לדלג לתוכן

תשובות הרשב"א/חלק ו/דפים ארוכים א

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



סימן א

[עריכה]

שאלה על ענין שאירע בראובן ששדך בתו לבנו של שמעון. ובא שמעון ונתן לה קידושין בפני אביה בשביל בנו. ואח"ך (ואח"כ) לא איסתייעא מילתא ולא עלה הזיווג. ורצה ראובן להשיאה לאחר ואמר לה שמעון אל תשיא אותה כי אני קדשתיה בעבור בני. והיו ג' עדים א' מת וא' בפנינו ואחד במ"ה (במדינת הים). ובא העד הא' ואמר שנתן קדושין ובפני שנים אחרים. ונתנו גט אל הנערה והשיאו אותה תוך ג' חדשים. וגבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו עירוקיה מסתייה כלה זו. שלא ברכו ברכת אירוסין והיא אסורה לו כנדה. מי אמרינן בהפרשה סגי ליה ולא חיישינן שמא יבוא עליה כיון דאסורה לו? כדרך שאמרו במעוברת חבירו ובמינקת חבירו לא שותות ומשום דאין חוששין שמא יבוא עליה. או דילמא סוטה שאני דאסורה דבר תורה היא? זה נר' תורף שאלותיך אף על פי שבא בלשון אחר.

תשובה תחלה אומר אני כי מעולם שאלה זו לא באה לידי עד עתה. ועתה אני אומר שלא בארת לי בה כל הצורך. שלא בארת אם יש עדים שהבן עשה שליח אי נמי דארצי קמיה מעיקרא. דאי לא לא חיישינן ליה משום לא דחציף (נראה שצ"ל דלא חציף) איניש לשוויה שליחא. גם לא בארת אם ראובן או בתו מודים שקדשה כמ"ש (כמו שהעידום) אם לא. כי משמעות השאלה יראה שאינם מודים. דאי לא למה הוצרך עתה העד הא' להעיד כיון שהם מודים. אלא ודאי נראה שהנערה ואביה מכחישין העד החי שבא להעיד. וא"כ שלא כדין נתן גט. דקי"ל עד א' בהכחשה לאו כלום הוא. וא"כ מי שהצריכה גט טעה בתרתי. חדא שאפי' קדשה שמעון ממש לבנו בפני עדים אין חוששין לאותם קידושין. כדאמרינן בפ' ב' דקידושין (ד' מ"ה ע"ב) דילמא ארצויי ארצי קמיה לא חיישינן. דלא חציף אינש לשווי אבא שליח. ועוד דאין כאן אלא ע"א ועד א' בהכחשה לאו כלום הוא. וכל מי שהצריכה גט טעה ונמצא הגט בטל. וכל שהגט בטל גם היא אינה צריכה להמתין. דאין זו גרושה מאישה אלא מאיש אחר ואפי' ריח הגט אין בו ומותרת לכהן ולקרוביו. והאיך צריכה להמתין ואין זו בכלל גזרותיו של ר"מ. שהרי ידוע לכל שהגט הזה אינו מגרש ואינו כלום. וכאותה ששנינו בפ' האשה רבה (ד' צ"ב) אף על פי שנתן לה האחרון גט לא פסלה מן הכהונה נאמן לתורתך נאמן למעלתך עושה משמרת שלום למשמרתך. הכותב שלמה בר אברהם ז"ל בן אדרת.


סימן ב

[עריכה]

שאלה המקדש בטבעת שאולה מה דינו? ואם יש חילוק בין הודיעו ללא הודיעו? כי יש קצת מביאין ראיה מהשאילני חלוקך ומ"ק.

תשובה כבר נשאלתי על דבר זה ואמרתי דאינה מקודשת. שהוא אינו יכול ליתנו לה לגמרי. שהרי לא נתנו המשאיל ולא מכרה לו. וא"כ אין זו אלא שאלה ושאלה בעיניו חוזרת. ומחלוק אין ראיה כלל. דהתם כיון שהודיעו שהוא הולך לבקר את אביו הרי הוא כנותן לו רשות שיקרענו אל אביו אם ימות. וגם הוא אינו נותנו לו ולא מכרו לו ושיתן לו דמיו או חליפין או שיקרענו ויתפרנו ויחזירנו לו בעיניו. וכדאיתא התם. והכא נמי לא השאילו אלא לקדש את האשה ואח"כ יחזירנו לו ואם יועילו הקידושין בכך לחיי. ואם לא יועילו אין למשאיל בכך כלום. או שמא סבור היה שהמקדש בטבעת שאולה לפי שעה יועיל ויקנה בו את האשה. דלאו כ"ע דינא גמירי. ואם נפשך לומר מ"מ תתקדש באותה הנאה דהיא מתקשטת בו דשויא שוה פרוטה. לא היא! חדא שהיא סבורה שהטבעת שלו ונתנה לה לגמרי. ואלו ידעה שאינו נותן לה לגמרי לא היתה מתקדשת לו וקידושי טעות נינהו. ועוד דאפי' אמר לה שהיא שאולה כיון שנתנה לחזרה הרי זה כמי שאומר ע"מ שתחזירהו לי דאינה מקודשת. כדאמר התם דאשה אינה מקודשת כדי שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין. ומיהו אם השאילו לה לזמן מרובה שההנאה מאותו זמן שוה פרוטה ואמר לה בפירוש התקדשי לי בהנאת קשוט טבעת זו של זמן פלוני הרי זו מקודשת. שלא בגופה של טבעת הוא מקדשה אלא בהנאתו. וכענין שאמרו במקדש במלוה שאינה מקודשת ובהנאת מלוה מקודשת. שלמה בר אברהם ז"ל בן אדרת.


סימן ג

[עריכה]

שאלה מי שהוציא קול על אשה שהיא מקודשת. אם יכולים ב"ד להחרים חרם גמור על מי שטוען דבר שאינו? ומי שיודע כלום שיבוא ויגיד? לפי שחרם תקנת הגאונים היא ושמא אינה אלא בטענת ממון.

תשובה נראים לי הדברים ק"ו. אם בשביל ממון הקהל מחרימים משום תקנת עגונא ומשום תקנת ממזרים לא כ"ש. וכמה תקנות התקינו משום עגונות. ועוד אמרו שאין טענת אונס בגיטין אף על גב דמדינא יש בהם טענת אונס כבממון. וכ"ש כאן דאם אנו אומרין כך עשינו בנותיו של אברהם אבינו הפקר! ויותר מזה נראה לי שאלו טוען אני קדשתיה כופין אותו ב"ד לברר טענותיו כדי שלא תתעגן. ואמרינן נמי יכולה היא שתאמר לו אני לא פסקתי על עצמי או כנוס או פטור. וכאן אומרת לו ברור או זכור וכנוס או פטור. ואם יאמר אכנוס בלי שיברר נמצאת בת גדולים נשאת למי שאינו הגון לה או תתעגן לעולם. כ"ש זו שמתעגנת מחמת קולו של זה שאינו הגון. עד שנברר שנתקדשה לו. שלמה בר אברהם ז"ל בן אדרת.


סימן ד

[עריכה]

שאלה ראובן שהיה חייב אלף דינר בשטר חוב לגוי. ולא חתמה בו אשתו. וכשבא הגוי ליפרע מנכסי ראובן. הוציאה אשתו של ראובן כתובתה בערכאות של גוים שהיה מוקדם לשטר חוב. וגבתה כתובתה כל הנכסים שנמצאו לראובן בעלה. ועכשיו הוציא שמעון שטר חוב על ראובן הנז' ונתרעם ממנו בדיני ישראל. וראובן טוען שאין לו כלום שכל נכסיו גבתה אשתו שהגבה לה הגזבר בערכאותי'. ושמעון טוען שאותה הגוביינא שלא כדין נעשית לפי שלא נתנה כתובה לגבות מחיים. הדין עם מי?

תשובה מסתברא שהדין עם שמעון. והאמת אמר שאותה גוביינא שלא כדין נעשית. ומה שגבתה לא גבתה. כבעל חוב שגבה קודם ממנו (זמנו) מה שגבה לא גבה. וכ"ש כתובה דשמא לא תבוא לידי גוביינא לעולם אם תמות היא בחיי בעלה ומה שאמרת משם הרב בעל העיטור דנדונייא נתנה לגבות מחיים. אין דעתי נוטה לכך. שכלם מכניסות לבעל שלא יפרע ממנו אלא או באלמנות או בגירושין. ועוד מספר כתובה נלמוד שכוללין נדוניא ותוספת ביחד ואין מחלקין בזמן פרעונם. וזה נראה לי ברור.


סימן ה

[עריכה]

שתובעת כתובתה בפרי מה שלא מחלה לב"ד דלירידא. עמדתי על תביעת האלמנה שתובעת כתובתה בפרי מה שלא מחלה לבעלה שהם אלף ומאתים דינר מלבד מה שמחלה. וכן עמדתי על נוסח צואת בעלה ומינוי האפטרופוס. וכן על טענת היורשים והאלמנה ועל הדעות החלוקין שבין הדיינין. ואף על פי שהדברים ארוכים מתוך כללם אני אומר שהדין עם האלמנה מכמה צדדין. הא' שהרי הבעל זכה לה מזונות בנכסיו בלא זמן. ומתוך הזמן משמע שזכה לה אותן המזונות כל זמן שתמשך האפוטרופסות בידה. ועוד שכל המקבל עליו לזון או שמזכה לאיש בנכסיו מזונות סתם כל זמן שצריך למזונות משמע. וכמי שאסר על עצמו סתם שלא יאכל מן המינין. שאסור בהם לעולם. וכדאמר בפ"ג דנדרים נודרין להרגים. היכי נדר אמר רב עמרם אמר רב דאמר יאסרו פירות עולם עלי אם אינם של בית המלך. ואקשינן כיון דאמר יאסרו איתסור כל פירי דעלמא עלויה. ופרקינן באומר היום. אלמא כל סתם כל עולם דמי. הכא נמי כל שמזכה לאיש מזונות בנכסיו לעולם משמע. ועוד שהדברים ברורים שמקצת כסף הנשאר ככל הכסף למזונות. דלית לן כר"ש דאמר מקצת הכסף אינו ככל הכסף (כתובות ד' צ"ח ע"א). וכדאמרי' התם ההיא אתתא דתפסא כסא דכספא בכתובתה. אתא לקמיה דרבא. אמר לית דחש ליה להא דר' שמעון דאמר לא אמרי' מקצת כסף ככל כסף. וכן הסכימו כל גדולי המורים ז"ל. ואף על דברי הריא"ף ז"ל עמד הרמב"ן ז"ל ופירשו. שלא עלה על דעת הרב ז"ל להיות מקצת הגבוי ככל הכסף. ומאי דקאמרי' התם בפ' אף על פי תנאי כתובה ככתובה ונפקא מינה לתובעת. ופי' הרב ז"ל תובעת תוספת מפסדת מזונות כתובעת כתובתה. כך דעתו לומר כשם שמפסדת מזונות בתביעת העיקר אעפ"י שלא הספיקה לגבות ה"ה בנזונת מחמת התוספת. אם תבעה התוספת בב"ד כאלו גבתה מזונותיה. וקמ"ל שלא תאמר דעיקר כתובתה שהוא תנאי ב"ד הוא דהויא תביעה כגביה. אבל תוספת דמדעתיה יהב הרי הוא כתוב דעלמא. ולא תהא כגביה. ותיזון עד שעת גוביינא. קמ"ל. ועוד שקרוב לומר הדבר שכל שלא מחלה כל מה שכתוב בכתובתה לא מחלה מזונותיה. ואין אומרים שהמזונות תלויין בעיקר כתובתה בלבד שהם מנה מאתים. אבדה מזונותיה. שהרי אפי' לא מחלה מה שהוסיף לה יותר על מנה מאתים לא אבדה מזונותיה. ואעפ"י שאין התוספת מעיקר תקנת חכמים. אף אנו נאמר כן בנדוניא. ואם נפשכם לומר דשאני תוספת דא"ר ינאי תוספת כתובה ככתובה. י"ל דאף נדוניא בכלל דברי ר' ינאי. וכן פירשו קצת המפרשים. ועל כרחנו יש לנו להודות להם במקצת מ"ש ר' ינאי דהא קאמרינן נפקא מינה למוכרת ולמוחלת ועל כרחנו אם מחלה כתובתה סתם או מכרה סתם גם הנדוניא בכלל. וא"כ י"ל דמאי דקאמר רבין בר חנינא משמיה דר' אלעזר מוחלת כתובתה לבעלה אבדה מזונותיה. כל מה שכתוב בכתובתה קאמר. והבו דלא לוסיף עלה. דהא אמר רב חסדא אם לאו דרבין בר חנינא משמיה דגברא רבה אמרה הוה אמינא משיב רעה תחת טובה וכו'. ועוד דכל שמחלה סתם קצת מכתובתה אני אומר מן הנדוניא מחלה. שאם תאמר כדברי הטוען דכל שלא טרחה בו כגון מנה מאתים או תוספת מוחלת תחילה. אדרבא נבא ונאמר דכל שלא תפסיד בה מזונות מחלה. ולא מחלה מה שתפסיד בה מזונות. וא"ת שאין האשה בקיאה. אף אנו נאמר שאינה יודעת מה בין עיקר כתובתה ותוספת כתובה לנדוניא. ועוד מה שטען הטוען דמן הסתם ידה על התחתונה. דהיא קרויה בעל השטר ויד בעל השטר על התחתונה. מסתברא דבמקום זה הבעל קרוי בעל השטר וידו על התחתונה. לפי שהבעל לא פרע לה כלום והיא משלה היא מוחלת. וכל מקבל מתנה או לוקח קרוי בעל השטר להיות ידו על התחתונה. ואינו דומה למה שאמרו בפ' גט פשוט אמר רבא שטר לי בידך פרוע. הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. שאני התם שהלוה פרע וכיון שהמלוה מודה שפרע לו שטר א'. אם טען שלא פרע אלא הקטן עליו להביא ראיה. אבל בנותן או מוחל שטר שיש לו על ראובן. י"ל דראובן מקבל מתנה הוא ועליו להביא ראיה מה נתן לו או מחל לו. ותדע מדאמ' לי' התם רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו בתמיהא. וא"ל שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה. אלמא יש הפרש בין אומר שטר יש לך בידי פרוע לנותן שטרו. וכן י"ל שה"ה במוחל.


