שולחן ערוך חושן משפט שיב טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · שיב · טו · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

המשכיר בית לשנה בסכום ידוע ונתעברה השנה נתעברה לשוכר השכיר לחדשים נתעברה למשכיר הזכיר לו חדשים ושנה בין שאמר לו דינר לחדש שנים עשר דינר בשנה בין שאמר לו י"ב דינר לשנה דינר בכל חדש הרי חדש העיבור של משכיר שהקרקע בחזקת בעליה:

הגה: אבל מי ששכר מלמד לבנו וא"ל שני לשונות כאלו והמלמד למד עמו חדש העיבור א"צ לשלם לו חדש העיבור (תשובת רשב"א סי' תרמ"ה):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

נתעברה לשוכר:    בטור כ' ע"ז ז"ל וכ' הרשב"א ז"ל במה דברים אמורים דכשעמד בר"ה וא"ל שנה זו א"נ השנה דקי"ל דהוי כאומר שנה זו אבל אם אומר לו שנה אחת אין לו אלא י"ב חדש כרוב שנים שאינן מעוברות עכ"ל והמחב' השמיטו וגם מור"ם לא הזכירו והוא מטעם שהב"י תמה על הטור שכתבו וכ' דהרשב"א גופא לא כ"כ אלא להלכה אבל למעשה כ' הרשב"א עצמו לנהוג כשאר גאונים קדמונים שלא חילקו בזה ועוד הביא הב"י והד"מ כמה דעות שלא חילקו בין שנה זו לסתם ואני הוספתי תמיה נוסף על תמיהת הב"י והוא דדברי רבינו בעצמו מ"ש כאן למ"ש בי"ד סי' ר"ך לענין נדרים סותרין זא"ז שכ' ז"ל היה עומד תוך השנה ואמר שנה זו אסור עד תשלום השנה ומותר ביום ר"ה כו' עד אמר שנה א' או שנה סתם אסור מעת לעת ואם שנה מעוברת אסור י"ג חדש מיום אל יום (והבאתי ל' הרשב"א דלמד מאיסור לממון ואיפכא וס"ל דשוין הן) וישבתי את הכל בסייעתא דשמיא בישוב נאה ומקובל ומוכח מיניה וביה והיא שכאן התחיל וכ' ז"ל בד"א שעמד בר"ה ואמר כו' ס"ל דכשעמד בר"ה ואמר שנה א' או שנה סתם יהי' זה מושכ' לך או אסור אז ודאי דעתו הי' דלא יהי' חדש העיבו' בכלל דאי הוה דעתי' ג"כ עליו הל"ל שנה זו אלא ודאי להכי דקדק לו' שנה סתם או שנה אחת לגלות דעתו שכונתו על סתם שנה דאינו רגיל להיות מעובר אבל בי"ד התחיל בעומד בתוך השנה כו' ועלה מסיק וכתב דאם אמר שנה אחת או שנה סתם כוונתו י"ג חדשים דבעומד באמצע השנה לא הוי מצי למימר שנה זו יהיה זה מושכר לך או אסור לך דא"כ הוה משמע דאין כוונתו רק עד כלות שנה זה דהיינו עד ר"ה והוא רוצה להשכי' או לאסו' שנה תמימה מ"ה הוצרך לו' שנה א' או שנה סתם ואף שבר"ן משמע שאינו מחלק בהכי דעת הטור הוא לפרש דברי הרשב"א כן כדי שלא יסתרו דבריו זא"ז ובזה מיושב כל התמיהות שהקשה הב"י וד"מ ואשר עוררתי וכנ"ל ועיין עוד בדרישה מ"ש עוד מזה וכן נראה לע"ד נכון לדינא ודוק:

השכי' לחדשי' נתעברה להמשכי':    זהו פשיטא אלא משום סיפא נקטה א"נ ללמדינו בא דל"ת מאחר שחדש העיבו' אינו אלא למלאות חדשי הלבנה ה"ה כשישלם לו בעד כל י"ב חדש מהשנה ה"א גם חדש העיבור הבא למלאותן ולהשוותן יהיה בכללו קמ"ל:

הזכיר לו חדשים ושנה בין שאמר כו':    האי שנה דקאמ' מיירי דעמד בר"ה ואמר השנ' או שנה זו וכנ"ל להרשב"א דאז אם אמר שנה לחוד ולא חדש היה חודש העיבור בכלל וע"ד שכתבתי ובנ"י פרק השואל כ' הא דמספקא לן דוקא דכל הלשונות סמוכין הן זה לזה אבל אם אינן סמוכין זה לזה לכ"ע האחרון עיקר וכדאמרי' גבי שט"ח:

