וישובו המים — למטה מהארץ כמשפטם, בסוף חמשים ומאת יום. גם זה החשבון בדרך נבואה ידעו. והאומרים כי הנה מצאנו מאה וחמשים יום חמשה חדשים, וזה לנו לאות שהם חדשי חמה, והנה לא דברו נכונה על דבריהם, כי שנים ימים יחסרו. גם האומר כי בחשבון העיבור היה עושה, וישים בחודש השני מרחשון ותהיה השנה שלימה; ולמה כל זה? ואפילו היה כתוב כי נח היה חשבונו על החמה או תחילת השנה מתשרי, לא ניתנו המועדים על יד נח. גם יתכן על מנוח התיבה לדבר דברים ארוכים, לכן לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה (ע"פ שמואל א יב כא):
בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים — והנה נח קבע אחד לחדש, ולא ראה הלבנה, כי עוד לא פתח חלון התיבה. ובעשור לחדש שבט שלח את העורב, ותמיד היה הולך ושב עד שיצא נח, כי כן אמר: "עד יבושת המים" (בראשית ח ז), וביום שיבשה הארץ יצא נח וכל אשר אתו. ואחר שבעת ימים ששלח את העורב, שלח את היונה, וזה היה ביום שבעה עשר לשבט, שהוא החודש העשירי מיום המבול. והנה הוא על המבט המרובע, והעד, שאמר: "וייחל עוד שבעת ימים אחרים" (בראשית ח יב):
ומלת ויחל עוד — על דעתי מ'תחילה', כי אילו היה מגזרת 'תוחלת' היה 'וייחל', כמו "וייקץ" (בראשית ט כד), או 'ויחל' כמו "וישב יעקב" (בראשית לז א). ויתכן להיותה מלה זרה בדקדוק:
ויוסף שלח את היונה מן התיבה — בארבעה ועשרים בשבט:
טרף בפיה — יש אומרים שהיא מלה מוכפלת בטעם, כמו "אדמת עפר" (דניאל יב ב), ויפרשו טרף כמו עלה זית, וכן "כל טרפי צמחה" (יחזקאל יז ט). והראיה שיש תחת הרי"ש קמ"ץ גדול, כמו "זהב" ו"עשן". והנכון בעיני שיהיה הבי"ת נוסף כבי"ת "ברוחו שמים שפרה" (איוב כו יג), "והוא באחד" (איוב כג יב), ובא בקמץ, כמו "כי הוא טרף" (הושע ו א), "אריה שאג" (עמוס ג ח) וחבריהם. או יהיה טרף קמץ בעבור שהוא תואר השם, כמו "חכם", והטעם כמו טורף, כי יש תואר דומה לפועל, ויש תואר דומה לפעול:
וייחל — מבנין נפעל. ובא מלעיל, כמו "וילחם" (שמות יז ח), "ויצמד" (במדבר כה ג). ויש מזה הבנין שהוא מלרע, כמו "ויפקד מקום דוד" (שמואל א כ כה). ובא יו"ד וייחל בשרשו השלם, כיו"ד "או ירה יירה" (שמות יט יג).
ובאחד באדר שלח את היונה, ולא יספה כמשפטה לשוב אליו עוד, לעולם, וכן "עוד טומאתו בו" (במדבר יט יג), "עוד כל ימי הארץ" (בראשית ח כב):
חרבו המים — לכן לא תוכל הרגל לדרוך על הארץ שהיא רכה, כי פניה חרבו לבדם, ואחר כך יבשה הארץ.
והאומרים על שנת הלבנה נשען, בעבור עשרה ימים שהם נוספים בעבור שנת החמה, צריכים להיות שנתם שלמה. ועוד, מי מלל להם ששנה עמד נח בתיבה? רק עמד שנת החמה ועוד עשרה ימים:
וירח — על משקל "וינח בכל גבול מצרים" (שמות י יד). ונפתח הרי"ש בעבור החי"ת שהיא מהגרון, כמשפט לשון הקודש. וחלילה חלילה להיות השם מריח ולא אוכל, כי כן כתוב: "אשר חלב זבחימו יאכלו" (דברים לב לח). רק הטעם, שקיבל העולה וישרה לפניו, כאדם שמריח ריח טוב והוא ערב:
הניחח — מלשון מנוחה, והחי"ת כפול כהכפל פ"א "ונאפופיה" (הושע ב ד). והטעם, שהניח הריח מהזעף, או שיניח כח עליון:
אל לבו — כמו "עם לבו". ואחרי כן גלה סודו לנח, כי נביא היה:
וטעם לא אוסיף עוד לקלל — כאשר קללה על ידי אדם, כי כן כתוב, "ארורה האדמה" (בראשית ג יז):
יֵצר - היא התולדה אשר נוצרה לו:
ולא אוסיף עוד — על המבול. ומלת עוד, לעולם, או פעם שנית, וכן "ויבך על צואריו עוד" (בראשית מו כט):
"עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ וגו'" - לאות כי יש לה קץ קצוב. ומה נכבד דרש סביב שמנה עשרה אלף. רק לא ידענו אחד מני אלף:
"זֶרַע וְקָצִיר" - חלק השנה לשנים ואחר כן לארבעה: "קֹר" כנגד ה"חֹם", ו"קַיִץ" כנגד ה"חֹרֶף", והם כנגד ארבע תקופות בשנה וכולם "יוֹם וְלַיְלָה" יחלקו, כי מה שחסר מזה נוסף בזה ואחר כן ישוב העודף ויחסר ויוסיף על החסר, עד היותם בשוה.
