינן בקטן - הא דקתני דרכי שלום ותו לא בדלא שלחה ובקטן דלאו בר שילוח הוא דאינו חייב במצות:
מתני' נתעברה לשוכר - לא ירבה לו שכר חודש שהעיבור בכלל שנה:
תוספות
[עריכה]בגובתא דקניא. מכאן נראה כמו שפירש רש"י במנחות (דף לג.) שמניחין המזוזה מעומד לכן צריך גובתא דקנה שלא תפול אבל לפר"ת שמניח אותה מיושב כמו ספר תורה מונח בארון ולא מעומד ובמנחות (שם) נמי עשאה כמין נגר פסולה והיינו מעומד דשילהי המוכר פירות (ב"ב דף קא. ושם) אמר על כמין נגר היינו קבורת חמור משמע במעומד קאמר ואם כן גובתא דקניא למה לי ויש לומר שלא תכלה מלחלוחית הכותל:
מסייע ליה לרבי יוסי בר' חנינא. פירשתי בפ"ק (דף יא.):
קולט מן האויר אמאי הרי אלו שלו. תימה ואי ליתא דרבי יוסי אמאי שבחצר של בעה"ב:
תרתי. פי' דסתרן אהדדי דהאי שברפת לא איצטריך למיתני לגופיה דפשיטא הוא דשוכר בית בחצר שאין לו ברפת כלום ולא תנא אלא למידק שברפת לבעל הבית לפי שאין [בה] לשוכר כלום אבל בחצר שיש לשוכר בה הילוך כניסה ויציאה לביתו לא הוי דבעל הבית והדר תני שאף שבחצר לבעל הבית:
פרט למזומן. וא"ת ואמאי לא פריך נמי מסיפא אמאי אסורין מפני דרכי שלום גזל גמור הוי וי"ל דמרישא ניחא ליה למיפרך וה"ה דמצי פריך מסיפא אי נמי לא מצי למיפרך מסיפא דאיכא למימר דהכי קאמר אסורות משום גזל גמור הביצים ואמן מפני דרכי שלום:
אי הכי אמאי אסורים משום גזל. דאפי' משום דרכי שלום ליכא ומשני אאמן פי' ולא אביצים וא"ת אמן נמי הא צריך שילוח וי"ל כי ליכא ביצים תחתיה וה"ה דה"מ למימר כס"ד מעיקרא אביצים שנפלו יש גזל גמור ואאמן יש דרכי שלום:
לא צריכא בקטן. ול"ג דשלחה קטן דאי שלחה קנה בעל השובך מדאורייתא ואטו משום דלקחו קטן יהא שלו אלא הקטן לקח הביצים בלא שילוח שעדיין לא זכה בעל השובך בביצים ותימה דאפי' בגדול ה"מ לאוקמי וכגון שנתן ידו או בגדו תחת הביצים בשעה שאם רובצת עליהם ולא נתכוין לזכות בביצים עדיין דאסור הוא אלא עשה כן כדי שלא יזכה בעל השובך בבצים אח"כ ושילח את האם ונטלן עכשיו וזוכה בהן:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]פח א מיי' פ"ו מהל' שכירות הלכה ג', ומיי' פ"ה מהל' תפילין הלכה י"א, סמג עשין נג, טור ושו"ע חו"מ סי' שי"ד סעיף ב', וטור ושו"ע יו"ד סי' רצ"א סעיף ב', [ רב אלפס כאן, ובסוף הלכות מזוזה דף עא. ]:
פט ב מיי' פ"ה מהל' תפילין הלכה י"א, סמג עשין נג, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"א סעיף ב':
צ ג מיי' פ"ו מהל' שכירות הלכה ה', ועיין בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' שי"ג סעיף ג':
צא ד טור ושו"ע חו"מ סי' שי"ג סעיף ג' בהג"ה:
צב ה מיי' פ"ו מהל' שכירות הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' שי"ג סעיף ב':
צג ו מיי' פי"ג מהל' שחיטה הלכה ח', סמג לאוין קכ, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ב סעיף ב':
צד ז מיי' פ"ו מהל' גזילה ואבידה הלכה ז', סמג עשין עג, טור ושו"ע חו"מ סי' ש"ע סעיף א' וסעיף ד:
צה ח מיי' פי"ג מהל' שחיטה הלכה ח', סמג לאוין קכ, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ב סעיף ב':
צו ט י מיי' פי"ג מהל' שחיטה הלכה י"ח:
צז כ מיי' פ"ז מהל' שכירות הלכה ב', סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' שי"ב סעיף ט"ו:
ראשונים נוספים
ואם איתא להא דר' יוסי ב"ר חנינא קולט מאויר אמאי הרי אלו שלו. פי' אי אמרת בשלמא ליתה [לדריב"ח] חצירו לא קניא אלא מפני דרכי שלום (וכ"ו) [וכיון] שלא הגיע לחצר אינו קונה כלל ומגיע לקרקע קונה אלא אי אמרת קנין גמור קונה חצר אפי' שלא מדעת בעלים אפי' אויר נמי ליקני אי נמי קס"ד חצירו של אדם אינו קונה לו אלא מדעתו ואין דעתו של בעל הבית על הנקלט מאויר:
א"ה אמאי אסורות משום גזל. פרש"י אי ס"ד דאיתא לדר' יוסי בר חנינא והכא בדאדיקא בגופה עסקי' אמאי יש בהן משו' גזל כלל הא פרחא ואזלא לה וכי היכי דאאמן אין בהם משום גזל ה"נ בבצי' ופריק אאמן כלו' אפי' אאמן. ואיבעי' אימא אאמן לא דלא סמכ' דעתי' דפרח' ואזל' אבל אביצה סמכ' דעתיה כיון דנפקא ליה רובא סבר הכא שדיא ליה ודעתיה עלויה זהו תורף פרש"י. ותמיה לי ומי איכא למ"ד אאמן ליכא מפני דרכי שלם והא תנן יוני שובך ויוני עלייה יש בהם גזל מפני דרכי שלם.