סימן ו

[עריכה]

שאלת ראובן ושמעון אחים. ומת שמעון והניח אלמנתו ובת א' קטנה. ויצאה האלמנה עם הבת לדור במקום אחר ואח"כ מת ראובן ובן ובת אין לו ואין לו יורש אלא אותה בת שמעון. ועמדה אלמנת ראובן בב"ד ותבעה כתובתה מנכסי ראובן בעלה. והשביעוה והגבוה כתובתה אחר שהכריזו בבית הכנסת שכל מי שיש לו שום זכות באותן נכסים שיראה טענותיו בפני ב"ד כמנהג המדינה. ולא הספיקו כל נכסיו לכל כתובתה. ועשו לה ב"ד שטר שבכל מקום שתמצא מנכסי בעלה שתגבה מהם עד תשלום כתובתה. וכשגדלה בת שמעון ובאה ואמרה שכל מה שעשו ב"ד בטל. לפי ששנים מאותו ב"ד היו בני אחיות ואין דיניהם דין ואפי' בשבועתה אין ממש כאלו לא נשבעה בפני ב"ד. ועוד שלא העמידו לה אפוטרופוס לחזר אחר זכותה. הודיעני אם מה שנשבעה נשבעה או לא? כיון שהא' מן הג' כשר עם כל א' וא' מהשנים הנ"ל כאילו הוא והא' מהם דנו. והוו להו כשנים שדנו שדיניהם דין או לא?

תשובה הדין עם אותה היורשת. דכיון ששנים מן הג' קרובים זה לזה אין דיניהם דין. ומה שאמרת דלהוו כשנים שדנו שדיניהם דין אין הדבר כן. דאנן לא קי"ל כשמואל דאמר בכתובות (ד' כ"ב) שנים שדנו דיניהם דין אלא אין דיניהם דין. וכן תמצא להריא"ף ז"ל בפ' האשה שנתארמלה. ולא עוד אלא אפי' לשמואל כה"ג אין דיניהם דין כיון שמקצת הב"ד פסול בטל. דומיא דעדים דאפי' ג' אם נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותם בטלה ומה שנשבעה לא נשבעה שהרי צריכה לישבע בב"ד ואין כאן ב"ד. והא דגרסינן בגיטין פ' השולח אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד דמשמע דאפי' נשבעה שלא בב"ד הויא שבועה. ליתא! דאיכא דמפרש התם דתרווייהו קאמר ליה דתעביד אדרה בב"ד ועוד דאשבעה חוץ לב"ד. ואיכא מאן דמפרש דה"ק: עשה לה מה שירצו היתומים או אדרה בב"ד או אשבעה שלא בנקיטת חפץ שלא בב"ד איזה מהם שירצו היתומים. ולזה דעתי נוטה. ולפיכך צריכה היא עוד להיות נודדת בב"ד ולאסור עצמה בכל פירות חוץ מפת וכיוצא בזה אם נטלה משל בעל כלום:


סימן ז

[עריכה]

עוד אמרת ששמעון הנז' מכר שני מקומות ישיבה שהיו לו בבית הכנסת לראובן אחיו הנז'. וזכו ב"ד הנז' הא' לאלמנת ראובן והשני היה בבית הכנסת של הנשים. ואלמנת ראובן הלכה והחזיקה בו מכח אותו ב"ד שכתבו לה שבכל מקום שתמצא מנכסי ראובן הנז' תגבה מהם מותר כתובתה וישבה באותו מקום ישיבה ימים רבים. ועכשיו באה אלמנת שמעון לגבות מהם כתובתה שהיא קדמה לקנייתו של ראובן. שהמנהג במדינה ובהסכמת הקהל שכל מכר או גביה שיעשה במדינה מכריזין בבית הכנסת כל מי שיש לו זכות על אותו קרקע או שום שעבוד שיביא בב"ד ראיותיו עד ט"ו ימים וכל שאינו מביא תוך אותו זמן בטלים זכיותיו. וכשהגבו לאלמנת ראובן מה שהגבו הכריזו בב"ד כראוי כפי התקנה. ואלמנת שמעון לא ערערה ולא הביאה ראיותיה תוך אותו זמן. וטוענת אלמנת שמעון כי אותה תקנה לא נעשית על הנשים כי האשה יושבת בביתה ואינה יודעת בהכרזה. ואלמנת ראובן טוענת דבין לאנשים בין לנשים נעשית הודיעני הדין עם מי.

תשובה שורת הדין עם אלמנת שמעון שהיא קודמת ותטרוף מן הלקוחות. אבל הסכמת הקהל מבטלת ההלכה דרשאין בני העיר להתנות ביניהם כל מה שירצו. ומה אני יכול לדון על הסכמתכם אתם המסכימים ואתם היודעים בטיב ההסכמה אם היא נוהגת בין באנשים בין בנשים או באנשים ולא בנשים. או באותם שהיו בעיר בשעת ההכרזה או אפי' באותם שאינם בתוך העיר בשעת ההכרזה. לפי שאנו (כשצ"ל שאני) רואה שאלמנת שמעון לא היתה בשעת הגוביינא שכבר יצאו היא ובתה לדור במקום אחר. גם אני מסופק בהסכמתכם אם היא נוהגת בכל ענין. שהרי כל מה שעשו אותו ב"ד בטל מפני שהיו קרובים זה לזה. וא"כ כיון שהגוביינא בטלה היאך תועיל ההכרזה? אתם דונו על פי מה שידעתם שמתפשטת ההסכמה. גם מה שאמרה שהסכימו הקהל לדון אפי' שני קרובים ובלבד שלא יהא שם שלישי שלא יהא קרוב לא לזה ולא לזה. יוכל אדם לערער בזה אחר הסכמת הקהל או לא?

גם זה פשוט שאין לאחר הסכמת הקהל כלום. וכן נהגו כל הקהילות בעניני המסים שדנין באנשי העיר ומביאין ראיה מאנשי העיר אף על פי שהם קרובים לדיינים ולנדונין. ולא עוד אלא שהב"ד והעדים נוגעים בעדותן ובדינן ומעידין לעצמם. וכל זה מדין הסכמת הקהל.


סימן ח

[עריכה]

ולענין מי שאבדה כתובתה בין גרושה בין נתאלמנה בכל מקום שכותבין כתובה אינה גובה. וכמ"ש הריא"ף ז"ל בפ' הכותב. ואפי' יש לה עדים שהכניסה לו כך וכך בנדוניתא כל שאין שטר הכתובה בידה הבעל נאמן לומר פרעתיה. אלא שיש עליו שבועת היסת ככופר. ואם מת הבעל טוענין בשביל היתומים.


סימן ט

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הזו בחלק ד תוך סי' קכ"ב)


סימן י

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הזו בחלק א' סימן תתקס"ב)


סימן יא

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הזו בחלק ד' סי' מ"ו)


סימן יב

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הזו בחלק ה' סי' ע"ה)


סימן יג

[עריכה]

(אמר המגיה בחלק ג' סי' של"ט)


סימן יד

[עריכה]

(אמר המגיה בחלק ג' סימן ש"מ)


סימן טו

[עריכה]

שאלת יבמה שנשאת ואח"כ אמרו לה שעדיין היבם קיים. והוציאוה ב"ד מתחת בעלה והלכה אחר היבם לחלוץ לה וחלץ לה והלך. ואחד מן החכמים מתירין אותה לחזור אל הבעל ואתה אסרת ואמרת שאין דעת הריא"ף והרמב"ם ז"ל כן. והמתיר הזה סומך על דברי הגאון מר יהודאי ז"ל שהתירה לחזור אחר הבעל לאחר שיחלוץ לה היבם וטען שאף הריא"ף והרמב"ם ז"ל מתירין. ושאלת להודיעך דעתי אם הריא"ף והרמב"ם ז"ל דעתם להתיר אם לאו.

תשובה איני רואה מקום לשאלה זו שדברי הריא"ף ז"ל מפורשים הם במקומם בפ' האשה רבה לאסור אפי' ביש לה בנים. וחולק הוא שם על דברי הגאון ז"ל מתוך הגמ' דמתוך הירושלמי וכן הרמב"ם ז"ל. וזיל קרי בי רב הוא ומי יוכל לחלוק על המפורסם זולתי אם ינתן הספר ע"י איש אשר יאמר לא ידעתי ספר. באמת הריא"ף והרמב"ם ז"ל דעתם לאסור אפי' במקום בנים בלי שום ספק והאמת אתם כפי דעתנו.


סימן טז

[עריכה]

(אמר המגיה בחלק ג' סי' שע"ט)


סימן יז

[עריכה]

(אמר המגיה בחלק ד סימן ל"ו)


סימן יח

[עריכה]

(אמר המגיה בחלק ד סימן ל"ז)


סימן יט

[עריכה]

סוגיא בפ"ק יבמות (דף ט.) והא איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגי ר"ע ורבנן. משמע מהכא דפשיטא ליה לר"ע דחייבי לאוין פטירי מחליצה ויבום כמו בחייבי כריתות. וזה פלא אמאי לא אמרינן לר"ע דליתי עשה ולדחי לא תעשה?

תשובה ודאי לפי מה שאמור בגמרין טעמא דר"ע דפטר חייבי לאוין מחליצה ויבום משום דחייבי לאוין כחייבי כריתות נינהו לדידיה. וכדאמרינן בהדיא בשלהי פ' הערל (דף עט:) גבי מתני' דאמר ר"ע אני אפרש סריס אדם חולץ. ואמרי' בגמ' מכדי שמעינן ליה לר"ע דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות דמו וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו. והכא נמי מפורש בסנהדרין פ' ד' מיתות (דף פ:) בהדיא דטעמיה דר"ע משום דכחייבי כריתות נינהו. והדין נותן דכיון דלדידיה חייבי לאוין כחייבי כריתות וחד דינא אית להון. וכתיב ועלתה יבמתו ודרשינן כל העולה ליבום עולה לחליצה ושאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. דמאי אמרת חייבי כריתות הוא דאינה עולה לחליצה הא חייבי לאוין עולה כדאמרינן בגמ'. לא היא! דלדידן היינו טעמא משום דחייבי לאוין תופסים בהו קידושין וקרי בהו ולקחה לו לאשה וחייבי כריתות לא קרינא בהו כלל ולקחה לו. אבל לר"ע מ"ש דהכא והכא אין קידושין תופסין בה ולא קרינא בחד מינייהו ולקחה. וכיון דחדא מינייהו אינה עולה ליבום אידך נמי אינה עולה. ולדידיה על כרחין לית ליה יבמתו יבמתו ריבה דהי מנייהו מפקת והי מינייהו מצרכת חליצה. דהא לגבי חליצה ליכא קילותא דנימא חייבי כריתות דחמירי לא סלקן לחליצה חייבי לאוין דקילי סלקן. אלא לדידן הוא דמחלקין בינייהו משום דהכא שייכי קידושין והכא לא שייכי כדקאמרן והילכך מפקינן חדא ומרבינן חדא. והכין משמע בגמ' ובירושלמי נמי משמע הכי דכל עיקר אלמנה לכ"ג שעולה לחליצה אינו אלא משום דתופסין בה קדושין. דגרסינן התם ר' בון בר חייא בעי קומי ר' זעירא אלמנה לכ"ג מהו שתהא צריכה חליצה? אמר אפשר לומר קידושין תופסין בה ואת אמרת אינה צריכה חליצה! וכיון שכן תו ליכא לאקשויי לר"ע ליתי עשה ולדחי ל"ת. דרחמנא אפקיה דעבדינהו לחייבי לאוין הכא כחייבי כריתות. ומיהו בירושלמי מצאתי דמפרש טעמא אחרינא לר"ע ואשה אל אחותה לא תקח לצרור. אין לי אלא אחות אשתו שאר כל עריות מנין? ר' זעירא בשם ר' יוסא בן חנינא ק"ו מה אחות אשתו מיוחדת ערוה שיש לה היתר אחר איסורא הרי היא אסורה להתייבם שאר כל העריות שאין להן היתר לאחר איסורן לא כ"ש. מה זו ערוה פוטרת צרתה אף כל שאר העריות (פוטרות) פוטרת צרותיהן עד כדון כר"ע. פי' דבכלל זה אפי' עריות דחייבי לאוין איתנהו דאינהו נמי אין בהן היתר לאחר איסורן כר' ישמעאל. תני ר' ישמעאל ק"ו מה אחות אשתו מיוחדת ערוה שחייבין על זדונה כרת ועל שנגתה חטאת הרי היא אסורה להתיבם. מה נפק מביניהון אלמנה לכ"ג. מאן דמר (דאמר) ערוה שיש לה היתר לאחר איסורא הרי היא אסורה להתיבם. וזו הואיל ואין לה היתר לאחר איסורא אסורה להתיבם. מאן דאמר ערוה שחייבין וכו' זו מותרת להתייבם. אלמא משמע דלר"ע אלמנה לכ"ג יליף לה מאחות אשה וחד דינא אית להון אף לחליצה. דאלמנה כשאר העריות משוי לה. דכולהו מק"ו אחות אשה אתיין. וכי היכי דשאר העריות פטורות מחליצה ויבום אף אלמנה. וכל שאין לה היתר לאחר איסורא פטורה מחליצה ויבום.


