תשובות הרשב"א/חלק ד/לו
סימן לו[עריכה]
שאלת: אשה אחת בת חמשים שנה, ומת בעלה בלא בנים. ונפלה לפני יבם, והיבם נשוי. ונשארו מבעל' קרקע ומטלטלין, והיא מחזקת בהם. והיבם תובע אותם נכסים. והיא טוענת כי הם בידה ומחזיק בהה (צ"ל: בהם) לגביית כתובתה, ושתזון. הדין עם מי?
תשובה: תחילה אודיעך: שאין היבמ' ניזונת כי אם ג' חדשים הראשונים בלבד, ומשל בעלה. מכאן ואילך אינה נזונת לא משל בעלה ולא משל יבם, כמ"ש ביבמות פרק החולץ (מ"א ע"ב). וטעם ג' חדשים ראשונים שהיא ניזונת, מפני שהבעל חייב לה מפני תנאי ב"ד. שכך כות' לה: ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל יומי מיגר אלמנותיך. וזו אינה יכולה להתייבם ולא לינשא לשוק ג' חדשים הראשונים, מחמת האיבול של בעלה. מכאן ואילך אינה עומדת בשביל אלמנות הבעל, אלא מחמת זיקת היבם שעליה. ולפיכך: אין לה מנכסי הבעל. ומנכסי היבם נמי אינה ניזוני', דעדיין אינ' אשתו. ואפי' היה היבם קטן שמתעכבת מחמתו, דמן השמים קנסוה. אבל אם העמיד היבם בדין לחלוץ או ליבם, וברח היבם מב"ד, שאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, ניזונת משל יבם. וכן אם חלה או שהלך למ"ה (למדינת הים) אחר שעמד בדין, ולא רצה לחלוץ ולא ליבם, ה"ז (הרי זה) כמי שברח. וכן אמרו בירושלמי. וכיון שכן, טענת האשה שמעכבת הנכסם (צ"ל: הנכסים) מחמת מזונות, בין נכסי' גמורים של בעל בין נכסי צאן ברזל שהם הנדוניא שהכניס הבעל, אין ממש בדבריה. וכן אינה יכולה לעכב אותן לגביית כתובתה. דלא ניתנה כתובה ליגבות בחיי היבם. וכן טענת היבם: שרוצה ליטול אותן, ואומר: דשלו הם, אין טענתו נכונה. שהנכסי' הללו משועבדין הן לכתובות היבמה. ואין לה שעבוד על נכסי' היבם, אלא על נכסי הבעל. ולפיכך: אין לו למכור בנכסים הללו כלל. וכדתניא: מי שמת והניח שומרת יבם, והניח נכסים במאה מנה, אף על פי שכתובתה אינו (שמא צ"ל: אינה) אלא מנה, לא ימכו'. שכל נכסיו אחראין לכתובתה. ולא עוד, אלא אפי' נשאר, אינו יכול למכור בנכסים. ואם נתן ומכר, לא עשה ולא כלום, אלא א"כ נתרצו שניהם, וכתב לה היבם כתובה על נכסיו. דאז יכול למכור אחר שנשאה. וכמ"ש בכתובות (כ"א ע"ב) פרק האשה שנפלה (שמא צ"ל: שנפלו) לה נכסים. אלא כיצד עושין, כמ"ש במשנה פרק האשה שנפלו לה נכסים בכתובות (פ' י"ב): שומרת יבם כו', הניח אחיו מעות, ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. וכ"ז שאמרתי, הוא לענין נכסי הבעל ונכסי צאן ברזל. אבל נכסי מלוג, והן אותם נכסים שלא קיבן אותן באחריותו, אם נפלו לה מבית מורישה בשעה שהיא שומרת יבם, באלו אם תרצה קודם שיכנוס אותה היבם, מוכרת ונותנת וקיים. וכמ"ש במשנה (שם (כתובות פ':)): שומרת יבם שנפלו לה נכסים, מודי' ב"ש וב"ה: שמוכרת ונותנת וקיים. וכ"ש אוכל (שמא צ"ל: אינו אוכל) פירותיהן עד שיכנוס. אבל אם נפלו לה בחיי הבעל, שכבר זכה הבעל באכילת פירותיהן, לא תמכור. ואם מכרה, מכרה בטל, כדעת מקצת המורים. וכדע' מקצתן: מוכרת ונותנת וקיים, כמו שאכתוב (עיין בסוף התשובה הבאה). ודע: שאם תבעה היבמה הזאת את היבם ליבם או שיחלוץ, והיא ראויה לילד, ובאה מחמת טענה, שאמרה: רוצה אני בבנים שיסייעוני להחזיק ידי בימי הזקנה, או שיחפרו את קבורתי בשעת מיתה, כופין את היבם ליבם או לחלוץ. ואם מרד ולא חלץ, ולא יבם, כותבין עליו אגרת מרד, כדמשמע בכתובות פרק המדיר (נראה שצ"ל: אף על פי) (ס"ג). ומוסיפין על כתובתה כדין מורד על אשתו מתשמיש המיטה השנוי בכתובות (שם (ס"ג)) פרק אף על פי. אבל לא רצה, חוזרין על כל האחים. לא רצו, חוזרין אצל הגדול, ואומרים לו: עליך המלאכה לגמור: או חלוץ או יבם. ואם היה אחד מן האחים במ"ה (במדינת הים), ואפי' הגדול, ואמרו האחרים: המתינו עד שיבא הגדול, והוא יבם, שמצוה עליו, אין שומעין להם. אלא אומרים לזה שנמצא כאן: חלוץ או יבם. וכ"ש אם הגדול כאן, והקטן אינינו (איננו). וכמ"ש בפרק החולץ (ל"ט ע"א). אבל אין כותבין עליו איגרת מרד. ומ"מ, מזונות הוא נותן לה, אחר שעמד בדין ומרד.1 ואם היא אינה רוצה להתייבם לו, והוא רוצה ליבם, משיאין אותו עצה ההוגנת לו, שלא יכניס קטטות לתוך ביתו, אחר שיש לו אשה אחרת. וכן אם הוא בחור, והיא זקנה, אומרים לו: כלך אצל שכמותך. ואם נותן עיניו בה כדי ליטול נכסיה, מטעין אותו. ואומרים לו: חלוץ ע"מ שתתן לך כך וכך. ואחר שיחלוץ לה, אין לו עליה כלום. דא"ל: משטה אני בך, כמ"ש בפרק אף על פי (ע"ד ע"א) ובפ' מצות חליצה (ק"ו ע"א), מאחר שאינו הגון לה, ומצוה עליו לחלוץ. דכתיב: ושלחו לו זקני עירו ודברו אליו. נותנין לו עצה הוגנת. אם הוא ילד, והיא זקנה, אומרי' לו: כלך אצל שכמותך. ואם הוא ערום, ואין יכולין להעמידו בכך, מבקשין ממנו לחלוץ. ואם לא רצה, ייבם.