לפיכך נראין דברי המפרש דמעיקרא נמי קים לן דאאמן יש בהם גזל מפני דרכי שלם אלא דקס"ד דאכלהו קאמ' אבצים ואאמן משום דדעתיה עליהו וחצרו של אדם אינו קונה לו ולהכי אקשי' בשלמא אאמן יש בהן גזל מפני דרכי שלם דהדרי לכלובן אלא הבצים דילמא פרחא ושדיא לה בדוכת' אחריתי ואי איהו הדר ביצה לא הדרא ומפרקי' אאמן בלחוד משום דהדרא לכלובה לערב ואיבעי' אימא לעולם אף אביצה דסמכא דעתיה סבר כיון דנפק' רובא הכא שדי ליה ולעול' אאמן יש בהן מפני דרכי שלם שחוזרין לכלובן וסמכא דעתיה וכן עיקר.
ולמאי דס"ד דאסורות מפני דרכי שלם אבצים נמי מעיקר' ה"ל למפרך מינה אדר' יוסי בר חנינא אלא מרישא בעי לפרוכי ואלימ' ליה והא דאקשי' בלישנא בתרא [אי] דשלחה גזל מעליא הוא וכו' בדין הוא דלימא דאאמן קאי ומינת' באנפי נפשה קתני לה ולאו ברובצת עליהן אלא ניח' לי' לאוקמי ריש' וסיפ' בחד דינ':
והקולט מן האויר הרי אלו שלו ואם איתא לדר' יוסי בר חנינא וכו': ואיכא למידק, אלא מאי אין חצרו קונה לו, אם כן מאי שנא קולט מן האויר, אפילו לוקט מן החצר הרי אלו שלו. פירש הראב"ד ז"ל, דמדקאמר ר' יוסי קונה לו שלא מדעתו משמע קונה לו לגמרי וכאלו היא מדעתו, ואלו מדעתו הא קיימא לן דאויר חצר כחצר דמי, כדאמרינן לגבי גט (גיטין עט, א) הוא למעלה והיא למטה וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג מגורשת, ואם כן קולט מאויר אמאי שלו, אלמא שלא מדעתו לא קניא לגמרי.
ואינו מחוור בעיני, דמנין זו שיהא במשמע דברי ר' יוסי שהחצר קונה לו יותר ממה שיראה מהברייתא, דילמא חצר דוקא ולא ובנמוקי הרמב"ן ז"ל בשלמא אי ליתא לדר' יוסי חצרו לא קניא אלא מפני דרכי שלום וכל זמן שלא הגיע לחצר אינו קונה כלל ומגיע לקרקע קונה, אלא אי אמרת קונה קנין גמור שלא מדעתו אפילו אויר נמי ליקנייה.