סימן כ

[עריכה]

(אמר המגיה חלק ד סימן צ"ד)


סימן כא

[עריכה]

עוד בפ"ק שם (דף יו"ד (י')) לעולם אית ליה לרבי הני כללי ובפלוגתא קמיירי. וזה פלא דכיון דבפלוגתא קמיירי א"כ ליתני שש עשרה לר"ש דאמר לקמן (דף כ"ח ע"ב) בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהיו לך ליקוחין בא' מהם. ועוד לר"ע ליתני שש עשרה דאמרינן לקמן (דף מ"ד ע"א) דאחות חלוצה הוי ערוה שהכתוב קראה בית.

תשובה הא דכתב מר ליתני שש עשרה לר"ש דאמר בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהיו לך ליקוחין בא' מהן. חיי דמר שותא דמר לא ידענא. דאי בג' אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות כצורתה דמתני' קאמר מר חס ליה למר דלימא הכין. דאי אית ליה לרבי כללא דר' חייא מה שאסור לזה מותר לזה ומה שאסור לזה מותר לזה לא משכחת לה. ואפי' לית ליה לר' הני כללי מ"מ בצרת צרתה לא משכחת לה. ואי מוקמת ליה בד' או בה' אחין למאי דס"ל למר. אפ"ה לא משכחת לה בה אסור לזה מותר לזה ולא בצרת צרה לפי שכולן אסורין זה בזה. ועוד דבכי הא ודאי לא א"ר שמעון שלא יהא לקוחין בא' מהן אלא הרי הן מתיבמות דבר תורה זו לא' וזו לא'. ותדע לך מדתנן בפ' ארבעה אחין (כ"ו ע"א) קדמו וכנסו יוציאו. ותניא בגמ' ר' אלעזר אומר בש"א יקיימו ובה"א יוציאו ר"ש אומר יקיימו אבא שאול אומר קל היה להם לב"ה בדבר זה. ואקשינן ר"ש אליבא דמאן? אילימא לב"ש היינו ר"א (ר' אלעזר)? אלא לב"ה והיינו אבא שאול? ופרקינן ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. אלמא לר"ש אם קדמו וכנסו לא יוציאו. ואי אסורות דבר תורה נינהו אדרבא לכ"ע יוציאו? אלא ודאי הא דר"ש דבשעה שנעשו צרות זו לזו ליתא אלא כשנפלה לפני יבם אחד דוקא וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. והילכך אפי' היתה א' מהן אסורה איסור ערוה לכל האחין חוץ מאחד. אפ"ה לא אמרינן בה לר"ש לגבי אותו שמותר בשתיהן לא יהא לך ליקוחין באחת מהן. מפני שהאסור בלאה ייבם את רחל והמותר בשתיהם ייבם את לאה כדין שתי אחיות הנופלות לפני שתי יבמין. והילכך לא ידענא בה פתרי וקורא אני עליך מים עמוקים עצה בלב איש. ואיני איש תבונות לדלותה.

ומאי דקשיא ליה למר ליתני שש עשרה לר"ע. בהא נ"ל משום דאע"ג דבפלוגתא קמיירי מ"מ לא תני במתני' אלא הנהו דאתיין כהילכתא כגון אשת אחיו שלא היה בעולמו דפוטרת אף על גב דפליג עליה ר"ש. ומ"ה פריך ליה לוי ליתני אנוסת אביו כרבנן דפליג (אולי צ"ל דפליגי) עליה דר' יהודה דקי"ל כוותייהו. אבל ליכא לאקשויי ליתני קרובת חלוצתו ואליבא דר"ע. דלא קי"ל כוותיה. ואף על גב דאית ליה לר' כללא דר' חייא דליתיה אלא אליבא דר"ש דלא קי"ל כוותיה. מ"מ מאי דמפרש במתני' דהיינו אשת אחיו שלא היה בעולמו בהילכתא תני לה ואריך. דאלת"ה (דאי לא תימא הכי) ניתני טובא אליבא דר"ע. דהא אפשר למתני ממזרת ונתינה הנשואה לממזר ולו אח כשר ומת הממזר. דלדידיה אף הן פוטרת צרותיהן כשאר העריות כדאיתא לעיל ובפרק הערל אף בהן אתה מוציא האסור לזה מותר לזה והאסור לזה מותר לזה ואחותה שהיא יבמתה. ומשכחת להו בארבעה אחים שנים כשרים ושנים ממזרים ולאחד כשר ואחד ממזר נשואות שתי אחיות א' ממזרת וא' כשרה ושנים פנויין. ומתו נשואין את האחיות ונפלו נשותיהם אצל אחיהם א' כשר וא' ממזר. האסור לזה מותר לזה והאסור לזה מותר לזה. והריני קורא בהם אחותה שהיא יבמתה וצרות צרותיהן בשיתא אחי אלא דבפלוגתא ואליבא דלא כהילכתא לא קא מיירי. ובתוספות הקשו ניתני שש עשרה ונוסיף בהו המגרש את אשתו ע"מ שלא תנשא לראובן. והלכה ונשאת לשמעון אחיו ומת ונפלה לפני ראובן ליבום דמתוך שהיא אסורה צרתה אסורה. פי' לדבריהם וכמ"ד התם בפ' המגרש דבחוץ פליגי אבל ע"מ מודו ליה רבנן לר' אליעזר. וי"ל דזו ודאי אינה פוטרת לא מן החליצה ולא מן היבום לפי שאין פוטרת צרה אלא ערוה גמורה כאחות אשה שהתורה אסרה עליו. אבל זו שאינה אסורה אלא מחמת תנאי בלבד ומגורשת גמירה היא אצל הכל. אלא שאינה יכולה היא (שמא המלה היא מיותרת) להתייבם היא עצמה מחמת תנאו של זה וכדי שלא יבטל הגט למפרע. בכי הא ודאי אין צרתה פטורה אלא חולצת או מתיבמת. וגדולה מזו אמרו בירושלמי בגיטין פרק מגרש (אולי צ"ל המגרש) שהקשה שם. היתיב ר' חנינא בשם ר' פנחס וניתני שש עשרה נשים כר' אליעזר. וסברוה התם בירושלמי דבחוץ פליגי כדאיתא התם ואפ"ה קא מכשר ר' אליעזר. ומשני כבר אתמר טעמא התורה אוסרתה עליו ברם הכא הוא אוסרה עליו. כלומר אוסרה עליו בשיור זה ואינו באיסור גמור אלא ספק תנאי ואין צרת איסור תנאי פטורה. ואף על פי שזה נראה יותר כערוה שמשייר בגיטו דהא חוץ מפלוני אמר לה. וכ"ש שאנו נאמר כן בע"מ דלכ"ע אינה פוטרת צרתה שהרי מגורשת גמורה היא אצל הכל. וכדמשמע נמי בירושלמי מדלא אקשו לה בע"מ ולכ"ע. ומסתברא לי שאף היא עצמה חולצת ואין אני קורא בזו כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. דבתנאין לא קמיירי קרא אלא באיסור ערוה אבל זו שאיסור תנאי גרם לה להאסר חולצת ואינה מתיבמת. ואף על פי שאף זו אם עמדה ונשאת למי שנאסרה עליו נמצא גט פסול ובטל ותאסר לו איסור ערוה. מ"מ אין אסור עכשיו אלא מחמת תנאי ולא מחמת ערוה. והרי זו כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב"ש (בית שמאי) (קי"א ע"ב) כופין אותו שיחלוץ לה והרי זו אסורה להתייבם משום דקיימא בעשה ול"ת. אעפ"כ (אף על פי כן) עולה לחליצה משום דדבר אחר גרם להאסר. ומיהו יש לדחות דהתם חולצת מדרבנן גזרה אטו חייבי לאוין גרידי כאלמנה מן הנשואין לכ"ג. דתנן בפרק כיצד (דף ך (כ')) שחולצת ולא מתיבמת ואעפ"י שהיא ערוה דאין עשה דיבום דוחה ל"ת ועשה. וא"כ חייבי לאוין ועשה עולה לחליצה אפי' דבר תורה דכיון דתפשי קידושין בה אף זיקתה בקידושין וצריכה חליצה. ומ"מ כיון שבזו איסור דבר אחר גרם לה לא פטר הכתוב מן החליצה אלא מי שאיסור ערוה גרם לה. וכדתנן בפ' כיצד כל שאיסורה איסור ערוה חולצת ולא מתיבמת. ואי קשיא לך א"כ מאי קא מקשה ר' טרפון עליה דר' אליעזר התם בפ' המגרש (דף פ"ג ע"א) הרי שהלכה זו ונשאת לאחיו של זה. לא נמצא מתנה על מ"ש (מה שכתוב) בתורה? ומאי קושיא דהא מקיימא מצות יבום בחליצה. לא היא! דחליצה במקום יבום לאו כלום הוא כדאיתא בפ' כיצד. וכיון דמחמת תנאו לא אפשר לה ביבום מתנה על מ"ש בתורה חשבינן ליה. ועוד דיבום וחליצה בדעת יבם תלה רחמנא אם לא יחפוץ לייבם יחלוץ. וזה הואיל ואילו רצה לייבם אינו יכול מחמת תנאו של זה מתנה על מ"ש התורה הוא. זהו דעתי אלא שמקצת מרבותי מטין לפוטרה מן החליצה ומן היבום. משום דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה.


סימן כב

[עריכה]

(אמר המגיה הנה הינם בחלק ד סימן ל"ה)


סימן כג

[עריכה]

(אמר המגיה הנה הינם בחלק ד סימן ל"ו)


סימן כד

[עריכה]

(אמר המגיה הנה הינם בחלק ד סימן ל"ז)


סימן כה

[עריכה]

עוד בפ"ק (דף י"ג) רבא אמר טעמייהו דב"ש משום שאין איסור חל על איסור. פלא לי דא"כ מאי טעמייהו דב"ה? דלא מסתבר כר"ש דאית ליה לקמן בפ' ד' אחין (דף ל"ב) דאין איסור חל על איסור יפטור בצרות כב"ש. ואני דעתי נוטה דב"ה אית להו דרשא דעליה. או כסברת ר' דלעיל דמפיק צרות מדכתב ולקחה כל היכא דאיכא תרי ליקוחין. והילכך ר"ש שפיר כב"ה.

תשובה מה ראית רבינו להקשות מדר' שמעון. וכי הוא לבדו אית ליה אין איסור חל על איסור. צא הקשה לדידן דאית לן אין איסור חל על איסור היכי מפטרן צרות לשוק בלא יבום ובלא חליצה? אלא דברים פשוטים אני רואה כאן דלב"ש בלחוד הוא דאיבעיא לן בכולא שמעתין מאי טעמייהו. אבל לב"ה לא איבעיא לן דאינהו אעליה סמיכין. והילכך אדרבא כל שאתה יכול להתירן מן הדין לעריות וצרות ניחא לן טפי דאיצטריך רחמנא למכתב למסרינהו. דהיינו כל ההוא שקלא וטריא דריש פירקין מנא לן דמדינא שריין דאיצטריך עליה למיסר. והיכא דנשא חי ואח"כ נשא מת דמתירין ב"ש את הצרה משום דהו"ל כצרות ערוה שלא במקום מצוה. אף היא לדידן אסירא ואף על גב דלגבי צרות איילונית שרינן מה"ט. והיינו כיון דהכא דהיא גופא שריא לגבי שאר אחין צרת ערוה שלא במקום מצוה קרינן בה. משא"כ בצרת איילונית דאיילונית כמי שאינה בעולם כלל היא דכולהו אחין אסירא וכדכתי' לעיל. והא דקשיא ליה למר נמי לב"ש מיהא מאי טעמייהו היכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי ומסתמא כל היכא דאסרי ב"ה ב"ש מתירין ע"כ לשונך. ומנא ליה למר כולא האי וכללא היא דכל היכא דאסרי ב"ה קשרו ב"ש? והלא האי דמקשה ליה לרבא היה סבור דלדעת רבא ב"ש לא שרו אלא הני צרות דעריות הנאסרו' מחמת קידושין וכדפרש"י ז"ל. ואעפ"כ לא הוה מקשה ליה לרבא מכל הני עריות דלאו מחמת קידושין הן ולומר דמסתמא בכולהו פליגי ב"ש והילכך אף האי נמי מודו בה ב"ש דאסורא דלאו כללא הוא ומיהו שינויי דחיקי לא משנינן לך. ובודאי הכי מסתברא דלב"ש אפי' נשא מת ומת ואח"כ נשא חי צרתה מותרת מהאי טעמא נמי דאין איסור חל על איסור. וה"ל דומיא דנשא חי ואח"כ נשא מת דאמרינן דכיון דאחות אשה קדים לא אתי איסור אשת אח חייל. כלומר דכיון דלא אלים איסור אשת אח לדחות איסור אחות אשה כדי להתירה ליבום הויא לה כצרת ערוה שלא במקום מצוה. הכא נמי כיון דלא אלים איסור אשת אח לדחות איסור אחות אשה לאחר שנפלה לפני יבם להתירה ליבום. אלא ודאי כיון דנשא חי דחיא לה אחות אשה לגמרי מיניה ופטורה מן החליצה ומן היבום במקום דיבם אחר. דנישואין עושין דחיה גמורה כדמוכח בהדיא בכמה דוכתי במכילתין. וכיון שכן הו"ל כאשת אח שלא במקום מצוה וצרתה נמי כצרת ערוה שלא במקום מצוה דערוה כדקאמרן. והויא לן כהאי דאמר ר' אשי בפ"ד אחין (דף ל"ב) נשא מת ואח"כ נשא חי כיון דאחות אשה לא חייל תתייבם יבומי. אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלא תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי חייל הילכך לא פקע. והכא נמי כיון דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי כיון דפקע איסור אשת אח אתי חייל איסור אחות אשה. הילכך הו"ל כאשת אח שלא במקום מצוה. וגדולה מזו נראה לי דהאי צרה משרא שריא אפי' לב"ה. משום דאין צרה אלא מאח וזו כיון דבשעה נפילה לא הויא צרת ערוה מאח דהאי שעתא תרווייהו שריין. השתא דעבר חי ונשא אחות א' מהן האי אדחיא לה מיניה משום אחותה דקא נסיב השתא. אבל צרתה לא נעשית לה צרה לאחר נפילה דא"כ אתה עושה צרה לאחר מיתה ואין צרה לאחר מיתה. ולפי זה אחיות יבמות ולהן צרות נכריות אם נפלו זו אחר זו צרת הראשונה מותרת. דאלו קודם שמת השני אם רצה לייבם איזו שירצה מהם מייבם. א"כ אף לבסוף מותר בצרה שאין צרה לאחר מיתה וכן משמע בירושלמי בפ"ד (בפרק ד') אחין. וא"ת א"כ בריש פ"ד (פרק ד') אחין דאמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות לצרות נפטרו אחיות. ואקשינן עליה מ"ש אחיות דלא נפטרו צרות? משום דה"ל אחות אשה דזיקה. לצרות נמי לא לפטרו אחיות דהויא צרות אחות אשה בזיקה? לימא ליה מאי חלץ לצרות דקתני לצרת לאה דנפלה ראשונה וצרות דעלמא קאמר ומשום דהו"ל חליצת צרה חליצה מעולה. והכי הוה ניחא טפי לאוקומא מלאוקמא אליבא דמ"ד אין זיקה ולשמואל לא ס"ל. י"ל דלא ניחא ליה לאוקומיה בהכי דא"כ מאי קמ"ל פשיטא דחלץ לצרות הראויות להתייבם דנפטרו האחיות. וא"ת עוד א"כ מצינו שתי יבמות הבאות מבית אחד אחת פטורה בלא כלום וא' חולצת או מתיבמת? אה"נ ולב"ש כולן צרות הכי נינהו. ולדידן נמי איכא צרות איילונית דחולצת או מתייבמת ואילונית פטורה בלא כלום.