הרי חדש העיבו' של המשכי' כו':    ז"ל הטור דמספקא לן אי תפוס ל' ראשון או ל' אחרון וקרקע בחזקת בעליה עומדת אפי' לא בא לשאול השכירות עד סוף החדש שכבר דר בו צריך ליתן השכירות עכ"ל וכ' רש"י דהטעם הוא משום שהספק לא עכשיו אחר שדר בו נולד אלא מתחלת החדש נולד והעמיד הקרקע מל חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר עכ"ל והיינו דוקא במקרקעי אבל במטלטלים כל היכא דמספק' לן אי תפוס ל' ראשון או האחרון מי שתפס לא מפקינן מיניה (וע"ל סי' ר' ה"ז כאומר כור בל' סאה בסלע) והיינו דוקא במילתא דלא עבידא לגלויי. וכ"כ הטור והמחב' לעיל סי' שי"א בסס"ג ע"ש ובהגד"מ בסי' זה סט"ו:

שהקרקע בחזקת בעליה עומדת:    עפ"ר שם כתבתי הטעם למה כ' כאן הכל מודים בזה ולעיל בסי' רי"ח באומר מדה בחבל הן חסר הן יתיר אני מוכר פליגי הגאונים ויש דס"ל דלעולם אין לו אלא כדין חסר ויתיר ע"ש:

ש"ך - שפתי כהן

(יג) המשכי' בית לשנה בסכום ידוע כו'. והתחלת השנה לענין שכירות הבתים משמע מל' רשב"א שהביא הטו' והרב המגיד ור"ן וסמ"ע ס"ק כ"ב שהוא מר"ה דהיינו בא' בתשרי ואע"ג דאמרי בר"ה (ד' ז' ע"א) באחד בניסן ר"ה לחדשי' ולעבורי' ולתרומת שקלי' וי"א אף לשכירות בתים הא משמע התם דת"ק ס"ל דא' בתשרי הוא ר"ה לשכירו' בתים ואמרי' נמי התם (בעמוד ב') ות"ק דבריי' ות"ק דידן בניסן נמי מישכח שכיחי קיטרי אלמ' דלת"ק דבריי' ולתנ' דמתני' הוי א' בתשרי ר"ה לשכירות בתים כדמשמע בש"ס התם ופשיטא דקי"ל כת"ק וכתנא דמתני' ואין הלכה כי"א וכן מוכח דעת הרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים שלא הביאו רק המשנה כצורתה ולא הזכירו שאחד בניסן הוא ר"ה לשכירו' בתים וכן משמע דעת כל הפוסקי' וא"כ המשכי' בית לחברו לשנ' מונה י"ב חודש מיום ליום ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד אלא בא' באלול עלתה לו שנה אבל אם עמד בב' באלול או יותר לא עלתה לו שנה ודר בו שנה שלימה דליכא למימר אדעת' דההי' שתא אגרי' דלא טרח אינש למיגר ביתא לבציר מתלתין יומין כן מוכח בש"ס ופירש"י שם ע"ש ועיין בתשובת ר"ד ן' לב ס"ב דף נ"א ובתשובת מהר"י ן' ל"ב ס"ב סי' כ"א דף ל"ג ועיין עוד בסמ"ע ס"ק כ"ב ועיין מ"ש בספרי ש"ך בי"ד סי' ר"ך ס"ק ט"ו:


(יד) הרי חדש העיבור של משכיר כו' בהרא"ש פ"ק דמציעא גבי תקפו כהן כו' ופ"ב דכתובות גבי תרי ותרי כו' משמע להדיא דדוקא משום דאין לשוכר טענת ברי אבל אי היה טוען ברי לי שאמרת לי בפי' בי"ב דינרים לשנה אע"פ שהשנה יהא מעוברת לא מפקינן מהשוכר ע"ש ואע"ג דמוכח בש"ס פ' המקבל ונתבאר לקמן סי' שי"ז ס"ג דאע"ג דהמלו' טוען ברי מפקינן מיני' מטעם קרקע בחזקת בעלי' קיימת שאני התם שידוע הפירות שאכל המלו' כמה הם רק שבא לזכות מכח שטוען ברי שהשכינו לג' שנים א"כ אמרי' קרקע בחזקת בעליה קיימת וה"ל כאילו הפירו' עדיין ברשו' הלוה כיון שהפירו' באים מגוף הקרקע וידוע כמה היו ולא מהני טענת ברי של המלוה משא"כ הכא דכשטוען השוכר ברי א"כ מעולם לא הי' בקרקע זו פירות י"ג דינרי' ול"ש כאן כלל לו' קרקע בחזקת בעליה קיימת דנהי דקרקע הוא של המשכי' מ"מ אפש' דמתחל' לא הי' בה פירו' רק י"ב דינרין וא"כ השוכר שטוען ברי הוא מוחזק וא"כ שפיר מוכיח הרא"ש פ"ק דמציעא מהך דרב נחמן דל"מ תפיס' מספיק' אלא דפריך בש"ס פ' המקבל מרב נחמן דאמר בספיק' קרקע בחזקת בעליה קיימת א"כ ה"ל הפירו' כאלו הן ברשות המשכי' וא"כ ה"ה במלו' אף דטוען ברי כיון שהפירות ידועי' ה"ל הפירות כאלו הן ברשות הלוה כן נ"ל ברור ודוק היטיב (הג"ה וכ"כ בספרו תקפו כהן ע"ש) ועיין בסמ"ע ס"ק כ"ה וכ' רש"י כו' וכ"כ הרא"ש שם והיינו דוק' במקרקעי אבל במטלטלי כו' וכ"כ הרי"ף והרא"ש בפ' השואל ואע"ג דכ' הרא"ש בפ"ק דמציע' ובפ"ב דכתובו' דאף במטלטלי ל"מ תפיס' בספיק' רק כשטוען ברי נ"ל דהיינו דוק' שלא ברשו' אבל תפס ברשות מהני תפיסה אף בספיק' וכמ"ש הרא"ש ספ"ק דבכורות בשם הרמב"ן וכ"כ בעה"ת שער ס"ח בשם הרמב"ן שפי' דברי הרי"ף דלעיל פ' השואל דמהני תפיס' במטלטלי' בתפס ברשו' ע"ש ובהכי ניחא הא דכ' הרא"ש בס"פ השואל גבי אושלן מרא למרפק פרדיסי דמהני תפיס' למרפק כל פרדיסי דאית ליה כיון שהשואל מוחזק דהא התם אינו טוען ברי א"ו שאני התם כיון שתפס ברשות כן נ"ל ודוק:


(טו) שהקרקע בחזקת בעליה. כ' בהגהות אשרי ס"פ השואל המשכי' בית לחברו עד אדר זה אומר עד אדר ראשון וזה אומר עד אדר שני או השכי' עד סוף אדר זה אומר עד סוף אדר ראשון וזה אומר עד סוף אדר שני חולקי' ביניה' מא"ז עכ"ל ונ"ל שיצא לו להא"ז כן מהתוספת' אבל לפע"ד לא קי"ל כתוספתא וז"ל התוספתא פ"ח דבבא מציעא המשכי' בית לחברו לשנה בי"ב זהובים ה"ז מחלקן כל ימות השנה עד אדר נתעבר' שנה זה אומר עד אדר ראשון וזה אומר עד אדר שני חולקין ביניהם עד סוף אדר זה אומר עד סוף אדר ראשון וזה אומר עד סוף אדר שני חולקים ביניהם עכ"ל התוספתא ונראה דהך תוספתא אתיא כרשב"ג ור' יוסי דס"ל בי"ב זהובים לשנה מדינר זהב לחדש יחלקו חדש העיבור ולא ס"ל קרקע בחזקת בעליה קיימת ולכך קתני בתוספת' גם בריש' די"ב זהובים לשנה חולקים אבל למאי דקי"ל כר"נ די"ב זהובים לשנה כולו למשכיר אלמא דהיכא דאיכא ספיקא כולו למשכיר משום דקרקע בחזקת בעליה קיימת וכדאי' בש"ס פ' המקבל להדיא דהלכה כר"נ וכ"פ כל הפוסקים א"כ בזה אומר עד אדר ראשון וזה אומר עד אדר שני כולו למשכיר ויש לתמוה על הא"ז היאך פסק דלא כר"נ ונראה דא"ז לטעמי' אזיל דכתבו בהגהות אשר"י פרק אלו מציאות משמו דדוקא היכא דאין הדבר ידוע כו' אבל היכא דאין הדיין יכול לידע מחמת שעלתה ההלכה בתיקו פי' ר"ח דהוי ספק וחולקין כו' עכ"ל א"כ דוקא בי"ב דינרים לשנה דינר לחדש דה"ל בעצמו מסופק ואין שום אדם יכול לידע כוונתו הוא דאמר ר"נ קרקע בחזקת בעליה עומדת אבל בהשכירו עד אדר דאין הלשון מסופק אלא דאנן לא ידעינן אי אדר ראשון עיקר או אדר שני וכן פליגי באמת ר' מאיר ור' יהודה בנדרי' ס"פ קונם יין בנדר עד אדר אי אסו' עד אדר ראשון או אדר שני אי אדר א' עיקר אי אדר ב' ויש פוסקים כר"מ ויש פוסקים כר' יהודה וכמו שנתבא' בי"ד סי' ר"ך (ועיין מש"ש ס"ק י"ז) הילכך כיון דהוי פלוגת' דרבוותא חולקין ולפ"ז לדידן דקי"ל בפלוגתא דרבוותא המוציא מחבירו עליו הראיה וכדלעיל סי' כ"ה וקל"ט ודלא כר"ח א"כ הכא המשכיר הוא מוחזק דקרקע בחזקת בעליה קיימת והשוכ' ה"ל המע"ה ואפי' בא בסוף חדש כולו למשכי':