גם זה אינו מחוור דדילמא אף ר' יוסי לא אמר מפני דרכי שלום, וא"ת אם כן היה לו לפרש קונה לו מפני דרכי שלום, אם כן אף ברייתא תיקשי לן דהא קתני שברפת ושבחצר הרי אלו של בע"ה ולא קתני בה מפני דרכי שלום. ועוד דאם איתא דאיכא בשנפל לחצר ממש מפני דרכי שלום, אפילו בקולט מן האויר אמאי אין בו מפני דרכי שלום דמכי עייל באויר חצרו דעתיה עילויה, וכדאמרינן בסמוך גבי יוני שובך ויוני עלייה אסורות משום גזל מפני דרכי שלום, ואוקמינן דנפקא לה רובא ואכתי לא נפלה לחצרו, ואקשינן אי הכי אמאי אסורות משום גזל ופריק מדנפקא לה רובא דעתיה עלויה. ועוד דהא מאן דמקשה אדר' יוסי משמע דסבירא ליה דאין חצרו קונה לו לעולם שלא מדעתו, מדאקשי ליה מן האומר כל מציאות שיבאו לחצרי היום תקנה לי חצרי לא אמר כלום, וקא סלקא דעתיה דאפילו בחצר המשתמרת היא מתניתא, אלמא למאן דסבירא ליה דלא כר' יוסי אפילו חצרו ממש לא קנתה לו. אלא שבזו י"ל דמאן דמקשה השתא מיהא דמן הקולט מן האויר אחרינא הוא ומסבר סבר דחצרו ממש קונה לו, וההיא דהאומר כל מציאות שיבאו לחצר בחצר שאינה משתמרת, ועדיין צריך לי עיון. (שיטמ"ק).
מתני': המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר. [כתב המ"מ פ"ז ה"ב משכירות]: כתב הרשב"א ז"ל נ"ל דדוקא באומר שנה זו אי נמי השנה הוה לי' כאומר שנה זו, אבל באומר שנה אחת למילף אין לו אלא י"ב חודש, וכן כתב בנדרים פרק קונם יין (סג, ) זה לשונו ולפי מה שאמרנו לא תמצא שהיה לא לשוכר לעולם י"ג חדש אלא בעומד בר"ה ונתעברה שנה, אבל בעומד באמצע השנה לעולם לא, דאי א"ל השנה או שנה זו אין לו אלא עד ר"ה, ואי אמר שנה אחת אינו מונה אלא י"ב חדש, ואפילו באומר מהיום שנה אחת כמו שאמרנו ע"כ, (ע"ש במ"מ.) [ובנמוק"י הוסיף על הנ"ל בשם רבנו וז"ל:] וכתב שיש לו בזה כמה ראיות בריש פרק קונם יין.
לא יטלנא בידו ויצא. כלומר אלא ימכרנה לו בדמים שהיא שוה וכן כתב רב אחא משבחא ז"ל בשאלתות שלו. ה"ר יהונתן ז"ל. וזה לשון הריטב"א ז"ל: לא יטלנה בידו ויצא. פירוש סתמא קאמר אפילו בשצריך אותה לבית אחר. ומיהו אפשר שחייב בעל הבית לפרוע דמיה עד כאן. וכן כתוב בספר ארחות חיים עיין שם.
ובגוי אם נכנס אחריו מצוה ליטלה שמא יטלנה הגוי וינהוג בה מנהג בזיון. אי נמי שמא האורח שיראה שם מזוזה יכנס שם שיהיה סבור שישראל דר שם ויהרגוהו או יעלילו עליו עלילות. ה"ר יהונתן.
וזה לשון הריטב"א: ובגוי נוטלה. לא נצרכה אלא אפילו בבית שרגיל גוי להשכירו לישראלים. וזה לשון הרמ"ך: וכשהוא מוצא מן הבית אם הוא של ישראל ועתיד ישראל עכשיו לדור בה אסור לו להוציא המזוזה מן הפתח ואם אינה של ישראל או אין ישראל עתיד ליכנס ולדור בה עכשיו אלא גוי אף על פי שהיא של ישראל מותר לו להוציאם משם. עד כאן.
אי לימא בחצר דאגירא לשוכר ותורי דשוכר. פירוש או תורי דשוכר. והוא הדין לשוורים דעלמא דשוכר הוא דזכי בהו כיון דאגירא ליה. והוא הדין בחצר דמשכיר ותורי דשוכר דכיון שהוא לבני ביתו ודאי לא מפקר ליה למשכיר והיינו דלא אשכחן אוקימתא אלא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא. הריטב"א.
לא צריכא בחצר דמשכיר. כלומר שאינה שכורה לשוכר אלא ליציאה וביאה ולא להעמיד לתוכה שוורים. הראב"ד.