סימן כו

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ג סימן צ"ח)


סימן כז

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ג סימן צ"ט)


סימן כח

[עריכה]



סימן כט

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ד סימן ריח)


סימן ל

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ד סימן ריט)


סימן לא

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ד סימן רכ)


סימן לב

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ד סימן רכא)


סימן לג

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ד סימן רכב)


סימן לד

[עריכה]

עוד בפ' כיצד תניא כוותיה דרב פפא ותיובתא דרב אושעיא וכו' ולא הספיק לעשות מאמר וכו'. פלא אמאי לא מוכח מהך רישא דבנולד ולבסוף ייבם לא פליג ר"ש וכו' כדכתב מר.

תשובה שמועה זו רבו הווייותיה ודקדוקיה ומה ידעתי ולא תדע אבין ולא עמך הוא. אבל מהורמנותיה דמר אני אומר כי אלו התשובות ויותר מהמה אנו רגילין להשיב. ויש אצלי שטה בכולה שמעתא בס"ד הריני כותבה לפני רבינו כמו שכתבתיה כך פירשתיה בס"ד. כך פירשתיה בס"ד. ואתה בנפה טהורה תבור אוכל מתוך פסולת.


סימן לה

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ד סימן רכו)


סימן לו

[עריכה]

עוד בפרק כיצד (כ"א ע"א) א"ה (אי הכי) אשת חמיו נמי תימא אני מותרת לך ובתי אסורה לך. וכמו כן נמי אם אשת אביו ואם אשת אחי אביו ואם אשת אחי אמו דכל הני מצי למימר אני מותרת לך ע"כ.

תשובה הא ודאי לאו קושיא. חדא דהכא לא איירי בהכי בברייתא דלימא הכא דהא דאקשינן א"ה אשת חמיו נמי משום דאיירי בה בברייתא קא מקשה. כלומר כיון דאיירי באשת חמיו ובאשת חורגו וקתני בתרווייהו דשריין כי היכי דאמר באשת חורגו שאומרת אני מותרת ובתי אסורה ה"נ לימא באשת חמיו וזו היא הקושיא. ולאו משום דקשיא ליה אמאי לא מכנף כולהו נשים דאינהו שריין ובנותיהן אסירן. ועוד דהא ודאי ליכא למימר בכל הנהו דאייתי מר כי הוא משום דבהנהו מאי חידושא איכא. אי איהי שריא ובתו אסורה האי אתעביד בה מעשה דאסרה והאי לא אתעביד בה מעשה ומ"ה שריא. דאי לא תא ואקשי נמי מאלמנה שיש לה בת נשואה לכ"ע אני מותרת ובתי אסורה. אלא דבהני דאשת חורגו ואשת חמיו הוא דאית בהו חדוש. דמכח בעליהן קא מיתסרון בנות דהיינו משום חורגו וחמיו ואפ"ה הן שהן נשותיהן וכגופן דמו ומותרות. וזהו חדוש שנשותיהן אומרות בתי אסורה מדאורייתא מכח בעלי ואני מותרת. ולא גזרו בי כלל משום בתי ואין כח בעלי שהוא כגופו אוסר אותי. ומ"מ אפילו למאי דסבירא למר אם אשת אחי האם טעותא הוא. דההיא אפי' הבת דהיינו אשת אחי האם אינה אסורה מדאורייתא. דהיא גופא שניה היא ולא אמרינן הכי אלא בבת האסורה דבר תורה. וכדאמרינן אשת חורגו אומרת אני מותרת לך ובתי אסורה לך דאע"ג דבתי אסורה לך מדאורייתא בדידי לא גזרו רבנן.


סימן לז

[עריכה]

עוד בפרק כיצד (שם ע"ב) ואחות אבי האב מן האב מהו. פלא אמאי לא מבעיא ליה באחות אם מן האם או באחות אם מן האב? זה לשונך.

תשובה שאלה זו אם כלשונה נאמרה חס ליה למר דלימא הכי. דאחות אם בין מן האב בין מן האם ערוה דאורייתא היא וכדאמרינן בריש פרק הבא על יבמתו. ואם שמא טעה הקולמוס וכך עלה במחשבה לכתוב אחות אבי האם ואחות אם האם. זו ודאי שאלה ואנחנו רגילין לשאול וכבר כתובה אצלי ובלשון הזה כתבתיה הא דאבעיא לן אחות אבי האב ואשת אחי אבי האב משום דלמטה ערוה ה"נ לאחות אבי האם ואחות אם האם דלמטה נמי ערוה. אלא משום דקבעי למבעי בהדה אשת אחי אבי האב דאלו מאם לאו ערוה למטה דידיה משום הכי קא בעי הני וה"ה להנך וחדא מינייהו נקט. והא דאמרינן בסמוך דהני תרתי דדמו להדדי חדא היא ה"ה נמי דהנך והני דדמו להדדי חדא חשיב להו.


סימן לח

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ד סימן רכג)


סימן לט

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ד סימן רכה)


סימן מ

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ד סימן רכה)


סימן מא

[עריכה]

עוד בפרק כיצד (ד' כ"ב) ההיא לא מצית אמרת מדרבא דרבא רמי וכו'. והנה זה פלא דכיון דמדרבא ילפי' א' מן האונסין וא' מן הנשואין קרא דבת אביך דמיירי באונסין למה לי? ע"כ.

תשובה לפי מה שפרש"י ז"ל דהכי קא דייק מדרבא. דמדבנו מן האונסין בנו הוא וכן בתו הילכך לגבי אחוה נמי אחוה שפיר קא פרכת. א"כ אחותך בת אביך למה לן ואף לדידי הקשה לי לדברי רש"י ז"ל


סימן מב

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ד סימן רכו)


סימן מג

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ד סימן רכח)


סימן מד

[עריכה]

(אמר המגיה ס"ט המצא תמצא בחידושי רבינו ליבמות בדף כ"ז:)


סימן מה

[עריכה]

עוד בפ"ד אחין (כ"ט ע"ב) רב אשי מתני הכי אמר ר' אלעזר לא תימא מאמר לב"ש וכו' ואס"ד (ואי סלקא דעתך) מאמר לב"ש וכו' זה יעשה מאמר וידחה. וזה פלא שהרי לפי מה דלא הוה ידע השתא טעמא דיבמה דחזייא לכולהו הוה מצי לאקשויי אלא מאי דוחה ומשייר זה יעשה מאמר ויבעול אפי' לכתחילה? והכי אית להו לב"ש במתני' והלא (והלה) תצא משום אחות אשה אלמא שמותר לבעול כדי שתצא אידך. הכי נמי גבי ד' אחין יעשה הא' מאמר ויבעול לכתחילה ע"כ.

תשובה. חילוף דברים אני רואה. דאדרבה הו"ל לאקשויי אלא מאי דוחה ומשייר א"ה אמאי אשתו עמו. דמתני' דד' אחין שפיר קא אתיא דהואיל ומשייר לא יכנוס. אלא אשתו עמו תקשי ליה? ולכאורה היינו מאי דאקשי ליה ואלא הא קתני אשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה ומאשתו נמי קא מקשה. ושמא אדרבין בעי מר לאקשויי כלומר דכיון דאמרינן דמאמר דוחה ופרש"י ז"ל דוחה צרתה בזיקה. כלומר שנפלה עלה אינה אוסרת את זו שעשה בה מאמר אלא אלו רצה לכנוס כונס ותצא הלזו משום אחות אשתו. אם כן מאי קאמר רבין אף אנן נמי תנינא דאדרבא מתני' הויא תיובתיה. דאלו לרב אשי הו"ל לב"ש למימר זה יעשה מאמר ויכנוס וזה יעשה מאמר ויכנוס אשתו עמו ותצא משום אחות אשה. ואי הא הא קא קשיא ליה למר זו הקושיא רגילין אנו להקשותה על דברי רש"י ז"ל. ואנו רגילין לפרש צרתה דקאמר ר' אלעזר צרתה ממש שנפלה עמה מבית א'. ולומר שבעלת המאמר דוחה אותה דשוב אינו יכול לכונסה וקם עליו בלא יבנה. ומשייר שאינה ניתרת לשוק בלא חליצה. וסייעיה ר' אבין ממתני' לומר דשם שאין מאמר דוחה דחיה גמורה מלאסור אחותה שהיא יבמתה על היבם דאלמא זיקתה קיימת. כך אינה דוחה צרתה להוציאה לשוק בלא חליצה דהא לא הופקעה זיקתה. ואקשינן והא קתני אשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה. דמשמע דמשעת מאמר תצא אידך משום אחות אשה לגמרי ואפי' בלא חליצה ואף על פי שלא כנס דעשה בה מאמר סתמא קתני. ועוד דקתני אשתו עמו דאלמא שהופקעה זיקת השניה לגמרי ויכול הוא לכנוס בעל' המאמר. ופרקינן יבמה דחזיא לכולהו מילי דיבמה כגון מתני' דד' אחין דמדאורייתא שתיהן ראויות בין לחלוץ בין לייבם דזיקא דאורייתא. הילכך חזיא למקצתייהו לומר זיקתה אלימא להצריכה חליצה. וה"ה לשתי יבמות הבאות מבית א' דכל א' ראויה לכולהו מילי כי עבד בה מאמר בחדא אידך לא מיפטרא בלא חליצה. אבל יבמה דלא חזיא לכולהו מילי בשעת נפילה כגון הא דב"ש. דכיון דעבד בה מאמר בראשונה עד שלא נפלה לפניו השניה מדחיא שניה דבר תורה מן היבום. הילכך לא אלימא זיקתה דתבעי חליצה אלא מאמר הראשונה דוחה אותה לגמרי ואפי' חליצה נמי לא בעיא.


סימן מו

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ד סימן רצט)


סימן מז

[עריכה]

עוד בפרק ד' אחין (ד' ל' ע"א) טעמא דגרש ואח"כ מת וכו'. אמר ר' אשי זאת אומרת יש זיקא ואפי' בתרי. והנה גם זה פלא שהרי אפילו גרש ואח"כ מת היאך ישאנה המגרש? הא אמרינן לעיל בריש פרקין דאסור בצרת אחות חלוצתו. והא נמי כיון דיש זיקה אסורה למגרש דהא ה"ל צרת אחות גרושתו. ואין לומר דכיון דמכח המת רמיא קמיה לא שייכא זיקה גבה דמתרי בתי קא אתיין. משום דהכא שייך ראיות זיקה היינו כי איכא למימר כי היכי דהאי אסירא האי נמי אסירא משום זיקא. והכא ליכא למימר הכין שהרי אותה האוסרה משום זיקה אכתי היא תחת בעלה והילכך אין לאוסרה משום כחה זה אינו. שהרי בסמוך לרבה למעוטי מת ולא כנס ולא גרש דאסירא הנכרית לשלישי משום דהויא אחות אשה. אף על גב דמכח שני רמיא קמיה והאיך הזיקה אוסרתה כיון דמתרי בתי קא אתיין ע"כ.