באר היטב

(יד) לשנה:    והתחלת השנה לענין שכירות הבתים אימת עיין בסמ"ע ובש"ך שהאריכו בזה די באר ועיין בתשו' ר"ד ן' לב ס"ב דף נ"א ובתשו' מהר"י ן' לב ס"ב סי' כ"א ועיין ביורה דעה סי' ר"כ ס"ז ובש"ך שם מה שיישב דל"ת משם לכאן בענין נתעברה השנה כו' ועמ"ש הסמ"ע ליישב בזה.


(טו) ושנה:    ומיירי דעמד בר"ה ואמר השנה או שנה זו דאז אם לא הזכיר חדש אלא שנה לחוד היה העיבור בכלל ובנ"י פרק השואל כתוב הא דמספקא לן דוקא בב' לשונות הסמוכין זה לזה אבל אם אינן סמוכין זה לזה לכ"ע האחרון עיקר וכדאמרינן גבי שט"ח. סמ"ע.


(טז) משכיר:    ז"ל הטור דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון וקרקע בחזקת כו' אפילו לא בא לשאול השכירות עד סוף החדש שכבר דר בו צריך ליתן השכירות ע"כ. וכת' רש"י הטעם משום דהספק לא נולד עכשיו אלא מתחלת החדש נולד והעמד הקרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר ע"כ. והיינו דוקא במקרקעי אבל במטלטלי כל היכ' דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון כו' מי שתפס לא מפקינן מיניה וע"ל סי' ר' ס"ז באומר כור בל' סאה בסלע עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דבהרא"ש פ"ק דב"מ גבי תקפו כהן כו' ופ"ב דכתובות גבי תרי ותרי כו' משמע להדי' דדוקא משום דאין לשוכר טענת ברי אבל אי טען ברי לי שאמרת לי בפירוש בי"ב דינרים לשנה אף שהשנה תהא מעוברת לא מפקינן מהשוכר ע"ש ואע"ג דנתבאר בסי' שי"ז ס"ג דאף דהמלוה טוען ברי מפקינן מיניה מטעם קרקע בחזקת כו' שאני התם דידוע הפירות שאכל המלוה כמה הן רק שבא לזכות בטענת ברי וכיון שהפירות באים מגוף הקרקע ה"ל כאילו הן עדיין ברשות הלוה ולא מהני טענת ברי דמלוה משא"כ הכא דלא שייך כלל לומר קרקע בחזקת בעליה דנהי דהקרקע היא של המשכיר מ"מ אפשר דמתחלה לא היה בה פירות רק י"ב דינרין דא"כ השוכר שטוען ברי הוא מוחזק כו' ע"ש במה שמפרש דברי הש"ס בסברא זו.


(יז) בעליה:    כת' הש"ך דבהג"א פרק השואל איתא המשכיר בית לחבירו עד אדר או עד סוף אדר זה אומר אדר ראשון וזה אומר אדר שני חולקין ביניהן מא"ז ע"כ ונ"ל שיצא לו כן מהתוספתא פ"א דב"מ אבל לפע"ד לא קי"ל כהך תוספתא דאתיא כרשב"ג ורבי יוסי דס"ל בי"ב דינרין לשנה מדינר לחודש דיחלוקו חודש העיבור אבל למאי דקי"ל כר"נ וכדאיתא להדיא בפרק המקבל דהלכה כר"נ דכולו למשכיר משום דקרקע בחזקת כו' וכ"פ כל הפוסקים א"כ גם בזה אומר עד אדר ראשון כו' כולו למשכיר ונראה דא"ז לטעמיה אזיל כו' ע"ש דמסיק ז"ל לדידן דקי"ל בפלוגת' דרבוותא המע"ה כמ"ש בסי' כ"ה ובסוף סימן קנ"ט א"כ הכא המשכיר הוא מוחזק והשוכר ה"ל המע"ה ואפילו בא בסוף חדש כולו למשכיר עכ"ל.