וזה לשון ה"ר יהונתן: אלא בחצר של משכיר. כלומר שלא שכר לשוכר החצר כלל לעשות בה חפציו אלא ליכנס בה לביתו. ותורי דאתו מעלמא וקיימי בהאי חצר נמצא דזבל שלהן הוי הפקר והוה סלקא דעתין שאם קדם השוכר יזכה בו ליהוי שלו קמשמע לן דלא הויא זכייתו זכייה שכבר קדם אויר חצרו של משכיר וזכה בו תחלה ואף על פי שאינו עומד בצד ביתו ובצד חצרו קניא ליה חצרו כיון דחצר המשתמרת היא. עד כאן. ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל עיין בפרק ו' מהלכות שכירות. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: השכיר לו את הבתים שבחצר ולא השכיר לו את החצר לכל תשמישיה אלא ליציאה וביאה בלבד הרי בעל החצר זוכה בכל הזבל שבחצר היכא דאתו תורי מעלמא ודרו בגווה. והיכא דהוו תורי דשוכר וחצר דמשכיר ואגירא ליה לשוכר למיעל ומיפק נראה לומר דזבלה דשוכר מדלא שני בגמרא בחצר דמשכיר ותורי סתמא אלמא דלתוריה מיהא משתעבדא ליה מסתמא אף על גב דאי בעי משכיר מצי מעייל בה תורי אחריני דידיה או דעלמא. ונראה שעל דרך זה הלך הר"מ ז"ל פרק ו'. והיכא דאגירא ליה חצר לשוכר לכל תשמישיה אף על גב דדיירו בה וזבלוה תורי דמשכיר הכל לשוכר לפיכך הוא מטפל בהוצאת זבלים כשיצא אפילו בעל כרחו אף על גב דשוו בציר מאפקותא דמפיק בהו אזמ"ר. עד כאן. וכן דעת הריטב"א ז"ל ככתוב לעיל דיבור המתחיל אילימא וכו'.
מסייע ליה לרבי יוסי בר חנינא. ואם תאמר והא אפילו רבי יוסי בר חנינא לא אמר אלא בחצר המשתמרת לדעת בעלים ותצר זה אינה משתמרת לדעת הבעלים אלא לדעת אשוכר. ויש לומר דמיירי שהמשכיר אמר ליה לשוכר תשים עינך בחצר זה דהשתא היינו שפיר לדעת בעלים שנעשה שלוחו לשמרו. תלמיד הר"פ ז"ל והריטב"א ז"ל.
וקני ליה חצרו כדרבי יוסי בר חנינא. ואם תאמר למאי דאומר בפרק קמא גבי וכי רבי יהושע ורבי עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין דלא הוי ביתו של רבן גמליאל משתמר לגבייהו לפי שבני ביתו של רבן גמליאל שולטין שם שאין מחיצה בינתים אם כן גם בכאן אין חצר המשכיר משתמרת שהרי שוכר נכנס ויוצא דרך חצר ואין הפסק מחיצה בין דרכו של שוכר לשאר החצר מקום שהזבל בו. יש לומר דמיירי כגון שהמשכיר דר באחד מן הבתים שבחצר ומשתמרת החצר על ידי בני ביתו שמשתמשין בה תדיר הוי בהכי כעומד בצד שדהו לרבי. תוספות שאנץ.
ואם איתא לדרבי יוסי בר חנינא אמאי לא אמר כלום ואפילו לא אמר נמי. הראב"ד ז"ל.
אי הכי אימא סיפא יצא לו שם מציאה בעיר. פירוש אי אמרת בשלמא בחצר המשתמרת עסקינן וליתא לדרבי יוסי בר חנינא משום הכי ברישא לא אמר כלום מפני שאין כאן דעתו ואין חצרו זוכה לו שלא מדעתו וסיפא כיון שיצא לו שם מציאה בעיר כמאן דאיכא דעתו דמי ומשום הכי דבריו קיימין אלא לדידך דמוקמת לה בשאינה משתמרת כי יצא לו שם מציאה בעיר מאי הוי. הריטב"א והר"ן ז"ל ותלמיד הר"פ.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: אי הכי אימא סיפא יצא לו שם מציאה בעיר וכו'. פירש רבינו מאיר אי אמרת בשלמא ליתא לדרבי יוסי בר חנינא ובחצר המשתמרת סיפא איכא למימר דהיינו טעמא דכיון שיצא לו שם מציאה שאפילו אחרים יודעים שנכנס צבי לחצרו מסתמא כל שכן דאיהו גופיה ידע וכיון דגלי דעתיה דניחא ליה דליקני דאמר מעיקרא כל מציאות שיבאו וכו' אם כן חצרו קונה לו מדעתו. עד כאן.
כיון שיצא לו שם מציאה בדילי אינשי מינה. ומתיראין להכנס בתוכה שמא יאמר להן השלטון אתם שנכנסתם בחצר לקחתם המציאה לפיכך הויא לה כחצר המשתמרת רבינו חננאל ז"ל.
מבדל בדילי אינשי מיניא. ואם תאמר בית דהויא בחצר המשתמרת למה לי אמר אפילו לא אמר נמי. ויש לומר דמשום רבותא דרישא נקטיה. אי נמי כיון דאינה משתמרת ממש בעינן אמר. הרא"ש ז"ל.
