סמ"ג לאו קכ
כתוב בפרשת אמור אל הכהנים "ובארצכם לא תעשו" (ויקרא כב, כד) ולמעלה ממקרא זה כתיב "ומעוך וכתות ונתוק וכרות וגו'" (שם). ודורש מכאן בתורת כהנים (אמור בפרק ו') שאסור להפסיד איברי הזרע, בין באדם בין בבהמה בין בחיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים, בין בארץ בין בחו"ל. וכן קבלו מפי השמועה שזה שנאמר "ובארצכם לא תעשו" עניין הכתוב כך הוא שלא יעשה דבר זה בישראל בכל הארצות אשר תשבו, בין בגופו בין בגוף אחרים. שזה הכלל בכל מצוה שהיא חובת הגוף, שנוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ.
ואמרינן בחגיגה (דף יד:) שאלו את בן זומא מהו לסרס את הכלב? אמר להם כל שבארצכם לא תעשו. ובבכורות (דף לג:) אמר רבי חייא בר אבא הכל מודים במסרס אחר מסרס שהוא חייב, כגון שבא אחד וכרת את הגיד ובא אחר וכרת את הבצים או נתקן, כולן לוקין, דכתיב "ונתוק וכרות". אם על כורת חייב על נותק לא כל שכן אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב. ומוכיח בפרק אלו מומין (בכורות לט:) כורת הוא שכורת מקצת החוטין שהביצים תלויין בהן, נותק שגתקן כולן, ובין כורת ובין נותק שניהם בתוך הכוס.
והמסרס את הנקבה, בין באדם בין בבהמה בין בשאר מינים, פטור. והא דתניא בתורת כהנים [בפרשה דלעיל] מניין שאף הנקבות בסירוס? ת"ל כי משחתם בהם, מום בם לאיסור הקרבה מרבה אותם כמו שכתוב בסוף המקרא לא תקריבו ולא לאיסור סירוס בשבת [דף קי"א] מוכיח שהמשקה כוס של עיקרין לאדם כדי לסרסו בזכר אסור בנקבה מותר וה"ה לשאר מינין וכן משמע ביבמות [דף ס"ה] שהאשה מותרת לשתות כוס של עיקרין שמסרסין אותה שלא תלד גבי יהודית דביתהו של ר' חייא וכתב רבינו משה שסירוס סם בזכר אסור ואין לוקין עליו.
ואסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלנו כדמוכח בב"מ [דף צ'] דס"ל כרבי חידקא שאומר בני נח מצווין על הסירוס ועובר משום לפני עור לא תתן מכשול ואם לקחה הגוי מעצמו וסירס אותה מותר ואומר שם שמרימר ומר זוטרא היו מחמירין על עצמן והיו מחליפין זה לזה כשאירע שלקחה גוי מעצמו ואע"פ שאין צריך ואומר אבוה דשמואל שאם הערים ישראל על דבר זה קונסין אותו למוכרה לישראל אחר ואפי' לבנו גדול מותר למוכרה אם הקנהו לבנו קטן רב אחי אסר ורב אסי שרי ופוסק בשאלתות [בסי' ק"ה] כרב אסי דשרי ואפי' מוטל בעריסה נמי שרי ורבי' משה [סוף פ' י"ו דלעיל] פוסק כדברי האוסר.