קצות החושן

(ד) המשכיר בית לשנה כת' הרי"ף בתשובת שאלה ז"ל וששאלת ראובן השכיר ביתו לשמעון בחשבו שהשנה היתה מי"ב חדש ונמצאת השנה מעובר' ולא ידע מזה ראובן יורנו אם יש לו לתבוע שכירות החדש הנוסף אם לאו תשובה היודע והבלתי יודע שוין בזה הלא תראה מה שאמרה המשנה המשכיר בית לחבירו ונתעברה השנה נתעברה לשוכר והנה שהעיבור לא נתחדש אלא אחר שנעשה שטר השכירות ואמרו נתעברה לשוכר וכך הדין עכ"ל הובא בשטה מקובצת:


(ה) אבל מי ששכר מלמד. כת' בד"מ ז"ל כת' הרשב"א בתשו' סי' תרמ"ה השוכר מלמד בשני דינרין לשנה כל חדש בג' פשיטין ונתעברה השנה אין האב חייב לשלם לו חדש העיבור ולא דמי לקרקע שבחזקת בעליה קיימת ועוד דמלמד שלמד עמו מדעתו אע"פ דגלי דעתיה דמחמת שכירות השנה לומד עמו א"צ לשלם לו ועוד שהמלמד בן חבירו שלא מדעת האב אין האב חייב לשלם לו כלום עכ"ל. והנה מ"ש דלא דמי לקרקע שבחזקת בעלי' קיימ' לא הבנתי דודאי הפועל או המלמד הוא עצמו בחזקתו קאים וצ"ע ומ"ש שהמלמד בן חבירו שלא מדעת כו' זה הוא דעת הרשב"א דפוטר אבל דעת המרדכי פרק האומנין דמחייב משום דהוי כדין יורד לתוך שדה חבירו ועיין רמ"א סי' של"ה סעיף א'. ועיקר' דמלתא שסמך עליה רמ"א נראה דהוא מהך טעמ' שכ' הרשב"א לפי שלמד עמו מדעתו והיינו משום דגבי משכיר בית הרי השוכר דר בו שלא מדעת בעלים ומש"ה חייב לשלם השכירות אע"ג דמוחזק בשכירות כיון דבדיר' לא הוי מוחזק ה"ל תפס שלא ברשות אבל מלמד שלומד עמו מדעת אע"ג דדעת המלמד אדעת' דאגר' ה"ל תפס ברשות בגוף הפעול' ופטור מלשלם בעד חדש העיבור וה"ה כה"ג בשוכר משרת לשנה וא"ל שני לשונות והמשרת שרתו בחדש העיבור דפטור מלשלם בעד חדש העיבור כיון שמשרתו מדעתו. ור"פ האומנין בעי לה בש"ס היכא דבעה"ב אמר בארבע ושליח אומר בשלש' ופועלים אמרו כמו שאמר בעה"ב מאי אדיבודי' דידיה סמכי דא"ל מהימנת לן דהכי אמר בעה"ב או דלמ' אדיבוריה דבעה"ב קא סמכי ולא איפשט' ופסק הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וטור וש"ע סי' של"ג קול' לבעה"ב ואין צריך ליתן אלא שלש' ע"ש ולא אמרינן פועלים בחזקתן קיימ' וכמו בקרקע אלא דהיינו מטעמ' דאמרן כיון דפועלים עבדי מדעתן ה"ל תפס ברשות ועש"ך סי' שי"ז מיהו נראה דאם אין המלמד רוצה ללמוד בחדש העיבור צריך בעה"ב לשלם לו בעד י"ב חדש ואין בעה"ב יכול לו' עדיין צריך אתה ללמוד עם בני בחדש העיבור עד שישלם לו בעד חדש העיבור כיון דהמלמד הוי מוחזק בעצמו וה"ל דין קרקע בחזקת בעליה וא"כ כמו דאמרי' במשכיר בית לשנה דצריך השוכר לשלם בעד חדש העיבור ואפילו לשמואל דלית ליה קרקע בחזקת בעלי' אפ"ה בבא בתחלת החדש צריך לשלם שכרו דינר לחדש ולא הוי מוחזק בשכרו וכמ"ש בשטה מקובצת טעם הדבר בשם הר"ן ע"ש וביחוד הדברים עיין בקו' הספיקות כלל ז' וא"כ ה"ה הכא במלמד אם בא בתחלת החדש צריך בעה"ב לשלם בעד חדש העיבור ואם בסוף החדש כיון שלמד עמו מדעתו לא הוי דינו כדין קרקע וכמ"ש:





▲ חזור לראש