ואי איתא לדרבי יוסי בר חנינא קולט מן האויר אמאי שלו. ואם תאמר ואי ליתא תיקשי ליה סיפא שברפת ושבחצר אמאי של בעל הבית. ויש לומר דהשתא מפרשינן שברפת שבחצר היינו רפת ממש שלא השכירו לבעל החצר אבל מה שבחצר של השוכר. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הריטב"א: ואם איתא לדרבי יוסי בר חנינא קולט וכו'. פירוש בשלמא לדידי כל שנכנס לחצר שלא מדעתו קולט מן האויר קרי ליה וסיפא דברפת הוא של משכיר משום דכל שברפת דעתו עליו אלא לדידך קשיא רישא דאפילו תימא דקולט מן האויר דוקא הוא אמאי לא זכה לו אויר חצרו שלא מדעתו ע"כ. השואל
והקולט מן האויר הרי אלו שלו ואם איתא לדרבי יוסי בר חנינא וכו'. ואיכא למידק אלא מאי אין חצרו קונה לו אם כן מאי שנא קולט מן האויר אפילו לוקט מן החצר הרי אלו שלו. פירש הראב"ד ז"ל דמדקאמר רבי יוסי קונה לו שלא מדעתו משמע קונה לו לגמרי וכאלו היא מדעתה ואלו מדעתו הא קיימא לן דאויר חצר כחצר דמי כדאמרינן לגבי גט הוא למעלה והיא למטה וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג מגורשת ואם כן קולט מאויר אמאי שלו אלמא שלא מדעתו לא קניא לגמרי. ואינו מחוור בעיני דמנין זו שיהא במשמע דברי רבי יוסי שהחצר קונה לו יותר ממה שיראה מהברייתא דילמא חצר דוקא ולא אוירה. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל בשלמא אי ליתא לדרבי יוסי חצרו לא קניא אלא מפני דרכי שלום וכל זמן שלא הגיע לחצר אינו קונה כלל ומגיע לקרקע קונה אלא אי אמרת קונה קנין גמור שלא מדעתו אפילו אויר נמי ליקנייה גם זה אינו מחוור דדילמא אף רבי יוסי לא אמר אלא מפני דרכי שלום ואם תאמר אם כן היה לי לפרש קונה לו מפני דרכי שלום אם כן אף ברייתא תיקשי לן דהא קתני שברפת ושבחצר הרי אלו של בעל הבית ולא קתני בה מפני דרכי שלום. ועוד דאם איתא דאיכא בשנפל לחצר ממש מפני דרכי שלום. אפילו בקולט מן האויר אמאי אין בו מפני דרכי שלום דמכי עייל באויר חצרו דעתיה עילויה וכדאמרינן בסמוך גבי יוני שובך ויוני עלייה אסורות משום גזל מפני דרכי שלום ואוקמינן דנפקא לה רובא ואכתי לא נפלה לחצרו ואקשינן אי הכי אמאי אסורות משום גזל ופריק מדנפקא לה רובא דעתיה עלויה. ועוד דהא מאן דמקשה אדרבי יוסי משמע דסבירא ליה דאין חצרו קונה לו לעולם שלא מדעתו מדאקשי ליה מן האומר כל מציאות שיבאו לחצרי היום תקנה לי חצרי לא אמר כלום וקסלקא דעתך דאפילו בחצר המשתמרת היא מתניתא אלמא למאן דסבירא ליה דלא כרבי יוסי אפילו חצרו ממש לא קנתה לו. אלא שבזו יש לומר דמאן דמקשה השתא מיהא דמן הקולט מן האויר אחרינא הוא ומסבר סבר דחצרו ממש קונה לו וההיא דהאומר כל מציאות שיבאו לחצר בחצר שאינה משתמרת. ועדיין צריך לי עיון. הרשב"א.
וזה לשון תלמיד הר"ף: ואי איתא להא דרבי יוסי בר חנינא קולט מאויר וכו'. אי אמרת בשלמא דליתיה לדרבי יוסי ובעינן דעת ניחא דלהכי אמר דהקולט מן האויר הרי הוא שלו דעל מה שבאויר אין דעתו ומכל מקום ברפת הרי הוא של בעל הבית משום דהוי על זה שפיר דעתו דרגילות הוא לבא שוורים דעלמא ברפת. ומכל מקום קאמר שפיר לעיל דמתניתין מסייעא ליה לרבי יוסי מדאקני ליה חצרו דהיה שלא לדעתו דאין רגילות שיבאו שוורים דמעלמא בחצר. ואם תאמר אכתי היכי מייתי ליה סייעתא ממתניתין אימא דמתניתין איירי ברפת דהיינו שפיר לדעתו. ויש לומר דמדקאמר במתניתין הזבל של בעל הבית ואין לו לשוכר אלא היוצא מן תנור ומן הכירים לבד ומשמע דכל השאר הוי דבעל הבית אפילו אותו שבחצר. עד כאן. רבא אמר אפילו תימא בשאין מדביק אלא כשהוא רואה שמטילה גללים מביא כלי ומקבלן ואויר שאין סופו לנוח כגון זה שהרי מפסיק לו כלי לאו כמונח דמי כדמפרש לה הראב"ד. אבל רבינו חננאל כתב וזה לשונו: אויר שאין סופו לנוח כגון דבר שהרוח מפריחתו מחצר לחצר לאו כמונח דמי. עד כאן.