תשובה ראיתי דבריך טובים ונכוחים בתירוץ השאלה ששאלת. דכיון דאותה דאוסרה משום זיקה אכתי תחת בעלה קיימא ולא רמיא קמיה אלא נכרית זו בלבד. זיקה כי האי לא אסרה לה ולא קריא לה צרת אחות גרושה בזיקה וכן עיקר. אבל מה שדחית משום הא דאמרינן לרבא למעוטי מת ולא גרש ולא כנס וכדגריס רש"י ז"ל. לא היא. דהתם איכא למימר דאסורה משום דכיון שמת אחד מבעלי האחיות והו"ל האי נכרי' כצרתה. מ"ה אסירא אף היא לייבם משום דהו"ל כצרת אחות אשה בזיקה. דתרוויהו מיתו להו בעליהו ונראית כצרות זו לזו בזיקא. מיהא אבל הא דלא מית לה אלא בעל נכרית בלחוד בכי הא לא אמרינן שיהא המגרש אסור בה משום צרת אחות גרושתו בזיקה. ועוד נראה דלא אסרה צרת אחות חלוצה אלא משום דאחות חלוצה אזלא בהדה לבי דינא. וכיון שכן כל שמת בעלה של אחות החלוצה ואיכא צרה נמי בהדה אסרי' לה משום לתא דאחות חלוצה. דמיטעא טעו בהו אינשי וסברי זו היא שחלצה ראשונה. ואם יכנוס צרתה זו ואפי' היא בזיקה בלבד יאמרו דבית א' מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ. אבל כשאחות חלוצה אכתי תחות בעלה קיימא למאי ניחוש לה. אבל מ"מ אין גי' רש"י נכונה כאן וגירסת הגאונים ז"ל יפה ממנה. מפני שיש על גירסת רש"י ז"ל כמה קושיות שא"א להעמידה. והנני כותב לפניך פי' שמועה זו כפי מה שכתבתיה בס"ד ובלשון הזה כתבתיה הכי גרס רש"י וכו'.


סימן מח

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ד סימן ש)


סימן מט

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ד סימן שא)


סימן נ

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ד סימן שב)


סימן נא

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ד סימן שג)


סימן נב

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ד סימן שכז)


סימן נג

[עריכה]

בפרק החולץ (ד' ל"ו) א"ר אלעזר אפשר איתא להא דר"ל ולא תני לה במתני' וכו' עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה. ופרש"י ז"ל דקס"ד דאפי' ע"י חליצה לא תנשא לשוק. ומסיק אביי מידי תחלוץ ולא תחלוץ קתני אבל חליץ הכי נמי דמשתרייא. והנה זה פלא גדול דכיון דאביי מוקי למתני' בדלא חלצה אבל אי חלצה לאחר שלשה משתרייא. למה לי' למתני כלל בצרה עד שתדע שמא היא מעוברת. והא אפי' אין לה צרה א"א לה לינשא לשוק בלי חליצה ע"כ.

תשובה תמה אני על דברי רבינו נר"ו מה זו קושייא לאביי? ומאי אין לה צרה דקאמרת? ודאי משום דיש לה צרה הוצרך למתני' (למתני) לא תנשא בלא חליצה. דאי אין לה צרה פשיטא דלא תנשא לשוק בלי חליצה דיבמה לשוק בכדי לא נפקא. אלא משום דהלך בעלה וצרתה למדינת הים הוא. ואצטריך לחרותי דלא תנשא צרתה דאין חוששין שמא נתעברה צרתה שהלכה עם בעלה וילדה ולד של קיימא. וזה חידוש חידשה מתני' כדאיתא בדוכתא בריש פ' האשה. דאקשינן התם בשלמא יבומי לא דדילמא מיעברא וקא פגע באיסור אשת אח דאורייתא אלא לא תנשא אמאי? הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מתעברות ויולדות. אלמא אדרבא לא תנשא בלא חליצה במקום שיש לה צרה צריכא טובא.


סימן נד

[עריכה]

עוד כתבת ועוד פלא דלאביי לא הו"ל למיתני אלא הרי זו לא תתייבם פי' בלא חליצה. אבל כי קתני לא תנשא משמע דלית לה היתר נישואין כלל אפי' בחליצה.

תשובה גם זה פלא ופלא. מאי לא תתייבם פי' בלא חליצה דקאמר מר? דהוה לך למימר אלא תחלוץ. אלא שאף היא אינה קושיא דאדרבא לא תנשא היא עיקר צריכותא דמתני' כדאמרן.


סימן נה

[עריכה]

עוד כתבת ועוד דלאביי הו"ל למיתני לא תחלוץ ולא תתייבם תוך שלשה עד שתדע אלא אית לן למימר מדשבקיה לדין חליצה ש"מ דלא תנשא דנקט יש במשמע דאין לה דין נישואין כלל.

תשובה כבר אמרתי דלא תנשא איצטריכא ליה. ועוד דלא תחלוץ ולא תתייבם תוך שלשה לא מהני ליה. דלא תתייבם אין לה שיעור דלעולם לא תתייבם דשמא ילדה צרתה ולד של קיימא. ולא תחלוץ לפום מאי דסבירא לך אינה אסורה אלא תוך שלשה. וכדתנן היבמה לא תחלוץ עד שיעברו עליה ג' חדשים.


סימן נו

[עריכה]

עוד כתבת ועוד דשמא מעוברת היא צרתה משמע דהוי נתינת טעם לדברי התנא. בשלמא לר' אלעזר דקאמר לא תנשא אפי' בחליצה היינו דקתני שמא מעוברת היא צרתה דבשביל חששא זו נמנעת וכו'. אלא לאביי דקאמר לא מיתסרא אלא לחלוץ תוך שלשה על כרחין לא קאי כי אם אלא תחלוץ וכו' ע"כ.

תשובה רבינו כל שאתה מוסיף בדברים אלו אתה מוסיף בעיני תימה. חדא דלמאי דס"ל למר שמא מעוברת היא אתה מוסיף לה היתר להנשא דרוב המעוברות ולד מעליא ילדן אלא משום לא תתייבם איצטריך. ומה שאמרת דלאביי לא מיתסרא אלא לחלוץ תוך שלשה ולא לישא תוך שלשה חס ליה למר דלימא הכין. אלא לאביי תחלוץ לאחר שלשה ותנשא לאחר תשעה אבל תוך תשעה לא תנשא דשמא מעוברת היא צרתה ואין ביאה וחליצה פוטרת אלא הולד פוטר וולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם וכדתניא בברייתא. ומעתה אף שמא מעוברת היא צרתה אף אלא תנשא אצטריך. כלומר לא תנשא לעולם בלא חליצה אבל אי חלצה תוך ז' הרי זו תנשא לאחר תשעה. אבל תוך תשעה לא דשמא מעוברת היא צרתה ואין חליצתה פוטרת אלא ולד פוטר ואין ולד פוטר עד שיצא לאויר העולם.


סימן נז

[עריכה]

עוד בפרק החולץ (ד' ל"ו ע"ב) תנא משום ר' אליעזר אמרו יוציא בגט. ופרש"י ז"ל ואף על גב דהשתא איגלאי מילתא דיבום מעליא הוי ומיהו בגט בלא חליצה סגי. ופלא לי על פירושו דהא אסיקנא לעיל כר"ל דביאת מעוברת לאו שמא ביאה וא"כ היאך תפטר בגט בלא חליצה. ואמנם רבינו שמשון פי' יוציא בגט ובחליצה דקי"ל כר"ל ולא כפי' רש"י ז"ל. ואמנם לפי דעתי נר' כפרש"י ז"ל ויש להעמיד דבריו כגון שחזר ובעל לאחר שנודע שאין הולד של קיימא. כדאוקי תלמודא לעיל לר"ל מאי יקיים יחזור ויבעול ויקיים דלא סגי.

תשובה גם אנו רגילין להקשותה ובודאי ברוב ספרים שלנו הגירסא כן יוציא בגט. ואף בפי' ר"ח ז"ל כן וכן בספר ישן מוגה בישיבת הגאונים ז"ל ובלשון הזה כתבתיה ואיכא למידק דא"כ הויא דלא כר"ל והו"ל לאוקמיה פלוגתייהו בתנאי ומדלא אוקמינהו בתנאי ש"מ דליתא להאי גירסא. ובתוספות מפרשים דגט וחליצה בעיא משום דדמיא לכונסה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל. שכך כתב הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת מפרישין אותם וממתינין לה. אם הפילה יחזור ויקיים ואם ילדה אפי' מת ביום שנולד הרי זו מוציאה בגט וחולץ ע"כ. ואעפ"י שאין הלכה כר' אליעזר למד הרב ז"ל לרבנן מדר' אליעזר. וכשם שאמר ר' אליעזר במפלת שמוציא בגט וחליצה ה"ה לרבנן ביולדת ולד חי שגמרו סימניו. זהו מה שנראה לע"ד שכתבתי אני אבל מה שכתב מר דמיירי בשחזר ובעל לא נתחוורו לי דבריו. משום דר' אליעזר אמתני' דיחזור ויקיים קאי ואדרבנן הוא דפליג לומר שאינו חוזר ומקיים אלא מוציא בגט. ואף לשון רש"י ז"ל מוכיח בהיפך שהוא ז"ל כתב יוציא בגט אף על גב דהשתא איגלאי מילתא דיבום מעליא הוה. ואי כשחזר ובעל מאי איגלאי מילתא דקאמר השתא הוא דהוי יבום מעליא בפנינו. ומקצת ספרים יש דל"ג הכא בגט אלא תנא משום ר' אליעזר אמרו יוציא ותו לא. וזו היתה גירסא נכונה אילו הסכימו בה רוב הספרים.


סימן נח

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ב סימן ח)


סימן נט

[עריכה]

עוד בפרק החולץ (ד' מ"א ע"א) אימ' דאמר ר' אלעזר דלא איתחזיא בשעת נפילה. פי' והילכך א"א לי להעמידה כר' אלעזר. ואכתי ק"ל אמאי תהוי כיבמה שהותרה ונאסרה. ופלא בעיני דכ"ש דקשיא טפי לשמואל ולרב אסי דהיינו היכי מצי אמרי' יבמה שהותרה וכו' אפי' היכא דאתחזיא בשעת נפילה. והלא אפי' ר' אלעזר מודה היכא דאתחזיא בשעת נפילה.

תשובה קושיא זו רגילין אנו להקשות ובלשון הזה כתבנוה היכי אמר מקשן דחזיא בשעת נפילה מי אמר כ"ש דלא תקשי לרב. וי"ל דה"ק אבל הכא דבשעת נפילה אתחזיא לה כיון שחזרה והותרה לעולם אימא לך שאלו לרבנן חזרה להיתירא הראשון אפי' לר' אלעזר כיון דלא שמעינן ליה דפליג בהא. וכיון שכן ברייתא כמאן תרמייה. אלא ודאי איכא למימר דבין לרבנן בין לר' אלעזר כיון שנאסרה בשעת זיקה נאסרה עולמית. דלא פליגי התם אלא במיתה מפלת או נישואין הראשונין מפילין.


סימן ס

[עריכה]

עוד בפרק החולץ (דף מ"א ע"ב) אלא לא תחלוץ אמאי לימא תהוי תיובתא דר' יוחנן. וזה פלא בעיני דאטו לר"ל מי ניחא דנימא תחלוץ בתוך שלשה ואי חזינא דמיעברא תחזור ותחלוץ ע"פ (עוד פעם).

תשובה גברא רבא חזינא תיובתא לא חזינא. דלר"ל כיון דאי חליצת מעוברת לאו שמא חליצה היאך תחלוץ עכשיו. דשמא תמצא מעוברת ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחינין.


סימן סא

[עריכה]

עוד בפ' בחולץ (ד' מ"ב ע"א) אלא תמתין חדש א' ותנשא. פלא דהא מצי לשנויי אי נמי לשבעה ילדה איכא למימר דבר תשעה לקמא הוא כגון דאיעבר חדש א' מקמי מיתה ע"כ.

תשובה זו כבר נשמר ממנה רש"י ז"ל שכ"כ וז"ל וה"ה דמצי לתרוצי וא"נ לשבעה ילדה איכא למימר בר תשעה לקמא הוא ומעיקרא חדש א' איעבר קודם מיתתו. אלא הואיל ותריץ מילתיה בחדא אוקמה בהכי משום דאכתי איכא ספיקא ליה בהכי עכ"ל רש"י זלה"ה הכתוב בפירושיו שאתנו. ומיהו יש מתרצין אחרים משום דמתני' מילתא פסיקתא קתני ואפי' לא עמדה אצל הראשון אלא יום א' דליכא למיחש להכי אפי' הכי לא תתייבם דאי נמי לתמניא ילדה איכא למימר בר בתרא הוא.


סימן סב

[עריכה]

עוד בפרק החולץ (ד' מ"ד) הכתוב קראו בית כלומר ואחות חלוצה הויא ערוה מן התורה וזה פלא דא"כ ליתני שש עשרה נשים פוטרות צרותיהן למאן דאית ליה בפלוגתא קמיירי.

תשובה שאלה זו כבר נשאלה בפרק ראשון והשבתי עליה בתשובה (לעיל סי' כ"א) משום תראה דעתי בה.


סימן סג

[עריכה]

עוד בפרק החולץ (ד' מ"ט ע"א) הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר. ופרש"י ז"ל משום דסוטה לאו חייבי לאוין דשאר היא ותפסו בה קידושי דאף לאחר שזינתה לא פקעי קידושין הראשונים. הילכך קאמר אביי דאפי' לר"ע לא הוי הולד ממזר. וזה פלא לי דהא במחזיר גרושתו דגופא דקרא דלהיות לו לאשה מיירי בה לא תפסי קידושין והולד ממזר. ובסוטה לבעל דלא איירי ביה גופיה דקרא אלא מיתורא תפסי קידושין ואין הולד ממזר ע"כ.

תשובה כבוד רבינו במקומו עומד אבל רש"י ז"ל לא כן כתב כמו שכתבת ועירוב דברים אני רואה כאן. אלא שרש"י ז"ל תרתי קאמר וז"ל בבא על הסוטה ואף על גב דאי בחייבי לאוין הוא מודה ר"ע דפליג אדרבנן דמתני' במחזיר גרושתו וקאמר דהולד ממזר אף על גב דחייבי לאוין דלאו דשאר הוא הכא מודה דאין הולד ממזר. וכ"ש לאידך ר"ע בר פלוגתיה דשמעון התימני לא הוי ממזר. משום דסוטה לאו חייבי לאוין דשאר היא דקא תפסי בה קידושין וכו' נמצא וכו'. מ"ש משום דלאו חייבי לאוין דשאר הוא טעמא בלחוד ותפסי בה קידושין טעמא אחרינא. לומר דלאידך ר"ע פשיטא דלא הוי ממזר משום דלאו חייבי לאוין דשאר הוא. אלא אפי' לר"ע דאמר דאפי' בחייבי לאוין דלאו דשאר הולד ממזר מ"מ בהא מודה משום דתפסי בה קידושין. ומאי דק"ל למר היאך אפשר במאי דקא מיירי ביה קרא לא תפסי קידושין והוי הולד ממזר ומאי דדרשי' מיניה לא הוי הולד ממזר ותפסי בה קידושין? איני יודע כונת רבינו למה הקשה כך על פרש"י ז"ל והלא בגמ' מפורש כן. ומ"מ לאו קושיא היא דעיקר דרשא דדרשי' מאחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה לא דרשי' אלא לרבות אותה לאיסור אצל הבעל. אבל גרושה לאחר שנשאת לא תפסי בה קידושין משום דכתיב ביה בהדיא לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. ולא עוד אלא שיש מפרשים דאדרבא הא דאמרי' בגמרא דסוטה תפסי בה קידושין לאו כמו שפרש"י ז"ל משום דפקעי קידושי' דא"כ נדה נמי ת"ל דתפסי בה קידושין מה"ט. ואנן בשילהי האומר אמרי' נדה דתפסי בה קידושין מנ"ל דכתיב תהיה בנדתה אפי' בשעת נדתה תהא בה הויה. אלא סוטה דתפסי בה קידושין מדכתיב להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה וכי כתיבה טומאה בסוטה כתיבה והויה נמי בה כתיבא. אלמא לא דרשינן מינה למהוי כגרושה דלא תפסי בה קידושי' אלא להיות טמאה ואסורה כגרושה. והולד ממזר נמי מהאי טעמא הוא דכל שאין קידושין בחייבי כריתות הולד ממזר. אבל בסוטה דא"א לומר שלא יהיו קידושין תופסין בה כדאמרינן ואף על גב שנאסר על כרחין אין הולד ממזר דלא הוי כחייבי כריתות.


סימן סד

[עריכה]

בפרק הבא על יבמתו (ד' נ"ה ע"א) דדייק תלמודא העראה דחייבי לאוין מנ"ל? מדגלי רחמנא שכבת זרע גבי שפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה. אדרבא נימא מדגלי רחמנא העראה גבי חייבי כריתות מכלל דחייבי לאוין בגמר ביאה? אמר ר' אשי א"כ לישתוק קרא משפחה חרופה. וזה פלא בעיני דהיכי מצי למימר לישתוק קרא משפחה חרופה? הא איצטריך לגופיה דלא מייתי אשם בשפחה חרופה בשלא כדרכה ע"כ.

תשובה קושיא זו רגילין אנו להקשות ובלשון הזה כתבתיה איכא למידק וכו'


סימן סה

[עריכה]

עוד בפרק הבא על יבמתו (ד' נ"ו ע"ב) הכל היו בכלל זונה ופי' רש"י ז"ל כל הנבעלת תחת בעליהן בין באונס בין ברצון בכלל זונה לא יקחו שהרי נבעלו בעילת זנות והוציא לך אשת ישראל אנוסה מן הכלל. ופלא לי על לשונו דא"כ מאי קאמר תלמודא כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל והלא אשת ישראל מעולם לא היתה בכלל זונה. ע"כ.

תשובה נ"ל דלשון רש"י ז"ל עיקר. דודאי בכלל זונה דכתיבא באורייתא קאמר. וזונה היכא כתיבה ודאי גבי כהן דכתיב זונה לא יקחו. ואי בכלל אסורה לבעליהן מפני שזינתה והוטמאה קאמר הכל היו בכלל אשר הוטמאה הו"ל למימר והיינו כלישנא בתרא. ומאי דקשיא ליה למר א"כ מאי קאמר תלמודא כשפרט לך הכתוב. גם אני מקשה למה ליה לרבא לאורוכי בלישנה בתשובת מאי דאקשי ר' זירא כולי האי לא היה צריך למימר. אלא כיון שנבעלה בעילת איסור עשאה זונה דמאי אמרת והיא לא נתפשה דה"ל לאו הבא מכלל עשה נ"מ לעבור עליה בשני לאוין ועשה. אלא נ"ל דרבא ס"ל דאשת כהן שנאנסה אינו עובר עליה בעשה כלל אלא בלאו דזונה ולאו דטומאה בלבד. דקרא דוהיא לא נתפשה לא אתא לאוסופי עלה חיוב עשה אלא לאוקימה אלאו דזונה דידה וכדמסיק רבא למילתיה אבל אשת כהן כדקיימא קיימא. וה"פ דהכל היו בכלל זונה כלומר כל הנבעלת בעילת איסור תחת בעלה ואפי' באונס נעשית בביאה זו זונה. ואי אשת כהן היא אסורה לבעלה משום זונה והרי היא בכלל זונה לא יקחו וכדפרש"י ז"ל. ואי אשת ישראל היא אף על פי שאינו עובר עליה משום זונה מ"מ כיון שנעשית זונה אסורה עליו משום שזנתה ונטמאה. אבל כשפרט לך הכתוב באשת ישראל שנאנסה שהיא מותרת לבעלה אי לא מיעט רחמנא והיא לא נתפשה היא ולא אחרת ולאפוקי אשת כהן הו"א דכל שבאונס לאו זונה היא. ואפי' אשת כהן מותרת מדגלי רחמנא באשת ישראל שאע"פ שנבעלה בעילה אסורה כזו א"ה (אפילו הכי) מותרת לבעלה וה"ה לאשת כהן. לפיכך הוצרך הכתוב למכתב והיא לא נתפשה לומר לך זו בלבד התרתי לך ולא אשת כהן. וכיון שלא הותרה ממילא באיסורא קיימא דהיינו איסור זונה. ויש לנו כיוצא בזה בעובר בפסולי המוקדשין ובגיעולי גוים. ובזה עלה לנו תירוץ לקושייתו של רבינו.


סימן סו

[עריכה]

עוד בפרק הבא על יבמתו (נ"ו ע"א) אמר רב עמרם הא מילתא אמר לן ר' ששת ואנהירנהו לעיינין ממתני'. אשת ישראל שנאנסה אף על פי שמותרת לבעלה פסולה לכהונה. ותנא תונא וכו' ודחי תלמודא לא מאי וכן אהעראה. ופלא בעיני היכי מצי לדחוייה דלא תפסיל באונס לכהונה? הא תנן בפ"ק דכתובות (דף י"ד ע"ב) מעשה בתנוקת שירדה למלאת מים מן העין ונאנסה. וא"ר יוסי אם רוב העיר משיאין לכהונה אף זו תנשא הא רוב פסולין פסלינן לה אף על גב דנאנסה. וכן בפ' יוצא דופן תנן בת שלש שנים ויום א' אם בא עליה א' מן הפסולים פסולה ופתוי דקטנה אונס הוא. אלמא קרא דכי תהיה לאיש זר אפי' באונס מיירי ע"כ.

תשובה ודאי כל שנבעלה לפסול לה פסלה ל"ש (לא שנא) באונס ול"ש ברצון. אבל הבא על אשת איש אינו פסול לה אלא מחמת דאגידא ביה בבעל והבעל הוא הגורם. א"כ היה בדין שאם נבעלה באונס שלא תפסול בכך לכהונה. דכלום לא נאסרה אלא מחמת הבעל לבעל מותרת לאחרים לא כ"ש וז"ש רב ששת אף על פי שמותרת לבעלה אסורה לכהונה. שעיקר חידוש הוא שאע"פ שמותרת לאוסרה אפי' הכי אסורה לכהונה והיינו דדחי' דלא היא. ותדע לך דאף לרב ששת למה ליה למנהר עיינין ממתני' סתומה דיבמות? לינהרינהו לעיינין ממתני' דכתובות וממתני' דנדה כדמוכח מינייהו מרנא. אלא ודאי כדאמרן.


סימן סז

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ד סימן שכח)


סימן סח

[עריכה]

עוד בפרק הבא על יבמתו (ד' נ"ט ע"ב) נבעלה לבהמה כשרה לכהונה. פרש"י ז"ל דבעולה ממש לא הויא דכמוכת עץ דמיא ושריא לכ"ג (לכהן גדול). דמאן דשרי במוכת עץ שרי בה. ודבר פלא פי' דמנא ליה דאיכא שום תנא דשרי במוכת עץ? דנהי דתנן במתני' דלא ישא מוכת עץ בתר מילתא דר"ש קתני לה. ודילמא לר"מ כ"ש דמיפסלא מידי דהוה אבוגרת דמחמיר בה ר"מ טפי מר"ש ע"כ.

תשובה אפשר היה לומר דלא שריא לינשא לכ"ג לכתחילה קאמר אלא דאם נשא נשוי. וכדרב ור' יוחנן דאמרי תרווייהו בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי. ואילו היה (היתה) בעולה אפי' נשא יוציא. ואלא מיהו אפי' בגמרין משמע דאיכא מאן דשרי לה לכ"ג. מדאמרי' בפ"ק דנדה (דף ח' ע"ב) אמר רב כהנא תנא ג' בתולות הן בתולת אדם בתולת קרקע ובתולת שקמה. בתולת אדם כל זמן שלא נבעלה נ"מ לכ"ג. (נפקא מינה לכהן גדול) אלמא כל שלא נבעלה לאדם קרי לה האי תנא בתולה לכ"ג ואף על פי שהוכתה בעץ. ובירושלמי נמי הויא פלוגתא בפרקי' דהבא על יבמתו. דגרסי' התם לא ישא את הבוגרת ר' אלעזר ור"ש ור"ש מכשירין בבוגרת ושוין שלא ישא מוכת עץ. ואית דמחלפין לא ישא את מוכת עץ ר' אלעזר ור"ש מכשירין במוכת עץ. ואתיא ההיא דנדה כהדין דמחלפין ומכשירין.


סימן סט

[עריכה]

עוד שאלת שאלה א' באה לפנינו מחכמי גיבי"ל שנהיה במקומם שני אחים שנשאו שתי אחיות יתומות א' גדולה וא' קטנה ומת בעל הגדולה. וחזרו חכמי העיר ללמד את הקטנה שתמאן. ולא שמעה לדבריהם ואומרת לעולם לא אמאן בפלוני אישי והנה בה מנהג מכל חכמי א"י וכל חכמי בבל כששואלין שאלה לא יחתום בה שום אדם וכך אומרים יורונו חכמי עכו משאלת כך וכך ובהגיע שאלתם בידי הקהל שתקתי ולא אמרתי דבר עד ששמעתי מצפצפים מקצת חכמי עכו. כיון שאמר ר' יאודה הלכה כר' אליעזר דאמר מלמדין את הקטנה שתמאן אף על פי שאינה רוצה למאן בו יש לנו לכופה. ונותנין טעם לדבריהם כי כל לימוד קטנה כפייה הוא. ואני לא כן עמדי דא"כ היה לו לר' אליעזר לומר כופין אותה שתמאן אותה בהדיא ולא לומר דבר שיש בו להסתפק. ועוד שאומר בהלכה לשם באותה שמועה שאמרה איהי איהו עדיף מינא ואנא עדיף מיניה. פי' דכמו שהוא יכול להוציאני על כרחי כמו כן אני יכולה למאן ויוצאת ממנו בעל כרחו. וכמו כן יש לי לפרש כאן כמו שאין לנו לכוף בעל הקטנה שיגרשנה בע"כ כמו כן תאמר היא אין לכם לכופני על כרחי. ונתברר לי שעדיין לא עשו אנשי גיבי"ל וחכמיה דבר ועומדים על שתי הסעיפים אם כקצת חכמי עכו או כדברי הנמוך כמוני.

תשובה אני איני כדאי שאתה שלחת לי וכ"ש בדבר שחכמים כמותכם מנצחין זה את זה היאך אני מכניס ראשי בין הרים גדולים. ואמנם גדולה היא מצותך עלי והנני משיב בקוצר דעתי כאשר יראוני מן השמים. ותחילה אומר כי הראיה שהביאו מקצת המורים שכופין אותה למאן משום דכל לימוד קטנה כפייה היא. נר' שסמכו על מה שהוזכר במקצת מקומות פתוי דקטנה אונס הוא. והם סבורין לומר כשם שהפתוי כאונס גם האונס כפתוי ובמקום שאמרו לפתות ה"ה לאנוס שהכל א'. וזה דבר ששכלי קטן מהכיל שאם אמרו שהקטנה שזינתה ברצון אינה נאסרת על בעלה מפני שאין רצונה רצון אלא באונס שמיעוט דעתה אונסתה. ואמרו שהמקומות שרצונו של קטן ודעתו מועיל בו שנכוף אותו בשוטים עד שיתרצה. א"כ ההיא עובדא דבתר דקם חד מינייהו שחרריה קם אידך ואקנייה לבנו קטן. דאמרי' התם דמקדשין בזוז לינוקא ונכתוב גיטא על שמיה אלו לא רצה נכוף אותו בשוטים. ולדברי חכמים שאמרו קטנה מבת שלש שנים ויום א' עד שתבגר יש לה מכר ויש לה קנס אין הפרש להם בין מפתה לאונס. ולענין הדין נ"ל שאין לכוף אותה בשוטים עד שתמאן ולמה תמות מה עשתה? וכפייה בזו לא שמענו שהרי זו ברצון חכמים נשאת והם תקנו לה נישואין. ואי משום קיום מצות יבומין הא מקיימא במצות חליצה. ואם רצתה למאן תמאן ואם לאו מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. כדינא דר' יהושע. וכאותה ששנינו בפ' ד' אחין (ד' כ"ט כ"א (ע"א)) בה"א (בית הלל אומרים) מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה וזו היא שאמרו אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו. ואפי' תאמר שהלכה כמשנה אחרונה שאמרו מצות יבום קודם למצות חליצה מ"מ היכא דלא אפשר אלא בכפייה של זו יחלוץ ואין בכך כלום דאין זו מחוייבת יבום שנכוף אותה. ולא עוד אלא אפי' היבמה עצמה אם לא רצתה להתייבם אין כופין אותה בשוטים והיאך נכוף את זו כדי שתתייבם היבמה אתמהא? יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וא"ת הא דאמר שמואל הלכה כר' אליעזר ודאי לא איצטרך אלא לאפוקי מדר' יהושע דאמר מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. ולומר שאין עושין כר' יהושע דאמר מוציא בגט אלא כר' אליעזר דאמר מלמדין דאי לאפוקי מדרשב"ג ולומר דיש זיקה ואסור לבטל מצות יבומין לימא הילכתא כר' אליעזר ור' יהושע אי נמי אין הלכה כרשב"ג. ועוד דהא אמרה שמואל חדא זימנא דאמר הלכה כר' יאודה בן בתירא. ועוד דבהדיא מוכח הכין בפ"ק דנדה ואי ר' אליעזר מלמדין בלבד קאמר ואם לא מיאנה מוציא את אשתו בגט כר' יהושע. א"כ מאי איכא בין ר' יהושע לר' אליעזר דאטו למדוה למאן ומיאנה מי לא מודה ר' יהושע שאם מיאנה מיאנה ומיבם את אשת אחיו? הא ודאי אפי' ר' יהושע מודה בה והכין איתא בירושלמי מפורש א"כ מאי בינייהו. לשניהם אם מיאנה מיאנה ואם לאו לשניהם אין כופין אלא מוציא את אשתו בגט וכו'. וזו היא שאמרו אוי לו על אשתו אמרינן עלה בגמ' זו למעוטי מאי למעוטי הך דר' יהושע דלא עבדינן כוותיה אלא כר"ג או כר' אליעזר. דאלמא דהך דבפ' ב"ש לעולם אינו מוציא את שתיהן אלא לר' אליעזר מיבם את הגדולה ומלמדי' או כופין את הקטנה שתמאן. וזו בלבד שבפ' ארבעה אחין היא שמוציא את שתיהן ואוי לו אבל במקום אחר לא ואם איתא אף בזו פעמים שאוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו כשלא רצתה למאן. אלא ודאי משמע דלר' אליעזר מלמדין אותה שתמאן ואם לא מיאנה כופין אותה עד שתמאן. לא היא דר' אליעזר ור' יהושע לא איפליגי אלא אי שרי ללמדה למאן או לא אי נמי מצוה ללמדה אי לאו. דר' אליעזר סבר אף על פי שאסור למאן את הנשואות כב"ש דמתלמידי ב"ש הוא אפי' כן במקום מצוה שרי אי נמי מצוה וכדאיתא בגמרא. ור' יהושע סבר דמתרחקין מן המיאונין אפי' במקום מצוה ואף על גב דמתלמידי הלל הוא ותנן בה"א ממאנין בין ארוסות בין נשואות. מ"מ אפי' ב"ה מודו שמצוה להתרחק מן המיאונין ולא אמרו ממאנין אלא כשהיו ב"ד עסוקין בדבר אחר ובאה זו ומיאנה בפניהם. והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם בה"א ממאנין וכו' וב"ד יושבין במיאונין לא כן תני ברח משלש והדבק בשלש וכי תפתר דהוו עסיקין במילא חורי ואתא עובדא קומיהון. וכיון שכן ס"ל לר' יהושע דאפי' במקום מצוה אין מלמדין אלא אם מיאנה מיאנה ואם לאו מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. ובהא פליג אפי' אדב"ה דפרק ד' אחין ואדר' אלעזר דפרקי' ובהאי בלחוד הוא דאיצטריך שמואל למפסק הילכתא כר' אליעזר לומר דמצוה ללמדה במקום מצוה. ומזו ג"כ אתה למד שאין כופין דלא אמר ר' אליעזר אלא שמותר ללמדה למאן. אי נמי מצוה אבל לכפותה לא וזה נר' ברור בעיני וש'.


סימן ע

[עריכה]

(אמר המגיה בחלק ד סימן שפט)


סימן עא

[עריכה]

(אמר המגיה בחלק ג סימן שלח)


סימן עב

[עריכה]

שאלה לאה תובעת מיעקב בעלה שתתגרש ממנו בגט ואינה רוצה לישב עמו. תלמדנו אם תפסיד כל כתובתה ומה תגבה? גם אם תגבה מתנה לחוד? כדאמרי' במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. ומזה הטעם משמע דאינה מפסדת מתנתה דלא הוי כתנאי כתובה. או דילמא כיון דלא כתב לה מתנה זו בשעת נישואין לימא שלא כתב לה (נר' דצ"ל אלא) ע"מ לכונסה והוי כתנאי כתובה ותפסיד הכל ע"כ.

תשובה הטענות שהאשה תובעת בהן להתגרש מבעלה רבות ואין הדין בהן שוה אלא כל א' מהן יש לה דין בפני עצמה. ואתם לא בארתם בכתבכם באיזה טענה באה לאה להתגרש ואם באנו לכתוב לכם כל הדברים שהאשה באה להתגרש בהם מבעלה ולכתוב דין כל א' וא' יארך הענין הרבה מאוד והיינו צריכין לחבר להם ספר. מפני שהם כעשר או כי"א דרכים או יותר ואין אנו יודעין לאה זו באיזה מהן היא באה. אבל מ"מ ממה שיראה יותר מתוך השאלה גם כי הוא המצוי יותר משאר הדרכים הוא שהיא מואסת אותו ומתוך המיאוס באה להתגרש. ומפני שאנו חושבין שזהו שגרם לה לזו לפיכך אנו כותבין לכם דין המורדת והאומרת מאיס עלי. ותחילת כל דבר נאמר שדין התלמוד אפי' באומרת מאיס עלי אין כופין את הבעל להוציא בעל כרחו אלא לדעתו אם רצה מוציא ואם לא רצה אינו מוציא. וכאותה שאמרו בריש פ' הניזקין (דף מ"ט ע"ב) כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן מיניה כתובה כי נפקא איהי נמי ליתקנו ליה כתובה מינה. ואמרינן אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהא לה בגט. אלמא אין כופין אותו לגרש לעולם דאם איתא היאך הוא יכול להשהותה תימא איהי מאיס עלי ויוציאה. ואם היה אפשר לה להתגרש בשום פנים היו מתקנין לו כתובה ממנה. ועוד יש ראיות רבות בזה מן הגמ' ומן הירושלמי אלא שאין זה מקום להאריך. ולא כמ"ש הרב ר' משה ז"ל שהאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא כדי שלא תהא זו כשבויה להבעל לשנאוי לה. ואין דבריו נכונים במקום הזה כלל. גם מה שתמצאו בהלכות הרב אלפסי ז"ל שהגאונים זלה"ה תקנו להוציא בגט כל מי שתובעת להתגרש. לא ראינו בדורות הללו מי שעשה מעשה ולא פשטה תקנתם זו ברוב המקומות ואף הם שמא לא תקנו אלא לדורם לצורך שעה אבל עכשיו אין מקילין בדבר. וכ"כ הרמב"ם ז"ל ומקצת מן הרבנים האחרונים אבל אם רצה הבעל לגרש מגרש. והאומרת מאיס עלי האמור בגמ' הוא כשהיא תובעת להתגרש ואומרת מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתי אלא יתן לי גט ואצא. זו היא שאנו אומרים שהיא ודאי באה מטענת המיאוס ואנוסה היא זו דליבא אונסה. ולא אמרה כן מפני שנתנה עיניה באחר דאילו נתנה עיניה באחר היתה תובעת להתגרש וליטול כתובתה. וכן פרש"י ז"ל שם בכתובות (ד' ס"ג ע"ב) גבי מה שאמרו היכי דמיא מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה. ופרש"י ז"ל שם היכי דמיא מורדת דכופין ופוחתין לה מכתובתה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שיש לכופה ע"י פחיתת כתובתה. אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו לא בעינן לא כייפינן לה. וזהו דינא כשהיא אומרת כן אין כופין אותה לביישה ולהכריז עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ואין פוחתין מכתובתה מעט מעט או לאחר ד' שבתות של הכרזה כדרך שאנו עושין למורדת האומרת בעינא לי' ומצערנא ליה. אלא משהין אותה שנים עשר חודש אולי תחזור בה וכמ"ש בגמ' בפ' אעפ"י ומשהי' לה תריסר ירחי אגיטא. ואם חזרה בה תוך שנים עשר חדש לא הפסידה כתובתה כלום דאנוסה היתה זו. ואין כאן חשש שמא נתנה עיניה באחר כמו שאמרנו כיון שהיא רוצה לצאת בלא כתובתה. ותוך י"ב חדש אלו אין לה מזונות מבעל כיון שאינה רוצה בו וכמ"ש בירושלמי המורדת והיוצאה משום שם רע אין לה מזונות ולא בלאות. ואף הרב אלפסי ז"ל כתב בהלכות ובאילין תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל ואם רוצה הבעל לגרש תוך י"ב חדש אלו לא הפסידה היא מכתובתה כלום. דכיון שהיא אינה מתגרשת מתקנת חכמים כל י"ב חדש וזה גרש תוך זמן זה מדעתו הרי זה כשאר בני אדם המגרשין מדעת עצמם שנותנין כתובה וכ"כ ר"ח ז"ל שאם רצה הבעל לגרש תוך זמן זה וליטול כתובתה אין שומעין לו אבל אם שהא עד לאחר י"ב חדש וגרש הפסידה עיקר כתובתה ותוספת. אבל בלאות נדונייתא שהביאה ועדיין הן קיימים אם תפסה אותם ואפי' בפני עדים אין מוציאין ממנה. אבל לכתחילה אין מוציאין ממנו ונותנין לה מפני שמחלוקת היא בגמ' ואמרינן השתא דלא אתמר לא כמר ולא כמר התפיסה לא שקלינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה. אבל נכסי מלוג שלה לא הפסידה מהם כלל אלא נוטלת כל מה שהיא מוציאה מהן ואפי' הן ביד הבעל מוציאין ממנו ונותנין לה. שהרי אפי' למורדת האומר' רוצה אני בו אלא שאני רוצה לצערו שהיא מורדת יותר מרוע הלב ולא מתוך האונס לא הפסידה נכסי מלוג שלה. וכמו שמוכיח במשנת פ' אעפ"י כדעת רבנן דר' יוסי כ"ש זו שהיא אנוסה שלבה אונסה. אבל מה שכתב ונתן לה הבעל משלו מתנה לחוד היה נר' שלא תפסיד ממנו כלום מפני ששנינו אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף. ואמרו עלה בגמ' דזאת אומרת דתנאי כתובה ככתובה למאי נפק"מ למורדת. ואם איתא מ"ש משום תנאי כתובה ככתובה לא יהא אלא נכסים שנתן לה הוא אחר שכנסה הרי היא מפסדת אותן אעפ"י שאינן כתנאי כתובה. אלא משמע שלא הפסידה אותן ואפי' המורדת מדעת כ"ש זו שהיא כאנוסה. אבל מתשובת הגאונים ז"ל נראה שהפסידה כל מה שכתב ונתן לה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה. זהו דין האומ' מאיס עלי ואיני רוצה בו ובכתובתו. אבל האומרת מאיס עלי ורוצה אני להתגרש וליטול כתובה חוששין לה שמא עיניה נתנה באחר. ואם מורדת בכך מתשמיש נותנין לה דין מורדת האומרת מצערנא ליה. וזהו דינא שולחין לה מב"ד ואומרים לה הוי יודע שאם את עומדת במרדך אפי' כתובתיך ק' מנה הפסדת. אם חזרה בה מוטב ואם לאו מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שבעיר ביום השבת בשעת אסיפת העם. ואומרים היו יודעים שפלונית מורדת על בעלה כדי לביישה אולי תחזור בה אם חזרה בה מוטב ואם לאו מגרשה והפסידה כל כתובתה ונדונייתא. וכמ"ש רבותינו חזרו ונמנו וגמרו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ושולחין לה מב"ד בתי הוי יודעת שאפי' כתובתיך מאה מנה הפסדת. אמר רמי בר חמא פעמים שולחין מב"ד אחת קודם הכרזה וא' אחר הכרזה. וכשהיא יוצאה אין לה לא עיקר כתובה ולא תוספת ונידוניא ואפי' בלאותיה הקיימין של נכסי צאן ברזל וכמ"ש עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה. והכל בכלל כתובה בין עיקר בין תוספת ונידוניא ואפי' הכניסה לו קרקע ואפי' תפסה מפקי' מינה וכ"ש מה שכתב לה איהו משלו. ואפי' כתב לה מתנה לאחר נישואין דלמשקל ולמיפק לא יהב לה וכ"כ רבינו האיי ורב אלפס ז"ל. אבל נכסי מלוג אינה מפסדת מהם כלום ונוטלת בלאות נכסי מלוג הקיימין ואפי' מה שביד הבעל מנכסי מלוג שלה מוציאין ממנו ונותנין לה. זהו הדין שנר' לנו במי שתובעת להתגרש וליטול כתובה מחמת שאינה רוצה לישב תחת בעלה.


סימן עג

[עריכה]

עוד שאלת לאה תובעת מיעקב בעלה שיגרשנה בגט או מטענת מאיס עלי או מטענה אחרת. ויעקב טוען יישר ובלבד שתחזירי לי שטר כתובתיך ומתנתיך או תכתבי לי מחילה על הכל. דודאי הפסדת הכל ואין ליך עלי שעבוד כלל לאחר שתתגרש (אצ"ל שתתגרשי) ולמה יהא לך שטר מוחזק עלי עד שיאמרו העולם שיש ליך חוב עלי ויהיו נכסי מזולזלין. וטוענת לאה איני תובעת ממך עתה כי אם הגט לבד אך תתן לי גטי ואם היום או מחר אתבע ממך כתובתי או מתנתי יראו ב"ד מה הדין נותן. מאי מי אמרי' שהדין עמה לתת לה גטה וכשתתבע לו דבר יהא הדין ביניהם? או דילמא כיון שהיא רוצה בגירושין והיא תובעת מעצמה הגט הפסידה הכל וכיון שהפסידה דין הוא שתחזיר לו שטר הכתובה והמתנה או תמחול לו הכל ואז תקבל גיטה ע"כ.

תשובה כבר כתבנו שלא ראינו ולא שמענו במקומות אלו מי שכפה את הבעל לגרש את אשתו ואפי' באומרת מאיס עלי. וכיון שכן זו שתובעת להתגרש אם רצה מגרש ואם לא רצה לגרש שומעין לו. וכבר כתבנו דיני המורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה והאומרת מאיס עלי. גם טענת הבעל האומר לא אגרש עד שתחזירי לי את שטר כתובתיך טענה יפה היא חדא שאנו כבר כתבנו שאם אמרה היא מאיס עלי וקדם הוא וגירש תוך שנים עשר חדש לא אבדה היא את כתובתה. וא"כ היאך יגרש זה קודם שתחזיר היא שטר כתובתה ותמחול לו על כל זכות שיש לה עליו. אם עשה כן איבד את זכותו. ואפי' לאחר י"ב חדש אינו בדין שיגרש הוא ואח"כ תכריחנו היא למיקם עמה בדינא ובדיינא. הא למה הדבר דומה למי שיש לו שטר חוב על חבירו ואומר לו פרענו ואח"כ אבוא לב"ד אם אני חייב לך להחזיר לך שטר חוב אם לא שאין שומעין וזה דבר פשוט. וכ"ש זה שהכל תלוי ברצונו ואם רצה לגרש מגרש בין שלא תחזיר לו הכתובה בין תחזיר וכמ"ש.


סימן עד

[עריכה]

גם מה שכתבתי לך בענין ההטפסה שתזהר שלא יהיו ב"ד קרובים לקהל טורטושא ואמרתי כי לפי דברי צריך אתה ב"ד מעיר אחרת כן אמרתי ולזה אתה צריך.


סימן עה

[עריכה]

( אמר המגיה -- במיוחסות סימן י"א )


סימן עו

[עריכה]

(אמר המגיה בחלק ב סימן רסג)


סימן עז

[עריכה]

(אמר המגיה בחלק ב סימן קמד)


סימן עח

[עריכה]

(א"ה ס"ט תשובה זו הן היתה למראה עיני ה' ר' אברהם מוטל ז"ל והעתיק קצתה בתשו' כי באה בס' תורת חיים ח"א סי' כ"ג והר"ב כנה"ג בחו"מ סי' רל"ה הגהט"ו (הגה ט"ו) ס"ק ל"ט ומ' רימזה בנוסח זה ומצאתי להרשב"א ז"ל בתשו' כ"י הלכות קרקעות סי' ר"ב יע"ש וכבר נדפסה בשלימות בח"ה סי' קי"ג לך נא ראה)


סימן עט

[עריכה]

(אמר המגיה בחלק ה סימן קד)


סימן פ

[עריכה]

(אמר המגיה בחלק ד סימן קסב)


סימן פא

[עריכה]

(אמר המגיה בתשובות מיוחסות סימן ח')


סימן פב

[עריכה]

(אמר המגיה בחלק ג סימן עא)


סימן פג

[עריכה]

(אמר המגיה בחלק ד סימן צ)


סימן פד

[עריכה]

(אמר המגיה בחלק ד סימן שיט)


סימן פה

[עריכה]

(אמר המגיה בחלק ד סימן יא)


סימן פו

[עריכה]

(אמר המגיה בחלק ד סימן קעא)


סימן פז

[עריכה]

(אמר המגיה בחלק ד סימן קעב)


סימן פח

[עריכה]

(א"ה ה"ה במיוחסות להרמב"ן סי' י"ב)


סימן פט

[עריכה]

(אמר המגיה התשובה הינו בחלק ה סימן קיב)


סימן צ

[עריכה]


(אמר המגיה בחלק א סימן א'קכג)

קהל קונסטנדינה. שאלתם ראובן ושמעון היו שותפים בחצר א' והלך ראובן וקנה חצר אחרת סמוכה לה ופתח שלה במבוי עם גוי א'. ואחר שקנה ראובן החצר סתם הפתח שלה שהיה עם הגוים במבוי ופתח לה פתח אחר כנגד החצר המשותפת. וכשפתח אותו היה שמעון מסייעו ומשתדל עמו עד שעמדו שניהם ובנו דלת בשותפות לסגור שתי החצרות. עד שחזרו במבוי אחד זה נכנס לתוך חצר המשותפת וזה נכנס אל חצר המיוחדת לו שקנה ושער החיצון סוגר על שתי החצרות במבוי אחד וכל יום הם נכנסין ויוצאין דרך פתח החיצון. ולאחר חמש שנים ערער שמעון על הפתח שפתח כנגד פתח החצר. וראובן טוענו אחר שהוצאתי הרבה בבנין כדי לפתוח כאן הפתח לא מחית כלל אלא באת וסייעתני בבנין ובפתיחתו כבר גלית בדעתך שמחלת. ובאו לבית דין על זה ואמרו לו בית דין לשמעון אין לך לערער שאפילו היזקך בראיה כבר הכרת ומחלת ושתקת ועוד שסייעת בפתיחה. ולא שמע שמעון לדבריהם והעמיד את ראובן בדיני האומות ואמרו לו לפי דינם שישבע שלא רצה בפתיחתו ויסתום ראובן אותו פתח. וכשבא לישבע גערו בו כל הקהל עד ששמע לקול גערתם ונסתלק מלהשבע והאריכו הענין עד בא דבריך. ותשלח לנו פסק דין חתום בזה כיצד הדין ואם שמא חס ושלום ימלך לישבע קודם שתבא אלינו תשובתך מה דינו על שנשבע לשקר

תשובה כבר הגיעה אלי שאלתכם זו פעם אחרת אלא שבשאלה הראשונה לא הזכרתם בה חשש היזק ראיה. אלא שהיה נראה לי מתוך שאלתכם שלא היתה הקפדת שמעון אלא על שהחזיר הפתח למבוי זה ומשום רבוי הדרך. ועל זה השבתי כבר שאין רבוי הדרך במבוי לשינוי מבוי אלא למי שאינו שותף באותו מבוי. והצעתי לכם הצעות ההלכות על דבר זה איני יודע אם הגיע לכם אותה תשיבה [תשובה] שהשבתי אם לאו. ועכשיו יראה לי מתוך השאלה השניה שהקפדה זו על היזק ראיה ומפני שאמרו לא יפתח אדם פתח כנגד פתח בחצר השותפים. וגם אני בזה אומר שהדיינין כדין דנו שכל שהכיר שמעון בנזקו ובא וסייע עמו בודאי מחל ואפי' במקום שיש בו חסרון קרקע קנה כל שסייעו דמתנה הוא דקא יהיב ליה. דגרסינן בפרק חזקת הבתים (ד' מ"א) רב ענן שקל בדקא בארעיה אהדר גודא בארעא דחבריה אתא לקמיה דר"נ אמר ליה אהדר ליה אמר ליה אחיל לי דאתא וסייע בגודא בהדאי. א"ל מחילה בטעות הואי את גופך אי הוה ידעת מי עבדית איהו נמי לא הוה ידע. אלמא אי לאו דטעות הוה מחילה הויא כיון דאתא וסייע בהדיה. ואף על גב דבירושלמי משמע איפכא דאפילו במושיט לו צרורות מצי אמר ליה מגחך הוינא בך אנו אין לנו אלא כגמרתינו. ועוד כי במשנתינו ל"ש [= לא שנו] לא יפתח אדם פתח כנגד פתח המבוי אלא לא יפתח אדם פתח כנגד פתח בחצר דמשמע הא במבוי פותח. ובאמת כי בירושלמי נחלקו אם יש במבוי היזק ראיה בפתח כנגד פתח שבחצר או אין בו היזק ראיה כבר"ה ששנינו אבל פותח פתח כנגד פתח בר"ה. ואמרו שם דתני כשם שבני החצר יכולין למחות כך בני המבוי יכולין למחות. מ"מ שם אמרו דאם נתן לו רשות מותר ולפי סברתינו כל שהכיר וידעו הרי הוא כנותן רשות וכמ"ש. ואם שמא ח"ו עבר שמעון ונשבע לא טוב עשה אבל לחייבו על שבועתו כעבריין ממש אינו נראה. שאלו דברים מסורין ללב. שאפשר שהאמת אמר שלא סייעו על דעת מחילה אלא רצה לשחק בו שיוציא מעותיו שיבנה בימין ויפתח ויחזור ויסתום כד' הירושלמי. אבל לענין הדין אף על פי שנשבע אינו רשאי לכוף את חבירו לסתום ואפי' אם עבר וסתם יחזור ויפתח.

(אמר המגיה בחלק ג סימן רב)

(אמר המגיה בחלק ב סימן א)

(אמר המגיה בחלק ב סימן רלה)

(אמר המגיה בחלק ב סימן רלח)

עוד שאלת ראובן פתח חלונות בכותל החוצץ בינו ובין גגו של חבירו והחזיק בו שני חזקה. ובאותו גגו משתמש ראובן לפעמים ומת ראובן ונשאר חנוך בנו ועכשיו בא שמעון להגביה כותלו כנגד החלונות ולסתמן. טען חנוך שאינו רשאי לפי שהחזיק אביו בהם וגם הוא אחריו שני חזקה ושלא מיחה בהם שמעון. ושמעון טוען שאין לו ולאביו לשעבד במעשיהן קרקעו ועוד דחזקה בלא טענה אינה חזקה ועוד שהן מזיקין אותו בהיזק ראיה ואין להיזק ראיה חזקה הדין עם מי.

תשובה אם חנוך טוען בבריא שאביו פתח החלונות שלא בטענת מכר אלא בא בטענת סבלנות. הדין עם שמעון דטענתו אינה כלום ואפי' במקום שאינו מחסרו קרקע. וכדמוכח התם בפ' לא יחפור (ד' כ"ג ע"א) לא יעשה אדם שובך בתוך שלו אא"כ יש לו נ' אמה לכל צד ר' יאודה אומר בית ארבע כורין כמלא שגר היונה ואם לקחו אפי' בית רובע והרי הוא בחזקתו. ואמרי' עלה בגמ' אמר רב זביד איתימא רב פפא זאת אומרת טוענין ליורש טוענין ללוקח. וא"א למה לי לטעון ליורש וללוקח והא לא בעו טענה בעלי השדות הרי היא [אולי צ"ל הריהן] בחזקתן. אבל כשאין היורש טוען בריא אלא בשמא ככל טענות היורשין היו ב"ד טוענין בשבילו שמא האב היתה לו טענת מכר או מתנה שאתה מכרת לו או נתת לו. משא"כ בטוען בריא. וכדמוכח בפ' ח"ה (ד' ל"ג ע"ב) בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה והאי אייתי סהדי דאבהתיה אכלה שני חזקה. דמוקמי לה בידא מאן דאייתי סהדי דאבא ולא טעני' ליורש זה דדילמא אין לאבהתך אלא דאבוה דהאי דזבנה מינך או דאבהתך. וכן נמי מוכח בפ' דייני גזירות (ד' ק"ט ע"ב) בעובדא דההוא אפוטרופא דאתא לקמיה דאביי ואמר אי הוה אבוהון קיים הוה אמר כי חזרתי ולקחתיו ממנו. ואמר אביי כל מאן דמוקי אפוטרופא מוקי כי האי. וא"ה לא טען אביי כלום ליתמי מעיקרא משום דדילמא יטענו היתומים בטענת בריא דלית להו לב"ד לטעון להם בכל כי האי. ואלא מיהו בכל מקום שיש בו היזק ראיה אפי' בא בטענה אין לו חזקה. דכקוטרא ובית הכסא דמי כדעת הרב אלפסי ז"ל וכן קבלנו הלכה למעשה כדבריו.

(אמר המגיה בחלק ב סימן קי)

(אמר המגיה בחלק ב סימן רנז)

(אמר המגיה בחלק ה סימן קא)

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/תשובות_הרשב%22א/חלק_ו/דפים_ארוכים_א"