זאת אומרת המשכיר חצרו סתם לא השכיר רפת שבה. כתב רבינו סעדיה גאון בדרכי התלמוד שלו שחבר בלשון ערבי כל זאת אומרת הלכה היא. אמר רב חסדא זאת אומרת בת אצל האם. אמר רב ששת זאת אומרת הכחשה תחלת הזמה עד כאן. והתימה מהרמב"ם שלא הביאה בחבורו ובפרט כיון שהריא"ף הביאה. אמר אביי הכי קאמר ושברפת שבחצר וכו' כלומר אם השכיר לו החצר סתם ובאותו חצר איכא רפת לא השכיר לו הרפת ומילתא אחריתי קאמר ולא איירי בזבל כלל. ה"ר יהונתן.
ושברפת שבחצר. כלומר חדא קתני ובחצר שהיא שכורה אף לשוכר לשוורים הא שברפת מכל מקום אינו שכור לו ושל בעל הבית הוא. אמר רב אשי זאת אומרת המשכיר חצרו סתם וכו'. דלהכי איצטריך לאשמועינן דאי בששיירו לעצמו בפירוש לישמעינן בחצר שאינה שכורה לי וכל שכן ברפת אלא שמע מינה בסתם קאמר והא קמשמע לן דמסתמא לא השכיר לו רפת שבה. הראב"ד.
וזה לשון הריטב"א: אמר אביי הכי קאמר שברפת שבחצר הרי אלו של בעל הבית. פירוש וקמשמע לן מאי דדייק רב אשי בסמוך אף על פי שהחצר שכורה לשוכר כיון שלא השכיר הרפת בפירוש הרי הוא ברשות משכיר והוא זוכה למשכיר בזבל דעלמא. עד כאן.
קרי כאן כי יקרא. והבצים כבר הם מזומנות לו שזכתה לו חצרו והוה ליה כמי שנטל את הבצים והחזירן לקן וחזרה האם עליהם שפטור מלשלח לפי שהבצים מזומנים הם בשביל שזכה חצרו בהם ואמאי אסורות משום גזל מפני דרכי שלום ותו לא. הראב"ד. וזה לשון הריטב"א: והא דלא פרכינן מסיפא אמאי לא הוי גזל מעליא משום דסיפא איכא למידחי כי על ידי שהולכין לחוץ ופעמים שאינם חוזרין כל היכא דנפקי מתיאשי בעלים מהן קצת הילכך עדיף לן למפרך מרישא. עד כאן.
ביצה ביציאת רובה חייבת האם בשילוח ומקני לא קניא לה חצרו עד דנפלה לה. כלומר עד שתצא כולה שיראה כל האויר וכי קתני חייבות בשילוח מקמי דתפול כולה לאויר חצרו. הראב"ד.
אי הכי אמאי אסורות משום גזל. פירש רש"י אי סלקא דעתך אלתא לדרבי יוסי בר חנינא והכא בדאדיקא בגופה עסקינן אמאי יש בהן משום גזל כלל הא פרחא ואזלא לה וכי היכי דאאמן אין בהם משום גזל הכי נמי בבצים. ופריק אאמן כלומר אפילו אאמן. ואיבעית אימא אאמן לא דלא סמכא דעתיה דפרחא ואזלא אבל אביצה סמכא דעתיה כיון דנפקא ליה רובא סבר הכא שדיא ליה ודעתיה עלויה זהו תורף פירוש רש"י. ותמיהא לי ומי איכא למאן דאמר אאמן ליכא מפני דרכי שלום והא תנן יוני שובך ויוני עלייה יש בהם גזל מפני דרכי שלום. לפיכך נראין דברי המפרש דמעיקרא נמי קים לן דאאמן יש בהם גזל מפני דרכי שלום אלא דקסלקא דעתין דאכלהו קאמר אבצים ואאמן משום דדעתו עלייהו וחצרו של אדם אינו קונה לו ולהכי אקשינן בשלמא אאמן יש בהן גזל מפני דרכי שלום דהדרי לכלובן אלא אבצים דילמא פרחא ושדיא לה בדוכתא אחריתי ואי איהו הדר ביצה לא הדרא. ומפרקינן אאמן בלחוד משום דהדרא לכלובה לערב. ואיבעית אימא לעולם אף אביצה דסמכא דעתיה סבר כיון דנפקא רובא הכא שדי ליה ולעולם אאמן יש בהן גזל מפני דרכי שלום שחוזרין לכלובן וסמכא דעתיה. וכן עיקר. ולמאי דסלקא דעתין דאסורות מפני דרכי שלום אבצים נמי מעיקרא הוה ליה למפרך מינה אדרבי יוסי בר חנינא אלא מרישא בעי לפרוכי ואלימא ליה. והא דאקשינן בלישנא בתרא דשלח גזל מעליא הוא וכו' בדין הוא דלימא דאאמן קאי ומילתא באנפי נפשה קתני לה ולאו ברובצת עליהן אלא ניחא ליה לאוקומי רישא וסיפא בחד דינא. הרמב"ן ז"ל. וזה לשון הריטב"א ז"ל: אי הכי אמאי אסורין משום גזל. פירש רש"י דקסלקא דעתין דלפום אוקימתא דהשתא כי קתני ואסורין משום גזל אבצים קאי דאלו אאמן אפילו מפני דרכי שלום ליכא דאיאושי מיאשי בעלים מינייהו לגמרי ולהכי פרכינן כיון דבאמהות ליכא משום גזל מאי שנא מביציהן דהא ודאי כשם שמתיאש מן האמהות יש לו להתיאש מן הבצים כיון שעדיין לא יצאו ממעיהן לגמרי. ופרקינן אאמן כלומר דכי קתני אסורים משום גזל דרבנן אפילו אאמן קאמר כיון שלא נתיאש מן האמהות לא נתיאש מבצים שבגופן. ואיבעית אימא אבצימ דוקא וכו' זו שיטת רש"י ז"ל. ואינה נכונה חדא דלישנא דפרקינן אאמן אאמן דוקא משמע. ועוד מנלן דכל שאמן אסורות משום גזל דהוא הדין לביצים דלמא שאני אמהות דעל הרוב חוזרין לכלובן לערב ולא מייאש מינייהו לגמרי אבל בצים שיצאו מקצתן הא ודאי איאושי מייאש לגמרי דנפלי לברא ולא דרו הכא ועוד מי איכא למאן דאמר דבאמן ליכא משום דרכי שלום והא מפריחי יונים דפסולין לעדות בבבא קמא איכא מאן דאמר התם דהיינו ארא ומפסיל משום דאיכא גזל מפני דרכי שלום וההיא על כרחך ביוני שובך דאי בהורדסיות גזל מעליא הוא. והנכון כמו שפירש רבינו תם ז"ל דהכי פרכינן אי הכי אמאי אסורות משום גזל דקסלקא דעתין דכי קתני אסורות אפילו אבצים קאמר ולהכי פרכינן דניחא אמן דהדרי לכלובן לערב אבל מן הביצים איאושי מיאש דלא הדרי. ופרקינן דכי קתני אסורות אאמן דוקא. אי בעית אימא אבצים וכי נפקא רובא דעתיה עלה שתפול בכאן ולא תצא לחוץ. עד כאן.
אאמן. כתוב בתוספות פירוש ולא אבצים וכו' עד ויש לומר כי ליכא בצים תחתיה. ואשמועינן חדוש דאף על גב דאסורות משום גזל מפני דרכי שלום ודמי קצת למזומן אפילו הכי כי איכא בצים חייב בשילוח. הרא"ש ז"ל. וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל: אי הכי אמאי אסורים משום גזל. אי אמרת בשלמא דליתא לדרבי יוסי ניחא דהוה מוקמינן לה דנפלו ממש בחצרו ולהכי קאמר חייבין בשלוח משום דהיינו שפיר כי יקרא דהא היינו שלא לדעתו ומכל מקום אסורין מפני דרכי שלום שאם יקחם איכא קטטה משום דהם על גבי קרקע חצרו אבל השתא דאיתא לדרבי יוסי ומשום הכי אוקימתא ליה בדלא נפול בחצרו אם כן קשה אמאי אסורין משום דרכי שלום הא לא הוי דעתיה עילויה כלל וליכא משום קטטה. ואם תאמר מאי פריך מי גריעי מאמן והא אמן אסורין משום דרכי שלום. ויש לומר דסלקא דעתיה דמקשה דבאמן ליכא אפילו משום דרכי שלום כיון דיכולה להפריח לא הוי דעתיה עלויה כלל ומשום הכי פריך כיון שהבצים הוו אגידי באם אם כן הוה לן למימר דהוו כמו האם. ומשני אאמן פירוש מטעם אמן איכא דרכי שלום בבצים דאף באמן איכא דרכי שלום כדפרישית. עד כאן.
חצרו נמי לא זכיא ליה. פירוש ואפילו מדעתו ורצונו ובגנבה בלחוד הוא דרבי רחמנא שיתחייב כפל על ידי חצרו מדכתיב אם המצא תמצא ויש שפירש דהכא לא זכיא שלא מדעתו קאמרינן והראשון יותר נכון. הריטב"א ז"ל. אי דלא שלחה הא בעי שלוחה קודם שיזכה בבצים ואדתני אסורה בגזל שאינו אלא מפני דרכי שלום לימא איסורא דאית בהו מדאורייתא שאסור לזכות בבצים כל זמן שהאם רובצת עליהם. הראב"ד ז"ל.
לא צריכא בקטן. פירוש שזה שנטלם בעוד שהאם רובצת עליהן קטן הוא דלאו בר שלוח הוא. ופרכינן אי הכי קטן בר דרכי שלום הוא כלומר הרי אין על הקטן שום חיוב חזרה לבעלים ואפילו מפני דרכי שלום ופרקינן דהכי קאמר ואביו של קטן חייב להחזיר לבעלים מפני דרכי שלום. הריטב"א ז"ל.
מתניתין: נתעברה לשוכר. כתב הריא"ף ז"ל בתשובת שאלה וזה לשונו: השאלה והתשובה מועתקים מלשון ערבי.
וששאלת ראובן השכיר ביתו לשמעון בחשבו שהשנה היתה מי"ב חדש ונמצאת השנה מעוברת ולא ידע מזה ראובן. יורנו אם יש לו לתביע שכירות החדש הנוסף אם לאו. תשובה היודע והבלתי יודע שוין בזה הלא תראה מה שאמרה המשנה המשכיר בית לחברו ונתעברה השנה נתעברה לשוכר והנה שהעיבור לא נתחדש אלא אחר שנעשה שטר השכירות ואמרו נתעברה לשוכר. וכן הדין. עד כאן. כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. מה שזכר התלמיד דיינכם משם רבינו הגדול בענין המשכיר בית לחברו במרחשון ונתעברה השנה ואמר משמו שהורה שנתעבר למשכיר ושהוא ז"ל פירש משנתנו שאמרה נתעברה לשוכר דוקא אם היתה תחלת השכירות תשרי. שקר דבר שזה מדבר מעולם לא אמרו הרב ועלתה בדעתי סברא זו וכן היה דעתי זמן רב וחזרתי בי זה ימים וזה העני הדעת היה נמצא לפני בכלל התלמידים הלומדים אצלי בזמן שהייתי סובר סברא זו ולא נמצא בעת שחזרתי בי ממנה. ומה שחייב אותי אז לומר סברא זו לפי שראיתי לומר אז שסיבת אמרם נתעברה לשוכר הוא לפי שהיה השכירות לשנה סתם ונתנו לשוכר השנה כאשר היא כמה שנכלל בה מהתוספות ואמרתי אז שזה לא יהיה אלא אם היתה תחלת שנתו תשרי שאז שנתו היא שנת העולם שבתוכה יוכלל החדש הנוסף אבל אם היתה תחלת שנתו שאר החדשים ששנתו או אינה שנת העולם אין לו אלא שנים עשר חדש לפי שאין כוונת האדם בזכרו שנה שיהיה תתלתה שאר חדשי השנה אלא שנה שהיא י"ב תדש שהיא סתם השנים. כך היה דעתי וכן הוריתי. ומה שפורש זה לפני בכלל שאך התלמידים וכשפירשתי להם בבא מציעא פירשתי להם המשנה הנזכר בזה הפירוש ונתפשטה משמי הוראה זו בכל המדינות אצל בני אדם והיה הדבר אצלם כמו יסוד מוסד עד שהיו הרבה מהם תמיהים כשרואים אותי עתה מורה בהפך מזה וטוענים עלי במה שקדם מהוראתי שקדם זכרה והייתי מודיע אותם שחזרתי מאותה סברא. ומה שהכריחני לחזור מאותה סברא הוא לפי שאמרתי שמה שלא חילק אותו התלמוד אין לנו לחלק אותו אלא נקח אותו בהחלט כמו שבא מוחלט בתלמוד שאם היה חלוק זה אמתי וראוי לחלק אותו לא לישתמיט חד תנא או חד אמורא או חד מרבוותא לזכור זה החילוק או לרמוז אותו. בפרט הרב שהיה רבי ומארי והוא מעולם לא אמר סברא זו ולא עלתה בדעתו אלא לעולם הייתי רואה אותו מורה במשנה הנזכר לכל העולם ולא היה מחלק בין מי שהיתה שנתו תחלת תשרי או שאר החדשים. עוד נראה לי שיותר הוא ראוי לומר שמי שזוכר שנה שתחלתה שאר החדשים שאין הכוונה בזה חדשים במספר לפי שיכול האומר לומר שאין הכוונה בו אלא מאותו העת עד עת אחר באותו העת מהשנה הבאה לא מספר חדשים אבל כוונתו בזה מאותו החדש עד כמו אותו חדש עצמו מהשנה הקודמת ונכלל החודש הנוסף זו היא סברתו עתה והיא הסברא הנכונה עד כאן. ועיין במה שכתב הרב בעל מגיד משנה בזה בשם הרשב"א ועיין בתשובות הריב"ש.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה